ראש כרוב

ראש כרוב

מילים: תלמה אליגון

לחן: קובי אושרת

יש ראש לשועלים וראש לאריות

יש ראש עם תלתלים וראש עם בעיות

יש ראש הממשלה זה הראש הכי חשוב

ולנו במחילה יש רק ראש של כרוב.

ראש כרוב בגרוש

אפילו לא כרובית

או כרוב כבוש בחומץ מחבית

ראש כרוב חמוץ

ראש כרוב אל תתייאש

עם קצת לימוד אולי תהיה פחות טיפש!

יש ראש לשועלים וראש לאריות

עליך להחליט באיזה ראש להיות

יש ראש שאין לו לב,

זה הראש הכי עלוב

ולנו, איזה כייף, יש רק ראש של כרוב.

הלוואי והיתה לי את היכולת והכוח לקבל דברים כמות שהם. הלוואי והיתה לי את הבינה לנהוג באורך חיים זה בעיקר עם ילדי - אני בטוח שחיי היו הרבה יותר פשוטים. אני מוצא את עצמי לאחרונה מתנצח עם י' על ימין ועל שמאל ובעצם מבין שאני נלחם בעצמי שכן י' הוא רפליקה גנטית שלי. הרבה מהדברים שאני לא מוכן לקבל אצלו אני בעצם לא אוהב אצלי וכיוון שקשה לו לאדם לשנות דברים שטבועים בו מלידה (גנטיקה מחורבנת) או שנחרטו בנפשו.גופו במהלך השנים (נסיון להאשים את הסביבה שגדלתי בה), הוא מנסה לשנות אחרים ולא תמיד בהצלחה. י' הוא לא שחיין מלידה והאמת שלקח לו די הרבה זמן לרכוש בטחון בתחום המימי - בטחון שלצערי לא דאגתי לטפח ואפילו אפשר לאמר שרמסתי במו ידי כשהלבשתי אותו במצופים כפולים ומכופלים והחזקתי בידו בכל רגע נתון במים בעוד הורים אחרים נותנים לילדיהם דרור וזורקים אותם לתוך המים הצוננים בלי אמצעי הגנה. בשנתיים האחרונות י' השתפר פלאים והיום הוא שוחה וצולל ונהנה (כמו כל ילד רגיל) כשהוא שוהה בבריכה או בים. תקופה ארוכה י' שחה עם מורה פרטי ובגלל קונפליקט של זמנים (כן לוח הזמנים שלו הרבה פעמים יותר צפוף משלי) נאלצנו לאחרונה להעביר אותו למסגרת אחרת עם מורה חדשה. כיוון שלא שחה במסגרת זו בעבר לא היה להם שום כלי לדעת את רמתו ולכן החלטתי אני על בסיס המידע שהיה לי ועל בסיס נוחיות שהוא מתאים לדרגת "כלב ים". המסגרת החדשה הרבה יותר נוקשה - אין הנחות וי' מצא את עצמו מזנב מאחור. אחרי השעור השני המורה המליצה בחום לנסות להעביר אותו לקבוצה אחרת שבה יטמיע את הבסיס ואחרי שזה ירכז אולי יחזור בסמסטר הבא לקבוצה הנוכחית. הסברתי למורה שי' לא היה רגיל למסגרת כזו נוקשה שכן מורי השחייה הקודמם שלו קידמו את טכניקת השחייה שלו בעיקר דרך משחקים. הוספתי שי' הוא טיפוס שלוקח לו זמן ל"התחמם"- דבר שמקשה עליו לפתח הן עניין והן בטחון במערכת וקינחתי בעובדה שי' הוא טיפוס נבון שצריך קצת יותר זמן להסתגל לדברים חדשים ולכן אני מלא אמונה שעוד מספר שעורים כעת חיה הוא ישחה ברמה של האחרים בקבוצה. המורה הסכימה להתרצות (נתנה תו הזדמנות) במשך שני השעורים הבאים אבל לפני שבוע היא הודיע לי חגיגית שזה לא יעזור לי ולי' ושכניראה הוא יצטרך לרדת דרגה לרמת "טריגון". קיבלתי את מה שאמרה בהכנעה וכשחזרנו הביתה הסברתי לי' שאם הוא רוצה להמשיך לשחות באותה קבוצה עליו להתאמץ יותר ולהיות ממושמע יותר. י' עשה קולות של אני מבין על מה אתה מדבר ורץ לשחק ב wii. אתמול לפני השעור שלו בקבוצת כל הים הסברתי לו שוב את הכללים ואת האפשרויות אבל ידעתי בליבי שבתום השעור יהיה עלי לבשר לו שהוא צריך לעבור לקבוצה אחרת. י' התחיל את השעור במצב רוח מרומם והיה קצת יותר ממושמע מהרגיל אבל לא היתה לו מוטיבציה לעבוד קשה ובשל חוסר כושרו שוב הזדנב מאחור. לאורך רוב השעור שלו ניסיתי שלא להסתכל לעבר הבריכה כדי שלא אתעצבן. בשונה מהורים סינים אחרים שנמצאים בשעור הזה ודוחפים את ילדיהם עד קצה גבול יכולתם, לי לא מפריע לי שהוא לא יצטיין (קרי אנני מצפה שהוא יהיה המייקל פלפס - האלוף האולימפי התורן בשחייה) ומה שחשוב לנו יותר בתור משפחה (ולי ברמה האישית בגלל חסכים אישיים) זה העובדה שהוא ייחשף לפעילויות שונות (הכוללות: שחייה, ג'ודו, כדורגל ועד לפני כמה חודשים גם נגינה על פסנתר) כדי שאופקי יתרחבו, בטחונו העצמי יגדל ואולי תוך כדי הוא ימצא לבסוף את הנישה שלו ויתפתח בה. אבל מה שבאמת מפריע לי זה זה שהוא לא היה מוכן לעבוד קשה ולתת את המקסימום שלו (שבשיעור השחייה כלל עבודת רגליים ויכולת להקשיב ולתרגם את ההוראות המילוליות לפעולות מוטוריות). יכול להיות שהוא לא רואה בשחייה את יעודו ולכן לא מוכן להירתם למשימה ולעבוד קשה בתחום הספציפי אבל לצערי ראיתי התנהגויות דומות בתחומים אחרים כך שאני לא חושב שצריך להאשים את המקצוע. הרבה פעמים אחרי התנסויות לא מוצלחות הוא פשוט רוצה להפסיק\לוותר\לנטוש\להיתפטר כדבריו ואני מרגיש שלמרות הפוטנציאל (וש לו לא מעט)הוא לפעמים קצת עצלן ולא מוכן להיתאמץ יתר על המידה ואני לצערי יותר ממבין אותו, הרי זהו סיפור חיי, אני לא צריך ללכת רחוק כדי להבין שכשאני כועס עליו אני בעצם כועס על זה שאני די עצלן לפעמים ולא מוכן להיתאמץ יותר מדי (קרי לעבוד קשה) כדי להגיע רחוק יותר. לפעמים זה מרגיש כאילו אני עושה את זה בכוונה כדי לא להגיע למקום הראשון ואני מניח שאני עושה את זה כיוון שבפסגה קר יותר ובודד יותר ויותר מכל אין אין מי להאשים כי הרבהיותר קל להיות בינוני בן בינוניים ולהאשים את העולם בכאבך כמו ששלמה ארצי שר. נחזור לסיפרנו על אריות הים והטריגונים, בסוף השעור המורה הודיעה חגיגית שהוא צריך להיצטרף לקבוצה אחרת כי הוא מעט את ביצועי הקבוצה נוכחית ששוחה הרבה יותר טוב ממנו (ההפרש ניכר) וקיבלתי את הכרעתה בהבנה. הסברתי לו את המשמעות של המעבר ודאגתי לספר לו שהילדים בקבוצה הנוכחית גדולים יותר ממנו, שוחים הרבה יותר שנים ממנו ולכן מסוגלים לשחות רחוק יותר, מהר יותר וטוב יותר. הוא שאל אם הוא עובר לקבוצה אחרת בגלל שהוא לא טוב וכאן כדי לשפר את הערכה העצמית שלו, הייתי חייב לספר לו את האמת, אמרתי לו שהוא טוב מאוד אבל לא טוב מספיק כדי לשחות עם הקבוצה הנוכחית ושעליו לעבוד קשה מאוד גם בקבוצה החדשה כדי שיוכל לשפר את יכולותיו ואולי אחרי תקופה מסוימת בקבוצה עם הרמה הנמוכה יותר הוא ישתפר ויוכל לחזור לקבוצה החזקה. איו מה לעשות - בחיים אין ארוחות חינם ואין תחליף לעבודה קשה - אם רוצים באמת להגיע רחוק ושואפים לכבוש את הפסגה, צריך לעבוד מאוד קשה וליות עקבי. לא רציתי להיתעקש על הקבוצה החזקה יותר שלא מתאימה לו כדי להשניא את המקצוע על בני ואני למעשה שמח שהוא יעבור לקבוצה אחרת כיוון שזה אפשר לי ללמד אותו שיעור שהורי לא השכילו ללמדני. לא משנה אם אתה ראש לשועלים או זנב לאריות בשני המקרים אתה חייב לעבוד קשה כדי להצליח.

