האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק

למרות שהרמב"ם (כבודו במקומו מונח) טען ש"הכל צפוי והרשות נתונה" כלומר שדברים נקבעים ע"י הגורל אבל לאדם יש את האפשרות לקבל החלטות שונות בכל שלב בחייו ועל כן לגרום לגורלו להשתנות, זכור לי הפתגם "א-מענטש טראכט, און גוט לאכט" (יידיש) שאמא ואבא שלי היו משתמשים בו כדי להסביר לי שלא משנה כמה תתכנן זה פשוט לא בידיים שלך. אנחנו גרים כמעט שלוש וחצי שנים בהונג קונג וכבר החלטנו בקיץ שעבר שבקיץ הבא מחליטים לאן מועדות פנינו ... כלומר לאן נעבור לגור ואיפה נגדל את ילדינו (הכוונה מחוץ להונג קונג ואולי אפילו בארה"ב כפי שתיכננו לפני בואנו למזרח). לפני קצת פחות משנה החלטנו להרחיב את המשפחה ובקרוב יוולד ילדינו השלישי וכבר תקופה ארוכה שאנחנו משתעשעים ברעיון לעבור לבית גדול יותר כדי שיהיה מקום לכולם. ביקרנו במספר קומפלקסים ושום דבר לא השתווה לתנאים שיש בקומפלקס שבו אנו גרים היום ולכן חיפשנו משהו יותר גדול באותו מתחם ואפילו הגשנו הצעה על דירה או שתיים יותר גדולות אבל היא לא התקבלה כי בעלי הבית היו תאבי בצע ורצו יותר כסף. לפני שלשוה שבועות הם החליטו לקבל את ההצעה שלנו והתנו את החוזה במעבר די מיידי לדירה החדשה וכך עשינו ומשבוע שעבר אנחנו מתגוררים בקומה ה 23 שמשקיפה על איזור שנקרא "הבקעה המאושרת" ולאמר לכם את האמת הייתי מחובר יותר לבקעה מאשר לאושר ולקח לי מספר ימים להתרגל לדירה - במקום להיות מאושר שעברנו למקום חדש וגדול יותר הייתי קצת עצוב ואפילו הרגשתי שאני מתגורר במלון שאת חדרו אני צריך למסור בקרוב. ניסיתי להבין את מקורות הדכדוך ולאחר יום וחצי רבתי עם אישתי והסברתי לה שיש שתי בעיות עיקריות שמשפיעות על מצב רוחי ואל קשורות לדירה. בעיה אחת נובעת מהסיבה שאני רשמית מוגדר כעקר בית ולפיכך לא שייך לשום מסגרת שכוללת אינטרקציות יומיות עם אנשים ולכן יכולים לעבור ימים על גבי ימים שבהם אני מבלה עם עצמי ועצמי הוא לא טיפוס הכי חיובי שבעולם. הבעיה השנייה שמשפיעה על מצב רוחי קשורה בעובדה שלפני קיץ החלטנו שאחנו כבר לא נותנים למקום העבודה החדש/ישן לקבוע את המקום שבו נגור אלא ובמקום, אנחנו נוטלים את המושכות ומחליטים בעצמנו על פי סט של ערכים וצרכים איפה הכי כדאי לגור ואז עוברים לשם ומחפשים עבודה. לגבי הבעיה הראשונה, הבנתי שלמרות שיש לי מספר לא מבוטל של סיבות לקום בבוקר (שכוללות: את עצם היותי סטודנט המנסה לסגור מעגל ולרכוש השכלה ומקצוע חדש, את העובדה שיש לי מספר תחביבים כמו צילום שאני מאוד אוהב ושיש לי משפחה מדהימה שלא ממש מגיע לה שאתנהג כמו שאני מתנהג), כדי לפתור את בעיית העצבות הכרונית, אני צריך לקבל החלטות ולהשפיע על גורלי עפי שאומר הפתגם הראשון ולחפש לעצמי מסגרת או של עבודה או של התנדבות שכן מחירם של אינטרקציות עם אנשים לא יסולא בפז. לגבי הבעיה השנייה, במהלך אותו וויכוח עם אישתי אמרתי לה שבתור המובילה (זו שמפרנסת אותנו) היא זו שצריכה לבוא עם אג'נדה ברורה יותר שכוללת את התשובות לשאלות איפה היא רוצה להיות ומה היא רוצה לעשות מבחינת קריאיירה ו"רק אחרי שתהייה לך אג'נדה ברורה" אמרתי לה, נוכל לתכנן יותר טוב את המהלכים הבאים ומשם לגזור לאן מועדות פנינו ולאן אנחנו מעתיקים את מקום מגורינו ... אישתי לא ממש הסכימה איתי לגבי אותה אג'נדה ברורה ודווקא נטתה לתמוך יותר בפתגם השני שהזכרתי בפתיח ושהורי הרבו להשתמש בו והיא אף הזכירה לי שכשגרנו בארה"ב לא ממש תכננו להגיע להונג קונג והנה אנחנו פה וקראו פה דברים מדהימים הן ברמה האישית והן ברמה המשפחתית אז כן בהחלט צריך לדבר על תוכניות אבל אבל אין מה למהר כי המצב במקומות אחרים בעולם (לפחות כרגע - מיתון עולמי) הוא לא כל כך מזהיר. בנסיון לקדם את המצב ולהגיע לפצרון הבעייה שנייה שהעלתי, המשכתי לטחון לאשתי את המוח שאני לא יכול לחיות עם מצב של אי ודאות שהרי אני אדם של עקרונות שרואה את העולם בשני צבעים בלבד ואחרי שהשיחה בינינו הגיע למבוי סתום פרשתי לחדרנו בעוד היא עבדה על מצגת שקשורה לעבודתה. רצה הגורל ויומיים אחרי אותו ויכוח פגשתי לקוחה שלי שהתחלתי לעבוד איתה על פרויקט צילום לדברי מתיקה שהיא מוכרת. זו הייתה אמורה להיות פגישת עבודה שבה היא תתאר בפני את צרכיה ואחרי שאני אבין אותם, אני אתכנן את מערך הצילום ונקבע יום ושעה כדי להביא את הפרוייקט לסיומו. בפתיחת השיחה היא הטילה לעברי פצצה נוראית ואמרה שמצאו אצלה סרטן. למרות שאני לא מכיר אותה לעומק, אני יכול להעיד שהיא אישה מאוד חזקה ועל פי אופן דיבורה, היא הצליחה לאסוף את השברים של עצמה, להיות פרקטית ולתקנן תוכניות כדי לפתור את מצבה הבריאותי. לאורך כל אותה שיחה שבה ניסיתי לתת לה אוזן קשבת ותמיכה נפשית לא יכולתי שלא לחשוב על הפתגם השני ("האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק") ועל רצונותי לכפות על אישתי להגיע להחלטות ולרקום תוכניות. מה שלמדתי מאותה אישה אמיצה הוא שצריך בהחלט לתכנן תוכניות (בסיום אותה שיחה היא אמרה לי שאנחנו מוכרחים להמשיך לדבר על אותו פרוייקט שהרי - "ההצגה חייבת להמשך") אבל שצריך לעשות זאת במשנה זהירות ויותר מכל להיות מספיק גמישים כדי להתמודד עם בלתמ"ים (בלתי מתוכננים).