לא לוותר!

בהמשך לסיפורי הסיכומים על אגף הצילום, אתמול בערב התקיימה מסיבת כריסטמס מוקדמת שאליה הוזמנו כל חברי המועדון. התוכנית המקורית שלי היתה ללכת ואתמול אחר הצהריים (אולי בגלל הנסיבות - לוח זמנים צפוף בשל נסיעת עסקים של אשתי והתחושה מנסיון העבר שארועים כאלה ממש לא עושים לי טוב) כשעה לפני המסיבה, בעודי מסדר את השערות הקטנות באף ומיישר קצוות שלא הספקתי לגלח, החלטתי לא ללכת. ואז בהבזק של רגע אמרתי לעצמי שאם הבטחתי להגיע מוטב שאעשה את זה ויותר מזה שאם לא אגיע זה יהיה ממש לוזריות מצידי כיוון שכמה שעות לפני התפארתי בכניסה האחרונה לבלוג שבגלל המועדון אני מרגיש ששיפרתי קצת את ה GUI שלי ואת היכולת לתקשר טוב יותר עם אנשים. אז כפי שאמרתי הפכתי את הקערה על פיה והלכתי למסיבה. בראש אמרתי לעצמי שאני אשאר שם לא יותר מחצי שעה אבל כשהגעתי התחלתי לשוחח עם אנשים וראיתי שיש לי הרבה מה למכור. דיברתי בגובה העיניים עם בחור חביב שעובד עבור קונצרן טכנולוגי גדול, דיברתי עם אחר על מסיבות כריטמס שהייתי שותף להם בתור ספק שעה שעבדתי בקייטרינג כשעוד השתעשתי לי ברעיון לפתוח שרות כזה (ואגב, גיליתי שאני לא ממש רוצה כי אני לא יזם), ועם איש חביב אחר דיברתי על נסיון ההוראה שלי בחברת מד סיאנס ועל מקצועי המרכזי (עקר בית וסטודנט) ועד כמה הוא מאתגר ומלא חוויות. הרגשתי שאני יכול להישאר שם כל הלילה ולהמשיך בשיחות הללו אבל כשעה וחצי בתוך הארוע החלטתי לעזוב כי בבית יחכו לי שלושה ילדים שהיו זקוקים למקלחת ורוטינת שינה שכללה הקראת סיפור והשמעת מוזיקה. אז לסיכום, אני שמח שלא בחרתי בדרך הקלה (לוותר) ובסופו של דבר הלכתי לאירוע וגיליתי שהשד לא ממש נורא גם בזכות העובדה הסתבר לי שאני לא דל/יבש כמו שאני חושב את עצמי וגם בגלל שהרגשתי מאוד נוח כיוון שהייתי רצוי כי ואחרים באירוע שמחו להיות בחברתי כי אני אדם נחמד וגם בגלל שהם מעריכים את עבודתי.