- אני יודע איפה נולדתי ואנני מתכחש למקום בו ביליתי את רוב שנותי אבל אני לא קורא לו בית ובטח לא מרגיש אליו כזו חיבה וזאת למרות שברוב שנותי הבוגרות ספגתי את התרבות, המאכלים (הריחות), המראות וההווי שללא ספק יוצרים זיקה, אלו הספיקו קצת להשתכח עם השנים ומצאתי להם תחליפים לא רעים בכלל. אגב הבוס שלי לשעבר (שגם הוא גר בחו"ל) הסביר לי שהוא אוהב את ישראל אבל מרחוק והוא מעדיף לגור בישראל הקטנה (שמצויה בהרבה פינות חמד אחרות בעולם במקומות שבהם מרוכזים ביחד מהגרים ישראלים שהביאו איתם את אותם סממני תרבות) מאשר להתעצבן בארץ הקודש.
- למרות שאני צבר, אני דור ראשון למהגרים שבחרו לגור שם לא ממניעים ציוניים או אידאלים אלא בגלל שהוריה של אמי גרו שם (הם אגב הגיעו לישראל כחמש שנים מוקדם מהורי) . מכאן נובע שלא גדלתי על ברכי המפעל הציוני ,לא שמעתי מהורי סיפורי מעפילים וגם לא סיפורים חלוציים אחרים בסגנון "הגענו ארצה להפריך את השממה" - נהפוך הוא, אבי דיבר שנים על האופציה שפוספסה (כמו הרבה דברים אחרים בחייו) ושניתנה לו באיטליה (תחנת המעבר לישראל) בצורת אשרת עבודה זמנית (או קבועה אני לא ממש זוכר) לארה"ב כדי לפתח את עיסוקיו.
- אבי לא שרת בצבא ולכן לא שמענו בבית סיפורי גבורות.ההיפך הוא הנכון, בכל הזדמנות הוא הציג בפני את משנתו ההשתמטותית והצליח לעזור לי לקבל את ה"פסים" הרפואיים המתאימים כך שגם אני אוכל ללכת בדרכיו. אין לי ספק שהיתה לי יותר מיד ורגל בבחירה לשרת בתור ג'ובניק במפעל צה"לי שהשהות בו ממש לא תרמה לי לפתח זיקה לישראל. אני מאמין שזיקה כזו מבוססת על השתתפות במפעל ביטחוני/אידיאולוגי (לא הייתי אף פעם שו"ס) שתפקידו להגן על המולדת, לחנך לערכיה ולהתאהב בה. אגב היום,סביר שהייתי עושה בחירות שונות אבלהמחשבה לחזור לישראל ולשרת במילואים ממש לא יוצר אצלי זיקה מחודשת.
- כור ההיתוך הנוסף שיכול ליצור זיקה למולדת הוא השתתפות בתנועת נוער - אתם כבר יכולים לנחש שהייתי שם בערך חודש עד שאימי גילתה שיתכן שנצא למחנה קיץ וביקשה ממני להפסיק את השתתפותי לאלתר כיוון שפחדה שיקרה לי משהו נורא. שוב כמובן שהיתה לי את הבחירה להתנגד אבל משום שלא הייתי הרפתקן מטבעי בחרתי להשתכנע ומכרתי לחברי סיפורי אמתלה.
- את השכלתי העל תיכונית רכשתי מחוץ לישראל. אחרי שמצאתי את הכיוון המקצועי שלי (לקח לי לא מעט זמן וזה כבר סיפור לרשימה אחרת), היום, אני לומד בשקדנות (טוב לא כל כך בשקדנות כי הם שבתו בחודשיים האחרונים והצליחו להוציא לי ולרבים מחברי הסטודנטים את הרוח מהמפרשים ולדכא את המוטיבציה) לתואר ראשון נוסף מטעם האו"פ בישראל כי בישראל, אם אתה לא בוגר של אוניברסיטה מקומית (רצוי טכניון אם אתה מהנדס, ת"א אם אתה רופא או תכנת והעברית אם אתה משפטן) אתה פשוט לא נחשב. אם אתה כן נוטל חלק בכור ההיתוך הקרוי השכלה גבוהה ובייחוד אם אתה פעיל בתא מפלגתי כזה או אחר נוצרת אצלך זיקה חזקה יותר למולדת - ועבדכם הנאמן לא עשה גם את זה.
- משפחה ללא ספק יוצרת זיקה אבל עבדכם הנאמן יתום משני הוריו וממשפחתו הגרעינית נותרה אחותו שתיבדל לחיים ארוכים ובני ביתה ולמרות שהוא מאוד רוצה שהיחסים בינהם יהיו יותר טובים זה לא מתקדם בכיוון הרצוי ( אגב שנינו אשמים באותה מידה). מצד אשתי ירשתי את משפחתי המורחבת אבל גם איתם אין לי קשרים משובחים מדי שיגרמו לי לחדש את הזיקה לארץ.
- חברים - אוי זה נושא כאוב. אני לא ממש רוצה לדבר עליו ואין לי ספק שאני הוא האשם העיקרי כשהחלטתי לא לשמור על קשרים עם אנשים מעברי. אין לי גם ספק שהמושג חברות מעוות אצלי ומצריך תיקון אבל, חברים ללא ספק יוצרים זיקה - בייחוד כאלה שגדלת איתם וכרגע אין לי הרבה כאלו ועל כן זיקתי קטנה.
לא כתבתי את הדברים הנ"ל בגאוה אלא מתוך צער - אני באמת עצוב שזיקתי לארץ מתרופפת ויותר עצוב שעדיין לא יצרתי זיקה חדשה למקום אחר (אם זה נחוץ בכלל - אולי כדאי בכל זאת לחזור הביתה?). אסיים בנימה לא אופטימית, אחת העצות שנתתי לאחרונה למי שהתלבט אם הוא צריך לחזור לישראל (אחרי שהות ארוכה בגולה) היתה: נניח שאתה מת, איפה היית רוצה להיקבר ?...אמרתי לו שאם התשובה היא ישראל אז כניראה שכדאי לו לחזור לשם. אני לא יודע אם הבחירה של המקום בו אתה רוצה שעצמותיך ישכנו הוא המדד האולטימטיבי לזיקתך לאותו מקום אבל זה הדבר האחרון שחשבתי עליו כשכתבתי את הרשימה הזו .למרות שרובנו לא ממש אוהבים לחשוב על הנושא הזה - אני מציע שלפחות בסתר לבכם תשאלו את השאלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה