ביום ראשון האחרון השתתפתי בתחרות צילום. חברי מועדון הצילום אליו אני משתייך התחלקו לזוגות וקיבלו ארבעה משימות צילום שונות שהיו צריכים לביים בזמן קצוב. אני חברתי לסימון, בחורה מגרמניה, שלא הספיקה להתפעל מכמות האנשים שאני מכיר למרות שלא הפסקתי לאמר לה שהונג קונג קטנה מאוד וזה היה צירוף מקרים נדיר שכן אני האדם האחרון שאפשר לאמר עליו שיש לו יכולות סוציאליזציה יוצאות מן מגדר הרגיל. היום עצמו היה מוצלח מאוד והפקתי כמה צילומים די יפים אשר ענו על הקריטריונים שהוצגו לנו אבל מה שאהבתי יותר מכל היה לצפות בעצמי (בלי להשמע נרקסיסט) ובתהליך ההתבגרות שעברתי ושנתן את אותותיו במהלך הבחירה המשותפת של הצילומים שהצגנו בסיום האירוע ושנשפטו ע"י חברי הקבוצה (קרי התחרות). בעבר בשל הביקורתיות המאוד מפותחת שלי (על הזולת ובעיקר כלפי עצמי), לא יכולתי להרשות למשהו בנוני מינוס (כולמר שלא היה ניראה לי) לחמוק ולהשתחל אל מיצג שאמור בן השאר לייצג אותי ואת יכולתי - במילים אחרות לא יכולתי לתת למשהו אחר להציג משהו שלא הייתי 100% שלם איתו ובעבר הדבר גרר אותי למצבים שהייתי נוטל על עצמי את חלקם של אחרים במשימה (למשל עבודה באוניברסיטה או עבודת צוות אחרת שקרושה למקום עבודה) רק כדי שהתוצאה הסופית תהייה המושלמת ביותר (לפי אמות המידה שלי). ביום ראשון האחרון אחרי שהבנתי שאנחנו עומדים להציג צילומים שלי ושלה הצעתי תהליך פייר שבו כל אחד יבחר את הצילומים שלו לקטגוריה המסוימת ואחכ נצליב את הצילומים ונבחר ביחד את הצילום שאותו נציג באותה קטגוריה. אני מוכרח להודות שזה היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי ולמרות שבתוך תוכי לא אהבתי את רוב הצילומים של בת הזוג שלי, הרשתי לעצמי לצאת מעצמי לרגע ולאמר מה הכי גרוע שיכול לקרות ...? ועניתי : שהחברה לא יאהבו את הצילומים שמייצגים את הקבוצה שלנו - אז מה! בתחרות היו ללא ספק צילומים יותר יפים משלנו : כן יפים יותר בהשוואה לאלה שאני צילמתי - קורה :-) אבל הייתי מבסוט מהבגרות שגיליתי שללא ספק הראתה לי שעברתי כברת דרך במהלך השנים האחרונות. בברכת שלוות נפש ולמרות שהפתגם העתיק אומר "לא טוב היות האדם לבדו", הנה לסיום הבחירה האישית שלי לתמונות שאני הייתי שולח לתחרות לולא הייתי צריך לעשות זאת לבד - אחרי הכל זה הבלוג שלי ומותר לי לעשות בו ככל העולה על רוחי :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה