מחשבות

ברוב הפוסטים אני כותב משהו שקשור לנושא אחד והבוקר פשוט החלטתי לכתוב מספר דברים שראיתי/חוויתי בימים האחרונים. ובכן :

• בשבועות האחרונים אני מלווה את אשתי למקום העבודה וחוזר הביתה לבדי דרך השוק. כמו בכל יום לא יכולתי גם הבוקר שלא להעריץ את ההתמדה של רוכלי השוק (שרובם די מבוגרים) שבכל בוקר מגיעים לבסטה שלהם, מסדרים את מרכולתם, ומחכים בסבלנות לקונים שלהם. אני מניח שרובם מתפרנסים יפה אחרת הם לא היו שורדים (חוקי כלכלה בסיסיים) אבל לפחות אצל כמה מהם ניחנת התבנית של הריטואליזם הבירוקרטי כלומר ניראה שהם שכחו מזמן את הסיבה/המטרה שהם שם (להתפרנס) ובמקום אותה מטרה (שיכול להיות שבעקיפין מושגת) נראה שחשובה להן יותר המסגרת והטקס עצמו שהם מנהלים בכל בוקר. בן כך ובן אני פשוט מעריץ את היכולת שלהם להתמיד. אני נלחם באופיי בנושא ההתמדה (היינו אני לרוב נכנע ולא מתמיד) אבל מנסה לעשות את כל שביכולתי כדי להתמיד וזה כולל לאחרונה את חדר כושר ושעורי הפסנתר.
• אתמול דווח בעיתונות שאדון מיידוף הידוע לשמצה יישב בכלא שנים רבות על מעשיו ואין ספק שצריך להתייחס אליו כאל נבל ופושע ולתת לו להירקב מאחורי אותו סורג ובריח. הסיבה שאני מזכיר את האדון "הנכבד" היא שאתמול בשעה שישבתי בבית קפה וניסיתי ללמוד עוד פרק אחד למבחן בסוציולוגיה (אין כמו לראות הבנייה מציאותית ופירוש סובייקטיבי שאנשים עושים הלכה למעשה - הטקסט היה פחות מעניין אבל בכל זאת למדתי משהו מהאינטרקציה מולי), לא יכולתי שלא להבחין בזווית עיני בזוג שלמיטב הבנתי וניתוחי היו המעביד והעובדת שלו (הוא מערבי והיא מקומית). ניראה היה שהמעביד כועס (הוא האדים ברוב שלבי השיחה החד כיוונית) על העובדת מאוד, הוא לא הסתכל עליה במשך כל השיחה ורק לגם מהקפה שהזמין לעצמו בעוד הוא מאזין להסבריה ותחנוניה. היא לעומת זאת לא המשיכה להתנצל, היתה במבוכה, ניסתה להסביר כל מיני דברים בהמשך לראיות שהוצגו בפניה (דפי מחשב מודפסים) ולא נגעה בקפה שהוא קנה לה. אני לא יודע בדיוק מה קרה שם ועל מה הוא כל כך כועס (יכול להיות שזה בצדק - לא שופטים אדם עד שמגעים למקומו) אבל היה לי קשה עם העובדה שהוא אפילו לא הסתכל עליה ולא נתן לה הזדמנות לשטוח בפניו את תחנוניה בצורה מכובדת. אני רק מקווה שהוא לא עשה את זה מתוך התנשאות מערבית כי אז אפשר לקרוא לזה גזענות לשמה.
• מספיק זה מספיק טוב. אחד הדברים שהטרידו אותי בעבר וממשיך לעשות בי שמות גם היום (אני לרוב מרגיש לא נוח והדבר לעיתים מדיר שינה מעיני) הוא הרצון לכסות את כל האפשרויות. הדבר קורה לי בן אם מדובר במבחן שאני מתכונן אליו או עבודה שעלי להגיש או כל פרויקט אחר. בימים האחרונים בן אריזת הבית לקראת מעבר , לבן טיפול בילדים שיצאו לחופש ומבלים כרגע בקייטנות לבן איזשהו פרויקט צילומי שהתחייבתי אליו, אני מוצא את עצמי מנסה להתכונן לשני מבחני סוף סמסטר ומודה שאני לא עושה עבודה מושלמת והגילוי המסעיר של הבוקר הוא שאי אפשר לכסות את כל האפשרויות ושיש לעשות את הכי טוב באמצעים הקיימים. עצם העובדה שמצאתי זמן ואני מפסיק את כל העיסוקים האחרים (לרבות ההתכוננות) כדי לכתוב שורות אלו רק מוכיח את הדבר שאני מתכוון אליו. וגם את זה למדתי בקורס בסוציולוגיה: פריקנסון טוען שהעבודה מתרחבת באופן כזה, שהיא מנצלת את כל הזמן הפנוי עד להשלמתה. במילים אחרות הוא מציע שגם אם נוסיף יותר זמן לא נגמור את העבודה לפני מועד הסיום החדש ובארגונים בירוקרטיים הדבר מוביל את הארגון לדרוש יותר עובדים שבסוף מספיקים את אותה עבודה כמו הקודמים. אז במקום לרצות יותר זמן פשוט צריך לנצל טוב יותר את הזמן הקיים.
• אני מחכה בקוצר רוח למעבר לדירה החדשה - המראה מהקומה ה 23 (למרות פחד הגבהים שלי) מרטיט אותי וגם העובדה שיש יותר שטח לאחסן את הבאלגן שלנו מורחת חיוך על פני. אחד הדברים שהבנו עם המעבר הצפוי הוא שאי אפשר לחיות את החיים בהמתנה היינו לא לקחת החלטות רק בגלל שאין לנו מספיק מידע על מה שיקרה איתנו מבחינת שינויים ברמה האישית והמשפחתית בטווח הקצר/בינוני. למרות שנוח וטוב לרובנו להשאר עם הבטוח ולא לשנות את שגרת החיים, החלטנו כן לעבור לדירה אחרת ולחיות את הרגע ויותר חשוב להנות ממנו אפילו אם הוא יהיה קצר יחסית.

