פוסט מספר 100

לפני כמה שבועות קבעתי לי שתי מטרות. הראשונה היתה להגיע עד סוף השנה האזרחית לאלף צפיות בתמונות שפירסמתי בפליקר ואני שמח לבשר קבל עם ועדה שעמדתי בגבורה במשימה זו. המשימה השנייה היתה לכתוב עד סוף השנה סה"כ מאה פוסטים בבלוג זה שעבדכם הנאמן שופך בו את ליבו וגם את זה אני משיג היום עם הפוסט שמתאר את השגת המטרות האלו בשני התחומים. הצבת מטרות ראליות גורמת ללא ספק למוטיבציה ואני מאמין שאמשיך להשתמש בכלי הזה כדי לקדם את מטרותי האישיות/משפחתיות. שנת 2010 בפתח ורציתי לנצל את הזדמנות החגיגית הזו כדי לאחל לנו שנה טובה (בריאות, אושר והצלחה - בסדר הזה). פתגם ישן אומר שכשיש רצון ישנה גם דרך והייתי רוצה לאחל לנו שנשכיל השנה להציב מטרות (קטנות וגדולות, קצרות וארוכות טווח), שנשיג אותם (או לפחות את חלקם - אלו שהם קצרי טווח) ונתמלא מוטיבציה ליצוק מטרות חדשות להשגה.

פגישה לאין קץ

אני לא חיית מסיבות ובינינו לפעמים אני אפילו מגדיר את עצמי אנטי-סוציאלי. בשבוע עבר נוכחתי לגלות שלפעמים לא עושים רק דברים שכיף לך ואני מוכרח להודות שלמרות הרצון הראשוני (שקשור בבעיה שתארתי בפתיח) שלי לא לעשות את מה שעשיתי, בסופו של דבר התרצתי ודי נהנהתי מכל העניין. לפני שבוע בערב שבת אשתי קיבלה טלפון מהבוס הקודם של הבוס שלה. ההודעה היתה קצרה ואמרה בזו הלשון: "אני בהונג קונג, והייתי רוצה ליפגש איתך". אשתי סיפרה לי על ההודעה והתגובה הראשונה שלי הייתה לעקם פרצוף. מיד אחרי שיישרתי את פרצופי קלטתי שאני צריך לעמוד לצד אשתי ואמרתי לה חגיגית שאני אעשה מה שהיא תחליט כלומר אם היא תרצה שאצטרף אליה לשיחה המרובעת (גם אשתו של הבוס היתה שם) אעשה זאת ואם היא רוצה ללכת לבד אכבד את רצונה (בסתר ליבי עוד קיוויתי שהיא תפתור אותי מהפכגישה הזו). אשתי בחרה באופציה הראשונה ויצאנו לפגישה. הבוס של הבוס לא מרבה לדבר והאמת היא שהשיחה עם אשתו הייתה יותר מעניינית מכל מקום, שמחתי שהייתי שם א. כדי לגלות שאני משתפר בסמול טולקד וב. כדי לתמוך באשתי ולספק "קונטרה" כך שהיא תתפנה לדבר עם הבוס לשעבר על ענייני עבר ודיומא. בסיומה של הפגישה הייתי מרוצה מההחלטה להיות חיובי בנושא החברתי ולהגיע לפגישה וחשבתי שאם לא הייתי עושה כך לזה היה די מטומטם כיוון שלא בכל יום מזדמן לך לפגוש אישיות כלכלית בכירה (הבוס של הבוס הוא כעת מנכל משרד האוצר). מי אמר שאני לא יכול להשתפר? :)

כי סערת עלי

========

מילים נתן אלתרמן

לחן נעמי שמר

שירה אריק איינשטיין

כי סערת עלי לנצח אנגנך

שוא חומה אצור לך שוא אציב דלתיים

תשוקתי אלייך ואלי גנך

ואלי גופי סחרחר אובד ידיים

לספרים רק את החטא והשופטת

פתאומית לעד עיני בך הלומות

עת ברחוב לוחם שותה שקיעות של פטל

תאלמי אותי לאלומות .

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת

לבדי אהיה בארצותייך הלך

תפילתי דבר איננה מבקשת

תפילתי אחת והיא אומרת הא לך

עד קצווי העצב עד עיינות הליל

ברחובות ברזל ריקים וארוכים

מעוניי הרב שקדים וצימוקים

טוב שאת לבנו עוד ידך לוכדת

אל תחרימהו בעייפו לרוץ

אל תניחי לו שיאפיל כחדר

בלי הכוכבים שנשארו בחוץ

שם לוהט ירח כנשיקת טבחת

שם רקיע לה את שעולו מרעים

שם שיקמה תפיל ענף לי כמטפחת

ואני אקוד לה וארים

ואני יודע כי לקול התוף

בערי מסחר חירשות וכואבות

יום אחד אפל עוד פצוע ראש לקטוף

את חיוכנו זה מבין המרכבות

מי שחלם לו ונשאר לו החלום....

