סוציאליזציה בקלאב מד

חזרנו בסוף השבוע מחופשה בת חמישה ימים בקלאב מד פוקט (תאילנד). זו היתה הפעם הראשונה שלנו בתור יחידים (וגם כמשפחה) להיכנס בשערי מועדון הים התיכון שהוא מוסד מאוד מפורסם ואם זכרוני אינו מטעה אותי אפילו עשו עליו פעם פארודיה בזהו זה וככה כניראה זכרתי אותו (זכרתי בעיקר שירים צרפתיים שרוקדים אותם בערב לפני המופע ובצהריים כשרגליך טובלות במים הקרירים של הבריכה). שני הימים הראשונים היו גשומים מאוד וזה היה לטובתנו כי הספקו לנוח בשעה שהילדים משחקים במיני קלאב שדואג לצרכיהם (ולצרכי הוריהם) מבוקר ועד ערב. ביום השלישי, עם הופעתן של קרני השמש, החלטנו שאם הגענו עד הלום כדאי מאוד שנסקור את המקום ונתרשם ממבחר הפעילויות שיש לו להציע. אחרי ארוחת הבוקר, פיזרנו את הילדים בקלאבים שלהם (גוניור וביבי קלאבס) והלכנו לשעור יוגה די משמים. משם קפצנו לירות כמה חיצים בקשת שהותאמה לגודלנו ונהניתי במיוחד כי הצלחתי מספר לא מבוטל של פעמים לקלוע למרכז (לא מאוחר לשנות כיוון מקצועי ולהפוך לקלע) ואז הגענו לבריכה והבנו דרך תהליך חיברות יחסית קצר מה באמת צריך לעשות פה. בבריכה ביקשו מאיתנו לקפוץ אל המים החמימים ובשעה 12 בדיוק לרקוד לצלילי מוזיקת בום בום מודרנית תוך כדי סנכרון בן ניענועי אגן למחיאות כפיים קצביות ... אח"כ אמרו לנו (בכמה שפות) שבערב תהייה הופעה וקוד הלבוש יהיה אלגנטי/ספורטיבי בגווני שחור/לבן ושאפשר לרכוש בחנות את הפריטים אם לא הטרחתם את עצמכם להביא כאלו מבעוד מועד... כמובן שלא הקשבנו והופעתי בערב בחולצה פרחונית בסגנון הוואי שמשכה תשומת לב שלילית מצד האורחים האחרים שבאו לבושים במיטב מחלוצותיהם כפי שביקש הקוד. באותו ערב הורמו גבות נוספות לעברנו ולא בגלל הלבוש אלא בגלל שבחרנו לא לסעוד לבד. הרמת הגבות נבעה כאמור מהחלטתנו לקחת את ילדינו לארוחת הערב ואורח אוסטרלי הגדיל והסביר לנו בעדינות שלא תתיכן כנבלה הזאת בקלאב כי הורים צריכים להנות מארוחת הערב ולא להתרוצץ רחמנא ליצלן אחרי ילדיהם. הסיבה אגב שלקחנו את הילדים איתנו היתה פשוטה - הרגשנו בחסרונם ורצינו לבלות איתם זמן איכות ואפילו בצחוק אמרנו (בשונה מסיכומים של חופשות קודמות) שאנחנו לא צריכים חופשה לעצמנו אחרי החופשה הזו כי כמעט ולא ראינו את הילדים והיה לנו זמן פנוי בשפע (הספקתי לקרוא שני ספרים - מחזה נדיר בחופשה רגילה). מיותר לציין שמאותו ערב הילדים סעדו עם חבריהם במסגרת המיני קלאב ואנחנו הופענו בקוד הלבוש המבוקש (או לפחות הכי קרוב שיכולנו מתוך המלתחה שהבאנו איתנו) והיינו די גאים שמראנו אחיד ואנחנו לא מושכים יותר מדי תשומת לב. ביום הרביעי הצטרפתי לשעור קרקס שכלל: טרפז, פחד גבהים, איש שאוחז מאחור את החגורה שלבשתי (בעוד אני מנסה לתפוס בידי השנייה את הטרפז והתחושה שמלווה אותי לאורך התהליך היא שאני על סף תהום ועוד רגע אפול אל מותי), ואיש שצועק מלמטה (ואוחז בחבל שמאבטח אותי) שאני צריך להרים את רגלי כדי להראות אקרובט אמיתי. מיותר לציין שלא שמעתי לקולו של האיש מלמטה ורק קיוויתי שהכל יסתיים מהר. אחרי ג' פעמים בהם לא הרמתי את רגלי ונתתי לידי ליפול לאחור (כפי שבקשו מאתנו לעשות), ירדתי מהרשת שאיבטחה אותי בצבע לבן עם סחרחורת ובחילה איומה שלקח לי יותר משלושת רבעי שעה להרגיע אותה. מאוחר יותר גיליתי שנתפסו לי כל מיני שרירים בבטן ובחזה שלא הייתי מודע לקיומם ואז כדי להשלים את התמונה הגריאטרית (כאילו שלא כאב לי מספיק), בבוקר שאחרי נתפס לי הגב כשניסיתי להרים את המזוודה (שהיתה באותו זמן על הריצפה) ואת שאר היום (עד לתחרות הקליעה למטרה אחר הצהריים) ביליתי בצליעה לעבר הבר וחדר האוכל תוך כדי רחמים עצמיים אבל, הייתי מאוד גאה בעצמי כי ניסיתי להתגבר על כמה מפחדי. באותו אחר צהריים השתתפתי בתחרות קליעה למטרה והייתי גאה (זו פעם ראשונה בחיי שקיבלתי מדליה) שזכיתי במקום הראשון (האימון ללא ספק משתלם!). ביום האחרון (רגע שלפני שצריכים לחזור הביתה) לא קיבלנו תעודות רשמיות אבל הבנו שצלחנו את המשימה כיוון שהשלמנו כמעט באופן מלא את תהליך הסוציאליזציה של הכפר והפכנו ממש לחלק בלתי נפרד מהנוף המקומי : שילחנו את הילדים בזמן לפעילויות שלהם (כדי לקבל זמן פנוי ואיכותי לעצמנו), ירינו בחץ וקשת, שיחקנו גולף, רקדנו בבריכה, אכלנו עם כולם (בהתחלה התבודדנו אבל במשך הזמן הבנו שאנשים באים לקלאב כדי לפגוש אנשים אחרים ולהתחבר אליהם), התלבשנו לפי הקוד ,צפינו בהופעת קרקס משובחת (טוב אני מגזים לא ממש מדהימה :"לא משהו לכתוב הביתה על" - בתרגום חופשי מאנגלית אבל כולם צופים אז גם אתה חייב) ומחאינו כף בסיום ואז פרשנו לחדרנו שמחים וטובי לב. בסיכום, היה נחמד אבל אני לא חושב שנחזור שוב - אין מה לעשות, אנחנו מגלים כל פעם מחדש שהעדפות הטיוליות שלנו כוללות נופים של עיר ולא של עצי קוקוס שלצילם אתה מתהפך מהבטן אל הגב תוך כדי לגימה של שייק פירות עונתי.