תחרות צילום

ביום ראשון האחרון השתתפתי בתחרות צילום. חברי מועדון הצילום אליו אני משתייך התחלקו לזוגות וקיבלו ארבעה משימות צילום שונות שהיו צריכים לביים בזמן קצוב. אני חברתי לסימון, בחורה מגרמניה, שלא הספיקה להתפעל מכמות האנשים שאני מכיר למרות שלא הפסקתי לאמר לה שהונג קונג קטנה מאוד וזה היה צירוף מקרים נדיר שכן אני האדם האחרון שאפשר לאמר עליו שיש לו יכולות סוציאליזציה יוצאות מן מגדר הרגיל. היום עצמו היה מוצלח מאוד והפקתי כמה צילומים די יפים אשר ענו על הקריטריונים שהוצגו לנו אבל מה שאהבתי יותר מכל היה לצפות בעצמי (בלי להשמע נרקסיסט) ובתהליך ההתבגרות שעברתי ושנתן את אותותיו במהלך הבחירה המשותפת של הצילומים שהצגנו בסיום האירוע ושנשפטו ע"י חברי הקבוצה (קרי התחרות). בעבר בשל הביקורתיות המאוד מפותחת שלי (על הזולת ובעיקר כלפי עצמי), לא יכולתי להרשות למשהו בנוני מינוס (כולמר שלא היה ניראה לי) לחמוק ולהשתחל אל מיצג שאמור בן השאר לייצג אותי ואת יכולתי - במילים אחרות לא יכולתי לתת למשהו אחר להציג משהו שלא הייתי 100% שלם איתו ובעבר הדבר גרר אותי למצבים שהייתי נוטל על עצמי את חלקם של אחרים במשימה (למשל עבודה באוניברסיטה או עבודת צוות אחרת שקרושה למקום עבודה) רק כדי שהתוצאה הסופית תהייה המושלמת ביותר (לפי אמות המידה שלי). ביום ראשון האחרון אחרי שהבנתי שאנחנו עומדים להציג צילומים שלי ושלה הצעתי תהליך פייר שבו כל אחד יבחר את הצילומים שלו לקטגוריה המסוימת ואחכ נצליב את הצילומים ונבחר ביחד את הצילום שאותו נציג באותה קטגוריה. אני מוכרח להודות שזה היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי ולמרות שבתוך תוכי לא אהבתי את רוב הצילומים של בת הזוג שלי, הרשתי לעצמי לצאת מעצמי לרגע ולאמר מה הכי גרוע שיכול לקרות ...? ועניתי : שהחברה לא יאהבו את הצילומים שמייצגים את הקבוצה שלנו - אז מה! בתחרות היו ללא ספק צילומים יותר יפים משלנו : כן יפים יותר בהשוואה לאלה שאני צילמתי - קורה :-) אבל הייתי מבסוט מהבגרות שגיליתי שללא ספק הראתה לי שעברתי כברת דרך במהלך השנים האחרונות. בברכת שלוות נפש ולמרות שהפתגם העתיק אומר "לא טוב היות האדם לבדו", הנה לסיום הבחירה האישית שלי לתמונות שאני הייתי שולח לתחרות לולא הייתי צריך לעשות זאת לבד - אחרי הכל זה הבלוג שלי ומותר לי לעשות בו ככל העולה על רוחי :-)

כרוניקה של דכאון ידוע מראש

אתה קם בבוקר, מדדה לעבר השרותים בעיניים עצומות, מתיישב על האסלה כדי להשתין, מושך מארונית הספרים עיתון ומנסה לקרוא את הכתבה בעמוד הרנדומלי שפתחת ואז מתבאס כי אתה לא מסוגל לקרוא אפילו שורה. אתה סוגר את העיתון, מוריד את המים באסלה, שותף ידיים וסוגר את האור. אתה הולך לחדר של הילד ומנסה להעיר אותו אבל הוא מתלונן ןמבקש להמשיך לישון, אתה מנסה עוד כמה פעמים אבל הוא בשלו, אתה מתייאש ונוטש את החדר. אתה חוזר שוב לשרותים והפעם העיניים פתוחות - לא צריך אור, אתה מצחצח שיניים בחושך ולפעמים נעזר במי פה, אתה שוטף פנים, מנגב אותם עם מגבת ורואה את המשקל מבצבץ בלובן בוהק מהפינה - אתה מושף אותו אליך לוחץ עם הרגל כדי לאפס ואז עולה עליו כדי להתבאס מהמשקל שלך שלא השתנה מאתמול. אתה שוב שוב לכיוון חדרו של הילד כדי שיקום אז מחליט לדדות לעבר המחשב. אתה גולש לאתר הפיננסי של יאהו כדי לגלות שתיק ההשקעות הוירטואלי שלך (זה שכבר מכרת אבל אתה מת לדעת מה היה קורה אם לא היית מוכר) נשאר באותו מקום, אתה נהנה לראות מסכים אדומים (כי לא הפסדת כלום) ואתה מתבאס לראות מסכים ירוקים כי היית יכול להרוויח כסף אם היית נשאר - אבל אתה מגלה מהר מאוד שאתה שהמידע לא ממש מעניין אותך ומשם אתה גולש לדף של וואלה כדי לקרוא שאחמדיניגא'ד שוב זכה בבחירות באיראן והאיום הקיומי עדיין שריר וקיים. אתה ממשיך לקרוא את העיתון הדיגיטלי ומגלה פשעים ושחיתות ואז אתה מתבאס וסוגר. אתה צועק שוב לעבר החדר של הילד ובשלב הבא אתה כבר מגיע לחדר וגורר (טוב לא בדיוק גורר - עושה "שק קמח") אותו לשירותים כדי שיעשה פיפי ויצחצח שיניים. אחרי שהוא מסיים ולמרות שהוא בן שבע, אתה לפעמים עוד נאבק איתו כדי שיתלבש לבד ואז מגלה שהאוטובוס שאמור לקחת אותו לבית הספר כבר למטה ואתה עוזר לו להתלבש (מסרים כפולים - לא חכם אבל אין מה לעשותחייבים להספיק להגיע לפני אחרון ההורים המלווים כדי שלא יסתכלו עליך במבט של הנה הגיע המאחר הסידרתי... אולי מחר כדאי להתעורר מוקדם יותר). לפני שאתה יורד ללוות אותו לאוטובוס אתה פותח את הטלוויזיה בערוץ ה סי אן אן כדי לוודא שמה שקראת בוואלה אכן נכון וז אתה שומע את הקריינית התורנית מדברת על אותה בורסה ירוקה או אדומה ועל אותם רציחות ועל אותם שחיתויות ואז אתה שואל את עצמך (רגע לפני שאתה מכבה בבוז את המרקע) למה אני צריך את כל זה - למה להתעייף ולהיכנס לדכאון עוד לפני השעה שמונה בבוקר ... ?! ואז עצמך עונה לך שדי, שכדי להרגיש יותר טוב ממחר אתה כבר לא חוזר על אותו הריטואל וכמובן עצמך גם נשבע שממחר הולכים כל יום לחדר הכושר ואוכלים מסודר. ולמחרת בבוקר אתה מגלה שעצמך בסך הכל עזר לעצמך לרמות את עצמך ואותו הריטואל חוזר :-( כולם בטוחים שצריך לחפש את הבעיות הגדולות ולפתור אותם כדי להרגיש יותר טוב אבל לאחרונה למדתי שצריך רק לשנות כמה דברים קטנים וזה כולל (עבורי לפחות) לא לפתוח את המחשב, לא להשקל כל יום, לא לרחב עם הילד ולא לנסות לקרוא כתבה בחושך - ורק אחרי שהדברים הקטנים נפתרים אפשר לגשת לטפל בדברים היותר גדולים ולנסות ולהתמודד איתם. אני זוכר שכשעבדתי בחברת היי-טק (לפני יובלות) והשתעבדתי לאלוהי האאוטלוק (דואר אלקטרוני) לא הבנתי למה אני כך כך לחוץ. לקח לי לא מעט זמן להבין שמה שמטריף אותי הוא קצב כניסת האימיילים שמצריכים ממני תגובה ומה שהטריף אותי יותר מכל ומרר לי את הנוירונים היה הצליל שהתריע על בואו של אימייל חדש - אותו בינג מסורתי (או כל צליל אחר שקבעתם לעצמכם אם לא השתמשתם בסכמת ברירת המחדל) שכולנו כל כך רגילים אליו ואולי אפילו כבר לא שמים אליו לב. שגיליתי שאני מוטרד מהבינג כמובן שהחלפתי אותו בצליל שקט (שתיקה) וראו זה פלא חיי השתנו - טוב זה לא קרא בן לילה אבל מצבי הוטב הודות להרבה דברים אחרים אבל גם בגלל השתקת אותו הצליל. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים ואם תלמד למצוא אותם תוכל למנף את אותם פרטים לתועלתך. שיהיה יום ירוק!

בעל זיקה או חופשי ומאושר כמו פרפר

אתמול התקנאתי בגברת ב' כשאמרה למאמן הכדורגל של ילדינו שהבית שלה (דגש על המילה ביתי) נמצא אי שם בדרום הגלובוס והיא לא יכולה להגיע אליו כי התפרצה שם שפעת החזירים (אגב, בהונג קונג, במקום שבו כרגע אני דר עם משפחתי, למרות שלא התפרצה שום מגיפה נראית לעין, החליטו להשתגע ולנקוט במשנה זהירות ובמילים אחרות הוחלט אתמול להאריך את חופשת הקיץ של התלמידים בשבועיים בגלל אותה מגפה). נחזור לנושא שיחתנו, לי אין כזו תחושת פטריוטיות לצערי במשך השנים בהם ביליתי מחוץ למדינה איבדתי לחלוטין את הזיקה אליה והיום אני מחפש מחדש איפה לתקוע שורשים. זכורה לי שיחה עם ידיד ישראלי שגר בהונג קונג וחזר לישראל עם משפחתו ... הוא סיפר לי שקיבל מהמשפחה של אשתו חלקה במושב נחשב בארץ ושבזמנו הוא בנה עליו בית. שאלתי אותו האם הוא מתכוון למכור את הבית שיהיה מוכן והוא הסתכל עלי ושאל ברצינות תהומית האם אני מוכן למכור את ביתי. אמרתי לו שברור שלא והוא אמר שאדמה שלחמת עליה לא מוכרים. אני מוכרך להודות שאז לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר ורק הבוקר נפל לי האסימון בשעה שהרהרתי בנושא זיקה בעודי מלווה את אשתי למקום עבודת והמסקנות שהגעתי אליהם מפורטות כדלהלן :

1. אני יודע איפה נולדתי ואנני מתכחש למקום בו ביליתי את רוב שנותי אבל אני לא קורא לו בית ובטח לא מרגיש אליו כזו חיבה וזאת למרות שברוב שנותי הבוגרות ספגתי את התרבות, המאכלים (הריחות), המראות וההווי שללא ספק יוצרים זיקה, אלו הספיקו קצת להשתכח עם השנים ומצאתי להם תחליפים לא רעים בכלל. אגב הבוס שלי לשעבר (שגם הוא גר בחו"ל) הסביר לי שהוא אוהב את ישראל אבל מרחוק והוא מעדיף לגור בישראל הקטנה (שמצויה בהרבה פינות חמד אחרות בעולם במקומות שבהם מרוכזים ביחד מהגרים ישראלים שהביאו איתם את אותם סממני תרבות) מאשר להתעצבן בארץ הקודש.


