ברוב הפוסטים אני כותב משהו שקשור לנושא אחד והבוקר פשוט החלטתי לכתוב מספר דברים שראיתי/חוויתי בימים האחרונים. ובכן :
- בשבועות האחרונים אני מלווה את אשתי למקום העבודה וחוזר הביתה לבדי דרך השוק. כמו בכל יום לא יכולתי גם הבוקר שלא להעריץ את ההתמדה של רוכלי השוק (שרובם די מבוגרים) שבכל בוקר מגיעים לבסטה שלהם, מסדרים את מרכולתם, ומחכים בסבלנות לקונים שלהם. אני מניח שרובם מתפרנסים יפה אחרת הם לא היו שורדים (חוקי כלכלה בסיסיים) אבל לפחות אצל כמה מהם ניחנת התבנית של הריטואליזם הבירוקרטי כלומר ניראה שהם שכחו מזמן את הסיבה/המטרה שהם שם (להתפרנס) ובמקום אותה מטרה (שיכול להיות שבעקיפין מושגת) נראה שחשובה להן יותר המסגרת והטקס עצמו שהם מנהלים בכל בוקר. בן כך ובן אני פשוט מעריץ את היכולת שלהם להתמיד. אני נלחם באופיי בנושא ההתמדה (היינו אני לרוב נכנע ולא מתמיד) אבל מנסה לעשות את כל שביכולתי כדי להתמיד וזה כולל לאחרונה את חדר כושר ושעורי הפסנתר.
- אתמול דווח בעיתונות שאדון מיידוף הידוע לשמצה יישב בכלא שנים רבות על מעשיו ואין ספק שצריך להתייחס אליו כאל נבל ופושע ולתת לו להירקב מאחורי אותו סורג ובריח. הסיבה שאני מזכיר את האדון "הנכבד" היא שאתמול בשעה שישבתי בבית קפה וניסיתי ללמוד עוד פרק אחד למבחן בסוציולוגיה (אין כמו לראות הבנייה מציאותית ופירוש סובייקטיבי שאנשים עושים הלכה למעשה - הטקסט היה פחות מעניין אבל בכל זאת למדתי משהו מהאינטרקציה מולי), לא יכולתי שלא להבחין בזווית עיני בזוג שלמיטב הבנתי וניתוחי היו המעביד והעובדת שלו (הוא מערבי והיא מקומית). ניראה היה שהמעביד כועס (הוא האדים ברוב שלבי השיחה החד כיוונית) על העובדת מאוד, הוא לא הסתכל עליה במשך כל השיחה ורק לגם מהקפה שהזמין לעצמו בעוד הוא מאזין להסבריה ותחנוניה. היא לעומת זאת לא המשיכה להתנצל, היתה במבוכה, ניסתה להסביר כל מיני דברים בהמשך לראיות שהוצגו בפניה (דפי מחשב מודפסים) ולא נגעה בקפה שהוא קנה לה. אני לא יודע בדיוק מה קרה שם ועל מה הוא כל כך כועס (יכול להיות שזה בצדק - לא שופטים אדם עד שמגעים למקומו) אבל היה לי קשה עם העובדה שהוא אפילו לא הסתכל עליה ולא נתן לה הזדמנות לשטוח בפניו את תחנוניה בצורה מכובדת. אני רק מקווה שהוא לא עשה את זה מתוך התנשאות מערבית כי אז אפשר לקרוא לזה גזענות לשמה.
- מספיק זה מספיק טוב. אחד הדברים שהטרידו אותי בעבר וממשיך לעשות בי שמות גם היום (אני לרוב מרגיש לא נוח והדבר לעיתים מדיר שינה מעיני) הוא הרצון לכסות את כל האפשרויות. הדבר קורה לי בן אם מדובר במבחן שאני מתכונן אליו או עבודה שעלי להגיש או כל פרויקט אחר. בימים האחרונים בן אריזת הבית לקראת מעבר , לבן טיפול בילדים שיצאו לחופש ומבלים כרגע בקייטנות לבן איזשהו פרויקט צילומי שהתחייבתי אליו, אני מוצא את עצמי מנסה להתכונן לשני מבחני סוף סמסטר ומודה שאני לא עושה עבודה מושלמת והגילוי המסעיר של הבוקר הוא שאי אפשר לכסות את כל האפשרויות ושיש לעשות את הכי טוב באמצעים הקיימים. עצם העובדה שמצאתי זמן ואני מפסיק את כל העיסוקים האחרים (לרבות ההתכוננות) כדי לכתוב שורות אלו רק מוכיח את הדבר שאני מתכוון אליו. וגם את זה למדתי בקורס בסוציולוגיה: פריקנסון טוען שהעבודה מתרחבת באופן כזה, שהיא מנצלת את כל הזמן הפנוי עד להשלמתה. במילים אחרות הוא מציע שגם אם נוסיף יותר זמן לא נגמור את העבודה לפני מועד הסיום החדש ובארגונים בירוקרטיים הדבר מוביל את הארגון לדרוש יותר עובדים שבסוף מספיקים את אותה עבודה כמו הקודמים. אז במקום לרצות יותר זמן פשוט צריך לנצל טוב יותר את הזמן הקיים.
- אני מחכה בקוצר רוח למעבר לדירה החדשה - המראה מהקומה ה 23 (למרות פחד הגבהים שלי) מרטיט אותי וגם העובדה שיש יותר שטח לאחסן את הבאלגן שלנו מורחת חיוך על פני. אחד הדברים שהבנו עם המעבר הצפוי הוא שאי אפשר לחיות את החיים בהמתנה היינו לא לקחת החלטות רק בגלל שאין לנו מספיק מידע על מה שיקרה איתנו מבחינת שינויים ברמה האישית והמשפחתית בטווח הקצר/בינוני. למרות שנוח וטוב לרובנו להשאר עם הבטוח ולא לשנות את שגרת החיים, החלטנו כן לעבור לדירה אחרת ולחיות את הרגע ויותר חשוב להנות ממנו אפילו אם הוא יהיה קצר יחסית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה