אדם צובר זכרונות כמו נמלים - בחודשי הקיץ

כמו בשנה שעברה, גם השנה, אני מנסה לשעשע (כמיטב יכולתי) את ילדי בחודשי הקיץ הארוכים. אני לא מתיימר להתהדר בתואר אב השנה אבל, אני מאמין שאני עושה את עבודתי נאמנה בהינתן הנסיבות הקיימות. במהלך יום הפעלות רגיל (באמת שאני לא מתאמץ יותר מדי - לפעמים אני אפילו מרגיש שאני לא מתאמץ מספיק),חשבתי לתומי עד כמה אני בתור ילד לא נחשפתי מספיק לנושאים (למשל: טיולים במחוזות שונים ובכלי תחבורה לא שגרתיים, חיות, שבועונים, קניות, ספרים ומעל הכל בחירות אישיות וחופשיות) שהיו יכולים להרחיב את אופקי ושאולי היו עוזרים לי לעצב יותר טוב ויותר מוקדם את אישיותי. למרות ששנים רדפה אותי תחושת אכזבה וכעס על וכלפי הורי, היום, אני משתדל שלא להאשים אותם יותר על ה"עוול" שנעשה לי ע"י אי החשיפה ודרך ילדי והבילויים המשותפים שלנו, אני חווה תיקון מסוים - ילדות שנייה כדברי השיר של מתי ואהוד. במעמדים אלו, אני מנסה לראות את העולם דרך העיניים שלהם ולהוסיף על אותה זווית גם חוכמה וידע שצברתי אני בל"ז שנותי כדי להעשיר את החוויה. אני מנסה לחשוף אותם עד כמה שניתן להתנסויות שבהם הם יאמצו את השרירים מתחת לפדחת וואגב כך יצברו חוויות שאולי יום אחד יגרמו/יתרמו להם לרצות להתמקצע באותו תחום עניין מסוים. אין בי היום כעס - רק מעט עצבות, אסכם ואומר שהיום אחרי התנסויות עצמיות, טיפול של אנשי מקצוע ותמיכה בלתי נלאת של אשתי, אני מבין שהתקופה שבה אני גדלתי בתור ילד היתה תקופה אחרת. להורי ובני דורם היתה פחות מודעות לצורך להעניק חוויות לילדיהם. אולי הדבר נבע מחוסר השכלה (של הורי לפחות - אבי בוגר ארבע כיתות של בית ספר יסודי ואימי התפארה ב ח' שנות לימוד) ואולי בגלל הדאגות הקיומיות שאפפו אותם וחוסר האמצעים אך מאידך הרצון להעניק לנו יותר ממה שהיה להם (לפחות באופן חומרי) עד כדי כך שהם שכחו את החוויות הקטנות והלא יקרות שאפשר להעניק לילדים - אותם חוויות שעשויות להותיר יותר זכרונות מאותם זכרונות שיכולות להותיר חוויות חומריות יקרות יותר. אני יודע שהמשפט האחרון היה קצת מסובך ולכן אנסה לתאר בקצרה את היום שבילינו ביחד אני וילדי כדי לתת לקורא המלומד את האפשרות להבין למה כבודו מתכוון כשהוא אומר שנוצרה אצלו תחושת פספוס מסוימת על כך שלא חווה ביחד עם הוריו (או דמויות משמעותיות אחרות - למשל דוד) חוויות "זולות" אך מגרות דמיון ומפתחות. - ובכן ... יום החופשה התחיל בקימה יחסית מאוחרת (8:00) ואחרי רוטינות הבוקר שכללו צחצוח שיניים, ארוחת בוקר קלה וצפייה בערוץ הילדים, הושבתי את הילדים סביב השולחן בפינת האוכל כדי שביחד נעבוד (בשעה הקרובה) על דפי עבודה שעבדכם הנאמן הדפיס מבעוד מועד מאתר באינטרנט. האתר מסווג לפי גילאים ובכל גיל הוא מכיל איו ספור של תתי נושאים שונים כמו יכולות חשיבה, יכולות מוטוריות , יכולות כתיבה, קריאה וחשבון. כן גם בגילי היו חוברות קיץ שבית הספר היה ממליץ לעשות וההורים שלי (ואני מניח של רבים אחרים) דאגו שלפני שהחופש יגמר אנחנו נגמור את כל השעורים. אין אני בא בטרוניה כלפי הורי על כך שלא דאגו שנפעיל את גלגלי המוח. איפה אם כן החידוש שלי בתור הורה? ואיפה אותם חוויות קטנות שאני מדבר עליהם? ובכן, א' אני מדבר על זה שאני בוחר דפים שמתאימים לכל ילד ומבוססים על החומרים שהוא מכיר/אוהב (לרוב שהוא טוב בהם) כדי לפתח את בטחונו העצמי ומצד שני, אני מקפיד שהוא גם יחשף לקשיים ולחומרים שאינם לרוחו. וב' שאפילו יותר חשוב מ א', אני יושב לצידם במהלך כל אותה שעה ונותן בעיקר הכוונה וטיפיםובמילים פשוטות, אני לא פותר עבורם את התרגילים אלא מאפשר להם להתנסות הן בחוויה של קושי/תסכול והם בחוויות ה"אהההה" שמגיעה בעקבות רגשות שמחה שהתמודדו עם המציאות ומצאו את הפתרון ההולם. בשלב מאוחר יותר של היום החלטתי באופן ספונטני שלמרות השרב הכבד נצא ביחד לבקר בשוק דגי הזהב. לשוק נסענו בתחבורה עירונית כדי שנוכל להחשף לשלל הריחות, המראות והרעשים וכדי שאלו בתורם, יעוררו ויגרו את ילדי להגיב באופן אקטיבי ולשאול שאלות. למרות שביקרתי פעם באותו שוק דגים מפורסם, לא זכרתי את הדרך על בוריה מה שיצר טעות בניווט כיוון שיצאתי ביציאה הלא נכונה ברכבת התחתית. אז אתם בטח שואלים את עצמכם על איזה חווייה "זולה" אני מדבר לעזעזל ובכן, בעקבות הטעות נאלצנו לעצור עוברים ושבים כדי לשאול אותם על הכיוון הנכון ומה למדו מכך ילדי? א' שזה בסדר לטעות אפילו את אתה מבוגר ,ב' שיש לא מעט מקורות מידע שצריך לברור אותם בזהירות וג' שאם שואלים אז מקבלים תשובה שבעזרתה אפשר להתקדם הלאה. כפי שאמרתי העלות: חינם אין כסף - החוויה לכל החיים. אילו חוויות נוספות הם רכשו עם הגיענו למטרה? בשוק הדגים הילדים נחשפו לשלל שוכני מעמקים בצבעים מרהיבים שללא ספק הותירו בזכרונם רשמים עזים הן בשל גודלם של היצורים (מבוטן ועד נעל), והן בגלל השונות (אלפי זנים) ובנוסף הם למדו שלפעמים לבעלי החנויות יש חיות מחמד משלהם ושאם יש כלב או חתול בחנות של דגים סביר להניח שהוא לא למכירה למרות שניתן לשאול את בעל החנות אם הוא מעוניין למכור. בשל החיבה שהם פיתחו לאותו חתול העתקנו את מסלולנו משוק הדגים לשוק חיות המחמד הסמוך ושם הם זכו לראות כלבים, חתולים עכברים וצבים. בחנות הכלבים הסברתי להם ברצינות תהומית שליד כל תא יש שלט קטן שבו רשום שמו של בעל החיים. בני שכבר למד לקרוא נעמד ליד התא הראשון וקרא את הכיתוב "נא לא לגעת", הוא פסע ביחד עם בתי לתא השני ולהפתעתו הוא גילה שגם לכלב השני קוראים "נא לא לגעת" ... בתא השלישי הוא הסתובב אלי וצחק כשהבין שעבדתי עליו ... את הבדיחה הזו הוא לעולם לא ישכח. משוק חיות המחמד נסענו לכלבו גדול לקנות קוסקוס אורגני .... בדרך חזרה מהשרותים עברנו דרך איזור עם מדפים שהיו עמוסים בשבועונים. לקחתי את ההזדמנות לסקור איתם את תחומי העניין השונים ובני גילה עניין רב בשבועוני גברים שעל שערם התנוססו יעלות חן יפייפיות. הסברתי לילדי שאנשים שונים מתעניינים בתחומים שונים ושלרוב התחומים יש עיתון כזה או אחר שמפרסם את אותו תחום עניין וכך ילדי הכירו שבוענים משבועונים שונים בנושאים כמו: ספורט (טניס, גולף וכו') , פיתוח גוף, אופנה, לגבר, לאשה, צילום, אדריכלות, בישול ועוד ... היו שם באמת הרבה שבוענים והילדים עלעלו בהם כן כן גם אתם יכולים לנחש ליד איזה סקציה עצר בני ובאילו שבועונים הוא העדיף לעלעל ... מאוחר יותר השבוע שמעתי אותו אומר למשהו שהוא ראה המון עיתונים וגם כאלה שמציגות ליידיסססססססס כשהוא הוגה את ה סמך כמו נחש ... אני רוצה להרגיע את הקורא שחושב לעצמו שאני מאפשר לילדי לקרוא דברי תועבה .. לא כך הוא הדבר , הכלבו יוקרתי ולא מחזיק חומרים אסורים ... בני עלעל ב "אף היץ אם" (עיתון לגברים שנשים בביקני מתנוססות על עמודו הראשי) הוהי מבסוט - אני לא בטוח שזה הגיל המתאים לחשוף ילדים לאותו עיתון ... הוא במקרה היה מונח שם ולא התכוונתי שהוא יראה את אותו גליון אבל, הנקודה שאני רוצה לחדד היא שהם גילו שיש תחומי עניין שונים ושזה יותר מבסדר להסתקרן ולהסתכל במה שמוצא כן בעיניך. מהכלבו חזרנו הביתה ברגל ועצרנו בחנות ספרים. בחנות הספרים בתי התעניינה בספרון שכלל צורות בצבעים שונים ובני, למרות מאמצי להניעו לספר אחר שמתאים לגילו, חשק דווקא בספר שכלל דגמי מטוסים עם תיאור מפורט של מערכות הנשק שהם יכולים לשאת. הספר התאים לו פחות אבל מה שאני גיליתי התאים לי הרבה יותר. גיליתי שחשפתי את בני למבחר של כתבי יד ושנתתי לו את האפשרות לבחור בעצמו משהו שהוא רצה - אותה חוויה שנמנעע ממני לאורך שנים בתואנות שונות (שלפעמים נאמרו בצד או שלא) של מחיר, עניין משפחתי ורלבנטיות. המוטו שלי הוא לנסות ולהשתפר תמיד. היום אני מבין את הורי ובלי קשר לסגירת המעגל הזה אני מנסה להנחיל לילדי מורשת קצת אחרת ואין לי ספק שהחוויות היחסית "זולות" שילדי חוו באותו אחר צהריים ישארו איתם לאורך זמן רב.