2. למרות שאני צבר, אני דור ראשון למהגרים שבחרו לגור שם לא ממניעים ציוניים או אידאלים אלא בגלל שהוריה של אמי גרו שם (הם אגב הגיעו לישראל כחמש שנים מוקדם מהורי) . מכאן נובע שלא גדלתי על ברכי המפעל הציוני ,לא שמעתי מהורי סיפורי מעפילים וגם לא סיפורים חלוציים אחרים בסגנון "הגענו ארצה להפריך את השממה" - נהפוך הוא, אבי דיבר שנים על האופציה שפוספסה (כמו הרבה דברים אחרים בחייו) ושניתנה לו באיטליה (תחנת המעבר לישראל) בצורת אשרת עבודה זמנית (או קבועה אני לא ממש זוכר) לארה"ב כדי לפתח את עיסוקיו.


3. אבי לא שרת בצבא ולכן לא שמענו בבית סיפורי גבורות.ההיפך הוא הנכון, בכל הזדמנות הוא הציג בפני את משנתו ההשתמטותית והצליח לעזור לי לקבל את ה"פסים" הרפואיים המתאימים כך שגם אני אוכל ללכת בדרכיו. אין לי ספק שהיתה לי יותר מיד ורגל בבחירה לשרת בתור ג'ובניק במפעל צה"לי שהשהות בו ממש לא תרמה לי לפתח זיקה לישראל. אני מאמין שזיקה כזו מבוססת על השתתפות במפעל ביטחוני/אידיאולוגי (לא הייתי אף פעם שו"ס) שתפקידו להגן על המולדת, לחנך לערכיה ולהתאהב בה. אגב היום,סביר שהייתי עושה בחירות שונות אבלהמחשבה לחזור לישראל ולשרת במילואים ממש לא יוצר אצלי זיקה מחודשת.


4. כור ההיתוך הנוסף שיכול ליצור זיקה למולדת הוא השתתפות בתנועת נוער - אתם כבר יכולים לנחש שהייתי שם בערך חודש עד שאימי גילתה שיתכן שנצא למחנה קיץ וביקשה ממני להפסיק את השתתפותי לאלתר כיוון שפחדה שיקרה לי משהו נורא. שוב כמובן שהיתה לי את הבחירה להתנגד אבל משום שלא הייתי הרפתקן מטבעי בחרתי להשתכנע ומכרתי לחברי סיפורי אמתלה.


5. את השכלתי העל תיכונית רכשתי מחוץ לישראל. אחרי שמצאתי את הכיוון המקצועי שלי (לקח לי לא מעט זמן וזה כבר סיפור לרשימה אחרת), היום, אני לומד בשקדנות (טוב לא כל כך בשקדנות כי הם שבתו בחודשיים האחרונים והצליחו להוציא לי ולרבים מחברי הסטודנטים את הרוח מהמפרשים ולדכא את המוטיבציה) לתואר ראשון נוסף מטעם האו"פ בישראל כי בישראל, אם אתה לא בוגר של אוניברסיטה מקומית (רצוי טכניון אם אתה מהנדס, ת"א אם אתה רופא או תכנת והעברית אם אתה משפטן) אתה פשוט לא נחשב. אם אתה כן נוטל חלק בכור ההיתוך הקרוי השכלה גבוהה ובייחוד אם אתה פעיל בתא מפלגתי כזה או אחר נוצרת אצלך זיקה חזקה יותר למולדת - ועבדכם הנאמן לא עשה גם את זה.


6. משפחה ללא ספק יוצרת זיקה אבל עבדכם הנאמן יתום משני הוריו וממשפחתו הגרעינית נותרה אחותו שתיבדל לחיים ארוכים ובני ביתה ולמרות שהוא מאוד רוצה שהיחסים בינהם יהיו יותר טובים זה לא מתקדם בכיוון הרצוי ( אגב שנינו אשמים באותה מידה). מצד אשתי ירשתי את משפחתי המורחבת אבל גם איתם אין לי קשרים משובחים מדי שיגרמו לי לחדש את הזיקה לארץ.


