המורה שהייתי רוצה שתהייה לי

ביום שישי התנדבתי כהרגלי באגודת RDA (ריפוי בעיסוק ברכיבה לבעלי מומים). הקבוצה הראשונה שהגיע כללה ילדים אוטיסטיים וב' לא היה שונה בנוף המקומי. ב' החביב הגיע גם בשעור שעבר ולא רצה לעלות על הסוס. לא עזרו כל תחנונינו, הפצרותינו והבטחותינו, ב' לא היה מוכן להתקרב לסוס אמיתי וכל שרצה לעשות היה להתיידד עם סוס מעץ העונה שלם וודי (עצי בעברית - כמה מקורי). התקנון של האגודה אומר שאם ילד מסוים מנסה שלוש פעמים (שלושה שעורים) ולא מצליח ליצור קשר עם הסוס (מכל סיבה כולל פחד) לא כל שכן לרכב עליו, הוא מפסיק לקבל את השרות ומפנה את מקומו לילד אחר. ב' הגיע השבוע עם אביו כחצי שעה לפני השעור ולמרות שהסטיסטיקה לא פעלה לטובתם, הוא שידר אופטימיות זהירה שלפעמים היתה אפילו מהולה בביטחון עצמי מופרז - אותי הוא כמעט שיכנע ברצונו הכן לרכב באותו היום ונותר היה לי לקוות שהוא יעמוד בדיבורו. במהלך השעור, יש כמה פונקציות תומכות: יש מתנדב אחד שאחראי לנווט את הספינה הקרויה סוס למקום מבטחים על לפי הוראותיה של מדריכה מומסכת ויש אותי (או דומים לי) שתפקידי ללכת לצד הסוס, לתמוך ברוכב (פיזית ונפשית), לוודא שהוא יציב (שמבחינה בריאותית השעור לר מותיר בו נזק) ושהוא מסוגל להבין ולבצע את ההוראות שהמדריכה מספקת לו במהלך השעור. ב' היה השני להיות מורכב על סוס וכששמו נקרא הוא שוב סירב להגיע לעמדת ההעמסה. המורה שלו (איש נאה בשנות ה50 פלוס של חייה) שדיברה איתו לפני וניסתה לשכנעו התייצבה מיד לצידו וניסתה לעזור לו. ב' התפרץ בבכי והתחיל להתפרע. המורה ביקשה מגפיים ואמרה לו שהיא הולכת לרכב איתו. הוא עדיין לא השתכנע. המורה אחזה בו והפעילה כוח פיסי מתון בעוד אביו מבטיח לו ממרחק שאחרי השעור הילד יוכל לאכול פופקורן. המורה לחשה לילד שהיא מקווה שיוכל לתת לה קצת בעוד היא מסננת אמירה בוטה כנגד אביו שניסה לעזור - משהו בסגנון " הורים,חושבים שתמיד יכולים "להתערב". הילד בשלו ... ממאן לטפס והיא בשלה מאיצה בו לעשות את המעשה .."הינה אנחנו שם, עוד רגע תרכב , אני ארכב לצידך, השעור תיכך יסתיים, נרכב רק י' פעמים במעגל גדול וזהו, זה יהיה מאחוריך" ובעוד ב' מיילל הוא ישב על הסוס. אני קיבלתי הוראה ברורה לא להתערב ולתת למורה לטפל במצב אבל כשהו היה על הסוס והתרגשתי נורא, פניתי אליו בשמו, אחזתי בידו ואמרתי לו שיהיה בסדר - אני כאן בשבילו. בלמעלה מ 20 שנות לימודי מהגן ועד האוניברסיטה, לצערי לא היה לי מורה או מורה שנחרטו אצלי עמוק בזכרון בשל רצונם ללכת את האקסטרה מייל עבור תלמידם. יכול להיות שהמורה הזו היתה אגרסיבית ויכול להיות שלפעמים זו הדרך היחידה, אני בכל אופן התרגשתי עד עמקי נשמתי מרצונה האמיתי של המורה ללכת עבור י' באש ובמים כדי לעזור לו לצלוח את המשימה. היא לא היתה אמוציונלית היא התנהגה בקור רוח ובמקצועיות ולכן גרמה לי להעריך עוד יותר את מקצוע ההוראה ולרצות בו כאפיק שבו אתפתח אני כיוון שאני מאמין שניחנתי בסגולות דומות: מחד גיסא, יכולות לפעול במקצועיות ומאידך גיסא, יכולות לגלות אמפטיה והבנה כלפי ילדים אשר בסוף היום תורמים להתפתחותם.