היי שלום גברת ניקי

אתמול ראיתי אותה בבית הספר. היא עמדה במסדרון כשגבה פונה אלי. משהו בי רצה לעצור אבל משהו אחר דחף אותי להסתלק ומיהרתי בעצמי לכיתה. ניסיתי לנקות את מצפוני והרהרתי בליבי שסביר שזו תהייה הפעם האחרונה שניפגש וכך גמלה בי ההחלטה להמשיך לפסוע לי הלאה לדרכי. התרחקתי ממנה. לא התאפקתי והבטתי לאחור. ראיתי אותה יורדת במדרגות והאיד שלי אמר לי להתרחק, הסופר אגו טען שאני צריך לפחות לקרוא לך ולהגיד שהצטערתי לשמוע והאגו היקר שלי תיווך וכך וחזרתי אחורה על עקבותי פוסע לכיוונה. תיארתי לעצמי שתראה הרבה יותר עצובה , שתראה כבויה, שתראה כאילו עולמה חרב עליה אבל היא פניה הפתיעו אותי. התקרבתי עד כדי חיבוק אבל נעצרתי כי לא ידעתי אם היא רוצה שאעבור את הגבול. מורה אחרת שצפתה בנו מהקומה העליונה גרמה לי לסגת לאחור ופשוט שילבתי ידיים .אמרתי לה בשקט שהצטערתי לשמוע ומיד הוספתי ששלחתי לה אימייל מיד אחרי המקרה הנורא. היא היא אמרה שקיבלה את האימייל והודתה לי. שאלתי אותה (רק כדי שהשיחה תזרום) אם היא בדרך לניו-זילנד והיא הנהנה שכן. אמרתי שוב שאני מצטער, נפרדתי ממנה וחתמתי במילים תהייה חזקה. היא שוב חייכה קלות ואז שאלה אותי באופן מפתיע (לא חשבתי שתזכור) מה שלום התינוק. אמרתי לה שהוא מדהים וזה היכה בי. איך אני יכול להגיד דבר כזה למשהו שאיבד את היקר לו מכל, שחייו התנפצו לרסיסים - איפה הטאקט שלי? לפני שנפרדו מבטינו רציתי להגיד לה שתשלח חי אימייל כדי שנוכל לשמור על קשר אבל לא העזתי. מורה אחרת עברה שם, היא הלכה לכיוונה והושיטה ידיים גדולות כדי לחבק. נסוגתי מהחבורה ולא ראיתי אותה יותר.