תודה על כל מה שבראת ותודה על מה שלי נתת!

לכל אחד מאיתנו יש זכרונות מהילדות ולכל אחד מאיתנו יש עוגנים קטנים שמופיעים מדי פעם ומושכים אותנו אל אותה ילדות נחשקת. העוגן יכול להיות דמיוני/ מחשבתי או אמיתית/מוחשי ולהמצא בכל סוג של חוש כלומר צליל, תמונה, טעם, ריח או מגע מגע שיכולים למשוך אותך כבמכונת זמן אל מחוזות ילדות הרחקוה (כן חלקנו כבר לא כל כך צעירים). למי שלא מכיר את התופעה (ספק אם יש אדם כזה), אני ממליץ על סצינה מתוך הסרט המצויר רטטוי שבו מבקר המסעדות המבוגר נועץ את מזלגו בתבשיל מהביל (רטטוי ירקות) שמונח מולו ובן רגע הוא חוזכר אל זכרונות הילדות שלו עצמו והעורך עושה חיתוך דרמטי אל סצינה מוקדמת יותר בה מבקר המסעדות עומד על מפתן הבית שלו וריח אוכל ביתי משובח עולה באפו כשאמו ( אה לה פרויד - כי תמיד זה חייב להתחיל ולהיגמר באמא) מבשלת על הכיריים את מאכל האיכרים רטטוי ואז אחר כבוד מוזגת לו מלוא החופן והוא מתענג על המעדן. אז מדי פעם (כמו לכל אחד מאיתנו כלפי שהזכרתי כבר) מתעורר לו עוגן שכזה והבוקר חשקה נפשי במילקשייק ומצאתי במקרר אננס, חלב, בננה וגלידת וניל והכנתי לי אחד. כשטעמתי את התענוג הצרוף (אני חושב שהייתי צריך להוסיף קצת סוכר) חזרתי בן רגע אל גיל עשר לבית של טל ונזכרתי שאמא שלו שאלה אותי אם גם אני רוצה לנסות מילקשייק. אני מוכרח להודות שלמרות שאמא שלי היתה בשלנית לא רעה בכלל (יש האומרים נהדרת) היא לא היתה פתוחה בתחילת שנות השמונים למטבחים רבים מדי (בביתינו שלט המטבח הרומני) ועל כן כשאמא של טל שמה בבלנדר בננה, אננס, מי, אננס, חלב וגלידה די הייתי בשוק אבל כשטעמתי את המרקחת הבנתי מה הפסדתי כל השנים. בהזדמנות חגיגית זו אני רוצה להודות לבורא עולם שהשכיל לייצר מערכת כזו מתוכחמת של זכרון שמסוגל בשניות לקפץ בכמו במכונת הזמן אל העבר ולשוב ממנו בריא ושלם (גם אם זה לכמה שניות) ואני גם רוצה להודות לאימי על שהרחקיה אותי מהמטבח בגיל צעיר בתוענה שהמטבח הוא לא מקום לגברים כיוון שבגלל הנידוי התאהבתי ברזי הבישול ויש לי גם כאלה (לא מעטים) שמחמיאים לי ומודיעים לי לפעמים שהוא נהדר!