7. חברים - אוי זה נושא כאוב. אני לא ממש רוצה לדבר עליו ואין לי ספק שאני הוא האשם העיקרי כשהחלטתי לא לשמור על קשרים עם אנשים מעברי. אין לי גם ספק שהמושג חברות מעוות אצלי ומצריך תיקון אבל, חברים ללא ספק יוצרים זיקה - בייחוד כאלה שגדלת איתם וכרגע אין לי הרבה כאלו ועל כן זיקתי קטנה.
   

לא כתבתי את הדברים הנ"ל בגאוה אלא מתוך צער - אני באמת עצוב שזיקתי לארץ מתרופפת ויותר עצוב שעדיין לא יצרתי זיקה חדשה למקום אחר (אם זה נחוץ בכלל - אולי כדאי בכל זאת לחזור הביתה?). אסיים בנימה לא אופטימית, אחת העצות שנתתי לאחרונה למי שהתלבט אם הוא צריך לחזור לישראל (אחרי שהות ארוכה בגולה) היתה: נניח שאתה מת, איפה היית רוצה להיקבר ?...אמרתי לו שאם התשובה היא ישראל אז כניראה שכדאי לו לחזור לשם. אני לא יודע אם הבחירה של המקום בו אתה רוצה שעצמותיך ישכנו הוא המדד האולטימטיבי לזיקתך לאותו מקום אבל זה הדבר האחרון שחשבתי עליו כשכתבתי את הרשימה הזו .למרות שרובנו לא ממש אוהבים לחשוב על הנושא הזה - אני מציע שלפחות בסתר לבכם תשאלו את השאלה.

סוציאליזציה בקלאב מד

חזרנו בסוף השבוע מחופשה בת חמישה ימים בקלאב מד פוקט (תאילנד). זו היתה הפעם הראשונה שלנו בתור יחידים (וגם כמשפחה) להיכנס בשערי מועדון הים התיכון שהוא מוסד מאוד מפורסם ואם זכרוני אינו מטעה אותי אפילו עשו עליו פעם פארודיה בזהו זה וככה כניראה זכרתי אותו (זכרתי בעיקר שירים צרפתיים שרוקדים אותם בערב לפני המופע ובצהריים כשרגליך טובלות במים הקרירים של הבריכה). שני הימים הראשונים היו גשומים מאוד וזה היה לטובתנו כי הספקו לנוח בשעה שהילדים משחקים במיני קלאב שדואג לצרכיהם (ולצרכי הוריהם) מבוקר ועד ערב. ביום השלישי, עם הופעתן של קרני השמש, החלטנו שאם הגענו עד הלום כדאי מאוד שנסקור את המקום ונתרשם ממבחר הפעילויות שיש לו להציע. אחרי ארוחת הבוקר, פיזרנו את הילדים בקלאבים שלהם (גוניור וביבי קלאבס) והלכנו לשעור יוגה די משמים. משם קפצנו לירות כמה חיצים בקשת שהותאמה לגודלנו ונהניתי במיוחד כי הצלחתי מספר לא מבוטל של פעמים לקלוע למרכז (לא מאוחר לשנות כיוון מקצועי ולהפוך לקלע) ואז הגענו לבריכה והבנו דרך תהליך חיברות יחסית קצר מה באמת צריך לעשות פה. בבריכה ביקשו מאיתנו לקפוץ אל המים החמימים ובשעה 12 בדיוק לרקוד לצלילי מוזיקת בום בום מודרנית תוך כדי סנכרון בן ניענועי אגן למחיאות כפיים קצביות ... אח"כ אמרו לנו (בכמה שפות) שבערב תהייה הופעה וקוד הלבוש יהיה אלגנטי/ספורטיבי בגווני שחור/לבן ושאפשר לרכוש בחנות את הפריטים אם לא הטרחתם את עצמכם להביא כאלו מבעוד מועד... כמובן שלא הקשבנו והופעתי בערב בחולצה פרחונית בסגנון הוואי שמשכה תשומת לב שלילית מצד האורחים האחרים שבאו לבושים במיטב מחלוצותיהם כפי שביקש הקוד. באותו ערב הורמו גבות נוספות לעברנו ולא בגלל הלבוש אלא בגלל שבחרנו לא לסעוד לבד. הרמת הגבות נבעה כאמור מהחלטתנו לקחת את ילדינו לארוחת הערב ואורח אוסטרלי הגדיל והסביר לנו בעדינות שלא תתיכן כנבלה הזאת בקלאב כי הורים צריכים להנות מארוחת הערב ולא להתרוצץ רחמנא ליצלן אחרי ילדיהם. הסיבה אגב שלקחנו את הילדים איתנו היתה פשוטה - הרגשנו בחסרונם ורצינו לבלות איתם זמן איכות ואפילו בצחוק אמרנו (בשונה מסיכומים של חופשות קודמות) שאנחנו לא צריכים חופשה לעצמנו אחרי החופשה הזו כי כמעט ולא ראינו את הילדים והיה לנו זמן פנוי בשפע (הספקתי לקרוא שני ספרים - מחזה נדיר בחופשה רגילה). מיותר לציין שמאותו ערב הילדים סעדו עם חבריהם במסגרת המיני קלאב ואנחנו הופענו בקוד הלבוש המבוקש (או לפחות הכי קרוב שיכולנו מתוך המלתחה שהבאנו איתנו) והיינו די גאים שמראנו אחיד ואנחנו לא מושכים יותר מדי תשומת לב. ביום הרביעי הצטרפתי לשעור קרקס שכלל: טרפז, פחד גבהים, איש שאוחז מאחור את החגורה שלבשתי (בעוד אני מנסה לתפוס בידי השנייה את הטרפז והתחושה שמלווה אותי לאורך התהליך היא שאני על סף תהום ועוד רגע אפול אל מותי), ואיש שצועק מלמטה (ואוחז בחבל שמאבטח אותי) שאני צריך להרים את רגלי כדי להראות אקרובט אמיתי. מיותר לציין שלא שמעתי לקולו של האיש מלמטה ורק קיוויתי שהכל יסתיים מהר. אחרי ג' פעמים בהם לא הרמתי את רגלי ונתתי לידי ליפול לאחור (כפי שבקשו מאתנו לעשות), ירדתי מהרשת שאיבטחה אותי בצבע לבן עם סחרחורת ובחילה איומה שלקח לי יותר משלושת רבעי שעה להרגיע אותה. מאוחר יותר גיליתי שנתפסו לי כל מיני שרירים בבטן ובחזה שלא הייתי מודע לקיומם ואז כדי להשלים את התמונה הגריאטרית (כאילו שלא כאב לי מספיק), בבוקר שאחרי נתפס לי הגב כשניסיתי להרים את המזוודה (שהיתה באותו זמן על הריצפה) ואת שאר היום (עד לתחרות הקליעה למטרה אחר הצהריים) ביליתי בצליעה לעבר הבר וחדר האוכל תוך כדי רחמים עצמיים אבל, הייתי מאוד גאה בעצמי כי ניסיתי להתגבר על כמה מפחדי. באותו אחר צהריים השתתפתי בתחרות קליעה למטרה והייתי גאה (זו פעם ראשונה בחיי שקיבלתי מדליה) שזכיתי במקום הראשון (האימון ללא ספק משתלם!). ביום האחרון (רגע שלפני שצריכים לחזור הביתה) לא קיבלנו תעודות רשמיות אבל הבנו שצלחנו את המשימה כיוון שהשלמנו כמעט באופן מלא את תהליך הסוציאליזציה של הכפר והפכנו ממש לחלק בלתי נפרד מהנוף המקומי : שילחנו את הילדים בזמן לפעילויות שלהם (כדי לקבל זמן פנוי ואיכותי לעצמנו), ירינו בחץ וקשת, שיחקנו גולף, רקדנו בבריכה, אכלנו עם כולם (בהתחלה התבודדנו אבל במשך הזמן הבנו שאנשים באים לקלאב כדי לפגוש אנשים אחרים ולהתחבר אליהם), התלבשנו לפי הקוד ,צפינו בהופעת קרקס משובחת (טוב אני מגזים לא ממש מדהימה :"לא משהו לכתוב הביתה על" - בתרגום חופשי מאנגלית אבל כולם צופים אז גם אתה חייב) ומחאינו כף בסיום ואז פרשנו לחדרנו שמחים וטובי לב. בסיכום, היה נחמד אבל אני לא חושב שנחזור שוב - אין מה לעשות, אנחנו מגלים כל פעם מחדש שהעדפות הטיוליות שלנו כוללות נופים של עיר ולא של עצי קוקוס שלצילם אתה מתהפך מהבטן אל הגב תוך כדי לגימה של שייק פירות עונתי.