אנחנו נעשים מזרחיים!?

אחרי אין ספור מאכלים תאילנדיים, יפנים וקוראנים שאכלנו ובשלנו, היום הוספנו עוד נדבח בדרכנו לאמץ הרגלים מזרח רחוקים ובישלנו ר'אמן. הר'אמן מורכב למעשה מאיטריות ביצים פשוטות שהורתחו קודם ואחר כך (רצוי שנייה לפני שמעטרים ומגישים את המנה אחרת האיטריות מתייבשות) מושמות אחר כבוד בתור צלחת עמוקה ואז מעל גבי האיטריות שופכים ציר של מרק (למשל מיסו) אבל לא עד הסוף כך שיווצר הרושם לאוכל ולקורא הפואטי שענן האיטריות הדקיקות צף לו בתוך אגם. על החלק העליון של המנה אפשר להניח כל דבר אכיל (כאן היצירתיות והטעם האישי חוגגים) למשל: ירקות (תירס, אפונה, פטריות, בוק צ'וי ועוד), או חתיכות נקניק (כשר או לא לפי אמונתכם) או ביצה (קשה חצויה לשניים או עין רוטטת) או מאכל ים (שרימפס רחמנא ליצלן) שחשקה נפשכם בו ואחרי שהמנה/יצירה אומנותית מוכנה, רצוי להגיש ולאכול מיד. לא עוברות דקות ארוכות ובעזרת שתי ידיים יציבות, זוג של צ'ופ סטיקס וכף פשוטה, המנה מתחסלת לך מול העיניים שהמהדרין מקפידים ליצור רעשים קולניים של יניקה. דקות אחרי שחיסלת את המנה אתה מרגיש כאילו אכלת פרה שלמה (ולא מבין איך האיטלקים יכולים לאכול אחרי מנת פסטה את המנה העיקרית שלהם) ואז אתה מוכן בשלב הזה לחתום קבע (לשעה או שעתיים) על המזרן הקרוב למקום מגוריך (או שולחן המטבח שלך). למרות שעבדכם הנאמן בשלן שממציא ומשחזר ובעיקר מאלתר מתכונים, אני לא מספר את הסיפור כדי לחלוק מתכונים (הרי מטרתו העיקרית של הבלוג היתה לחלוק חוויות קטנות ולא להפוך לרות סירקיס). אני מספר את הסיפור כי השבוע כהרגלי בקודש ליוויתי את אשתי לעבודה ודקות לפני שאנחנו נפרדים היא הוציאה מתיקה מגבת צהובה קטנה, והשתמשה בה כדי לנגב את מצחה ואפה. באותו הרגע פרצתי בצחוק ולא הפסקתי ללחייך ואפילו שאלתי ברצינות תהומית אם היא הולכת לשים את המגבת מתחת לחולצה בגב באיזור הצאוורון כמו שהמקומיים עושים כשחם להם והם מחפשים מפלט מהלחות. אשתי הצטרפה אלי בחיוכים ובאותו רגע הבנו שבלי לשים לב ואולי בכלל מבלי לרצות אנחנו מאמצים המון מנהגים מקומיים שבכלל לא התכוונו לאמץ וזה מאוד שיעשע אוותנו.

טוב זה טוב מאוד!

הפתוחה שבתה במשך חודשיים בסמסטר האחרון וגרמה לירידת מוטיבציה משמעותית. סיימתי לקרוא את רוב החומר כחודשיים לפני סוף הסמסטר ומאז כמעט ולא נגעתי בו. התחלתי ללמוד כשבועיים לפני המבחן ובשל אותה חוסר מוטיבציה ובהינתן צורת הלימוד ההתכוננות שבחרתי, ציון של שמונים + היה הציון ששאפתי אליו... לאמר את האמת החומר היה כל כך מאוס שבשלבים מסוימים אפילו לא היה איכפת לי פשוט "לעבור". לפני שבועיים נכנסתי למבחן במבוא לסוציולוגיה ולמרות ההתרגשויות והשיעולים (כן כן אני סובל מחרדת בחינות) האמנתי ביכולת שלי לקבל ציון סביר וקיוויתי שלא יהיו הפתעות שישבשו את התוכניות שלי בשלב ההוא הייתי מוכן לחתום על שמונים רק שייגמר הסיוט. ישבתי שם שלוש וחצי שעות ולא הפסקתי לכתוב. יצאתי בתחושה נהדרת והאמנתי שאפילו התעליתי על עצמי ובדקתי יום יום את האימייל כדי לקבל תשובה אלקטרונית ובה מסמך מצורף עם התוצאה. אחרי שבועיים קיבלתי את הדואר המיוחל והתרגשתי לפתוח את האימייל ולגלות שקיבלתי שמונים ושתיים. הרגשתי די זיפט בהתחלה כיוון שהאמנתי שאני אקבל יותר אבל אחרי כמה שניות התאוששתי ואפילו שמחתי. לא שמחתי שקיבלתי שמונים ושתיים אלא שמחתי שעבדתי קשה (שלוש שעות וחצי כאמור) כדי לקבל ציון טוב שהגיע לי. אם הייתי משקיע יותר בהתכוננות והייתי מקבל שמונים אז זה הייתי מרגיש אחרת (אולי קצת עצוב) אבל... התכוננתי לשמונים, נשאתי באחריות לציון שמונים (כלומר בתחושה שמלווה אותך בכניסה למבחן שבו אתה יודע שלא עשית את המקסימום וצריך לשאת בתוצאות), עבדתי קשה כדי לקבל שמונים, ציפיתי לשמונים, קיבלתי שמונים והייתי מאושר מהציון שמונים. אז נכון שזה הרס לי קצת את התוכניות ופגע קצת בממוצע אבל התהליך שעברתי שווה את הציון הזה ואני גאה בעצמי על הבגרות שגיליתי ועל תהליך ההתפקחות שעברתי.

