כרוניקה של דכאון ידוע מראש

אתה קם בבוקר, מדדה לעבר השרותים בעיניים עצומות, מתיישב על האסלה כדי להשתין, מושך מארונית הספרים עיתון ומנסה לקרוא את הכתבה בעמוד הרנדומלי שפתחת ואז מתבאס כי אתה לא מסוגל לקרוא אפילו שורה. אתה סוגר את העיתון, מוריד את המים באסלה, שותף ידיים וסוגר את האור. אתה הולך לחדר של הילד ומנסה להעיר אותו אבל הוא מתלונן ןמבקש להמשיך לישון, אתה מנסה עוד כמה פעמים אבל הוא בשלו, אתה מתייאש ונוטש את החדר. אתה חוזר שוב לשרותים והפעם העיניים פתוחות - לא צריך אור, אתה מצחצח שיניים בחושך ולפעמים נעזר במי פה, אתה שוטף פנים, מנגב אותם עם מגבת ורואה את המשקל מבצבץ בלובן בוהק מהפינה - אתה מושף אותו אליך לוחץ עם הרגל כדי לאפס ואז עולה עליו כדי להתבאס מהמשקל שלך שלא השתנה מאתמול. אתה שוב שוב לכיוון חדרו של הילד כדי שיקום אז מחליט לדדות לעבר המחשב. אתה גולש לאתר הפיננסי של יאהו כדי לגלות שתיק ההשקעות הוירטואלי שלך (זה שכבר מכרת אבל אתה מת לדעת מה היה קורה אם לא היית מוכר) נשאר באותו מקום, אתה נהנה לראות מסכים אדומים (כי לא הפסדת כלום) ואתה מתבאס לראות מסכים ירוקים כי היית יכול להרוויח כסף אם היית נשאר - אבל אתה מגלה מהר מאוד שאתה שהמידע לא ממש מעניין אותך ומשם אתה גולש לדף של וואלה כדי לקרוא שאחמדיניגא'ד שוב זכה בבחירות באיראן והאיום הקיומי עדיין שריר וקיים. אתה ממשיך לקרוא את העיתון הדיגיטלי ומגלה פשעים ושחיתות ואז אתה מתבאס וסוגר. אתה צועק שוב לעבר החדר של הילד ובשלב הבא אתה כבר מגיע לחדר וגורר (טוב לא בדיוק גורר - עושה "שק קמח") אותו לשירותים כדי שיעשה פיפי ויצחצח שיניים. אחרי שהוא מסיים ולמרות שהוא בן שבע, אתה לפעמים עוד נאבק איתו כדי שיתלבש לבד ואז מגלה שהאוטובוס שאמור לקחת אותו לבית הספר כבר למטה ואתה עוזר לו להתלבש (מסרים כפולים - לא חכם אבל אין מה לעשותחייבים להספיק להגיע לפני אחרון ההורים המלווים כדי שלא יסתכלו עליך במבט של הנה הגיע המאחר הסידרתי... אולי מחר כדאי להתעורר מוקדם יותר). לפני שאתה יורד ללוות אותו לאוטובוס אתה פותח את הטלוויזיה בערוץ ה סי אן אן כדי לוודא שמה שקראת בוואלה אכן נכון וז אתה שומע את הקריינית התורנית מדברת על אותה בורסה ירוקה או אדומה ועל אותם רציחות ועל אותם שחיתויות ואז אתה שואל את עצמך (רגע לפני שאתה מכבה בבוז את המרקע) למה אני צריך את כל זה - למה להתעייף ולהיכנס לדכאון עוד לפני השעה שמונה בבוקר ... ?! ואז עצמך עונה לך שדי, שכדי להרגיש יותר טוב ממחר אתה כבר לא חוזר על אותו הריטואל וכמובן עצמך גם נשבע שממחר הולכים כל יום לחדר הכושר ואוכלים מסודר. ולמחרת בבוקר אתה מגלה שעצמך בסך הכל עזר לעצמך לרמות את עצמך ואותו הריטואל חוזר :-( כולם בטוחים שצריך לחפש את הבעיות הגדולות ולפתור אותם כדי להרגיש יותר טוב אבל לאחרונה למדתי שצריך רק לשנות כמה דברים קטנים וזה כולל (עבורי לפחות) לא לפתוח את המחשב, לא להשקל כל יום, לא לרחב עם הילד ולא לנסות לקרוא כתבה בחושך - ורק אחרי שהדברים הקטנים נפתרים אפשר לגשת לטפל בדברים היותר גדולים ולנסות ולהתמודד איתם. אני זוכר שכשעבדתי בחברת היי-טק (לפני יובלות) והשתעבדתי לאלוהי האאוטלוק (דואר אלקטרוני) לא הבנתי למה אני כך כך לחוץ. לקח לי לא מעט זמן להבין שמה שמטריף אותי הוא קצב כניסת האימיילים שמצריכים ממני תגובה ומה שהטריף אותי יותר מכל ומרר לי את הנוירונים היה הצליל שהתריע על בואו של אימייל חדש - אותו בינג מסורתי (או כל צליל אחר שקבעתם לעצמכם אם לא השתמשתם בסכמת ברירת המחדל) שכולנו כל כך רגילים אליו ואולי אפילו כבר לא שמים אליו לב. שגיליתי שאני מוטרד מהבינג כמובן שהחלפתי אותו בצליל שקט (שתיקה) וראו זה פלא חיי השתנו - טוב זה לא קרא בן לילה אבל מצבי הוטב הודות להרבה דברים אחרים אבל גם בגלל השתקת אותו הצליל. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים ואם תלמד למצוא אותם תוכל למנף את אותם פרטים לתועלתך. שיהיה יום ירוק!