המורה שהייתי רוצה שתהייה לי

ביום שישי התנדבתי כהרגלי באגודת RDA (ריפוי בעיסוק ברכיבה לבעלי מומים). הקבוצה הראשונה שהגיע כללה ילדים אוטיסטיים וב' לא היה שונה בנוף המקומי. ב' החביב הגיע גם בשעור שעבר ולא רצה לעלות על הסוס. לא עזרו כל תחנונינו, הפצרותינו והבטחותינו, ב' לא היה מוכן להתקרב לסוס אמיתי וכל שרצה לעשות היה להתיידד עם סוס מעץ העונה שלם וודי (עצי בעברית - כמה מקורי). התקנון של האגודה אומר שאם ילד מסוים מנסה שלוש פעמים (שלושה שעורים) ולא מצליח ליצור קשר עם הסוס (מכל סיבה כולל פחד) לא כל שכן לרכב עליו, הוא מפסיק לקבל את השרות ומפנה את מקומו לילד אחר. ב' הגיע השבוע עם אביו כחצי שעה לפני השעור ולמרות שהסטיסטיקה לא פעלה לטובתם, הוא שידר אופטימיות זהירה שלפעמים היתה אפילו מהולה בביטחון עצמי מופרז - אותי הוא כמעט שיכנע ברצונו הכן לרכב באותו היום ונותר היה לי לקוות שהוא יעמוד בדיבורו. במהלך השעור, יש כמה פונקציות תומכות: יש מתנדב אחד שאחראי לנווט את הספינה הקרויה סוס למקום מבטחים על לפי הוראותיה של מדריכה מומסכת ויש אותי (או דומים לי) שתפקידי ללכת לצד הסוס, לתמוך ברוכב (פיזית ונפשית), לוודא שהוא יציב (שמבחינה בריאותית השעור לר מותיר בו נזק) ושהוא מסוגל להבין ולבצע את ההוראות שהמדריכה מספקת לו במהלך השעור. ב' היה השני להיות מורכב על סוס וכששמו נקרא הוא שוב סירב להגיע לעמדת ההעמסה. המורה שלו (איש נאה בשנות ה50 פלוס של חייה) שדיברה איתו לפני וניסתה לשכנעו התייצבה מיד לצידו וניסתה לעזור לו. ב' התפרץ בבכי והתחיל להתפרע. המורה ביקשה מגפיים ואמרה לו שהיא הולכת לרכב איתו. הוא עדיין לא השתכנע. המורה אחזה בו והפעילה כוח פיסי מתון בעוד אביו מבטיח לו ממרחק שאחרי השעור הילד יוכל לאכול פופקורן. המורה לחשה לילד שהיא מקווה שיוכל לתת לה קצת בעוד היא מסננת אמירה בוטה כנגד אביו שניסה לעזור - משהו בסגנון " הורים,חושבים שתמיד יכולים "להתערב". הילד בשלו ... ממאן לטפס והיא בשלה מאיצה בו לעשות את המעשה .."הינה אנחנו שם, עוד רגע תרכב , אני ארכב לצידך, השעור תיכך יסתיים, נרכב רק י' פעמים במעגל גדול וזהו, זה יהיה מאחוריך" ובעוד ב' מיילל הוא ישב על הסוס. אני קיבלתי הוראה ברורה לא להתערב ולתת למורה לטפל במצב אבל כשהו היה על הסוס והתרגשתי נורא, פניתי אליו בשמו, אחזתי בידו ואמרתי לו שיהיה בסדר - אני כאן בשבילו. בלמעלה מ 20 שנות לימודי מהגן ועד האוניברסיטה, לצערי לא היה לי מורה או מורה שנחרטו אצלי עמוק בזכרון בשל רצונם ללכת את האקסטרה מייל עבור תלמידם. יכול להיות שהמורה הזו היתה אגרסיבית ויכול להיות שלפעמים זו הדרך היחידה, אני בכל אופן התרגשתי עד עמקי נשמתי מרצונה האמיתי של המורה ללכת עבור י' באש ובמים כדי לעזור לו לצלוח את המשימה. היא לא היתה אמוציונלית היא התנהגה בקור רוח ובמקצועיות ולכן גרמה לי להעריך עוד יותר את מקצוע ההוראה ולרצות בו כאפיק שבו אתפתח אני כיוון שאני מאמין שניחנתי בסגולות דומות: מחד גיסא, יכולות לפעול במקצועיות ומאידך גיסא, יכולות לגלות אמפטיה והבנה כלפי ילדים אשר בסוף היום תורמים להתפתחותם.

"יש דברים שאנחנו פשוט לא עושים"

בתקופה האחרונה י' קצת תוקפן - הוא מרבה להשתמש בידיו כדי לפתור בעיות ובעיקר הוא למד לטרוק דלתות כשמשהו לא מוצא חן בעיניו. י', "ענק שסובבים סביבו גמדים" (כפי שכינתה אותו אחת שתוזכר בהמשך), גדול כמעט בחצי שנה מרווב חבריו לכיתה וגבוהה מהם בראש כך שהרבה פעמים חזותו מטעה וזר שלא מכיר אותו חושב שהוא לפחות בן 9 למרות שעדיין לא מלאו לו 7. המורה שלו כתבה לנו ביומן שבאחת ההפסקות בשבוע שעבר היא חזתה בי' שהרים ילד במגרש המשחקים שלטענתה הייתה קצת אלימה ולכן היא הייתה צריכה להסביר לו שלא מתנהגים בצורה כזו ושוהא צריל ללמוד לספק לחבריו "מרווח נשימה/מחייה פיזי" כפי שהאמריקאים מכנים זאת. י' הוא טיפוס מתוק וחכם והדבר האחרון שאפשר להגיד עליו הוא שהוא בריון אלים. י' לעיתים קרובות רוצה לחלוק שמחה, הוא מתלהב עד כלות ובגלל שהוא לא כל מפותח בפן הרגשי/חברתי (אשתי מכנה זאת נכות סוציאלית שלצערי כנראה ירש ממני), הוא לא תמיד יכול לתעל את רצונותיו לאפיקים הנכונים (הוא רוצה להציג חיבה אבל לא תמיד יודע איך) כך שבסופו של יום מעשיו נראים למתבונן מהצד כאילו הוא רצה לפגוע ולהזיק אך הדבר רחוק שנות אור מהאמת הטהורה. באחד מימי השבוע החולף ירדתי איתו בבוקר אל האוטובוס ובעודנו מחכים במרומי הקומה ה-23 למעלית הוא שוב שלח ידיים בצורה קצת מכאיבה לאחותו שהתלוותה אלינו. לא התאפקתי וכדי להסביר לו שלא מתנהגים כך, רצתי אליו בצורה מפחידה וחיבקתי אותו בחוזקה כאילו מנסה להדגים לו את השאיםה של שאנשים לאותו מרווח שדיברה עליו מורתו. כניראה שתדובתי "דחפה אותו לקצה" והוא התעצבן נורא ואמר לי "בשביל מה עשית את זה אידיוט". כעסתי עליו באותו רגע ואמרתי לו שישכח ממשחקי המחשב למשך שבוע לפחות. הוא התעצבן עוד יותר ואז דלת המעלית נפתחה והוא נצמד לחלון המשקיף למפרץ ויקטוריה ממרומי הקומה ה-23. י' חשב לרגע ואז שאל אותי מה קורה אם קופצים מקומה 30. הייתי בשוק, לא שלטתי בדברי, מילמתי שטויות ושאלתי אותו למה הוא צריך לחשוב בצורה כזו שלילית. י' לא ענה לי . ירדנו בשקט עד לקומת הקרקע וכשהגענו, לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו בצורה מפורשת שאם קופצים מקומה 30 אז מתים. הוא הבין, הפנים ואפשר היה להבין ממבטו שהוא תפס שהעונש שבחר כדי להעניש אותי הוא כבד מדי. פסענו בשקט לכיוון האוטובוס ואז הבזיק במוחו רעיון. הוא פנה אלי ושאל: "אבא מה קורה אם קופצים מאוטובוס נוסע?" הוא כניראה החליט שלפגוע בעצמו (ובי) ע"י קפיצה מבניין הוא דבר של בא בחשבון ויתכן שקפיצה מאוטובוס נוסע תהווה פגיעה קלה יותר בו (ובי) אז שווה לבדוק את העניין עם אבא קודם. גם כאן תשובתי לא אחרה לבוא והודעתי לו חד משמעית שגם קפיצה מאוטובוס (בדומה לקפיצה מביין רב קומות) עלול לפגוע בו מאוד. הוא נכנס לאוטובוס ונסע ומוחי עבד שעות נוספות. על מה יחשוב עכשיו? האם יזיק לעצמו כדי לפגוע בי (התובנה על פגיעה בו כדי לפגוע בי הגיע בשלב מאוחר יותר)? עליתי מבוהל הביתה והערתי את אשתי, סיפרתי לה את מה שקרה והחלטנו להתקשר למורה שלו כדי ליידע אותה וכדי שהיא תשגיח עליו יתר על המידה באותו יום. מספר ימים אחר כך נפגשנו עם גורם מקצועי שאמר לנו שפעל בצורה נכונה. אותו גורם מקצועי שהאיר את עינינו בתובנה שי' הוא ענק בעיר של גמדים, הסביר לנו שרצונו של י' להתאים את עצמו למסגרת בתוספת חוסר בטחונו העצמי (שנגרם לו בילדותו ע"י התנסויות או חוסר התנסויות מסוימות) , גורם לו להתנהג לפעמים כמו ליצן חצר כדי למצוא חן והתנהגות זו בשיתוף עם קבעונו הרגשי להעביר מסרים יכולה להתפרש אצל אחרים כתוקפנות למראית עין. היא הוסיפה להסביר שצריך להגיד את האמת גם אם הנושא מרתיע אבל מצד שני שלפעמים כדי ל"הרוג" רעיון אווילי כבר בלידתו, צריך שלא לפתח כלל דיון בנושא (למשל סוגיית הקפיצה) ופשוט לאמר לילד שיש דברים שאנחנו פשוט לא עושים וזה אחד מהם.

אני שוב מאלתר והתוצאה מבריקה!

בפוסט האחרון החלטתי שפישלתי בגדול. לא הצלחתי להפריד בן מה שקרה לבן מה שיכול לקרות. למרות שאי אפשר להחזיר את מחוגי הזמן, לא השכלתי לשכוח את מה שקדם לאירוע (מוכנות), לא הסכמתי לשכוח את מה שקרה באירוע עצמו ויותר גרוע לא הייתי מוכן אפילו להסתכל בחומר הגלם כדי לזהות אפשרויות שיקום - לא הייתי מסוגל לקלוט את הפוטנציאל הטמון בהם שבתוספת אילתור ותושיה יכולים הבחלט להפוך לתוצאה מרשימה. בקיצור לא האמנתי בעצמי והעדפתי כמו בפעמים רבות אחרות לבכות על חלב שנשפך במקום לאסוף שאריות חלב ברות שתייה שלא ניזוקו חזרה לתוך צינצנת לשימוש עתידי. הייתי מוכן להשליך את הכל לטמיון, לקרוא לעצמי לוזר, להתרפס בפני לקוחותיי ולהסביר להם שקרתה תקלה חמורה ויותר מכל שהיא לא הייתה באשמתי כלומר שמה שקרה שם זה לא אני - שהריצפה היתה עקומה, שהירח לא זרח באור נגוהות ושהכוכבים לא ניצנצו מספיק. נכנסתי למיני דכאון, לא הייתי מוכן להירגע, לא יכולתי לשים דברים בצד לרגע ולחשוב בצורה לוגית, העדפתי לפעול מתוך אמוציות ובעיקר לרחם על עצמי ועל מר גורלי והייתי מוכן לפגוע בשמי הטוב (שהלך לפני ושבזכותו הגעתי בכלל לצלם באותו אירוע) רק כדי להשכין שלום פנימי עם עצמי. סוף טוב הכל טוב, בסיוע קל של אישתי ובעזרת כוחות פנימיים התיישבתי לי עם חומר הגלם וטיכסתי לעצמי תוכנית פעולה. ככל שעבר הזמן גיליתי שהשד לא נורא כל כך ושאפילו עם חומר בינוני + אפשר לייצר אוצרות. בעזרת יצירתיות וכושר אילתור ייצרתי תוצאות שגרפו מאנשים שיודעים להעריך אמנות תשואו רמות. הייתי מאושר ולא הבנתי איך יכולתי לפני מספר שעות להטיח את הכל כנגד הקיר ולוותר. החלטתי לאמץ מנטרה חדשה שתסייע לי להטמיע את שעבר עליו ביממה האחרונה וזה הולך ככה: "יש לי כשרון טבעי, ניחנתי בטביעת עין וביכולת אילתור שמאפשרים לי להפיק את המקסימום גם כשחומרי הגלם הם בסיסיים"

אני שוב מפשל

פישלתי בגדול באירוע שהיה יכול ליצור עבורי יחסי ציבור לא רעים בכלל ואולי אפילו להקפיץ את תחביב הצילום שלי למדרגה הבאה. מסיבה לא ברורה, אולי יהירות או אולי בגלל שרציתי להיכשל בכוונה השד יודע למה,החלטתי להגיע לאירוע לא מוכן בכלל. נתחיל בזה ששכחתי לטעון את הסוללות של המצלמה העיקרית שבה אני מצלם, נמשיך בעובדה ששכחתי לוודא שיש לי מספיק זכרון לצלם בו את האירוע - אומנם עשיתי חצי מהעבודה כיוון שדאגתי לפרמט כרטיס אחד אבל לא מחקתי את התמונות מהכרטיס הנוסף שהיה אמור לשמש אותי בזמן שהכרטיס העיקרי מלא, ואולי הגרוע מכל, בחרתי להשתמש במצלמה ישנה שהיתה ברשותי שהינה בעלת ביצועים טובים הרבה פחות יותר (יחסית לזו שלא הראתה סימני חיים בשל חוסר בסוללות) וכיוון שצפיתי מראש שזו תייצר תמונות פחות איכותיות, בחרתי להשתמש בעדשה איכותית שהיתה ברשותי אלא שלצערי לא חשבתי לעומק ולא לקחתי בחשבון את תנאי האירוע שכללו תאורה חלשה ותמונות קבוצתיות הדורשות מפתח צמצמם רחב יותר כדי שכל המצולמים יראו בפוקוס. העבודות שביצעתי בעבר בתחום היו מוכרות ומוערכות ע"י מספר אנשים שנכחו באירוע דבר שייצר אצלם ציפיות והעלה מאוחר יותר את רף החרדה אצלי כשצפיתי בתוצאות הלא ממש משכנעות - דבר שהדיר שינה מעיניי וגרם לי ליסורי מצפון לא מעטים ולמחשבות על הסיבות שאני מוצא כדי להאשים את הסביבה ולא את יכולותי ולו בלבד שכבודי וחזותי ישמרו. אומנם לא סוכם איתי לפני האירוע שהוא יהיה בתשלום מה שבדיעבד אולי היה גורם לי לקחת את תפקידי ברצינות יותר ולעכל את האחריות שמוטלת על כתפי ורק לקראת סוף האירוע, רגע לפני שהתקפלנו והבנתי שאין לי מספיק חומר עם נוכחות, בעלת המאה אמרה לי שתרצה לראות את התמונות בהקדם האפשרי וגם רמזה לי באופן ברור שהיא מעוניינית לשלם אבל זה היה מאוחר מדי שכן האירוע הסתיים ולא היו ברשותי הכלים והיכולת להחזיר את גלגל הזמן לאחור ולתכנן טוב יותר את מהלכי. אני מקווה שהאירוע הזה יחרט בזכרוני כאירוע שמלמד מה לא צריך כצלם חובב לא כל שכן משהו שמתיימר להיות מקצועי ולהתפאר בעבודותיו ובהבנתו את המטריה. כיוון שפישלתי בעבר בנסיבות דומות (שם אולי היה לי הזמן והיכולת לתקן קצת את המעוות כיוון שאספתי מספיק חומר ויכולתי בעזרת פעלולי פירוטכניקה ממוחשבים לשפר את החזות וליצור עניין), אני מקווה שהפשאלה של אתמול תשמש לי שעור אמיתי ושכל פעם שאצטרך לבצע משהו דומה אחזור אחורה בזמן לאותם רגעים קריטיים שבהם בדקתי בבית אחרי האירוע שהחומר נמצא על כרטיס הזכרון ושהוא שווה משהו.

קידום מהיר ממשרת יועץ לתפקיד CFO

למרות שזה קרה לפני מספר רב של חודשים, נזכרתי באותו משחק לשון משעשע שקרה לי בבמהלך שיחת טלפון הזויה ועל כן החלטתי להעלותו על הכתב. רציתי מאוד להתנדב ושלחתי את קורותי על פני המים למסגרות רבות שרובם אפילו לא טרחו לחזור אלי. אחת המסגרות שכן טרחה להשיב לי היתה "יוניצף" הונג קונג אשר הודו לי במייל על פנייתי ואמרו שלכשיזדקקו לעזרה לא יהססו לפנות אלי. ואכן אחרי מספר שבועות אני מקבל טלפון מדובר קנטונזית שניסתה להסביר לי באנגלית רצוצה שיש משרה שאוכל למלא. התלהבתי נורא ושאלתי במה מדובר והיא טענה שהמשרה כוללת שרותי קונסלטינג (ייעוץ). כמובן שהודיתי לה הפנייה אבל הסברתי לה שלא עשיתי זאת מעולם ואין לי רקע. הוספתי שאני בטוח שאם אקבל הדרכה נכונה אוכל לבצע את המשימה אבל שצריך שהם ישקלו משהו מקצועי יותר עם נסיון כי זה גדול עלי בכמה מידות. היא התעקשה לאמר לי שכל אחד יכול לעשות את זה ושיהיה בסדר ופשוט ניהלנו משחק טלפון שבור שבו אני טוען שאין סיכוי שאתאים והיא בשלה אומרת שיהיה בסדר ושכדאי לי לנסות. הודיתי לה שוב ואחרי כמה דקות אמרתי שאני מוכן להתנדב וביקשתי שתשלח לי את הפרטים במייל כדי שהכל יהיה מתועד. סגרתי את הטלפון וצעדתי לי מאושר שכן הנה אני עומד להתנדב בארגון שמטרותיו חשובות ואני עומד לבצע משימה חשובה עם טייטל מבטיח. כשהגעתי הבייתה ופתחתי את המחשב לא הפסקתי לצחוק. הבחורה "מיוניצף" אומנם שלחה לי את המייל המבוקש ואמרה שאוכל להתנדב פעמיים בשבוע בכתובת פלונית אלמונית במחלקת הכספים של האירגון ותפקידי במסגרת יוקרתית זאת יהיה לא אחר מאשר קוינ-סורטינג (סיווג מטבעות). לא טרחתי לחזור אליה ולספר לה שניראה לי שאני קצת אובר קווליפייד לתפקיד המוצע ורק המשכתי לגחך עך תעתועי השפה.

