עכשיו, אחרי ארבעה ימים, כשאני הלום שינה אבל מפוקח, ערני, מסוגל לחשוב בצורה בהירה ולקבל החלטות, אני לא מפסיק לשאול את עצמי מדוע זה נתקפתי שוב באותו דכאון. כשהייתי אצל הרופאה אמרתי לה שעוברת עלי תקופה קשה. הסברתי לה שאני לחוץ מהמעבר לארה"ב, שקשה לי בלימודים, שאין לי הרבה חברים (מצבי החברתי בכי רע) לחלוק איתם דברים ושאני מסתגר בבית ומבלה את רוב שעות היום מול המחשב בניסיון להשלים פערים וחובות אקדמיים שהצטברו על שולחני. אמרתי לה גם שאני לא מבין למה עושה את מה שאני עושה. שנדמה לי שאני זה שהבאתי על עצמי את הרעה החולה כי אני מעמיס על עצמי יותר מדי - כאילו אני מנסה להוכיח לעצמי, שאני הוא לא האני שאני מכיר, ושהאני שאני מכיר, צריך להשתנות. אולי נתקפתי בדכאון בגלל שראיתי שאשתי, המפרנסת העיקרית נפלה למשכב ומחלתה הזמנית, עשויה לסכן את מקור הפרנסה העיקרי של ביתינו שכן אני לא עובד. אולי נחלצתי כיוון שאני לא רואה איך אני עובר את שלושת הקורסים שלקחתי בתחילת הסמסטר וכמעט ולא למדתי אליהם ובקושי הצלחתי להגיש עבודות. אולי נלחצתי כיוון שאני רוצה נואשות לחזור למעגל העבודה (בעיקר בגלל הרצון לתרום לחברה וגם כי אני רוצה לפגוש קולגות על בסיס יומי ולהחליף איתם חוויות מיום/ליל האתמול) ולא ראיתי כיצד זה קורה עם כול החובות המשפחתיים והאקדמיים שלי. נידמה לי שהקש ששבר את גב הגמל ושבגללו נתקפתי שוב בדכאון, היה ה"פריויו" (תחזית) שקיבלתי למה שעומד לקרות איתי בארה"ב ונלחצתי!? (קרי אין עוזרת, אני לבד עם עצמי והילדים- כשיש מסגרות חינוך ביום זה פחות נורא אבל כשאשתי נוסעת אין אחר זולתי). אני חושב שמה שהצית שוב את אותה עצבות הוא הגילוי שלא יהיה לי בעתיד הקרוב הרבה זמן לעצמי ושאצטרך לעבוד הרבה הרבה יותר קשה כדי להשיג דברים ולהספיק את כל מה שאני מתכנן. אגב אותו שילוש של מחלה, עומס בלימודים, הרצון שלי לחזור לעבוד שמעל כולם מרחפת העננה של הצורך לעבוד קשה הופיע בדיוק באותה צורה בפעם הקודמת שהייתי בדכאון הרבה יותר חזק מהנוכחי. למרות שבשלבים מסוימים חשבתי שאני סובל מאיזושהי לקות למידה ושבגללה קשה לי להתמודד עם הלימודים, ביני לבן עצמי החלטתי שאני כניראה משקר לעצמי ומחפש סיבות לתרץ שתי עובדות שהם נאירות לי זה שנים לא מעטות: האחת, שהגעתי למסקנה המצערת שאני די עצלן (קרי שאני לא אוהב לעבוד קשה) והשנייה, שהתנאים הסביבתיים שבהם גדלתי, גרמו לי להיות מרוכז מדי בעצמי (שלא לאמר אגואיסט) והשילוב של שניהם (העצלות והאגואיזם) גורם לי לאבד את האיזון אם אני רואה שמשהו יכול לאיים עלי ולהפר את שלוות חיי. אני מוצא צורך לתעד את כל מה שקורה איתי כיוון שזו הזדמנות נדירה להבין את עצמי יותר. אני רק מקווה שציידי הראשים שירצו להציע לי עבודה בעתיד, יתעלמו לרגע מהבעיות שאני מציג ויקחו מתוך מה שכתבתי את העיקר. והעיקר הוא, שאני אדם אמיץ ואמיתי (מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל) שמנסה להבין את עצמו, לעבוד על עצמו וזאת כדי להשתפר ולהיות בן אדם טוב יותר. לסיום, אם יש משהו שאני צריך להודות לו על גילוי ההבנה והתמיכה זו אשתי . אשתי היא האדם היחיד עלי אדמות שאני רוצה להשתנות עבורו ולהפוך לאדם מאושר יותר כשי שאוכל לשמח אותה.
היא לא יודעת מה עובר עלי (אגב, הם לא יודעים מה עובר עלי אבל היא יודעת הכי טוב!)
שלמה ארצי
עכשיו אני מרגיש כאילו,
לא יודע כלום,
עכשיו אני מחיש את צעדי,
היא מסתכלת בחלון,
רואה אותי עובר בחוץ,
היא לא יודעת,
מה עובר עלי.
בתוך עיניה הכחולות,
ירח חם תלוי,
עכשיו היא עצובה כמוני,
בודאי.
היא מוציאה את בגדי,
אוכלת לבדה ת'תות,
היא לא יודעת, מה עובר עלי.
אמנם אין אהבה שאין לה סוף,
אבל הסוף הזה נראה לי מקולל,
הולך בין האנשים ברחוב,
צועק או או או או או או,
תגידו לה.
עכשיו אני ממשיך כאילו,
לא הכל אבוד,
זה זז בבטן,
והורס את לילותי,
אני חושב שהאהבה שלי איתה,
זה הדבר הכי חשוב,
היא לא יודעת מה עובר עלי.
אמנם אין אהבה שאין לה סוף,
אבל הסוף הזה נראה לי מקולל,
הולך בין האנשים ברחוב,
צועק או או או או או או,
תגידו לה.
כשהיא נוסעת אני נשאר,
לא זז מכאן אף פעם.
הולך בעיר ומתפתל,
מגעגועי.
חוזר לחדר ונגמר,
כותב שירים ושר אותם,
היא לא יודעת מה עובר עלי.
אמנם אין אהבה שאין לה סוף,
אבל הסוף הזה נראה לי מקולל,
הולך בין האנשים ברחוב,
צועק או או או או או או,
תגידו לה
לא יודע כלום,
עכשיו אני מחיש את צעדי,
היא מסתכלת בחלון,
רואה אותי עובר בחוץ,
היא לא יודעת,
מה עובר עלי.
בתוך עיניה הכחולות,
ירח חם תלוי,
עכשיו היא עצובה כמוני,
בודאי.
היא מוציאה את בגדי,
אוכלת לבדה ת'תות,
היא לא יודעת, מה עובר עלי.
אמנם אין אהבה שאין לה סוף,
אבל הסוף הזה נראה לי מקולל,
הולך בין האנשים ברחוב,
צועק או או או או או או,
תגידו לה.
עכשיו אני ממשיך כאילו,
לא הכל אבוד,
זה זז בבטן,
והורס את לילותי,
אני חושב שהאהבה שלי איתה,
זה הדבר הכי חשוב,
היא לא יודעת מה עובר עלי.
אמנם אין אהבה שאין לה סוף,
אבל הסוף הזה נראה לי מקולל,
הולך בין האנשים ברחוב,
צועק או או או או או או,
תגידו לה.
כשהיא נוסעת אני נשאר,
לא זז מכאן אף פעם.
הולך בעיר ומתפתל,
מגעגועי.
חוזר לחדר ונגמר,
כותב שירים ושר אותם,
היא לא יודעת מה עובר עלי.
אמנם אין אהבה שאין לה סוף,
אבל הסוף הזה נראה לי מקולל,
הולך בין האנשים ברחוב,
צועק או או או או או או,
תגידו לה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה