גברים עובדים

ביקרנו בטוקיו ואחד הדברים שצדו את עיניי היו הגברים היפנים שישבו במשרדיהם אשר השקיפו על כבישים ראשיים וצמתות שבהם עברנו עם האוטובוס בדרך למלון. אומנם לא ראיתי ממרחק זה את פרצופם אבל, הגברים ישבו ללא ספק בחליפות יוקרתיות, לכשראיתי אחכ ברחוב, ואני פשוט זוכר שקינאתי בהם. קינאתי כיוון שהם הולכים לעבודה. קינאתי כי הם יודעים פחות או יותר מה מצפה להם כל יום. קינאתי בהם כי לרובם יש אינטרקציות יומיות עם בני אנוש ולי לא כל כך. היום בבוקר הוזמנתי לגן של בתי, ביחד עם אבות אחרים, לארוע שנקרא "מפגש אבות". המפגש אורגן לכבוד יום האב המפשפש ובא. במפגש שהתקיים באולם הכדורסל, שיחקנו משחקים רבים והשתללנו. הקדשתי את כל כולי לבתי מ'. רצתי, קפצתי, השתובבתי והשטתי כדי להצחיק ולשמח אותה. במעבר בן התחנות השונות במגרש הכדורסל, נחנו שתי דקות. ובאותם דקות צדה את עייני הימנית העובדה שאבות מספר, שהיו חנוטים גם הם בחליפות, קראו את האימיילים שלהם במכשירי טלפון מדור מתקדם. באותו רגע לא קינאתי בהם בכלל ולא הבנתי איך הם לא יכולים להתנתק לשעה וחצי מהמכשירים, שנראה היה שהם מספקים להם חמצן ולא טקסטים, ולהתרכז בילדים שלהם. באותם רגעים שמחתי שאני אב לא עובד - לפחות בשלב זה של חיי. שמחתי שיכולתי להעניק לבתי רגעי אושר. זה יכול להסביר את הפרידה הקשה שהיתה בינינו בסוף - היא בכתה שעזבתי. אבות אחרים פשוט נטשו והילדים לא בכו ולא עשו שום סצינות. רגע לפני שעזבנו, קיבלנו מהילדים כרטיס ברכה ממיס, שאומר בשורה התחתונה "אני אוהבת אותך אבא בגלל שאתה מי שאתה" וכל כך שמחתי - מחיתי דמעה מעיניי והלכתי לדרכי.