טוב שכן קרוב מאח רחוק

בהרבה תחומים יש לי את התחושה שילדיי ובייחוד בני רוצים להרשים אותי. בבריכת השחייה הדבר מאוד בלט וכל פעם שהייתי יושב על שפת הבריכה וצופה בבני (לרוב בתענוג אבל לפעמים גם כועס על שבני לא ממש מקשיב למורה), הייתי חייב להעיר לו הערה מעודדת או לשלוח לו חיוך. לא משנה איך אתה מסתכל על זה ומה אתה עושה, הדבר הוא תמיד מצב של הפסד-הפסד כי כלומר לא ממש משנה מה תעשה או מה תגיד זה יגרום לך להפסיד נקודות - אם אתה מחייך, אתה מעלה את הרף לפעם הבאה ומלחיץ את הילד ואם אתה גוער בו לעיני חבריו ומורתו, אתה מבייש אותו, מלחיץ עוד יותר ונתפס כבלתי רצוי. אחרי התלבטויות רבות, החלטתי, שבשעורי השחייה של בני אני אנקוט בגישה הבאה : מעתה, המקום שאני בוחר לשבת בו צריך להיות קרוב מספיק אל המקום שבני מתאמן בו כדי שהוא יראה אותי בחלק מהזמן אבל רחוק מספיק כדי שאני לא אהיה מעורב. והפלא ופלא, הגישה עובדת! אם בני עשה משהו לא בסדר במהלך השעור, מספיקה הערה קטנה בסוף השעור כי הוא יודע שצפיתי ואם הוא בני התעלה על עצמו ועשה משהו טוב, אז אני לא אומר דבר וכשהוא בא אלי מלא גאווה אחרי השעור ושואל אם ראיתי את מה שהוא עשה, אני אומר לו שבוודאי כי הרי ישבתי קרוב אליו ואז הוא מחייך ומרגיש טוב עם עצמו ומעל הכל נינוח.