גברים עובדים

ביקרנו בטוקיו ואחד הדברים שצדו את עיניי היו הגברים היפנים שישבו במשרדיהם אשר השקיפו על כבישים ראשיים וצמתות שבהם עברנו עם האוטובוס בדרך למלון. אומנם לא ראיתי ממרחק זה את פרצופם אבל, הגברים ישבו ללא ספק בחליפות יוקרתיות, לכשראיתי אחכ ברחוב, ואני פשוט זוכר שקינאתי בהם. קינאתי כיוון שהם הולכים לעבודה. קינאתי כי הם יודעים פחות או יותר מה מצפה להם כל יום. קינאתי בהם כי לרובם יש אינטרקציות יומיות עם בני אנוש ולי לא כל כך. היום בבוקר הוזמנתי לגן של בתי, ביחד עם אבות אחרים, לארוע שנקרא "מפגש אבות". המפגש אורגן לכבוד יום האב המפשפש ובא. במפגש שהתקיים באולם הכדורסל, שיחקנו משחקים רבים והשתללנו. הקדשתי את כל כולי לבתי מ'. רצתי, קפצתי, השתובבתי והשטתי כדי להצחיק ולשמח אותה. במעבר בן התחנות השונות במגרש הכדורסל, נחנו שתי דקות. ובאותם דקות צדה את עייני הימנית העובדה שאבות מספר, שהיו חנוטים גם הם בחליפות, קראו את האימיילים שלהם במכשירי טלפון מדור מתקדם. באותו רגע לא קינאתי בהם בכלל ולא הבנתי איך הם לא יכולים להתנתק לשעה וחצי מהמכשירים, שנראה היה שהם מספקים להם חמצן ולא טקסטים, ולהתרכז בילדים שלהם. באותם רגעים שמחתי שאני אב לא עובד - לפחות בשלב זה של חיי. שמחתי שיכולתי להעניק לבתי רגעי אושר. זה יכול להסביר את הפרידה הקשה שהיתה בינינו בסוף - היא בכתה שעזבתי. אבות אחרים פשוט נטשו והילדים לא בכו ולא עשו שום סצינות. רגע לפני שעזבנו, קיבלנו מהילדים כרטיס ברכה ממיס, שאומר בשורה התחתונה "אני אוהבת אותך אבא בגלל שאתה מי שאתה" וכל כך שמחתי - מחיתי דמעה מעיניי והלכתי לדרכי.

עובדת מסורה

היום הגעתי לבנק כדי לשאול כיצד מבטלים כרטיס אשראי. למרות הסטטוס שלנו בבנק, הרגשתי קיבלתי שרות של לא פחות מנסיך סעודי. העובדת החרוצה ענתה על כל שאלה שלי, חיפשה מידע נוסף ועשתה מעל ומעבר למקובל. אחרי שקיבלתי את כל המידע שרציתי ביקשתי לסכם את כל המידע והיא חייכה ואמרה שאני לקוח מבין ושלא כולם כמוני - קיבלתי מחמאה ושמחתי. בסוף פגישתנו אמרתי לה שאני לקוח של הבנק כבר ארבע שנים ותמיד הייתי מרוצה אבל היום, הרגשתי שקיבלתי את חווית השרות הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם מהמוסד שבו היא עובדת. הודיתי לה על כך מאוד. התכוונתי לכל מילה - לא היה פה מס שפתיים כדי לקבל שרות טוב ולא רציתי להחזיא לה טובה על המחמאה שהיא נתנה לי, פשוט אמרתי לה מה אני מרגיש. בסוף ביקשתי ממנה את כרטיס הביקור למקרה שאצטרך לשאול שאלות נוספות אבל עשיתי את גם כי רציתי להודות לה ע"י מילון שאלון איכות שירות שעמדתי לבקש. רגע לפני שפציתי את הפה לבקש את הטופס, היא הגישה לי אותו ואמרה בחיוך שאני יכול לספר למנהלים על החוויה יוצאת הדופן אם אני רוצה. נטלתי ממנה את טופס פידבק למילוי ואני מתכוון למלא אותו בקרוב. בדרך למדתי כמה דברים :

א. איך לקבל מחמאה ולשתוק (היא אלי)

ב. איך להגיד תודה מתוך כוונה אמיתית ובדרך לבנות קשרים ארוכי טווח (אני לעצמי)

ג. איך לא להתבייש לבקש ממשהו "חשבונית רכישה" (היא ממני)

:)

תשומת לב

אחרי מספר שבועות שבהם לא ממש השקעתי בילדי, החלטתי לעשות זאת. בבוקר לקחתי את הקטנצי'ק במנשא לטיול רגלי של שעה וחצי. בצהריים רצתי לגן של בני לקרוא לו ולחבריו סיפור ואחר הצהריים הלכתי עם בתי לבריכה ובילינו שם שעה ביחד. כל ילד קיבל פרוסת זמן אחרת וסוג שונה של תשומת לב. בסוף היום ליבי, גאה בתוכי, הרגשתי כל כך מלא שלרגע היה נדמה לי שאני עומד להתפוצץ. סיפרתי על כך לאשתי וגם לאחות שלי והן היו מאושרות עבורי. אגב, גם אשתי קיבלה ממני פרוסת זמן מענגת. אחותי, שאותה למדתי להעריך, אמרה לי שאי אפשר ולא צריך לעשות את זה בכל יום אבל שאני צריך לזכור שמערכת יחסים (מכל סוג) צריך לתחזק, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו ולא להפסיק להשקיע ואני מודה לה על עצה זו. אגב, גם אשתי קיבלה ממני פרוסת זמן מענגת באותו הלילה :)

לא טוב היות האדם לבדו

כמו בכל אחד מסופי השבוע חודשים האחרונים, גם בסוף שבוע זה, עוברים יומיים שלמים של מנוחה ואף אחד לא מרים טלפון. לצערי, היחידים שאפשר להאשים במצב הזה הוא את עצמנו. יש מספיק סיבות, והיריעה קצרה מלהכיל את כל הטעויות שעשינו במהלך ארבעת השנים האחרונות ולפניהם בכל מה שקשור בתהליכי סוציאליזציה. בשורה התחתונה, אין לנו חברים בפנינה של המזרח וזו עובדה. לא טוב היות האדם לבדו כתב המשורר ואני מסכים איתו לחלוטין! די עם הקלישאות של "יש לך אותי", ו"לי יש אותך", ו"לנו יש את הילדים" , "אנחנו לא צריכים אף אחד - אנחנו מאושרים". אדם הוא יצור חברתי והוא צריך חברה ולא יעזור כלום!!! ולנו אין וזה מצער. אשתי סיפרה לי אל מחקר שקראה שבו נאמר שתוספת של שני חברים שקולה לאושר שגורמת העלאת המשכרות פי שלוש. אז יכול להיות שלמי שכתב את המאמר יש חרא של משכורת והרבה חברים אבל יותר סביר שהוא דגם מספיק פרטים בדרך להסקת המסקנות שלו. מכל מקום, לא טוב לנו לבד ואנחנו מודים! הבנתי שלא טוב לנו לבד כשהחלטתי להוריד את הילדים לבריכה היום אחר הצהריים. הגענו לבריכה וראיתי את ד'. אמרתי שלום מנומס וכבר הייתי בדרך למים אבל נעצרתי. הילדים קפצו למים ואמרתי להם שאני עומד להיצטרף בעוד מספר רגעים. הרגשתי צורך עז לספר לד' דברים למרות שאנחנו לא ממש חברים. סיפרתי לד' על מסעותינו בחנות הדגל השבדית, דיברתי על רהיטי הגינה שקנינו ועל הפרגולה שאנחנו מתכננים לבנות בבית החדש/ישן וככל נקפו הדקות, הרגשתי שאני רוצה לפרוק ולספר עוד ועוד. דיברנו דקות ארוכות ואני מוכרח להודות שזה עשה לי טוב. גם בעלה הצטרף מדי פעם לשיחה והיה לנו מאוד נחמד עד כדי ששכחתי שבאתי לבריכה. בתי המשיכה לקרוא לי עוד מספר פעמים ובכל פעם דחיתי בנימוס את בקשותיה להיצטרף והשכתי לדבר עם ד' ולספר לה עוד מעשיות כמו ההחלטה לבלות סוף שבוע בטוקיו עם הילדים ועוד כהנה וכיוצא באלה. מתוך הכרותי איתה, אני חושב שגם הם סובלים מאותו מחסור/חסך כמו שלנו אבל בשונה מאיתנו, אני יודע שהם אקטיביים יותר בנסיון לרכוש להם חברויות וגם אם לרוב זה לא מצליח להם, הם (ובעיקר היא) לא מפסיקים לנסות. הנושא החברתי הפך פה להיות מועקה בלתי נסבלת ובפירוש ל"עשות לנו רע על הנשמה" כמו שאומרים בשכונה ואולי הוא היה חלק מהטריגרים שגרמו לנו להחליט לעזוב את העיר ולחזור לשגרת הפרברים. המעבר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות קרוב ואני יודע שהתחום החברתי חייב לעבור מהפך.

