"יש דברים שאנחנו פשוט לא עושים"

בתקופה האחרונה י' קצת תוקפן - הוא מרבה להשתמש בידיו כדי לפתור בעיות ובעיקר הוא למד לטרוק דלתות כשמשהו לא מוצא חן בעיניו. י', "ענק שסובבים סביבו גמדים" (כפי שכינתה אותו אחת שתוזכר בהמשך), גדול כמעט בחצי שנה מרווב חבריו לכיתה וגבוהה מהם בראש כך שהרבה פעמים חזותו מטעה וזר שלא מכיר אותו חושב שהוא לפחות בן 9 למרות שעדיין לא מלאו לו 7. המורה שלו כתבה לנו ביומן שבאחת ההפסקות בשבוע שעבר היא חזתה בי' שהרים ילד במגרש המשחקים שלטענתה הייתה קצת אלימה ולכן היא הייתה צריכה להסביר לו שלא מתנהגים בצורה כזו ושוהא צריל ללמוד לספק לחבריו "מרווח נשימה/מחייה פיזי" כפי שהאמריקאים מכנים זאת. י' הוא טיפוס מתוק וחכם והדבר האחרון שאפשר להגיד עליו הוא שהוא בריון אלים. י' לעיתים קרובות רוצה לחלוק שמחה, הוא מתלהב עד כלות ובגלל שהוא לא כל מפותח בפן הרגשי/חברתי (אשתי מכנה זאת נכות סוציאלית שלצערי כנראה ירש ממני), הוא לא תמיד יכול לתעל את רצונותיו לאפיקים הנכונים (הוא רוצה להציג חיבה אבל לא תמיד יודע איך) כך שבסופו של יום מעשיו נראים למתבונן מהצד כאילו הוא רצה לפגוע ולהזיק אך הדבר רחוק שנות אור מהאמת הטהורה. באחד מימי השבוע החולף ירדתי איתו בבוקר אל האוטובוס ובעודנו מחכים במרומי הקומה ה-23 למעלית הוא שוב שלח ידיים בצורה קצת מכאיבה לאחותו שהתלוותה אלינו. לא התאפקתי וכדי להסביר לו שלא מתנהגים כך, רצתי אליו בצורה מפחידה וחיבקתי אותו בחוזקה כאילו מנסה להדגים לו את השאיםה של שאנשים לאותו מרווח שדיברה עליו מורתו. כניראה שתדובתי "דחפה אותו לקצה" והוא התעצבן נורא ואמר לי "בשביל מה עשית את זה אידיוט". כעסתי עליו באותו רגע ואמרתי לו שישכח ממשחקי המחשב למשך שבוע לפחות. הוא התעצבן עוד יותר ואז דלת המעלית נפתחה והוא נצמד לחלון המשקיף למפרץ ויקטוריה ממרומי הקומה ה-23. י' חשב לרגע ואז שאל אותי מה קורה אם קופצים מקומה 30. הייתי בשוק, לא שלטתי בדברי, מילמתי שטויות ושאלתי אותו למה הוא צריך לחשוב בצורה כזו שלילית. י' לא ענה לי . ירדנו בשקט עד לקומת הקרקע וכשהגענו, לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו בצורה מפורשת שאם קופצים מקומה 30 אז מתים. הוא הבין, הפנים ואפשר היה להבין ממבטו שהוא תפס שהעונש שבחר כדי להעניש אותי הוא כבד מדי. פסענו בשקט לכיוון האוטובוס ואז הבזיק במוחו רעיון. הוא פנה אלי ושאל: "אבא מה קורה אם קופצים מאוטובוס נוסע?" הוא כניראה החליט שלפגוע בעצמו (ובי) ע"י קפיצה מבניין הוא דבר של בא בחשבון ויתכן שקפיצה מאוטובוס נוסע תהווה פגיעה קלה יותר בו (ובי) אז שווה לבדוק את העניין עם אבא קודם. גם כאן תשובתי לא אחרה לבוא והודעתי לו חד משמעית שגם קפיצה מאוטובוס (בדומה לקפיצה מביין רב קומות) עלול לפגוע בו מאוד. הוא נכנס לאוטובוס ונסע ומוחי עבד שעות נוספות. על מה יחשוב עכשיו? האם יזיק לעצמו כדי לפגוע בי (התובנה על פגיעה בו כדי לפגוע בי הגיע בשלב מאוחר יותר)? עליתי מבוהל הביתה והערתי את אשתי, סיפרתי לה את מה שקרה והחלטנו להתקשר למורה שלו כדי ליידע אותה וכדי שהיא תשגיח עליו יתר על המידה באותו יום. מספר ימים אחר כך נפגשנו עם גורם מקצועי שאמר לנו שפעל בצורה נכונה. אותו גורם מקצועי שהאיר את עינינו בתובנה שי' הוא ענק בעיר של גמדים, הסביר לנו שרצונו של י' להתאים את עצמו למסגרת בתוספת חוסר בטחונו העצמי (שנגרם לו בילדותו ע"י התנסויות או חוסר התנסויות מסוימות) , גורם לו להתנהג לפעמים כמו ליצן חצר כדי למצוא חן והתנהגות זו בשיתוף עם קבעונו הרגשי להעביר מסרים יכולה להתפרש אצל אחרים כתוקפנות למראית עין. היא הוסיפה להסביר שצריך להגיד את האמת גם אם הנושא מרתיע אבל מצד שני שלפעמים כדי ל"הרוג" רעיון אווילי כבר בלידתו, צריך שלא לפתח כלל דיון בנושא (למשל סוגיית הקפיצה) ופשוט לאמר לילד שיש דברים שאנחנו פשוט לא עושים וזה אחד מהם.