להיפרד ...

היום לפני שנה נקבר אבי בחלקה זוגית שאותה רכשנו עבורו כשאימי נפטרה. לפני שנה פחות שלושה ימים בצהרי יום ו' קיבלתי את ההודעה על מותו של אבי, אחותי שגרה בישראל התקשרה אלי כדי לאמר לי שבלילה הקודם הוא לא חש בטוב ושלפנות בוקר הוא נפטר ושכל זה קרהבבית האבות שבו הוא דר מאז שהחלטנו עבורו שהוא לא יכול יותר לדאוג לעצמו. בזמנו, גם הוא וגם אנחנו היינו מבסוטים מהסידור - למען האמת, כולנו חוץ מאחותי שעדיין הייתה מקבלת ממנו כעשר הודעות קוליות ביום. הבדל השעות בן הונג קונג לישראל הוא +5 לטובת הונג קונג ובאותם הרגעים שבהם אבי נאבק על חייו, אני החלפתי הודעות טקסט עם חבר שגר בקנדה ובן השאר העברנו אחד לשני לינקים של מוזיקה מזרחית מיוטיוב והאווירה היתה די שמחה. כמובן שאת הדברים אני אומר בדיעבד, לא ייחלתי למותו של אבי אבל אני לא יכול להעיד שממש חיבבתי אותו - בעיקר לא בשנותיו האחרונות שבהם הוא נגלה לנו כאדם חלש וחסר חוט שדרה. כאמור באותו יום ו' דקות לפני שעור הפסנתר המתוכנן שלי קיבלתי את הידיעה על מותו הפתאומי, ביקשתי מהמורה שלי לשחרר אותי מהשעור ואחרי שהודעתי לאשתי, הלכתי ברחובות וניסיתי למצוא סיבה לבכות אבל זה לא קרה. הוא לא היה כל כך מבוגר (78) ובחוג המשפחתי תמיד צחקנו שהוא יהרוג את כולנו והזכרנו שהוא ודאי לא ימות ( למרות שהדבר שהוא הכי פחד ממנו היה המוות עצמו) קודם כי הוא ימצא דרך כלשהי לתרץ את המשך השארותו בחייםעל חשבונם של אחרים. בדיוק שנה מאוחר יותר (היינו בסוף השבוע האחרון) בילינו עם הילדים בקלאב מד בפוקט והיה להם ולנו מאוד כיף. רוב היום הם היו עסוקים במועדון הילדים ובפעמים המעטות שפגשנו את בני (כן הלכנו מספר פעמים למיני קלאב כדי לבדוק מה קורה איתו כיוון שהקונספט של הקלאב היה זר לנו ולו ורצינו בתור הורים פולניים לוודא שכיף לו ולא חסר לו שום דבר), הוא התעלם מאיתנו באלגנטיות והתברר לנו שהוא עושה את זה כי אנחנו היינו ההורים היחידים שבאו לבקר במהלך היום - הדבר גרם לו למבוכה ואולי הוא אפילו קצת התבייש בנו (חשבתי שזה יגיע בגיל קצת יותר מאוחר אבל זה קרה לראשונה בסוף השבוע ...) ולכן התנהג כמו שהתנהג . בעקבות אותם תחושות התחמקות ובושה, ניסיתי להיזכר באבי ושאלתי את עצמי אם אני מתגעגע אליו. התשובה שהגעתי אליה לצערי היא שאני לא מתגעגע ובסתר ליבי (מאוחר יותר גיליתי לאשתי) התפללתי שאני לא רוצה להגיע לגילו ולהיות שנוא ע"י ילדי כשהדבר היחידי שהם חשים שנזכרים בי הוא בושה. אז אין לי הרבה מה להגיד עליו (לפחות לא כרגע) ,אני גם לא בוכה שאני כותב את הדברים וגם לא מתגעגע כמו שכבר אמרתי ... אני גם לא מאמין גדול אבל אם יש דבר כזה שנקרא גלגול נשמות, אני מקווה עבורו שהוא מצא את השלווה ושזו מתעלת אותו למצות את הפוטנציאל שקיים בו. היה שלום אבא.