לא טוב היות האדם לבדו

מילים נתן זך

לחן מתי כספי

לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מחכה והוא לבדו
והוא מתמהמה והוא לבדו.
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא

היא לא יודעת מה עובר עלי ....

ביום שבת שעבר בערב מינגלנו לנו להנאתנו. בערב הרגשתי קצת רע. לאמר את האמת הרגשתי כאילו משאית נכנסה בי. מאוחר יותר בלילה היה לי חום שלווה בכאבי ראש וגרון. אמרתי לאשתי שאני עובר לישון בסלון כדי שהיא לא תדבק ממני ורוב הלילה הרגשתי נורא. בבוקר קמתי מוקדם מאוד והיתה לי בחילה. אשתי דאגה לי, היא הביאה לי תה, קורנפלקס עם חלב וכדורים נגד שפעת. הרגשתי שאני רוצה לישון וביקשתי ממנה לנוח. שמתי את הראש בשבע בבוקר במיטה וקמתי בשעה אחת עשרה. כשקמתי הרגשתי הרבה יותר טוב. בצהריים אשתי התלוננה על מיחושים דומים וכיוון שאני עברתי את אותו תהליך יממה קודם אמרתי לה שזה בטח איזושהו וירוס ושתלך לנוח. היא עשתה את מה שאמרתי. למחרת היא קמה עם אותם כאבים אבל החליטה בכל זאת ללכת לפארק עם הילדים. י' חזר הביתה והתלונן על כאבי רגלים. חשבתי שהוא פשוט עייף מההליכה לפארק אבל עד מהרה הבנו שהוירוס תקף גם אותו. בערב לאשתי היה חום והיא לא היתה מסוגלת לתפקד ובני י' סבל מאותו הדבר בדיוק. הלכנו לישון עם מנות יתר של אדוויל והתעוררנו ליום חדש. ביום שני בבוקר הבנתי שגם העוזרת לא מסוגלת לזוז ושהיא סובלת מאותם הבעיות. הצעתי לה לפרוש לחדרה ולנוח באותו היום. למזלי בני הקטן ובתי לא נדבקו. בני י' נשאר בבית. באותו הבוקר שלחתי את בתי לבית הספר, טיפלתי בתינוקי הקטן, עזרתי לאשתי, הלכתי עם י' והקטנציק (בדיקה התפתחות תקופתית) והרופאה נתנה לי' אנטיביוקטיקה לרופא והתפעלה מביצועי של הקטנצ'יק. חזרתי הביתה הכנתי צהריים, אספתי את ביתי הקטנה מהאוטובוס. שלחתי אותה לחוג כדי שלא תחטוף את אותם הדברים שרוב הבית סבל מהם. המשכתי לטפל בבני כל אחר הצהריים שחומו עלה מאוד. כל אותה העת בני ת' היה עלי. לא אכלתי כלום. הייתי עייף ותשוש ובערב אחרי שכולם נרדמו אמרתי לאשתי שעייפתי והייתי על סף התפרקות. אני יודע שאני נשמע קצת אגואיסט, טוב אולי אפילו הרבה, אבל , מצאתי את עצמי מתלונן קצת בפני אשתי שלמרות שאני עדיין לא במיטבי, הייתי צריך לטפל בכולם. הבנתי פתאום שבתור ילד, ההורים מטפלים בך ומותר לך להרגיש לא טוב, כלומר זה לגיטימי אבל, ככל שאתה מתבגר ובטח כשאתה נהייה הורה, אין לך פשוט זמן לא להרגיש לא טוב ומקומם של הרחמים העצמיים צריך לקטון באופן משמעותי. הכאבים