ליל אמש

כל הכוכבים דולקים הלילה כאן,

ובדשא שרה ממטרה,

הוא והיא יוצאים הלילה לדרכם,

בן הפרדסים והשדרה.

במשעול בלב שדות,

סוג פוסע לבדו,

וידה בתוך ידו,

כברכת שלום.

כל הכוכבים כבים עם שחר,
הרקיע צח וגם אפור,
הוא והיא אינם חוזרים ביחד,
וליל אמש גם כבר לא יחזור.

במשעול בלב שדות,

סוג פוסע לבדו,

עד הרגע בו באו כוחות האופל,

ולקחו אותו.

כתבה נעמי שמר, ביצע שייקה לוי אי שם בשנות השישים ועידכן את שני הבתים האחרונים עבדכם הנאמן שקרא אמש בעצב את הידיעה על אדם בשם תיקה ( הבעל של המורה של בנו) שנרצח בדם קר בג'אמייקה ע"י אנשים שרצו לשדוד ממנו את הטלפון הסלולרי שלו. הסטטיסטיקה מחרידה, שעורמקרי הרצח ביחס לכמות התושבים היא מן הגבוהה בעולם באי הקריבי - כ 1600 אנשים מקפחים את חייהם כל שנה בגלל שהמקומיים לא כך כך מאמינים בערך חיי אדם והנורמה לא תרצח כבר מזמן נמחקה מלוחות הברית שלהם. ובהתייחס לפוסט קודם שכתבתי בנושא תוכניות, אתה יכול לתכנן אלף תוכניות אבל אם אתה לא היחיד שמשפיע על עתידך אז מה שוות התוכניות האלה....? את אותו בחור שנרצח לא הכרתי באופן אישי ואני לא יכול לכתוב עליו יותר מדי דברים - פגשתי אותו פעם אחת לפני כמה שבועות כשטייל עם אשתו הונג קונג ואני שוטטתי עם חברי לקבוצת הצילום במסגרת תחרות. את אשתו הכרתי כיוון שהיתה המורה של בני וזכור לי המפגש האחרון בינינו שנערך בסוף חודש יוני שבו אני דיברתי על אהבתי לצילום והיא דיברה בלהט על הקיץ המפשפש ובא ועל התוכניות שלה ושל בעלה להתחתן שוב בווגאס ולבקר בגא'מייקה ובקובה - אני זוכר אפילו שאמרתי לעצמי בצחוק בסוף אותה פגישה שאולי בכל זאת אני עושה בשכל כשאני בוחר להיות מורה כי כשהילדים בחופשה שנתית גם לי תהייה חופשה ארוכה ואז אולי אוכל לטייל בעולם כמוהה ולצלם. אחרי שקראתי אתמול את הידיעה המזעזעת על מותו, חזרתי לאימייל האחרון שכתבתי לה ולא האמנתי למה שקראתי. באותו בוקר שבו נפגשנו ביוני הבטחתי לשלוח לה באימייל תמונות שצילמתי בסוף השבוע (כשנפגשנו שלושתו) ...אחרי שהיא החמיאה לי על התמונות באימייל חוזר וכתבה שזה גורם לה לרצות לקחת מצלמה ולצאת לצלם, אחלתי (באימייל נוסף ואחרון) להם חופשה נעימה וכתבתי שאני מאמין שתהייה להם חופשה מדהימה שכן אחרי הכל מה "עד כמה יכול רע אם אתה נוסע לווגאס ולקובה" (תרגום חופשי מאנגלית) - לא ידעתי כמה אני טועה. סביר שהיו לו תוכניות ועצוב לי בשבילו שלא יוכל לממש אותם אבל יותר עצוב לי בשבילה, גם בגלל הזכרון האחרון שהיה לה ממנו ושילווה אותה לאורך שארית חייה ובעיקר בגלל ההתדמודדות הלא פשוטה שצפויה לה בעתיד הקרוב - חייה נהרסו, חלומותיה התנפצו לרסיסים וקשה לי לראות איך היא חוזרת להאמין באנשים.