אנחנו נעשים מזרחיים!?

אחרי אין ספור מאכלים תאילנדיים, יפנים וקוראנים שאכלנו ובשלנו, היום הוספנו עוד נדבח בדרכנו לאמץ הרגלים מזרח רחוקים ובישלנו ר'אמן. הר'אמן מורכב למעשה מאיטריות ביצים פשוטות שהורתחו קודם ואחר כך (רצוי שנייה לפני שמעטרים ומגישים את המנה אחרת האיטריות מתייבשות) מושמות אחר כבוד בתור צלחת עמוקה ואז מעל גבי האיטריות שופכים ציר של מרק (למשל מיסו) אבל לא עד הסוף כך שיווצר הרושם לאוכל ולקורא הפואטי שענן האיטריות הדקיקות צף לו בתוך אגם. על החלק העליון של המנה אפשר להניח כל דבר אכיל (כאן היצירתיות והטעם האישי חוגגים) למשל: ירקות (תירס, אפונה, פטריות, בוק צ'וי ועוד), או חתיכות נקניק (כשר או לא לפי אמונתכם) או ביצה (קשה חצויה לשניים או עין רוטטת) או מאכל ים (שרימפס רחמנא ליצלן) שחשקה נפשכם בו ואחרי שהמנה/יצירה אומנותית מוכנה, רצוי להגיש ולאכול מיד. לא עוברות דקות ארוכות ובעזרת שתי ידיים יציבות, זוג של צ'ופ סטיקס וכף פשוטה, המנה מתחסלת לך מול העיניים שהמהדרין מקפידים ליצור רעשים קולניים של יניקה. דקות אחרי שחיסלת את המנה אתה מרגיש כאילו אכלת פרה שלמה (ולא מבין איך האיטלקים יכולים לאכול אחרי מנת פסטה את המנה העיקרית שלהם) ואז אתה מוכן בשלב הזה לחתום קבע (לשעה או שעתיים) על המזרן הקרוב למקום מגוריך (או שולחן המטבח שלך). למרות שעבדכם הנאמן בשלן שממציא ומשחזר ובעיקר מאלתר מתכונים, אני לא מספר את הסיפור כדי לחלוק מתכונים (הרי מטרתו העיקרית של הבלוג היתה לחלוק חוויות קטנות ולא להפוך לרות סירקיס). אני מספר את הסיפור כי השבוע כהרגלי בקודש ליוויתי את אשתי לעבודה ודקות לפני שאנחנו נפרדים היא הוציאה מתיקה מגבת צהובה קטנה, והשתמשה בה כדי לנגב את מצחה ואפה. באותו הרגע פרצתי בצחוק ולא הפסקתי ללחייך ואפילו שאלתי ברצינות תהומית אם היא הולכת לשים את המגבת מתחת לחולצה בגב באיזור הצאוורון כמו שהמקומיים עושים כשחם להם והם מחפשים מפלט מהלחות. אשתי הצטרפה אלי בחיוכים ובאותו רגע הבנו שבלי לשים לב ואולי בכלל מבלי לרצות אנחנו מאמצים המון מנהגים מקומיים שבכלל לא התכוונו לאמץ וזה מאוד שיעשע אוותנו.