של אשתי התגברו וגם היא נאלצה ללכת לרופא. הרופא רשם לה את אותה אנטיביוקטיה במינון למבוגר. היא החלה לקחת את התרופה אבל במקום להרגיש טוב יותר היא דווקא הרגישה רע ואחרי לילה של כאבים, היא החליטה לחזור לרופאה. זו הפנתה אות דחוף לרופא אף אוזן גרון כי חשבה שמדובר במקרה שמצריך ניתוח דחוף. הרופא המומחה בדק ופסל מיד את הניתוח. נרגענו. הרופא הציע שאולי מדובר בוירוס או בקטריה ולכן יאלץ לקחת משטח גרון וגם בדיקת דם כדי לבדוק את שני המקורות. הרופא גם הציע שאם היא לא מסוגלת לשתות ולאכול אז אולי כדאי אפילו לשקול אישפוז. המילה אישפוז עשתה לשנינו לא טוב ואשתי מיד הבטיחה שתנסה לאכול ולשתות למרות הכאבים בבליעה. הרופא רשם כדורים משכחי כאבים חזקים יותר והמליץ לה להמשיך לקחת את אותה אנטיביוטיקה שהרופאה הקודמת רשמה. חזרנו הביתה הכנתי לאשתי תה ומרק ולקראת הערב מצבה החל להשתפר. יומיים אחכ, אחרי שבני הבריא והאשה הרגישה יותר טוב, התחלתי אני להרגיש לא בסדר. אצלי כבר לא היה מדובר בכאב גרון. הבעיה שלי קשורה לנפש. באותו בוקר חשתי סימנים של דכאון. לא דיברתי בצורה קוהרנטית, לא הייתי מסוגל לקחת החלטות, לא התעניינתי במזון והכי גרוע לא ישנתי טוב. את נושא השינה אני סוחב כבר כמה חודשים ובלילה לפני שחשתי שאני מאבד את זה פשוט התחננתי לאשה שאני זקוק ללילה אחד של שינה רצופה שכן אם לא יהיה לי לילה כזה אני פשוט אקרוס. בבוקר קרסתי. הבנתי שצריך לטפל ומיד. כיוון שזו אפיזודה שנייה כבר ידעתי מה לעשות וסרתי לרופאה שתספק לי את הכדור הוורוד. הרופאה קיבלה אותי בסבר פנים יפות, שאלה לשלומי, נתנה לי למלא שאלון וביחד החלטנו שאני במשבר ושסביר שמה שאני מציג כרגע דומה מאוד למה שהצגתי אז אבל בצורה קצת מופחתת וזאת תודות לעירנות שלי. הרופאה רשמה לי את המרשם הקודם והוסיפה כדורי שינה. היא המליצה לי בחום לצבור כמה לילות של שינה טובה ונפרדנו עד לבדיקה החוזרת בעוד חודש. כבר בדרך נטלתי את הכדור. חזרתי הביתה עייף, מותש ועצוב. כל דבר קטן גרם לי לבכות. בלילה ביקשתי מהאשה לאפשר לי לישון בחדר הסמון לבד. נטלתי כודר שינה, נפרדתי מכולם וצללתי לתוך הכרית. בבוקר קמתי אדם אחר. ביום המחרת כבר לא הייתי עצוב בכלל ואתמול מצבי השתפר בצורה פלאית והבנתי את זה כאשר הצעתי לאשתי שאני והילדים נחבור אליה לטוקיו באמצע השבוע ונבלה שם כולנו כמה ימים. מיותר לציין ששלושה ימים לפני, שאשתי בישרה לי שהיא צריכה לנסוע לטוקיו לעסקים וכשהיא הציעה שאולי אשקול להצטרף אליה - ניחשתם, אמרתי לה לא!

