אני שוב מאלתר והתוצאה מבריקה!

בפוסט האחרון החלטתי שפישלתי בגדול. לא הצלחתי להפריד בן מה שקרה לבן מה שיכול לקרות. למרות שאי אפשר להחזיר את מחוגי הזמן, לא השכלתי לשכוח את מה שקדם לאירוע (מוכנות), לא הסכמתי לשכוח את מה שקרה באירוע עצמו ויותר גרוע לא הייתי מוכן אפילו להסתכל בחומר הגלם כדי לזהות אפשרויות שיקום - לא הייתי מסוגל לקלוט את הפוטנציאל הטמון בהם שבתוספת אילתור ותושיה יכולים הבחלט להפוך לתוצאה מרשימה. בקיצור לא האמנתי בעצמי והעדפתי כמו בפעמים רבות אחרות לבכות על חלב שנשפך במקום לאסוף שאריות חלב ברות שתייה שלא ניזוקו חזרה לתוך צינצנת לשימוש עתידי. הייתי מוכן להשליך את הכל לטמיון, לקרוא לעצמי לוזר, להתרפס בפני לקוחותיי ולהסביר להם שקרתה תקלה חמורה ויותר מכל שהיא לא הייתה באשמתי כלומר שמה שקרה שם זה לא אני - שהריצפה היתה עקומה, שהירח לא זרח באור נגוהות ושהכוכבים לא ניצנצו מספיק. נכנסתי למיני דכאון, לא הייתי מוכן להירגע, לא יכולתי לשים דברים בצד לרגע ולחשוב בצורה לוגית, העדפתי לפעול מתוך אמוציות ובעיקר לרחם על עצמי ועל מר גורלי והייתי מוכן לפגוע בשמי הטוב (שהלך לפני ושבזכותו הגעתי בכלל לצלם באותו אירוע) רק כדי להשכין שלום פנימי עם עצמי. סוף טוב הכל טוב, בסיוע קל של אישתי ובעזרת כוחות פנימיים התיישבתי לי עם חומר הגלם וטיכסתי לעצמי תוכנית פעולה. ככל שעבר הזמן גיליתי שהשד לא נורא כל כך ושאפילו עם חומר בינוני + אפשר לייצר אוצרות. בעזרת יצירתיות וכושר אילתור ייצרתי תוצאות שגרפו מאנשים שיודעים להעריך אמנות תשואו רמות. הייתי מאושר ולא הבנתי איך יכולתי לפני מספר שעות להטיח את הכל כנגד הקיר ולוותר. החלטתי לאמץ מנטרה חדשה שתסייע לי להטמיע את שעבר עליו ביממה האחרונה וזה הולך ככה: "יש לי כשרון טבעי, ניחנתי בטביעת עין וביכולת אילתור שמאפשרים לי להפיק את המקסימום גם כשחומרי הגלם הם בסיסיים"