אני שוב מפשל

פישלתי בגדול באירוע שהיה יכול ליצור עבורי יחסי ציבור לא רעים בכלל ואולי אפילו להקפיץ את תחביב הצילום שלי למדרגה הבאה. מסיבה לא ברורה, אולי יהירות או אולי בגלל שרציתי להיכשל בכוונה השד יודע למה,החלטתי להגיע לאירוע לא מוכן בכלל. נתחיל בזה ששכחתי לטעון את הסוללות של המצלמה העיקרית שבה אני מצלם, נמשיך בעובדה ששכחתי לוודא שיש לי מספיק זכרון לצלם בו את האירוע - אומנם עשיתי חצי מהעבודה כיוון שדאגתי לפרמט כרטיס אחד אבל לא מחקתי את התמונות מהכרטיס הנוסף שהיה אמור לשמש אותי בזמן שהכרטיס העיקרי מלא, ואולי הגרוע מכל, בחרתי להשתמש במצלמה ישנה שהיתה ברשותי שהינה בעלת ביצועים טובים הרבה פחות יותר (יחסית לזו שלא הראתה סימני חיים בשל חוסר בסוללות) וכיוון שצפיתי מראש שזו תייצר תמונות פחות איכותיות, בחרתי להשתמש בעדשה איכותית שהיתה ברשותי אלא שלצערי לא חשבתי לעומק ולא לקחתי בחשבון את תנאי האירוע שכללו תאורה חלשה ותמונות קבוצתיות הדורשות מפתח צמצמם רחב יותר כדי שכל המצולמים יראו בפוקוס. העבודות שביצעתי בעבר בתחום היו מוכרות ומוערכות ע"י מספר אנשים שנכחו באירוע דבר שייצר אצלם ציפיות והעלה מאוחר יותר את רף החרדה אצלי כשצפיתי בתוצאות הלא ממש משכנעות - דבר שהדיר שינה מעיניי וגרם לי ליסורי מצפון לא מעטים ולמחשבות על הסיבות שאני מוצא כדי להאשים את הסביבה ולא את יכולותי ולו בלבד שכבודי וחזותי ישמרו. אומנם לא סוכם איתי לפני האירוע שהוא יהיה בתשלום מה שבדיעבד אולי היה גורם לי לקחת את תפקידי ברצינות יותר ולעכל את האחריות שמוטלת על כתפי ורק לקראת סוף האירוע, רגע לפני שהתקפלנו והבנתי שאין לי מספיק חומר עם נוכחות, בעלת המאה אמרה לי שתרצה לראות את התמונות בהקדם האפשרי וגם רמזה לי באופן ברור שהיא מעוניינית לשלם אבל זה היה מאוחר מדי שכן האירוע הסתיים ולא היו ברשותי הכלים והיכולת להחזיר את גלגל הזמן לאחור ולתכנן טוב יותר את מהלכי. אני מקווה שהאירוע הזה יחרט בזכרוני כאירוע שמלמד מה לא צריך כצלם חובב לא כל שכן משהו שמתיימר להיות מקצועי ולהתפאר בעבודותיו ובהבנתו את המטריה. כיוון שפישלתי בעבר בנסיבות דומות (שם אולי היה לי הזמן והיכולת לתקן קצת את המעוות כיוון שאספתי מספיק חומר ויכולתי בעזרת פעלולי פירוטכניקה ממוחשבים לשפר את החזות וליצור עניין), אני מקווה שהפשאלה של אתמול תשמש לי שעור אמיתי ושכל פעם שאצטרך לבצע משהו דומה אחזור אחורה בזמן לאותם רגעים קריטיים שבהם בדקתי בבית אחרי האירוע שהחומר נמצא על כרטיס הזכרון ושהוא שווה משהו.