עכשיו, אחרי ארבעה ימים, כשאני הלום שינה אבל מפוקח, ערני, מסוגל לחשוב בצורה בהירה ולקבל החלטות, אני לא מפסיק לשאול את עצמי מדוע זה נתקפתי שוב באותו דכאון. כשהייתי אצל הרופאה אמרתי לה שעוברת עלי תקופה קשה. הסברתי לה שאני לחוץ מהמעבר לארה"ב, שקשה לי בלימודים, שאין לי הרבה חברים (מצבי החברתי בכי רע) לחלוק איתם דברים ושאני מסתגר בבית ומבלה את רוב שעות היום מול המחשב בניסיון להשלים פערים וחובות אקדמיים שהצטברו על שולחני. אמרתי לה גם שאני לא מבין למה עושה את מה שאני עושה. שנדמה לי שאני זה שהבאתי על עצמי את הרעה החולה כי אני מעמיס על עצמי יותר מדי - כאילו אני מנסה להוכיח לעצמי, שאני הוא לא האני שאני מכיר, ושהאני שאני מכיר, צריך להשתנות. אולי נתקפתי בדכאון בגלל שראיתי שאשתי, המפרנסת העיקרית נפלה למשכב ומחלתה הזמנית, עשויה לסכן את מקור הפרנסה העיקרי של ביתינו שכן אני לא עובד. אולי נחלצתי כיוון שאני לא רואה איך אני עובר את שלושת הקורסים שלקחתי בתחילת הסמסטר וכמעט ולא למדתי אליהם ובקושי הצלחתי להגיש עבודות. אולי נלחצתי כיוון שאני רוצה נואשות לחזור למעגל העבודה (בעיקר בגלל הרצון לתרום לחברה וגם כי אני רוצה לפגוש קולגות על בסיס יומי ולהחליף איתם חוויות מיום/ליל האתמול) ולא ראיתי כיצד זה קורה עם כול החובות המשפחתיים והאקדמיים שלי. נידמה לי שהקש ששבר את גב הגמל ושבגללו נתקפתי שוב בדכאון, היה ה"פריויו" (תחזית) שקיבלתי למה שעומד לקרות איתי בארה"ב ונלחצתי!? (קרי אין עוזרת, אני לבד עם עצמי והילדים- כשיש מסגרות חינוך ביום זה פחות נורא אבל כשאשתי נוסעת אין אחר זולתי). אני חושב שמה שהצית שוב את אותה עצבות הוא הגילוי שלא יהיה לי בעתיד הקרוב הרבה זמן לעצמי ושאצטרך לעבוד הרבה הרבה יותר קשה כדי להשיג דברים ולהספיק את כל מה שאני מתכנן. אגב אותו שילוש של מחלה, עומס בלימודים, הרצון שלי לחזור לעבוד שמעל כולם מרחפת העננה של הצורך לעבוד קשה הופיע בדיוק באותה צורה בפעם הקודמת שהייתי בדכאון הרבה יותר חזק מהנוכחי. למרות שבשלבים מסוימים חשבתי שאני סובל מאיזושהי לקות למידה ושבגללה קשה לי להתמודד עם הלימודים, ביני לבן עצמי החלטתי שאני כניראה משקר לעצמי ומחפש סיבות לתרץ שתי עובדות שהם נאירות לי זה שנים לא מעטות: האחת, שהגעתי למסקנה המצערת שאני די עצלן (קרי שאני לא אוהב לעבוד קשה) והשנייה, שהתנאים הסביבתיים שבהם גדלתי, גרמו לי להיות מרוכז מדי בעצמי (שלא לאמר אגואיסט) והשילוב של שניהם (העצלות והאגואיזם) גורם לי לאבד את האיזון אם אני רואה שמשהו יכול לאיים עלי ולהפר את שלוות חיי. אני מוצא צורך לתעד את כל מה שקורה איתי כיוון שזו הזדמנות נדירה להבין את עצמי יותר. אני רק מקווה שציידי הראשים שירצו להציע לי עבודה בעתיד, יתעלמו לרגע מהבעיות שאני מציג ויקחו מתוך מה שכתבתי את העיקר. והעיקר הוא, שאני אדם אמיץ ואמיתי (מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל) שמנסה להבין את עצמו, לעבוד על עצמו וזאת כדי להשתפר ולהיות בן אדם טוב יותר. לסיום, אם יש משהו שאני צריך להודות לו על גילוי ההבנה והתמיכה זו אשתי . אשתי היא האדם היחיד עלי אדמות שאני רוצה להשתנות עבורו ולהפוך לאדם מאושר יותר כשי שאוכל לשמח אותה.

היא לא יודעת מה עובר עלי (אגב, הם לא יודעים מה עובר עלי אבל היא יודעת הכי טוב!)

שלמה ארצי

עכשיו אני מרגיש כאילו,
לא יודע כלום,
עכשיו אני מחיש את צעדי,
היא מסתכלת בחלון,
רואה אותי עובר בחוץ,
היא לא יודעת,
מה עובר עלי.

בתוך עיניה הכחולות,
ירח חם תלוי,
עכשיו היא עצובה כמוני,
בודאי.
היא מוציאה את בגדי,
אוכלת לבדה ת'תות,
היא לא יודעת, מה עובר עלי.

אמנם אין אהבה שאין לה סוף,
אבל הסוף הזה נראה לי מקולל,
הולך בין האנשים ברחוב,
צועק או או או או או או,
תגידו לה.

עכשיו אני ממשיך כאילו,
לא הכל אבוד,
זה זז בבטן,
והורס את לילותי,
אני חושב שהאהבה שלי איתה,
זה הדבר הכי חשוב,
היא לא יודעת מה עובר עלי.

אמנם אין אהבה שאין לה סוף,
אבל הסוף הזה נראה לי מקולל,
הולך בין האנשים ברחוב,
צועק או או או או או או,
תגידו לה.

כשהיא נוסעת אני נשאר,
לא זז מכאן אף פעם.
הולך בעיר ומתפתל,
מגעגועי.
חוזר לחדר ונגמר,
כותב שירים ושר אותם,
היא לא יודעת מה עובר עלי.

אמנם אין אהבה שאין לה סוף,
אבל הסוף הזה נראה לי מקולל,
הולך בין האנשים ברחוב,
צועק או או או או או או,
תגידו לה

מראות מבית הקפה

ישבתי בקפה. קראתי מאמר. לפני השולחן שלי האו התיישבו והלכו אנשים שונים. היו שם זוג הודים מבוגר שחלקו קפה ועוגה. הם לא החליםו מילה בינהם - רק מבטים וכשסיימו התקפלו כלעומת שבאו. בהתחלה חשבתי שהם עושים את זה בגלל הכלכלה (ובעיקר בגלל מצב היורו שהחמיר לאחרונה בגלל מדינה ששברה יותר מדי צלחות והעולם משלם את המחיר) אבל אחכ הבנתי שאם הם החליטו להזדקן בהונג קונג כניראה שאין להם בעיה פיננסית. ניסיתי לנתח את מצבם והבנתי שהם פשוט רגילים האחד לשני, והסיבה שהם חולקים לא קשורה למצב הכלכלה העולמי - זה קשור לעבדה שהפ פשוט מזדקנים ביחד וזה נפלא. מאוחר יותר בשלוחן ליד ראתי גבר בשנות החמישים לחייו. הוא לבש חליפה כחולה והוא היה חנוט בעניבה אדומה. הוא לא שתה ולא אכל ושוב התחלתי להאשים את הכלכלה העולמית - אולי עכשיו בגלל המשברים אנשים באים לסטארבאקס להסניף קפה ולא לשתות. הבחור היה קצת עצבני ומתוח. ניראה היה שהוא מתכונן למשהו גורלי. כעבור כמה דקות הוא גם לכיוון הקאונטר ונעלם כלעומת שבא. ישבתי שם עוד רגעים ארוכים ואז חזר אותו בחור לאותו כיסא בדיוק. הפעם היה לו קפא ביד וסנדוויץ ביד השנייה. הוא הניח אותם על השולחן ובבת אחת פרע את עניבתו. הוא קיפל אותו יפה ושם אותה בכיס מקטורנו. הוא עצר לרגע - נידמה היה לי שהוא מתפלל אבל לא ראיתי את שפתיו נעות. ניראה היה שהוא מנסה להירגע ממה שעבר עליו. הוא לא היה נראה מבסוט. אחרי דקה או שתיים הוא התחיל לאכול את הכריך ולגם מכוס הקפה שלו. באותו הרגע חשבתי שהבחור הלך להתראיין, מה שיכול למסביר את המתיחות לפני, וכיוון שהראיון לא התנהל כמו שהוא רצה, הוא חזר לבית הקפה כאילו לסגור מעגל, הפעם, הוא הרשה לעצמו להירגע ולאכול אבל כיוון שהוא חשב עדיין על מה שקרה הכל היה מהול בעצב מסוים. כמובן שמה שסיפרתי לכם הוא תאוריה אישית שלי ויכולים להיות פירושים רבים ואחרים לכוס הקפה שחולקים בני הזוג המבוגר ולהתנהגות של אותו אדם פלוני מעונב ולמרות ההצהרה הקודמת, לאחרונה אני די נוטה לסמוך על תחושת הבטן שלי ולכן נראה לי שצדקתי באבחנה שלי. מכל מקום אני מוצא לאחרונה שאני יכול לייצר לא מעט סיפורים על אנשים שאני רואה ואני חושב שאפילו אם לא מדובר במשהו אמיתי, כסיפור, מה שתארתי, הוא די חביב - נכון?

סיפורו של מ'

ז' באה ו ז' עזבה ועבר עוד שבוע. לפעמים זה מתסכל אותי איך ביעף חולפים להם השעות/הימים/השבועות/החודשים/השנים... טוב כבר הבנתם את העיקרון אפשר להמשיך הלאה. המפגש עם ז' היה נחמד. דיברנו על בעיות, דיברנו על בילויים, דיברנו על עבודה וילדים, בסוף עברנו לפסים גריאטריים ודיברנו על מזג האוויר, על השעה בארץ ושקלנו מזוודות - ממש כמו זוג זקנים. כ ש ז' חיפשה מה לעשות ביום מעונן אחד אמרתי לה שאני לא יכול לבוא כיוון שאני מתנדב. הכרגלי בקודש אני מתייצב מדי שישי כמו שעון ותורם את תרומתי לשיוויון חברתי. ביום שישי האחרון לא היה בא לי ללכת. ירד גשם חזק והייתי טרוד בעבודה שאני צריך להגיש ופשוט לא היה בא לי ללכת. צילצלתי לס' שאני מתלווה אליה בימי שישי והשארתי הודעה בזו הלשון : "אני מבין שבגלל הגשם התורנות מבוטלת ... צלצלי לאשר" ... ס' חזרה אלי ואמרה לי טעות בידך אדוני ... "באש ובמים מחלקה מספר שתיים" ... טוב היא לא אמרה את זה אבל נתנה לי להבין שרק בטייפון 8 סוגרים את העסק ולמזלי ה"רע" השמיים החלו להתבהר. אני מוכרח להודות שבאותו הרגע מסיבה לא ברורה היה לי חשק ללכת. בסוף ההתנדבות הבנתי למה. בחוות הסוסים חיכה לי מ' - ילד בגיל ההתבגרות עם שיתוק מוחין. כשעבדתי עם הקבוצה הראשונה זיהיתי אותו ונופפתי לו לשלום. מ' שמח מאוד. אני לא ממש מכיר את מ'. נפגשנו כמה פעמים ביום שישי בחווה. כאן נוהגים לצוות את אותם מתנדבים לאותם בעלי מום כך שנכיר אחד את השני ונפתח יחסי אמון שיובילו לשיפור במצבם. בהפסקה בן הקבוצות הרכיבה, התיישבתי עם מ' וחבריו שסובלים מאותה בעיה. רובם מסוגלים לחשוב באופן צלול (ברמה כזו או אחרת), לרובם קשיי דיבור והם מתנועעים בצורה שונה כי השרירים בוגדים בהם. כשישבתי עם מ' שאלתי אותו (כי כבר ידעתי מראש) אם הוא כבר אכל נודלס לארוחת הבוקר. ומ' כאילו חיכה עם התשובה (אצל החברה מההייטק היו אומרים שלתשובה הזו היה לו שקף במצגת) וכשהיה תורו לענות הו מיד הינהן ואמר באנגלית עילגת שכן. מ' עלה לסוס ועשה את כל מה ש ס' ביקשה ממנו. מ' גילה כושר מדהים והבנה כאשר התבקש לנהג את הסוס שמאלה וימינה וגם לעצור. מ' סיים את השעור וחיבק את הסוס שלו ט'. הסוס העייף לא עשה שום דבר מיוחד. מ' ירד מהסוס כמעט בקפיצה ונעמד מולו. מ' חיבק את הסוס ואמר לו שהם יתראו בשבוע הבא. ילדי האורוות (כפי שמכנים אותם המקומיים) באו לאסוף את הסוסים וביקשתי מס' ש מ' יחכה עד שיקחו את הסוס שהובלתי. מ' הסכימה. נפרדנו מהסוס וליוויתי את מ' לכיוון האוטובוס. באמצע הדרך עצרנו וטפחתי למ' על השכם. אמרתי לו שהוא תיפקד היום בצורה נפלאה ואני גאה בו. ב' ניסה כמה פעמים לתת לי חמש גבוהה (תרגום לא כל כך מוצלח מאנגלית) ולא הצליח. כיוונתי את ידו של מ' ליד שלי ופעם השלישית הידיים נפגשו. נתתי למ' חיבוק והוא עטף אותי חזק ונתן לי חיבוק חזק שלא הצלחתי להשתחרר ממנו שניות מספר. אמרתי למ' שאני אחכה לו שם בשבוע הבא ומ' היה שמח. באותו הרגע הבנתי שזה התחום שאני רוצה לעבוד בו (ילדים בעלי לקויות) ובאותו הרגע הבנתי למה לא היה לי איכפת להגיע ביום גשום, לנעול מגפיים צהובות ולדרוך בבוץ כשאני מנסה לנהג סוס זקן ועצבני. הבנתי באותו הרגע שמ' חיכה לי והוא גם יחכה לי שם בשבוע הבא. אני חושב ש מ' רואה בי סוג של חונך ואני שמח על כך!

שיר השרירים

אני לא נוהג לירות טוקסיקונים,

אני לא קדוש,

אני עשוי בשר ודם,

אני עושה טעויות, את לא?

אם עשיתי משהו שלא אהבת - ספרי לי!

אם היו לך ציפיות ולא מימשת אותם - תיידעי אותי!

אז מה אם את חשבת עלי קודם - אז מה?

כולנו עסוקים במשחק של החיים,

לכולנו יש קשיים ומטלות,

אני מבין אותך,

מותר לך להיפגע,

אבל בינינו, לא זוכר שעשיתי רע לאיש,

גם לא לך,

נכון, אולי לא עשיתי טוב מספיק (וגם על זה אפשר להתווכח),

אבל, בשום מקום לא כתוב שאת צריכה להתנהג אלי ככה,

אם פגעתי בך כל כך אני מתנצל,

אבל,

אם רצית את תשומת ליבי אל תהססי לדרוש אותה!

דבר אחד אני מבקש,

אנחנו בוגרים - אל תשחקי איתי משחקי כוח מטופשים!

את נבונה,

אני לרוב מגיע אליך כדי להתייעץ,

וממך אני מצפה ליותר!

זה נכון שאדם נמדד בנדיבות שלו, ביכולת שלו להיות אופטימי ובהתנהגויות שלו במצבי הרוח השונים,

זה נכון שאני לא תמיד מצטיין בנ"ל, אבל,

חבר טוב אמר לי פעם שהוא מחלק את העולם לשניים - חיוביים ושליליים,

הוא גם אמר לי שאני אדם חיובי,

ואני, אני בהחלט תופס את עצמי ככזה,

ידיד מקדיש לחברה אמיתי שיר,

אם את חברה אמיתית,

תנסי לעשות את אותו הדבר,

אם את חברה אמיתית,

את כבר בטח תביני על מה אני מדבר.