כמה טיפשי!

מי מאיתנו לא היה ילד? היש ילד (בעיקר בנים) שלא דחף לתוך בשקע בקיר מברג, מזלג או חוט חשמל כדי לגלות שהפעולה מקפיצה את החשמל בבית (כמו שקרו לזה פעם ... האמת שהיא בדיוק עושה פעולה הפוכה - משתקת את החשמל וטוב שכך)? היש ילד שלא זכה לגערות במידה ונתפס בקלקלתו? היש ילד שלא זכה להסברים מפורטים שמה שעשה היה מסוכן ביותר ושלהבא יחשוב טוב על מעשיו ולא יעיז להתקרב לאותו שקע מפורסם? אז כן, למרות שבתור ילד עשיתי בדיוק את מה שתארתי ודחפתי אי אילו פריטים לתוך השקע כדי לבצע ניסויים שונים ולהבין (בעיקר אחרי הסברים מפורטים של הורי שלפעמים לוו במכות) שלא צריך לעשות את הדברים האלו, למרות זאת הבוקר עשיתי בעצמי שוב מעשה מטופש שסביר מאוד להניח שאם אחד מילדי היה עושה לא הייתי מפסיק לצרוך עליו ולהסביר לו (תוך כדי הצעקות) שזה היה הדבר המטופש ביותר והכי לא אחראי שראיתי מימי ושלא יעז לעשות זאת שוב. ובכן, היום בבוקר חיממתי לי במצנם שאריות חלה שבתי השאירה בצלחת. לאחר שהשאריות קפצו משכתי את הלחם מהטוסטר והנחתי אותם אחר כבוד על צלחת כתומה. שביצעתי את פעולת המשיכה נפלה לה חתיכה של לחם לתחתית של הטוסטר ונשארה שם גלומדה. חזרתי לסלון ,מרחתי על הטוסט חמאה סידרתי פרוסת גבינה מעל וזללתי בתאבון. כיוון שהיה מדובר בשאריות חלה, לא עברו דקות רבות והרעב תקף אותי שנית. החלטתי לסור שוב למטבח ולתקן לי פרוסה חדשה טיפה יותר גדולה. את הפרוסה השנייה הנחתי בתוך המצנם והפעלתי אותו. ריח שרוף עלה באפי ונזכרתי שחתיכה קטנה מהטוסט הקודם עדיין תקועה לה שם בפנים וכמובן שהיא נחתה היישר בן שני פסי חימום ועל כן החלה להישרף. מיד טיכסתי עיצה מטופשת ושלפתי סכין מטבח מהמגירה הסמוכה למצנם. באותם רגעים הסתכלתי על רגלי החשופות שנוגעות בריצפה ושמחתי שבחרתי סכין שחציו עשוי ברזל וחציו האחר מעץ - העלתי חיוך קליל על שפתי על הבחירה הנכונה שכן אחרי הכל לא ממש רציתי למצוא את עצמי הופך לפיח שחור במקרה שהעסק יסתבך. בעוד המצנם מנסה לחמם את הפרוסה השנייה דחפתי את הסכין לעבר אותה חתיכת חלה עקשנית שהיתה כבר אז במצב מתפחם מתקדם וחשבתי לטומי שאני יכול לשחרר אותה לקרקעית של המצנם מבלי לגרום לנזק רב מדי. טעות! חלקו הראשון של הסכין שעשוי ברזל הוא מוליך מצוין ולא חשבתי באותם רגעים שאותו מוליך נהדר יכול לגרום לקצר. אז כן, אותו מוליך גרם לזיק סגול-כחול-לבן לפרוץ מתוך המצנם לכיוון עייני (הוא לא פגע בי למזלי) ולוודא שמערכות בקרת החשמל הבריטיות פועלות כשורה. החשמל בבית נותק והיה שקט. צעקתי לאשתי שהכל תחת שליטה ואני אפילו יודע מהו מקור הבעיה כך שאפשר לתקן זאת על נקלה. שלפתי את הסכין בזריזות מביט שוב לעבר כפות רגלי ונושא תפילת תודה חרישית על זה שלא התפחמתי בהצגה הטפשית שנטלתי בה תפקיד מרכזי ממש לפני שנייה. רצתי לקופסת הנתיכים וההעלתי שוב את המתג הראשי שהיה כאמור במצב של ניתוק. החשמל חזר לבית והחיים חזרו לכל החפצים שמחוברים אליו. הרי-סט שינה לסטטוס "בית-חרושת" את המצב הקודם שבו היו מתוכנתים רוב מכשירי החשמל השונים (השעון במיקרו מתעקש שהשעה היא 12:00 בלילה) והדבר הראשון שהקפיץ אותי ואת אשתי היה הקול החזק מאוד שבקע ממכשיר הטלוויזיה. כמובן שרצתי מיד כדי להחליש את את אותו קול נוראי כאילו אני גוער בו ואומר לו שתוק ואל תספר לאישה שום דבר,כדי להצניע את ההתנהגות המטומטמת שלי. אחרי שטיפלתי בנ"ל, חזרתי למצנם כדי לגלות שהוא לא עובד (נשרף ונזרק כיוון שאמות המוסר שלי לא יכלו להושיבו לחנות כנגד אחריות תקפה כיוון ש שטופל ע"י בזדון) והודיתי בליבי לאלוקי מרום שה"תאונה" נגמרה כמו שנגמרה שכן הנזק היה יכול להיות רב יותר. אכלתי את פרוסת הטוסט השנייה שהכנתי שלא היתה חמימה כמו הראשונה שכן המצנם הפסיק לעבוד בערך במחצית הדרך ואחרי שנרגעתי חזרתי לשולחן העבודה כדי לגלות שהמחשב כבוי. לחצתי על הכפתור שמתניע את המחשב ושמעתי קולות שבעלי מחשבים לא רוצים לשמוע ... קולות דיסק שאומר שלא כיבו אותו כמו שצריך ושאם עוד פעם אחת יעשו את זה הוא מבטיח לא לעבוד יותר ... הסימן המרצד בצד שמאל של המסך לא הוסיף לבטחוני העצמי שכן קיוויתי שבשלב הזה המחשב יציג את הלוגו המפורסם של חלונות אבל לא כך היה הדבר. הקו המרצד המשיך בנצנוץ עקשני וכבר חשבתי שזהו זה צריך לקנות מחשב חדש. מאוד כעסתי על התנהגותי הילדותית וחסרת האחריות והבנתי שמה שעשיתי היה מאוד מסוכן וממש לא שווה. שאפתי נשימה עמוקה, ניתקתי את כבל החשמל למחשב והפעלתי שוב את המתג כדי לגלות הפעם שהמחשב מתפקד כמו שצריך. החלטתי להעלות את הסיפוק הלא משעשע הזה על הכתב כדי שזה יחרט בזכרוני וימנע ממני בעתיד לעשות מעשים מטופשים דומים. "היינו ילדים וזה היה מזמן, אני וסימון ומואיז הקטן" - האומנם?