בהמשך לפוסט הקודם בו דיברתי על חלומות (או יותר נכון מעשיות שאנחנו רוקמים בהקיץ כאשר אנחנו רואים התרחשויות ואנשים שונים), הייתי רוצה לספר בהזדמנות זו על חלום שחלמתי אתמול. החלום אתמול התחיל שעות ספורות לפני ההלוויה של אבי עליו השלום. בחלום כולנו מתכוננים לקבורתו אבל הוא עדיין נושם (חי ובועט) וממתין בחדר איתנו ואני פתאום קולט שהוא עומד למות בשעות הקרובות וזה לא מוצא חן בעיני. כשאני יורד לשורש הבעיה אני מבין שהוא חולה במחלה סופנית ושהרופא שלו הוא זה שיקצר את פתיל חייו ממש לפני קבורתו כלומר הרופא יהרוג אותו באופן "אנושי" כמה דקות לפני ההלוויה ואז הוא יקבר. כשאני מבין שיש לי את האפשרות לעצור את השגעון הזה אני רץ כאחוז תזזית כדי להיפגש עם הרופא וכשהוא מקבל את פני הוא אומר לי שהוא די מאוכזב שבאתי אליו כדי לבקש ממנו להפסיק את התהליך. אני מצליחלשכנע את הרופא שלמרות שאבי חולה ולא נשאר לו הרבה זמן לחיות אני מעדיף אותו חי עכשיו (למעט זמן) ומת מאוחר יותר. אני מצליח להגיע אל מסע ההלוויה שכבר החל ומודיע לכולם שעצרתי את רוע הגזירה לפחות לקצת זמן ואז אני מודיע לכולם חגיגית שהרופא אמר שנשארו לו שישה חודשים לחיות אבל איש כמוהו יחזיק מעמד כתשעה חודשים). אבי די מבסוט מכל הסידור ואז אני מתעורר מהחלום. החלום הזה נחלם בעבר שהגיבורה הראשית שלו היתה אימי זכרונה לברכה. אם זכרוני אינו מטעה אותי, בסיטואציה ההיא בה חלמתי על אימי המנוחה, החלום נגמר לפני שהספקתי להציל אותה אבל גם שם היא לא ממש מתה (התעוררתי לפני שזה קרה) ורק זכורה לי סצצינה שבה אני יודע שהרופא שהולך להמית אותה רגע לפני הקבורה עומד לבצע את הפעולה באיזושהו מרתף רקוב לבית ההלוויות אבל אני לא יכול להיכנס לאותו החדר. נשוב לסיפורינו, למה חלמתי על אבי ולמה ניסיתי להשיב אותו אתמול לחיים השד יודע ואולי לפרויד הפתרונות (פסיכולוגיה בגרוש: אני רוצה להחזיר אותו כדי שהוא ישתנה ובעצם אני רוצה מאוד להשתנות בעצמי אבל אני צריך משהו חיצוני שיעזור לי לעשות זאת כי אני לא מוצא כוחות פנימיים?!).סביר שהסיבה שחלמתי עליו נעוך בעובדה שנזכרתי בו אתמול לפני השינה. אתמול ממש לפני שהלכנו לישון אמרתי לאשתי שלצערי אני מאוד דומה לאבי וממשיך להתנהג כמוהו למרות שיש לי (כך אני מקווה) יותר בינה ונסיון ממנו. אני מקווה שלמרות אותם התנסויות לא טובות עם אבי, אני אלמד להיות אבא יותר טוב וימים יגידו אם אני אכן אהייה כזה.

כל החלומות ....

כל החלומות

אריק לביא

מילים: אריק לביא
לחן: דוד קריבושי

כל החלומות אשר חלמנו
כל החלומות כולם
הם ישארו בתוך תוכינו
בתוכנו לעולם

כל חלום יש בו
תקוה אחת
חיוך אחד
ודמעה אחת
כל אחד יש לו
חלום שבו
הוא היה רוצה
לגעת

כל המנגינות אשר ניגנו
כל המנגינות כולן
הן ישארו בתוך תוכינו
בתוכינו לעולם

מנגינה יש בה
תקוה אחת
חיוך אחד
ודמעה אחת
ולכל אחד יש
מנגינה
שהוא חייב
לגעת

כל האהבות אשר אהבנו
כל האהבות כולן
הן ישארו בתוך תוכינו
בתוכינו לעולם

כל אוהב יש לו
תקוה אחת
חיוך אחד
ודמעה אחת
כל אוהב אוהב
את האחת
שבנפשו נוגעת

כל החלומות אשר חלמנו
כל החלומות כולם
הם ישארו בתוך תוכינו
בתוכנו לעולם

כל חלום יש בו
תקוה אחת
חיוך אחד
ודמעה אחת
כל אחד יש לו
חלום שבו
הוא היה רוצה
לגעת

שלשום ישבתי בקפה ושתיתי שוקו מכוס קרטון. מולי ישבה אישה צעירה עם באמצע שנות השלושים לחייה ולגמה קפה קר. על צאוורה היה תלוי צלב מוכסף והיא שיחקה בו מדי פעם. האישה הוציאה מתיקה סלט שהיה מאוחסן בתוך קופסת פלסטיק - כזו שקונים במעדניות - וגם שלפה מפית, וסכו"ם חד פעמיים וסידרה את כולם כמו חיילים על השולחן. באחרי שכל הקודמים היו מונחים על השולחן לשביעות רצונה, היא שלפה מתיקה עוגת יום הולדת אישית שאוחסנה בתוך קופסת פלסטיק קטנה יותר. היא פתחה את המכסה של העוגה, שלפה מתיקה נר בודד והניחיה אותו במרכזה של העוגה. בשלב הזה נכמרו רחמי עליה וכמעט שרציתי להצטרף כי היה נדמה לי שהיא עומדת לחגוג את יום הולדתה לבד. אבל לא עשיתי זאת כיוון שמיד אחרי שהיא הנחיה את הנר במרכז העוגה והידקה את הפינות הוא חייכה לעצמה ובאותו הרגע היא נראתה לי הבחורה הכי מאושרת עלי אדמות (לא ממש הבנתי איך אפשר להיות מאושר שאתה חוגג יום הולדת לבד) ולכן תארתי לעצמי שכל מה שצפיתי בו עד אותה רגע היה כנראה משהו מתוכנן שהיא בחרה לעשות ולא משהו שכפו עליה. היא ישבה שם דקות ארוכות ואכלה את הסלט בביסים קטנים כיאה לגברת וכל רגע היא בדקה את הודעות הטקסט במכשיר הנייד שלה. חלפו עוד כמה רגעים ובעודה חוזרת על הפעולות הנ"ל חיוך רחב עלה על שפתי ןלידה נעמדה גברת אחרת שהתנצלה על זה שהיא מתנשפת כיוון שהיא היתה צריכה לרוץ. הגברת המתנשפת התיישבה בכיסא ליד הגברת המהודרת בדיוק מול שהעוגה הקטנה שהגברת סידרה כמה רגעים קודם ואז הבנתי שעוגת היום הולדת לא היתה בכלל מיועדת לגברת הבודדה אלא למכרה שלה (אולי חברתה). ולמה אני מספר לכם את כל זה. ובכן אני עושה את זה כדי לדבר על מקרה אחר (כלורמ הנ"ל הוא הקדמה) שבו הרצתי כל מיני תסריטים (כמו שכולנו עושים מדי יום) ובסוף גיליתי שמה שדמיינתי ממש לא קשור למה שקורה על פני השטח. ובכן, לפני כמה שבועות שכנה שלנו הציקה לי מספר פעמים ואמרה שהיא צריכה לדבר איתי בדחיפות. התעלמתי באלגנטיות מהדרישות שלה כיוון שהיא ידועה בנסיונותיה לגייס לעצמה חברים ורוב האנשים שאני מכיר לא ממש רוצים את חברתה ועל כן תארתי לעצמי שמדובר בנסיון נוסף להתקרב אלי (מעולם לא היינו קרובים). עברו מספר ימים ותחנוניה גברו ומאותו הרגע התחלתי להריץ בראשי סרטים כדי לנסות ולהבין על מה לעזעזל היא רוצה לדבר. כיוון שבתי לא ממש רוצה לשחק עם בתה וכיוון שגם בתחום הזה היו התחמקויות לא מעטות מצידנו הנחתי שמדובר בשיחת נפש בה היא תבהיר לי עד כמה היא בודדה ועצוב לה שבתה לא משחקת עם אף בת. במקביל חשבתי על תסריט אחר שבו היא ובעלה, שגדול ממנה במספר שנים, כבר לא כל כך מסתדרים והיא מבקשת נואשות להיוועץ עימי באסטרטגיה שהיא צריכה לנקוט כלפיו. ככל שחלף הזמן התסריטים קרמו עור וגידים והרגשתי שאני במרכזה של עלילה סוערת שהיא הכוכבת הראשית שתולה את כל תקוותיה בי השכן מהקומה מעל. ואז נפל לי האסימון ושאלתי את עצמי כיצד עלי להגיב בתור יועץ - האם עלי לספר לה את האמת המרה שתכלול בוודאי משפטים בסגנון "אנחנו לא ממש רוצים את חברתכם ומעולם לא הבנתי מה את ובעלך עושים ביחד - על מה בדיוק את מתפלאת?" או שעלי לצפות בסוכר כמו שאומרים האמריקאים את הבשורה ולפתור את טענותיה בנפנוף יד שמשמעותה "אין לך מושג על מה את מדברת" או "לא היה ולא נברא - את חולמת בהקיץ"... "לא רק שאנחנו לא מתעלמים ממך מאוד, האמת היא שמאד רצינו להתקרב אבל מסיבות שונות זה לא קרה ועכשיו שאנחנו שכנים אני מאמין שנעשה שיהיו לנו הרבה הזדמנויות למפגשים חברתיים" ... "ואגב בעלך - תני לו צ'אנס ניראה לי שהדברים הסתדרו". ממש לקחתי קשה אטת כל העניין ולא ידעתי באיזו עמדה עלי לנקוט. אפילו נועצתי באשתי שרמזה לי ביותר מעדינות שאסור לי לנקוט בגישה הראשונה התקיפה ועל כן אני צריך להימנע ככל האפשר מלספר את האמת כיוון שזה לא ממש יועיל לאף אחד. אחרי מספר ימים השכנה שאלה שוב והפעם הודעתי לה חגיגית שאני מגיע אליה הערב לשיחה. לאמר את האמת - לא ממש גיבשתי דעה לגבי העמדה שלי בנושא ועדייון הייתי טרוד בסוגיה האם עלי לאמר לה האמת או שעלי להשתמש בשקר לבנבן ובעודי עומד במפתן דלתה ומתלבט היא קראה לי להיכנס. ביני לבן עצמי החלטתי שאני נותן לה לזרום ואני זורם איתה לאן שנושבת הרוחץ כשנכנסתי היא דיברה על נושאים אחרים שלא התקרבו בכלל לסוגיות העמוקות שאני עסקתי בהם ובאותם רגעים נשמתי לרווחה. כעבור חצי שעה עליתי הביתה ומתחתי קצת את אשתי - סיפרתי לאשתי שמזל שלא נקטתי בטקטיקה של לספר את האמת כי הבחורה פשוט שבורה והיא סיפרה לי סיפור קורע לב. אחרי מספר דקות התוודתי על השקר הקטן ואמרתי לאשתי שלא יה ולא נברא ושנינו צחקנו. את הדברים שאני מספר אנחנו עושים ברמה היומית עם חבר או מכר או זר שאנחנו פוגשים ברחוב. לפעמים אנחנו מסוגלים לקלוט את השדרים ולפתח סיפור שמקורב למציאות אבל לא אחת אנחנו טועים ובגדול דבר שמשיע עלינו בלשבים מאוחרים כשאנחנו צריכים להתייחס או לקבל החלטות עם או על אותם אנשים. לפעמים הייתי רוצה שהדברים יהיו הרבה יותר שקופים ושכל מה שאנשים חושבים הן ידשרו החוצה אבל את זה היה קורה העולם לא היה מעניין - נכון?!

תודה על כל מה שבראת ותודה על מה שלי נתת!

לכל אחד מאיתנו יש זכרונות מהילדות ולכל אחד מאיתנו יש עוגנים קטנים שמופיעים מדי פעם ומושכים אותנו אל אותה ילדות נחשקת. העוגן יכול להיות דמיוני/ מחשבתי או אמיתית/מוחשי ולהמצא בכל סוג של חוש כלומר צליל, תמונה, טעם, ריח או מגע מגע שיכולים למשוך אותך כבמכונת זמן אל מחוזות ילדות הרחקוה (כן חלקנו כבר לא כל כך צעירים). למי שלא מכיר את התופעה (ספק אם יש אדם כזה), אני ממליץ על סצינה מתוך הסרט המצויר רטטוי שבו מבקר המסעדות המבוגר נועץ את מזלגו בתבשיל מהביל (רטטוי ירקות) שמונח מולו ובן רגע הוא חוזכר אל זכרונות הילדות שלו עצמו והעורך עושה חיתוך דרמטי אל סצינה מוקדמת יותר בה מבקר המסעדות עומד על מפתן הבית שלו וריח אוכל ביתי משובח עולה באפו כשאמו ( אה לה פרויד - כי תמיד זה חייב להתחיל ולהיגמר באמא) מבשלת על הכיריים את מאכל האיכרים רטטוי ואז אחר כבוד מוזגת לו מלוא החופן והוא מתענג על המעדן. אז מדי פעם (כמו לכל אחד מאיתנו כלפי שהזכרתי כבר) מתעורר לו עוגן שכזה והבוקר חשקה נפשי במילקשייק ומצאתי במקרר אננס, חלב, בננה וגלידת וניל והכנתי לי אחד. כשטעמתי את התענוג הצרוף (אני חושב שהייתי צריך להוסיף קצת סוכר) חזרתי בן רגע אל גיל עשר לבית של טל ונזכרתי שאמא שלו שאלה אותי אם גם אני רוצה לנסות מילקשייק. אני מוכרח להודות שלמרות שאמא שלי היתה בשלנית לא רעה בכלל (יש האומרים נהדרת) היא לא היתה פתוחה בתחילת שנות השמונים למטבחים רבים מדי (בביתינו שלט המטבח הרומני) ועל כן כשאמא של טל שמה בבלנדר בננה, אננס, מי, אננס, חלב וגלידה די הייתי בשוק אבל כשטעמתי את המרקחת הבנתי מה הפסדתי כל השנים. בהזדמנות חגיגית זו אני רוצה להודות לבורא עולם שהשכיל לייצר מערכת כזו מתוכחמת של זכרון שמסוגל בשניות לקפץ בכמו במכונת הזמן אל העבר ולשוב ממנו בריא ושלם (גם אם זה לכמה שניות) ואני גם רוצה להודות לאימי על שהרחקיה אותי מהמטבח בגיל צעיר בתוענה שהמטבח הוא לא מקום לגברים כיוון שבגלל הנידוי התאהבתי ברזי הבישול ויש לי גם כאלה (לא מעטים) שמחמיאים לי ומודיעים לי לפעמים שהוא נהדר!

תודה לפתוחה

כבר הזכרתי בבלוג זה לא אחת את העובדה שאני לומד באוניברסיטה הפתוחה. האוניברסיטה הפתוחה מהווה עבורי תיקון חיובי שתורם להתפתחותי בהרבה מישורים. אחת הבעיות הגדולות שאני מנסה להתמודד איתה היא להשאר מפוקס בדברים שאני עושה. למרות שעברת כברת דרך וטיפלתי בנושא, אני מרגיש שיש התקדמות אבל, אל תבינו לא נכון, הבעיה עדיין קיימת ולראייה, במקום לעמוד בלוחות בזמנים שקבעתי ולסכם חומרים של הפתוחה, אני עוצר לכמה רגעים לכתוב את מה שאתם קוראים כאן. כמו לכל אדם רגיל, קשה לי לגנג'ל באוויר מספר משימות (לרוב אם אתה עסוק באחת יתר על המידה האחרות נפגעות) ועל כן לבצע מולטיטסקינט אמיתי אבל היום אני יודע ויכול להעיד, שבעזרתה האדיבה של הפתוחה (ולא תמיד בדרך הקלה), למדתי לברור את העיקר מהטפל, לתעדף, לקבל החלטות, לחלק את הזמן בצורה ולעסוק בדברים שקבעתי לפי סדרי העדיפויות. אני מקווה שמה שאני אומר עכשיו "יחזיק מים" כלומר שמה שאני חווה אכן ישתפר ותיווצר התמדה שאוכל לזוקפה לפתוחה וגם לעצמי. בהצלחה!

מהלך בשנתו

לאחרונה, י' החל מהלך בשנתו. הוא די מודע למה שהוא עושה כך שהוא לה מהווה סכנה לעצמו או לסובבים אותו וסביר שהוא עושה זאת כיוו שחש צורך להטיל את מימיו או כיוון שרצה לקבל קצת תשומת לב שכוללת בד"כ גירוד בגב וטפיחה על הכתף. לפני יומיים י' קם ממיטתו ופסע בזהירות לעבר חדרנו. כשהגיע אפוף שינה שאלתי מה קרה, הוא אמר שרק רצה לעשות פיפי וביקש לישון איתנו. מאחר ולא ישנתי טוב באותו הלילה הצעתי לו את חלקי במיטה והלכתי לחדרו כדי לכבות את האור. בדרך למנורת הלילה גיליתי אגם ענק וכמה שלוליות קטנות ואז הלכתי לאמבטיה, שלפתי מגבת והתחלתי לייבש את הביצות. בהתחלה חשבתי שמדובר בכוס מים ששפך על הרצפה אבל גיליתי די מהר שלנוזל שנספג במגבת יש מרכיב של מים אבל הוא לא העיקרי - כן ידידי גיליתם בני השתין על הריצפה! ברוב המקרים, כשאני מפנה את מיטתי עבור בני, אני הולך למיטתו אבל הפעם חשבתי שהנזקים שמצאתי על הרצפה יופיעו על מיטתו ולכן לא לקחתי צ'אנסים והלכתי לישון בסלון. בבוקר כשקמנו (כולי דואב את ליל אמש כי מה לעשות הספה בסלון היא לא הכי נוחה), שאלתי את בני לפשר הארוע והוא הסביר שהוא רצה ללכת לשרותים להטיל את מימיו וכנראה בגלל שהילך כחולם הוא חשב שהגיע אל מחוז חפצו מוקדם מהצפוי וכבר אחרי כמה פסיעות הוא שלף את כלי הנשק שלו והחל להטיל את מימיו לכל עבר (מה שהסביר מדוע גרביו היו רטובות כשהוא נכנס חרש את מיטתנו). הנזקים קלים - קצת על הארון , קצת על הקיר והרבה על ריצפת הפרקט שספגה בשקט את העלבונות. אגב זו כבר הפעם השלישית במשך השנתיים האחרונות - אם זכרוני אינו מטעה אותי - שצאצאנו ביצע את אותה פעולה , בפעמים הקודמות הקיר וארון הבגדים (הפעם מבפנים) היו אלו שספגו את החמימות הרטובה שאחרי מספר שעות הפכה לקרה ומצחינה. ובכן, ניקינו, טיהרנו, הסברנו ונקווה שהוא לא יתמיד במעשיו. כפי שפתחתי בהסבר, היקיצות הליליות לא קשורות רק להטלת נוזלים (לפחות לא שלו) ואתמול הוא הפתיע אותנו שוב. אחרי שכל הילדים הלכו להם לישון, החלטתנו זוגתי ואני שנשתעשע קצת ונקיים את מצוותו של בורא עולם אבל בלי כוונות ללדת עוד ילדים. בעודנו עסוקים במצווה, בנננו ששוב הילך בשנתו פסע אל החדר והפתיע אותי בצד ימין כשהוא מבקש ממני לגרד אותו בגב. למזלנו, החדר היה חשוך והוא לא הספיק לראות הרבה (אולי לשמוע). התנתקנו אחד מהשני ואז אשתי ליוותה אותו לחדרו בעודה מגרדת לו בגב. כשאשתי חזרה לחדרנו, לא הפסקנו לצחוק ואמרנו שעד שאנחנו מגיעים _עייפים וטרודים) לקיים את המצווה, אחד הילדים לא נותן לך להתחיל בה (כי הוא רעב) והשני לא נותן לך לסיים (כי הוא רוצה שתגרד לו בגב). הפעם לא הרבנו בהסברים בבוקר (קיווינו שבננו שמהלך בשנתו ישכח את אשר ראה ושמע) והמלצתנו לזוגות רבים אחרים היא שלקיים את המצווה כשיש לך שלושה ילדים קטנים זה בהחלט מבצע שדורש תכנון אבל זה בהחלט בר ביצוע ואף להיות משעשע.

לא לוותר!

בהמשך לסיפורי הסיכומים על אגף הצילום, אתמול בערב התקיימה מסיבת כריסטמס מוקדמת שאליה הוזמנו כל חברי המועדון. התוכנית המקורית שלי היתה ללכת ואתמול אחר הצהריים (אולי בגלל הנסיבות - לוח זמנים צפוף בשל נסיעת עסקים של אשתי והתחושה מנסיון העבר שארועים כאלה ממש לא עושים לי טוב) כשעה לפני המסיבה, בעודי מסדר את השערות הקטנות באף ומיישר קצוות שלא הספקתי לגלח, החלטתי לא ללכת. ואז בהבזק של רגע אמרתי לעצמי שאם הבטחתי להגיע מוטב שאעשה את זה ויותר מזה שאם לא אגיע זה יהיה ממש לוזריות מצידי כיוון שכמה שעות לפני התפארתי בכניסה האחרונה לבלוג שבגלל המועדון אני מרגיש ששיפרתי קצת את ה GUI שלי ואת היכולת לתקשר טוב יותר עם אנשים. אז כפי שאמרתי הפכתי את הקערה על פיה והלכתי למסיבה. בראש אמרתי לעצמי שאני אשאר שם לא יותר מחצי שעה אבל כשהגעתי התחלתי לשוחח עם אנשים וראיתי שיש לי הרבה מה למכור. דיברתי בגובה העיניים עם בחור חביב שעובד עבור קונצרן טכנולוגי גדול, דיברתי עם אחר על מסיבות כריטמס שהייתי שותף להם בתור ספק שעה שעבדתי בקייטרינג כשעוד השתעשתי לי ברעיון לפתוח שרות כזה (ואגב, גיליתי שאני לא ממש רוצה כי אני לא יזם), ועם איש חביב אחר דיברתי על נסיון ההוראה שלי בחברת מד סיאנס ועל מקצועי המרכזי (עקר בית וסטודנט) ועד כמה הוא מאתגר ומלא חוויות. הרגשתי שאני יכול להישאר שם כל הלילה ולהמשיך בשיחות הללו אבל כשעה וחצי בתוך הארוע החלטתי לעזוב כי בבית יחכו לי שלושה ילדים שהיו זקוקים למקלחת ורוטינת שינה שכללה הקראת סיפור והשמעת מוזיקה. אז לסיכום, אני שמח שלא בחרתי בדרך הקלה (לוותר) ובסופו של דבר הלכתי לאירוע וגיליתי שהשד לא ממש נורא גם בזכות העובדה הסתבר לי שאני לא דל/יבש כמו שאני חושב את עצמי וגם בגלל שהרגשתי מאוד נוח כיוון שהייתי רצוי כי ואחרים באירוע שמחו להיות בחברתי כי אני אדם נחמד וגם בגלל שהם מעריכים את עבודתי.

סוף העונה

סוף השנה הוא זמן טוב לעשות בו סיכומים. אז אם אני סוקר וסופר בסוף השנה את ההתקדמויות הבאות בתחום הצילום:

1. יצרתי לעצמי חשיפה גדולה יותר בפליקר - בתחילת השנה התלחתי להעלות לאתר תמונות ולקבל פידבקים מאנשים שונים. אני מקווה שעד סוף השנה הזו יהיו לי קצת יותר מ 1000 צפיות. כמובן שיש מקום להרבה יותר אבל אני מוכרח להעלות יותר תוכן וכמובן לקלוע לטעמם של אנשים אחרים כדי שאגדיל את נתח הצפיות בי. השתתפתי בדרך באופן פעיל במתן פידבק לאחרים ויצרתי לי קהל (אומנם קטן אבל איכותי, אמין ועקבי) שמתעניין בתמונות שלי ונותן לי עבורם פידבק.
2. שידרגתי באופן די משמעותי את אמצעי הצילום שלי - השנה רכשתי (בעזרת מימון חלקי של פרויקט משלהי השנה שעברה) מצלמה הרבה יותר איכותית ותרמתי את המצלמה ששרתה אותי בנאמנות יותר מחמש שנים לגיסתי (אגב את הראשונה שלי תרמתי לעוזרת הבית שלנו). הכלים שיש לי הם בסיסיים וכמובן שיש עוד מקום לשידרוגים בכל מה שקשור לעדשות אבל את זאת אעשה זאת רק אם הסעיף הראשון יקבל תנופה.
3. ביססתי את הידע שלי בפוטושופ - בתחילת השנה לא היה לי מושג ירוק איך מעבדים תמונה בכלי האדיר הזה ולמען האמת, די פחדתי ממנו ואפילו אמרתי בלא מעט פעמים שאני מעדיף להשאיר את התמונות שלי "טבעיות" (אעלק) כתירוץ לא ללמוד את הכלי. אז השנה לקחתי את התירוצים ושמתי אותם בצד והתחלתי להשתמש בכלי. עשיתי לא מעט טוטוריאלס מאתרים שונים ובעיקר התנסתי בעצמי ואני שמח לבשר שהאימונים נשאו פרי ועכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב עם הכלי. ברור שיש לי עוד הרבה דרך לעבור כי רק גיליתי את קצה הקרחון אבל הכלי ללא ספק שיפר לא מעט תמונות שצילמתי ועל כך אני שמח.
4. עבדתי על כמה פרויקטים. חלק מהפרוייקטים זכו לאיזכורים שונים בבלוג הזה. חלקם היו מוצלחים, חלקם מוצלחים פחות וחלקם היו כשלונות. כיוון שאני מאוד ביקורתי אני לא מעיז לטפוח לעצמי על השכם. מה שלמדתי גם מהמוצלחים וגם מהכשלונות (שלא היו נוראים כמו שאני מציג אותם) הוא שאני צריך להיות הרבה יותר מוכן לפעמים הבאות. אני חייב לתכנן דברים מראש, לצלם מה שלקוח רוצה (קרי דברים שימכרו) ולא רק דברים שאני מאמין שהם אומנותיים ולחשוב על כל פרט בדרך למוצר המוגמר (לקוח מרוצה).
5. השתתפתי באופן פעיל בקבוצת צילום ויצרתי חבורה קטנה (וירטואלית בעיקר) שמחווה דעה על יצירותי. יצאתי לסיורים (אומנם לא מספיק) והשתתפתי בערבי ביקורת ושמחתי שהתמדתי כי על הדרך שיפרתי ללא ספק את כישורי החברתיים. במסגרת הקבוצה השתתפתי בתחרות צילום ולמרות שלא זכיתי במקומות הראשונים תמונתי זכו לתשואות ובעיקר למדתי מהו שיתוף פעולה ועבודת צוות.
6. נתבקשתי לתרום תמונות עבור ארועי התרמה ועשיתי זאת בחפץ לב - לאחרים אפילו הורדתי צילומים ממוסגרים שהיו תלויים על קירות הבית שלנו כדי לקדם את המטרה. אפילו הצלחתי למכור בעצמי תמונה אחת ואני מקווה שבעתיד יהיו עוד כאלה.
7. הגעתי להבנה שאני צריך לחזק את הידע התאורטי שלי ולקחתי שעורים פרטיים בנושא צילום. אומנם לא למדי הרבה דברים חדשים אבל גיליתי שהרבה דברים שהמורה דיבר עליהם אני עושה במשך תקופה ארוכה באופן אינטואיטיבי.
8. עשיתי גיבוי לאלפי התמונות שברשותי (למען האמת כנראה מדובר ביותר מעשרים וחמש אלף תמונות מאז אותו הרגע בשלהי שנת 2001 שבו נגעו ידי לראשונה במצלמה דיגיטלית) והבטחתי לעצמי לארגן אותם טוב יותר במסד נתונים וגם כמובן להדפיס חלק מהם בספרים.
9. הספקתי לחשוב ברצינות לעבור ממצב של תחביב שעבורו אני מוצאי בעיקר כספים לעבודה שאולי יום אחד תכניס כסף לארנק. כרגע הדברים ב "הולד" עד שדברים יתבהרו יותר.
10. הבנתי כמה אני חופשי ומאושר כשאני מחזיק ביד את המצלמה ומשתעשע עם הפרמטרים השונים שמפיקים את תוצרתי. ואם נשלב את שתי הגילויים האחרונים יתכן שאוכל להמשיך להיות מאושר נוסף בחיי כמו שאומר הפתגם (בתרגום חופשי) - אם תמצא עבודה שב תהנה ממה שאתה עושה, לא תצטרך לעבוד בחייך עוד יום נוסף.

זה די מדהים כשאני חושב על מה שעשיתי בשנה האחרונה מבחינת צילום ואני שמח שמיסמכתי הבנות בסיכום הנ"ל. אני יודע שהדרך עוד ארוכה, שיש לי עוד הרבה נושאים ללמוד, הרבה מקום להשתפר ושמעל הכל, אם אני רוצה לקחת את ההובי הזה צעד נוסף קדימה, אני חייב לטייל יותר, להיחשף למראות ופשוט להיות במצבים ובמקומות שבהם אוכל להפעיל את כישורי היצרתיים והטכניים ופשוט לצלם יותר. אז מה אני מאחל לעצמי? אני רוצה לאחל לעצמי לטייל יותר, להנות מהחשיפה (תרתי משמע) ובעיקר להנפיק תמונות איכותיות שאני תקווה שיום אחד אולי יפרסמו אותי או לכל היותר ישארו פה הרבה אחרי שאני אלך ויהוו השראה לילדי או נכדי לעסוק בתחום המרתק הזה.

מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך ובטח שלא לאשתך!

הבוקר התנהגתי לא יפה לאשתי. אשתי ניסתה לספר לי על מערכת תמריצים חדשה בעבודה שלה ובמקום להקשיב ולנסות להבין יותר טוב את דבריה, מצאתי לנכון להעיר לה על זה שהיא לא מסבירה את הנושא טוב, שהיא סוטה מהנושא עצמו במקום להתמקד בעיקר ושהיא לא ממש מבינה עד הסוף ועל כן יכולה להסביר משהו שמשהו אחר יצר (זה היה מאוד נבזי מצידי להגיד דבר שכזה). אחרי שסיימנו לשלוח את הילדים לבית הספר ליוויתי את אשתי אל מקום עבודתה ושאלתי אותה אם אוכל להתייעץ איתה בנושא מסוים. אמרתי לה שאני רוצה לראות מה תהייה הדרך שבא היא תתקוף נושא מסוים - ליתר דיוק אמרתי לה שאני רוצה לבחון את לוגיקת החשיבה שלה. אחרי ההצהרה הזו מצאתי את עצמי מרצה במשך יותר מעשר דקות על תאוריות שונות הקשורות במבנה זכרון האדם ורק אחרי תאור ארוך ומייגע שבו הסברתי לה מה חושבים התומכים ומה חושבים המתנגדים, שאלתי אותה שאלה פשוטה שהתשובה עליה היתה פשוטה ויכולתי לחסוך ממנה את ההרצאה לולי הייתי שואל אותה את השאלה הישירה. אחרי שעשיתי את מה שעשיתי התנצלתי שהארכתי יתר על המידה באספקת חומר הרקע ואמרתי שלמרות שאני לא בסדר כי הייתי יכול להגיע לנושא מייד, אני שמח שיצא לי לספר לה על התארויות כי ככה אני מצליח ללמוד אותם יותר טוב. אשתי אמרה לי בחוכמתה הרבה שמה שעשיתי לה עכשיו הוא בדיוק מה שאני ביקשתי ממנה לא לעשות לי בבוקר ועל זה אמרו חז"ל :"מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך". אז כאן קבל עם ועדה (למי שבכלל קורא את הבלוג שלי - אם בכלל) אני מתנצל על מה שעשיתי הבוקר ומבקש את סליחתה של אשתי. האם זה יקרה שוב בעתיד – בהינתן מבנה אישיותי, לצערי סביר שכן. אבל בעתיד אני פשוט מקווה שבמקום פתיח מעורר תאבון מחשבתי (כמו זה של הבוקר), אני אשכיל פשוט לאמר לה (או לאחרים) בצורה מפורשת שאני רוצה ללמד אותה משהו שלמדתי (הרי זו היתה המטרה העיקרית של ה"התייעצות" שלי איתה) ואחרי שאני אעשה את זה (אם ישאר לה כוח) , אני פשוט אשאל אותה לדעתה ואבקש ממנה לחוות דעה.

טוב שכן קרוב מאח רחוק

בהרבה תחומים יש לי את התחושה שילדיי ובייחוד בני רוצים להרשים אותי. בבריכת השחייה הדבר מאוד בלט וכל פעם שהייתי יושב על שפת הבריכה וצופה בבני (לרוב בתענוג אבל לפעמים גם כועס על שבני לא ממש מקשיב למורה), הייתי חייב להעיר לו הערה מעודדת או לשלוח לו חיוך. לא משנה איך אתה מסתכל על זה ומה אתה עושה, הדבר הוא תמיד מצב של הפסד-הפסד כי כלומר לא ממש משנה מה תעשה או מה תגיד זה יגרום לך להפסיד נקודות - אם אתה מחייך, אתה מעלה את הרף לפעם הבאה ומלחיץ את הילד ואם אתה גוער בו לעיני חבריו ומורתו, אתה מבייש אותו, מלחיץ עוד יותר ונתפס כבלתי רצוי. אחרי התלבטויות רבות, החלטתי, שבשעורי השחייה של בני אני אנקוט בגישה הבאה : מעתה, המקום שאני בוחר לשבת בו צריך להיות קרוב מספיק אל המקום שבני מתאמן בו כדי שהוא יראה אותי בחלק מהזמן אבל רחוק מספיק כדי שאני לא אהיה מעורב. והפלא ופלא, הגישה עובדת! אם בני עשה משהו לא בסדר במהלך השעור, מספיקה הערה קטנה בסוף השעור כי הוא יודע שצפיתי ואם הוא בני התעלה על עצמו ועשה משהו טוב, אז אני לא אומר דבר וכשהוא בא אלי מלא גאווה אחרי השעור ושואל אם ראיתי את מה שהוא עשה, אני אומר לו שבוודאי כי הרי ישבתי קרוב אליו ואז הוא מחייך ומרגיש טוב עם עצמו ומעל הכל נינוח.

ארוחות ערוכות

אתמול התארחנו וגילינו שוב עד כמה אנחנו לא יודעים לארח. כשאנו מארחים, נדמה לנו תמיד שאנחנו כל כך עסוקים בנושא האוכל (שיהיה טעים, שיהיה מספיק, שיהיה חם, שאנשים יגידו "ואו") עד כדי שאנחנו לפעמים שוכחים מהאורחים עצמם. אתמול ראינו שאפשר גם אחרת, שלא משנה אם אין מספיק מרק לכולם, שלא ממש משנה אם האוכל לא רותח, שלא ממש משנה צורת ההגשה, שלא משנה הכמות והמבחר - כל אלה באמת זוטות (כן הם לחלוטין צריכים לעמוד בסטנדרטים בסיסיים + אבל לא יותר מזה ... האוכל לא חייב להיות מתוחכם ולהרשים אבל הוא חייב להיות טעים) ומה שבאמת זה: להיות רגוע ונינוח, לדעת לארח טוב מה שיתרום משמעותית לעובדה שתגרום לאורחים שלך להרגיש רצויים ובעיקר טוב עם עצמם ועם המוזמנים האחרים. אז מה למדנו? קודם כל למדנו שאירוח מהסוג שראינו אתמול כניראה טבוע באופי שלך (אולי הוא מתפתח עם השנים ומשביח בעקבות לימוד מטעויות) . דבר שני שלמדנו הוא העובדה שיש לנו הרבה מקום לשיפור (עוד לא מאוחר להשתנות) . דבר שלישי שלמדנו שאנחנו ממש צריכים ללמוד להיות נינוחים ולשדר נינוחות ( מה שאתה רוצה להיות זה מה שאתה חייב לשדר - אם אתה רוצה להצליח אתה חייב לשדר תחושת הצלחה לסובבים אתך) ודבר אחרון שלמדנו הוא שאנחנו פשוט צריכים לארח הרבה יותר כדי ליצור לעצמנו את אותם מצבים שבהם נוכל אנחנו ליישם לפחות חלק מהדברים שלמדנו. אז מעכשיו חסל סדר "ארוחות ערוכות" ובמקומם אנחנו צריכים לאמץ לעצמנו את הסיסמה "ארוחות נינוחות". בתאבון!