קדם אופרציונלי, קונקרטי ועוד לא פורמלי

רציתי לספר לכם שכל הבלה בלה שאני לומד על פיאז'ה וחבריו במסגרת הקורס פסיכולוגיה התפתחותית באמת עובד ... חזרתי עכשיו עם ילדתי בת הארבע מהקייטנה ובמונית היתה עוד ילדה אחת בת שש+ ... פתאום, הילדה הגדולה יותר אומרת "הלוואי והיתה עכשיו קשת בשמים". שאלתי את שניהם "מה צריך כדי שתיווצר קשת"..? הגדולה יותר ענתה שצריך שמש וטיפות של גשם ושהם יקרו ביחד ובתי אמרה "כן, אני מסכימה אבל גם צריך להביא הרבה צבעים". חכם היה אדון פיאז'ה, זה מדהים שהיו לו יכולת אנליזה מטורפות שאפשרו לו להסתכל על ילדיו שלו ולמצוא חוקיות שמאפיינת את כולנו ... אני מרגיש שזה כמו הדוגמאות שהמרצה שלנו (גיל הידוע בכינויו "כפרות" למי שלא מכיר) משתמש בהם כשהו מספר/מדגים את עיקרי החומר על ילדיו.

ליל אמש

כל הכוכבים דולקים הלילה כאן,

ובדשא שרה ממטרה,

הוא והיא יוצאים הלילה לדרכם,

בן הפרדסים והשדרה.

במשעול בלב שדות,

סוג פוסע לבדו,

וידה בתוך ידו,

כברכת שלום.

כל הכוכבים כבים עם שחר,
הרקיע צח וגם אפור,
הוא והיא אינם חוזרים ביחד,
וליל אמש גם כבר לא יחזור.

במשעול בלב שדות,

סוג פוסע לבדו,

עד הרגע בו באו כוחות האופל,

ולקחו אותו.

כתבה נעמי שמר, ביצע שייקה לוי אי שם בשנות השישים ועידכן את שני הבתים האחרונים עבדכם הנאמן שקרא אמש בעצב את הידיעה על אדם בשם תיקה ( הבעל של המורה של בנו) שנרצח בדם קר בג'אמייקה ע"י אנשים שרצו לשדוד ממנו את הטלפון הסלולרי שלו. הסטטיסטיקה מחרידה, שעורמקרי הרצח ביחס לכמות התושבים היא מן הגבוהה בעולם באי הקריבי - כ 1600 אנשים מקפחים את חייהם כל שנה בגלל שהמקומיים לא כך כך מאמינים בערך חיי אדם והנורמה לא תרצח כבר מזמן נמחקה מלוחות הברית שלהם. ובהתייחס לפוסט קודם שכתבתי בנושא תוכניות, אתה יכול לתכנן אלף תוכניות אבל אם אתה לא היחיד שמשפיע על עתידך אז מה שוות התוכניות האלה....? את אותו בחור שנרצח לא הכרתי באופן אישי ואני לא יכול לכתוב עליו יותר מדי דברים - פגשתי אותו פעם אחת לפני כמה שבועות כשטייל עם אשתו הונג קונג ואני שוטטתי עם חברי לקבוצת הצילום במסגרת תחרות. את אשתו הכרתי כיוון שהיתה המורה של בני וזכור לי המפגש האחרון בינינו שנערך בסוף חודש יוני שבו אני דיברתי על אהבתי לצילום והיא דיברה בלהט על הקיץ המפשפש ובא ועל התוכניות שלה ושל בעלה להתחתן שוב בווגאס ולבקר בגא'מייקה ובקובה - אני זוכר אפילו שאמרתי לעצמי בצחוק בסוף אותה פגישה שאולי בכל זאת אני עושה בשכל כשאני בוחר להיות מורה כי כשהילדים בחופשה שנתית גם לי תהייה חופשה ארוכה ואז אולי אוכל לטייל בעולם כמוהה ולצלם. אחרי שקראתי אתמול את הידיעה המזעזעת על מותו, חזרתי לאימייל האחרון שכתבתי לה ולא האמנתי למה שקראתי. באותו בוקר שבו נפגשנו ביוני הבטחתי לשלוח לה באימייל תמונות שצילמתי בסוף השבוע (כשנפגשנו שלושתו) ...אחרי שהיא החמיאה לי על התמונות באימייל חוזר וכתבה שזה גורם לה לרצות לקחת מצלמה ולצאת לצלם, אחלתי (באימייל נוסף ואחרון) להם חופשה נעימה וכתבתי שאני מאמין שתהייה להם חופשה מדהימה שכן אחרי הכל מה "עד כמה יכול רע אם אתה נוסע לווגאס ולקובה" (תרגום חופשי מאנגלית) - לא ידעתי כמה אני טועה. סביר שהיו לו תוכניות ועצוב לי בשבילו שלא יוכל לממש אותם אבל יותר עצוב לי בשבילה, גם בגלל הזכרון האחרון שהיה לה ממנו ושילווה אותה לאורך שארית חייה ובעיקר בגלל ההתדמודדות הלא פשוטה שצפויה לה בעתיד הקרוב - חייה נהרסו, חלומותיה התנפצו לרסיסים וקשה לי לראות איך היא חוזרת להאמין באנשים.

עובדי דרכים

הממשלה בהונג קונג יוצאת מגדרה להעסיק מאות ואולי אלפי פועלים בכל יום להתמודד עם האבטלה הסמויה. לכל מקום שלא תזרק את מבטך תמצא עובד דרכים מיוזע שדופק עם פטיש אויר על בטון מזוין כדי שזה בתורו יתפרק ויגלה את מה שטמן שם אותו פועל דרכים (או חברו לקבוצה) שבועות קודם. ולאחר שחפר אותו והיכה בסלע בפטיש האוויר עד שיצאו ממנו מים, ופועל אחר ניקה אחריו ופועל שלישי החליף צינור או סתם הציץ מתחת לקרקע כדי לוודא שהכל כשורה, פועל רביעי (במלוא המרץ) כבר מכין את המלט והחצץ עבור פועל חמישי כדי שזה יוכל לסלול את אותו הקטע שזה עתה נחפר. לפעמים אתה מתחיל את היום בקידוחים מחרישי אוזניים וכשאתה חוזר בערב לאותו איזור, אתה מגלה שקט מקפיא ורק פועל שאוחז במגרפה ושניהם יחד נעים לצלילי ואלס דמיוני בעודם מסיתים את שכבת המלט הטרי מצד לצד כדי ליישרו ולייצבו כאילו זה ישאר שם לנצח נצחים וכל זה קורה בזמן שאותו פועל מסכן (או שאולי לא כיוון שהממשלה דואגת להזרים מזומנים לחשבון הבנק שלו) כבר יודע בתוך תוכו שהוא יזומן ע"י מעסיקיו להגיע לאותו איזור בשבועות הבאים כדי לפורר שוב את אותו הקטע שנסלל לגרגרי מלט יבש ודק כי אחרי הכל מוכרחים לשמור על אחוז מסוים של אבטלה בבועה ההונג-קונגית.

האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק

למרות שהרמב"ם (כבודו במקומו מונח) טען ש"הכל צפוי והרשות נתונה" כלומר שדברים נקבעים ע"י הגורל אבל לאדם יש את האפשרות לקבל החלטות שונות בכל שלב בחייו ועל כן לגרום לגורלו להשתנות, זכור לי הפתגם "א-מענטש טראכט, און גוט לאכט" (יידיש) שאמא ואבא שלי היו משתמשים בו כדי להסביר לי שלא משנה כמה תתכנן זה פשוט לא בידיים שלך. אנחנו גרים כמעט שלוש וחצי שנים בהונג קונג וכבר החלטנו בקיץ שעבר שבקיץ הבא מחליטים לאן מועדות פנינו ... כלומר לאן נעבור לגור ואיפה נגדל את ילדינו (הכוונה מחוץ להונג קונג ואולי אפילו בארה"ב כפי שתיכננו לפני בואנו למזרח). לפני קצת פחות משנה החלטנו להרחיב את המשפחה ובקרוב יוולד ילדינו השלישי וכבר תקופה ארוכה שאנחנו משתעשעים ברעיון לעבור לבית גדול יותר כדי שיהיה מקום לכולם. ביקרנו במספר קומפלקסים ושום דבר לא השתווה לתנאים שיש בקומפלקס שבו אנו גרים היום ולכן חיפשנו משהו יותר גדול באותו מתחם ואפילו הגשנו הצעה על דירה או שתיים יותר גדולות אבל היא לא התקבלה כי בעלי הבית היו תאבי בצע ורצו יותר כסף. לפני שלשוה שבועות הם החליטו לקבל את ההצעה שלנו והתנו את החוזה במעבר די מיידי לדירה החדשה וכך עשינו ומשבוע שעבר אנחנו מתגוררים בקומה ה 23 שמשקיפה על איזור שנקרא "הבקעה המאושרת" ולאמר לכם את האמת הייתי מחובר יותר לבקעה מאשר לאושר ולקח לי מספר ימים להתרגל לדירה - במקום להיות מאושר שעברנו למקום חדש וגדול יותר הייתי קצת עצוב ואפילו הרגשתי שאני מתגורר במלון שאת חדרו אני צריך למסור בקרוב. ניסיתי להבין את מקורות הדכדוך ולאחר יום וחצי רבתי עם אישתי והסברתי לה שיש שתי בעיות עיקריות שמשפיעות על מצב רוחי ואל קשורות לדירה. בעיה אחת נובעת מהסיבה שאני רשמית מוגדר כעקר בית ולפיכך לא שייך לשום מסגרת שכוללת אינטרקציות יומיות עם אנשים ולכן יכולים לעבור ימים על גבי ימים שבהם אני מבלה עם עצמי ועצמי הוא לא טיפוס הכי חיובי שבעולם. הבעיה השנייה שמשפיעה על מצב רוחי קשורה בעובדה שלפני קיץ החלטנו שאחנו כבר לא נותנים למקום העבודה החדש/ישן לקבוע את המקום שבו נגור אלא ובמקום, אנחנו נוטלים את המושכות ומחליטים בעצמנו על פי סט של ערכים וצרכים איפה הכי כדאי לגור ואז עוברים לשם ומחפשים עבודה. לגבי הבעיה הראשונה, הבנתי שלמרות שיש לי מספר לא מבוטל של סיבות לקום בבוקר (שכוללות: את עצם היותי סטודנט המנסה לסגור מעגל ולרכוש השכלה ומקצוע חדש, את העובדה שיש לי מספר תחביבים כמו צילום שאני מאוד אוהב ושיש לי משפחה מדהימה שלא ממש מגיע לה שאתנהג כמו שאני מתנהג), כדי לפתור את בעיית העצבות הכרונית, אני צריך לקבל החלטות ולהשפיע על גורלי עפי שאומר הפתגם הראשון ולחפש לעצמי מסגרת או של עבודה או של התנדבות שכן מחירם של אינטרקציות עם אנשים לא יסולא בפז. לגבי הבעיה השנייה, במהלך אותו וויכוח עם אישתי אמרתי לה שבתור המובילה (זו שמפרנסת אותנו) היא זו שצריכה לבוא עם אג'נדה ברורה יותר שכוללת את התשובות לשאלות איפה היא רוצה להיות ומה היא רוצה לעשות מבחינת קריאיירה ו"רק אחרי שתהייה לך אג'נדה ברורה" אמרתי לה, נוכל לתכנן יותר טוב את המהלכים הבאים ומשם לגזור לאן מועדות פנינו ולאן אנחנו מעתיקים את מקום מגורינו ... אישתי לא ממש הסכימה איתי לגבי אותה אג'נדה ברורה ודווקא נטתה לתמוך יותר בפתגם השני שהזכרתי בפתיח ושהורי הרבו להשתמש בו והיא אף הזכירה לי שכשגרנו בארה"ב לא ממש תכננו להגיע להונג קונג והנה אנחנו פה וקראו פה דברים מדהימים הן ברמה האישית והן ברמה המשפחתית אז כן בהחלט צריך לדבר על תוכניות אבל אבל אין מה למהר כי המצב במקומות אחרים בעולם (לפחות כרגע - מיתון עולמי) הוא לא כל כך מזהיר. בנסיון לקדם את המצב ולהגיע לפצרון הבעייה שנייה שהעלתי, המשכתי לטחון לאשתי את המוח שאני לא יכול לחיות עם מצב של אי ודאות שהרי אני אדם של עקרונות שרואה את העולם בשני צבעים בלבד ואחרי שהשיחה בינינו הגיע למבוי סתום פרשתי לחדרנו בעוד היא עבדה על מצגת שקשורה לעבודתה. רצה הגורל ויומיים אחרי אותו ויכוח פגשתי לקוחה שלי שהתחלתי לעבוד איתה על פרויקט צילום לדברי מתיקה שהיא מוכרת. זו הייתה אמורה להיות פגישת עבודה שבה היא תתאר בפני את צרכיה ואחרי שאני אבין אותם, אני אתכנן את מערך הצילום ונקבע יום ושעה כדי להביא את הפרוייקט לסיומו. בפתיחת השיחה היא הטילה לעברי פצצה נוראית ואמרה שמצאו אצלה סרטן. למרות שאני לא מכיר אותה לעומק, אני יכול להעיד שהיא אישה מאוד חזקה ועל פי אופן דיבורה, היא הצליחה לאסוף את השברים של עצמה, להיות פרקטית ולתקנן תוכניות כדי לפתור את מצבה הבריאותי. לאורך כל אותה שיחה שבה ניסיתי לתת לה אוזן קשבת ותמיכה נפשית לא יכולתי שלא לחשוב על הפתגם השני ("האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק") ועל רצונותי לכפות על אישתי להגיע להחלטות ולרקום תוכניות. מה שלמדתי מאותה אישה אמיצה הוא שצריך בהחלט לתכנן תוכניות (בסיום אותה שיחה היא אמרה לי שאנחנו מוכרחים להמשיך לדבר על אותו פרוייקט שהרי - "ההצגה חייבת להמשך") אבל שצריך לעשות זאת במשנה זהירות ויותר מכל להיות מספיק גמישים כדי להתמודד עם בלתמ"ים (בלתי מתוכננים).

חרדת בחינות

שנים שהדחקתי את העובדה שאני סובל מחרדת בחינות - לא היה לי האומץ לעמוד לפני אנשים שונים ולהסביר להם שאני מפחד. לאמר את האמת, לא היתה לי התובנה שיש לי היום ובעיקר לא היתה לי את היכולת להתבונן פמינה כדי להבין מדוע לפני בחינה חשתי תמיד צורך עז לפקוד יתר על המידה את השרותים כדי להשתין, לחרבן או להקיא. לפני המבחן הייתי נתקף שיעול ובחילה והיה לוקח לי כחצי שעה שעה להירגע, להתארגן שוב ולחזור לפוקוס - לרוב על חשבון זמן הבחינה. למרות הדרך שבה אני ניגש היום למשימות כאלו, מבחנים רבים וקודמים הותירו בי את חותמם ועדיין לצערי טבועים בי אותם הרגלים מגונים שאני מנסה להיפטר מהם. אבל יש תיקווה. בשני המבחנים האחרונים המצב היה קצת שונה. נכון שנתקפתי חרדה שלוותה בסימנים פסיכוסומטיים שונים אבל היתה הצלחה כיוון שהצלחתי להירגע מהר יותר. היום אני מנסה להרגיע את עצמי ולחשוב בצורה יותר חיובית. היום אני מנסה לגייס את כל כוחותי כדי להקטין עד כמה שאפשר את גורם ההפתעה, ובן השאר, כשאני מתכונן למבחנים, אני מנסה עד כמה שניתן, להיכנס לראשו של כותב השאלות ולהתחקות אחר מניעיו ולהבין שמטרתו לא היתה להכשיל אותי אלא לבדוק אם הבנתי למה התכוון המשורר.