חיינו כמסלול מעגלי : שכחנו-הסתגלנו-למדנו לפעם הבאה?

ת' כמעט בן חודש קרו הרבה דברים מאז הפוסט האחרון אבל "לא משהו לרשום הביתה על" כמו שאומרים חברינו מברית הארצות המאוחדת וחיינו בעיקר נסובו סביב הסתגלויות ולכן מצאתי לנכון לכתוב את הדברים הבאים בפוסט הנוכחי . לפני קצת יותר מעשרה ימים יצאנו עם ת' לסיבוב קצת יותר ארוך מאלה שעשינו בשבועות הקודמים. חמושים בדדיים ובמנשא חדשני יצאנו לחרוש את העיר הגדולה. לקחנו מעבורת ביום קיץ מהביל לעברו השני של המפרץ וירדנו ברציף שמחים ומאושרים לגלות שהשמש החמה עומדת לקפוח מעל ראשנו - בטח שחיפשנו מקום מוצל והבנו שבפעם הבאה מוכרחים להביא לת' כובע (כן קודם צריכים לקנות לו אחד). מצאנו את מבוקשו בפתחו של קניון ממוזג ודי קריר ונשמנו לרווחה אוויר פסגות שכן האוויר המהביל של הונג קונג די מזוהם תודות למפעלים הממוקמים בדרום מזרח סין. לנו היה נהדר אבל ת' לא ממש התרגש מהאוויר המקורר ואפילו הביע תרעומת. מיד הבנו שעשינו עוד טעות ושכחנו להביא לו גרביים כדי לחמם את כפות רגליו ומכנס ארוך יותר כדי שהתחושה החמימה והמפנקת תלווה אותו עד פופיקו. טיכסנו עיצה וימד מצאנו תיתול תתרה לבן וכיסינו את המנשא מכך רגל ועד ראש ולנו היה טוב (התגברנו על רגשי האשמה - איזה הורים לא מביאים משהו ארוך ומפנק לחמם את ילדם במיזוג המקפיא של הקניון) וגם לו. הסיבה שיצאנו החוצה היתה כדי שנוכל להתאוורר בעצמנו אבל חשוב לא פחות לאוורר את ילדינו האחרים (י' בן השבע ומ' בת הארבע) שדי התנחלו בשבועות הקיץ הארוכים מול מחשב וממול קונסולת המשחק ויי . השעה היתה שעת צהריים וחיפשנו מקום לאכול. מצאנו מסעדת דגים מעניינת וביקשנו לשבת בה. התפריטים לא אחרו לבוא וכמו כן הפצרותיהם של הילדים שהאוכל יגיע מיד לשולחנן. הבחירות שלהם נעשו ורגע לפני שהונחו אחר כבוד על השולחן התפנינו אנו לעלעל בתפריט כדי להשביע גם אנחנו את רעבוננו. ניראה לכם אמר ת'? מיד הבנו שאי אפשר לקפח אותו ואשתי שלפה דד. חיתול הטטרה שהיה עד לא מכבר שמיכה חמימה ומלטפת שהגנה על ת' בחירוף נפש מהקור הפכה לכיסוי חזה כיוון שהקפדתי מטעמי צנעה להסתיר את דדיהשל אישתי מפני העוברים והשבים. ת' לא חש בנוח באותם רגעים והחליט שחם לו ולכן הזיז בעדינות את אותו חיתול חושף בהנאה את מעשה האכילה - בשלב הזה לאשתי כבר לא היה אכפת. היא רצתה שהקט'נציק יאכל כדי שאנחנו נוכל לאכול גם כן... אבל הקט'נציק שבד"כ יונק די בהנאה מהדדיים החליט שלא ממש בא לו להתאמץ כי אחרי הכל כבר הרגלנו אותו לבקבוק ולכן הוא צרך. באותם רגעים הבנו ששכחנו כלי נוספים והכרחיים: בקבוק עם פיה מספר אחת, פורמולה שמבטיחה שהיא העתק מדויק של חלב אם ומים בטמפ' החדר כדי לערבב את הנ"ל וליצור משקה ומזון לת'. לא היינו יכולים לעשות הרבה בשלב הזה ות' היה צריך קודם להירגע ואז להבין שאם הוא רוצה לאכול אז דד זה מה שיש - הוא עשה אחת ועוד אחת די מהר ואכל בתאווה משני הדדיים ואז נירדם לא לפני שבני מעיו צילצלו ואמרו שירה. השירה יצרה כתמים צהובים בחיתולו והכמות היתה רבה ולכן גלשה אחר כבוד מהצדדים לעבר תלבשתו. חיתול כמובן הבאנו וגם מגבונים לחים (הרי אנחנו כבר הורים לשני ילדים - לא?) אבל אני מניח שאם אלה לא היו שם היה קורה אחד מהשניים: או שהיינו פוקדים את בית המרקחת הקרוב או שהייתי אני תורם את חולצתי ותחתוני כדי להסתגל למצב החדש. אשתי התנדבה להחליף לו את החיתול בשרותים ואחרי שיצאה היא סיפרה לי שהמזגן פעל גם שם בשצף קצף ות' די התרגש מהמצב ותוך כדי החלפה השתין בקשת על עצמו על חולצתה של אימו המחויכת. שמחנ שבהנו לא בגד נוסף והצטערנו שלא הבאנו אחד לאשתי אבל דבר אחד והכרחי כן שכחנו - שקית זבל קטנה כדי לשמר בה את הבגד הרטוב. אחזתי במציאה הרטובה והריחנית ושמתי אותה בנון שלאנטיות בחלק האחורי של התיק כאילו מדחיק את העובדה שנתפסתי בקלקלתי וכך המשכנו בדרכנו לעבר חנות המשחקים כדי להמשיך לשעשע את הילדים. אז מה היה לנו שם (כמו שהגשש אומר)? גרביים, מכנסון, שמיכה ראויה,בקבוק ופיה בגודל מתאים, פורמולה, מים מינרלים בטמפ' החדר ,שקית כדי לאפסן בה בגד רטוב ותיק אמהות גדול כדי לאפסן בו את כל הכבודה. הסכמנו שחוזרים הביתה כי היינו עייפים (ואולי קצת כעוסים - בעיקר על עצמנו שהצלחנו לשכוח כל כך הרבה פריטים חיוניים) והבטחנו לעצמו שבפעם הבאה נגיע יותר מוכנים לקרב - האומנם?

היי שלום גברת ניקי

אתמול ראיתי אותה בבית הספר. היא עמדה במסדרון כשגבה פונה אלי. משהו בי רצה לעצור אבל משהו אחר דחף אותי להסתלק ומיהרתי בעצמי לכיתה. ניסיתי לנקות את מצפוני והרהרתי בליבי שסביר שזו תהייה הפעם האחרונה שניפגש וכך גמלה בי ההחלטה להמשיך לפסוע לי הלאה לדרכי. התרחקתי ממנה. לא התאפקתי והבטתי לאחור. ראיתי אותה יורדת במדרגות והאיד שלי אמר לי להתרחק, הסופר אגו טען שאני צריך לפחות לקרוא לך ולהגיד שהצטערתי לשמוע והאגו היקר שלי תיווך וכך וחזרתי אחורה על עקבותי פוסע לכיוונה. תיארתי לעצמי שתראה הרבה יותר עצובה , שתראה כבויה, שתראה כאילו עולמה חרב עליה אבל היא פניה הפתיעו אותי. התקרבתי עד כדי חיבוק אבל נעצרתי כי לא ידעתי אם היא רוצה שאעבור את הגבול. מורה אחרת שצפתה בנו מהקומה העליונה גרמה לי לסגת לאחור ופשוט שילבתי ידיים .אמרתי לה בשקט שהצטערתי לשמוע ומיד הוספתי ששלחתי לה אימייל מיד אחרי המקרה הנורא. היא היא אמרה שקיבלה את האימייל והודתה לי. שאלתי אותה (רק כדי שהשיחה תזרום) אם היא בדרך לניו-זילנד והיא הנהנה שכן. אמרתי שוב שאני מצטער, נפרדתי ממנה וחתמתי במילים תהייה חזקה. היא שוב חייכה קלות ואז שאלה אותי באופן מפתיע (לא חשבתי שתזכור) מה שלום התינוק. אמרתי לה שהוא מדהים וזה היכה בי. איך אני יכול להגיד דבר כזה למשהו שאיבד את היקר לו מכל, שחייו התנפצו לרסיסים - איפה הטאקט שלי? לפני שנפרדו מבטינו רציתי להגיד לה שתשלח חי אימייל כדי שנוכל לשמור על קשר אבל לא העזתי. מורה אחרת עברה שם, היא הלכה לכיוונה והושיטה ידיים גדולות כדי לחבק. נסוגתי מהחבורה ולא ראיתי אותה יותר.