כמה טיפשי!

מי מאיתנו לא היה ילד? היש ילד (בעיקר בנים) שלא דחף לתוך בשקע בקיר מברג, מזלג או חוט חשמל כדי לגלות שהפעולה מקפיצה את החשמל בבית (כמו שקרו לזה פעם ... האמת שהיא בדיוק עושה פעולה הפוכה - משתקת את החשמל וטוב שכך)? היש ילד שלא זכה לגערות במידה ונתפס בקלקלתו? היש ילד שלא זכה להסברים מפורטים שמה שעשה היה מסוכן ביותר ושלהבא יחשוב טוב על מעשיו ולא יעיז להתקרב לאותו שקע מפורסם? אז כן, למרות שבתור ילד עשיתי בדיוק את מה שתארתי ודחפתי אי אילו פריטים לתוך השקע כדי לבצע ניסויים שונים ולהבין (בעיקר אחרי הסברים מפורטים של הורי שלפעמים לוו במכות) שלא צריך לעשות את הדברים האלו, למרות זאת הבוקר עשיתי בעצמי שוב מעשה מטופש שסביר מאוד להניח שאם אחד מילדי היה עושה לא הייתי מפסיק לצרוך עליו ולהסביר לו (תוך כדי הצעקות) שזה היה הדבר המטופש ביותר והכי לא אחראי שראיתי מימי ושלא יעז לעשות זאת שוב. ובכן, היום בבוקר חיממתי לי במצנם שאריות חלה שבתי השאירה בצלחת. לאחר שהשאריות קפצו משכתי את הלחם מהטוסטר והנחתי אותם אחר כבוד על צלחת כתומה. שביצעתי את פעולת המשיכה נפלה לה חתיכה של לחם לתחתית של הטוסטר ונשארה שם גלומדה. חזרתי לסלון ,מרחתי על הטוסט חמאה סידרתי פרוסת גבינה מעל וזללתי בתאבון. כיוון שהיה מדובר בשאריות חלה, לא עברו דקות רבות והרעב תקף אותי שנית. החלטתי לסור שוב למטבח ולתקן לי פרוסה חדשה טיפה יותר גדולה. את הפרוסה השנייה הנחתי בתוך המצנם והפעלתי אותו. ריח שרוף עלה באפי ונזכרתי שחתיכה קטנה מהטוסט הקודם עדיין תקועה לה שם בפנים וכמובן שהיא נחתה היישר בן שני פסי חימום ועל כן החלה להישרף. מיד טיכסתי עיצה מטופשת ושלפתי סכין מטבח מהמגירה הסמוכה למצנם. באותם רגעים הסתכלתי על רגלי החשופות שנוגעות בריצפה ושמחתי שבחרתי סכין שחציו עשוי ברזל וחציו האחר מעץ - העלתי חיוך קליל על שפתי על הבחירה הנכונה שכן אחרי הכל לא ממש רציתי למצוא את עצמי הופך לפיח שחור במקרה שהעסק יסתבך. בעוד המצנם מנסה לחמם את הפרוסה השנייה דחפתי את הסכין לעבר אותה חתיכת חלה עקשנית שהיתה כבר אז במצב מתפחם מתקדם וחשבתי לטומי שאני יכול לשחרר אותה לקרקעית של המצנם מבלי לגרום לנזק רב מדי. טעות! חלקו הראשון של הסכין שעשוי ברזל הוא מוליך מצוין ולא חשבתי באותם רגעים שאותו מוליך נהדר יכול לגרום לקצר. אז כן, אותו מוליך גרם לזיק סגול-כחול-לבן לפרוץ מתוך המצנם לכיוון עייני (הוא לא פגע בי למזלי) ולוודא שמערכות בקרת החשמל הבריטיות פועלות כשורה. החשמל בבית נותק והיה שקט. צעקתי לאשתי שהכל תחת שליטה ואני אפילו יודע מהו מקור הבעיה כך שאפשר לתקן זאת על נקלה. שלפתי את הסכין בזריזות מביט שוב לעבר כפות רגלי ונושא תפילת תודה חרישית על זה שלא התפחמתי בהצגה הטפשית שנטלתי בה תפקיד מרכזי ממש לפני שנייה. רצתי לקופסת הנתיכים וההעלתי שוב את המתג הראשי שהיה כאמור במצב של ניתוק. החשמל חזר לבית והחיים חזרו לכל החפצים שמחוברים אליו. הרי-סט שינה לסטטוס "בית-חרושת" את המצב הקודם שבו היו מתוכנתים רוב מכשירי החשמל השונים (השעון במיקרו מתעקש שהשעה היא 12:00 בלילה) והדבר הראשון שהקפיץ אותי ואת אשתי היה הקול החזק מאוד שבקע ממכשיר הטלוויזיה. כמובן שרצתי מיד כדי להחליש את את אותו קול נוראי כאילו אני גוער בו ואומר לו שתוק ואל תספר לאישה שום דבר,כדי להצניע את ההתנהגות המטומטמת שלי. אחרי שטיפלתי בנ"ל, חזרתי למצנם כדי לגלות שהוא לא עובד (נשרף ונזרק כיוון שאמות המוסר שלי לא יכלו להושיבו לחנות כנגד אחריות תקפה כיוון ש שטופל ע"י בזדון) והודיתי בליבי לאלוקי מרום שה"תאונה" נגמרה כמו שנגמרה שכן הנזק היה יכול להיות רב יותר. אכלתי את פרוסת הטוסט השנייה שהכנתי שלא היתה חמימה כמו הראשונה שכן המצנם הפסיק לעבוד בערך במחצית הדרך ואחרי שנרגעתי חזרתי לשולחן העבודה כדי לגלות שהמחשב כבוי. לחצתי על הכפתור שמתניע את המחשב ושמעתי קולות שבעלי מחשבים לא רוצים לשמוע ... קולות דיסק שאומר שלא כיבו אותו כמו שצריך ושאם עוד פעם אחת יעשו את זה הוא מבטיח לא לעבוד יותר ... הסימן המרצד בצד שמאל של המסך לא הוסיף לבטחוני העצמי שכן קיוויתי שבשלב הזה המחשב יציג את הלוגו המפורסם של חלונות אבל לא כך היה הדבר. הקו המרצד המשיך בנצנוץ עקשני וכבר חשבתי שזהו זה צריך לקנות מחשב חדש. מאוד כעסתי על התנהגותי הילדותית וחסרת האחריות והבנתי שמה שעשיתי היה מאוד מסוכן וממש לא שווה. שאפתי נשימה עמוקה, ניתקתי את כבל החשמל למחשב והפעלתי שוב את המתג כדי לגלות הפעם שהמחשב מתפקד כמו שצריך. החלטתי להעלות את הסיפוק הלא משעשע הזה על הכתב כדי שזה יחרט בזכרוני וימנע ממני בעתיד לעשות מעשים מטופשים דומים. "היינו ילדים וזה היה מזמן, אני וסימון ומואיז הקטן" - האומנם?