חיינו כמסלול מעגלי : שכחנו-הסתגלנו-למדנו לפעם הבאה?

ת' כמעט בן חודש קרו הרבה דברים מאז הפוסט האחרון אבל "לא משהו לרשום הביתה על" כמו שאומרים חברינו מברית הארצות המאוחדת וחיינו בעיקר נסובו סביב הסתגלויות ולכן מצאתי לנכון לכתוב את הדברים הבאים בפוסט הנוכחי . לפני קצת יותר מעשרה ימים יצאנו עם ת' לסיבוב קצת יותר ארוך מאלה שעשינו בשבועות הקודמים. חמושים בדדיים ובמנשא חדשני יצאנו לחרוש את העיר הגדולה. לקחנו מעבורת ביום קיץ מהביל לעברו השני של המפרץ וירדנו ברציף שמחים ומאושרים לגלות שהשמש החמה עומדת לקפוח מעל ראשנו - בטח שחיפשנו מקום מוצל והבנו שבפעם הבאה מוכרחים להביא לת' כובע (כן קודם צריכים לקנות לו אחד). מצאנו את מבוקשו בפתחו של קניון ממוזג ודי קריר ונשמנו לרווחה אוויר פסגות שכן האוויר המהביל של הונג קונג די מזוהם תודות למפעלים הממוקמים בדרום מזרח סין. לנו היה נהדר אבל ת' לא ממש התרגש מהאוויר המקורר ואפילו הביע תרעומת. מיד הבנו שעשינו עוד טעות ושכחנו להביא לו גרביים כדי לחמם את כפות רגליו ומכנס ארוך יותר כדי שהתחושה החמימה והמפנקת תלווה אותו עד פופיקו. טיכסנו עיצה וימד מצאנו תיתול תתרה לבן וכיסינו את המנשא מכך רגל ועד ראש ולנו היה טוב (התגברנו על רגשי האשמה - איזה הורים לא מביאים משהו ארוך ומפנק לחמם את ילדם במיזוג המקפיא של הקניון) וגם לו. הסיבה שיצאנו החוצה היתה כדי שנוכל להתאוורר בעצמנו אבל חשוב לא פחות לאוורר את ילדינו האחרים (י' בן השבע ומ' בת הארבע) שדי התנחלו בשבועות הקיץ הארוכים מול מחשב וממול קונסולת המשחק ויי . השעה היתה שעת צהריים וחיפשנו מקום לאכול. מצאנו מסעדת דגים מעניינת וביקשנו לשבת בה. התפריטים לא אחרו לבוא וכמו כן הפצרותיהם של הילדים שהאוכל יגיע מיד לשולחנן. הבחירות שלהם נעשו ורגע לפני שהונחו אחר כבוד על השולחן התפנינו אנו לעלעל בתפריט כדי להשביע גם אנחנו את רעבוננו. ניראה לכם אמר ת'? מיד הבנו שאי אפשר לקפח אותו ואשתי שלפה דד. חיתול הטטרה שהיה עד לא מכבר שמיכה חמימה ומלטפת שהגנה על ת' בחירוף נפש מהקור הפכה לכיסוי חזה כיוון שהקפדתי מטעמי צנעה להסתיר את דדיהשל אישתי מפני העוברים והשבים. ת' לא חש בנוח באותם רגעים והחליט שחם לו ולכן הזיז בעדינות את אותו חיתול חושף בהנאה את מעשה האכילה - בשלב הזה לאשתי כבר לא היה אכפת. היא רצתה שהקט'נציק יאכל כדי שאנחנו נוכל לאכול גם כן... אבל הקט'נציק שבד"כ יונק די בהנאה מהדדיים החליט שלא ממש בא לו להתאמץ כי אחרי הכל כבר הרגלנו אותו לבקבוק ולכן הוא צרך. באותם רגעים הבנו ששכחנו כלי נוספים והכרחיים: בקבוק עם פיה מספר אחת, פורמולה שמבטיחה שהיא העתק מדויק של חלב אם ומים בטמפ' החדר כדי לערבב את הנ"ל וליצור משקה ומזון לת'. לא היינו יכולים לעשות הרבה בשלב הזה ות' היה צריך קודם להירגע ואז להבין שאם הוא רוצה לאכול אז דד זה מה שיש - הוא עשה אחת ועוד אחת די מהר ואכל בתאווה משני הדדיים ואז נירדם לא לפני שבני מעיו צילצלו ואמרו שירה. השירה יצרה כתמים צהובים בחיתולו והכמות היתה רבה ולכן גלשה אחר כבוד מהצדדים לעבר תלבשתו. חיתול כמובן הבאנו וגם מגבונים לחים (הרי אנחנו כבר הורים לשני ילדים - לא?) אבל אני מניח שאם אלה לא היו שם היה קורה אחד מהשניים: או שהיינו פוקדים את בית המרקחת הקרוב או שהייתי אני תורם את חולצתי ותחתוני כדי להסתגל למצב החדש. אשתי התנדבה להחליף לו את החיתול בשרותים ואחרי שיצאה היא סיפרה לי שהמזגן פעל גם שם בשצף קצף ות' די התרגש מהמצב ותוך כדי החלפה השתין בקשת על עצמו על חולצתה של אימו המחויכת. שמחנ שבהנו לא בגד נוסף והצטערנו שלא הבאנו אחד לאשתי אבל דבר אחד והכרחי כן שכחנו - שקית זבל קטנה כדי לשמר בה את הבגד הרטוב. אחזתי במציאה הרטובה והריחנית ושמתי אותה בנון שלאנטיות בחלק האחורי של התיק כאילו מדחיק את העובדה שנתפסתי בקלקלתי וכך המשכנו בדרכנו לעבר חנות המשחקים כדי להמשיך לשעשע את הילדים. אז מה היה לנו שם (כמו שהגשש אומר)? גרביים, מכנסון, שמיכה ראויה,בקבוק ופיה בגודל מתאים, פורמולה, מים מינרלים בטמפ' החדר ,שקית כדי לאפסן בה בגד רטוב ותיק אמהות גדול כדי לאפסן בו את כל הכבודה. הסכמנו שחוזרים הביתה כי היינו עייפים (ואולי קצת כעוסים - בעיקר על עצמנו שהצלחנו לשכוח כל כך הרבה פריטים חיוניים) והבטחנו לעצמו שבפעם הבאה נגיע יותר מוכנים לקרב - האומנם?