נוירוזה? פסיכוזה?

אתמול בלילה דיברתי עם זוגתי שבישרה לי שאחותה מתחתנת בעוד שבועיים (התראה די מוקדמת לכל הדעות). אשתי אמרה לי שהיא מאוד רוצה שניסע כולם אבל כיוון שהיא יודעת שזה לא ממש מסתדר היא הייתה רוצה לקחת לפחות שני ילדים איתה (בתי בת החמש כמעט ובני בן החצי שנה). החתונה מתקיימת מרחק של עשר שעות טיסה מכאן והנסיעה אמורה להיות קצרה מאוד. ניסיתי לשכנע אותה בצורה די רגשנית שהייתי רוצה שתיקח איתה רק ילד אחד. התוענה היתה שלא הייתי רוצה שתשבש את השעון הביולוגי של בננו הקטן בן החצי שנה רבל היא הסבירה לי שחשוב לה להביא אותו כדי שהמשפחה תראה אותו וביחוד סבא שלה שהוא בן תשעים. לא הצלחתי לשכנע אותה לשנות את דעתה ורק אמרתי לה שכמו שהיא מבקשת ממני להבין את הפאן הרגשי של רצונה להתעקש לקחת את שני הילדים אני מבקש ממנה להבין את הפאו הרגשי שלי שגורם לי לרצות לא לשלוח אותו איתם. השיחה גלשה לריב ועזבתי את החדר. שבתי אליו אחרי תקופת צינון קצרה ומצאתי את אשתי שוכבת במיטה וקוראת ספר. התנצלתי אל המריבה, חיבקתי אותה ואמרתי לה שנדבר על זה בבוקר אבל שחשוב לי שלא נלך לישון כועסים - למי שלא מכיר אותי זוהי התקדמות מרשימה שכן לפני מספר שנים (אוני לא מתגאה במה שאני הולך לספר כרגע) הייתי מסוגל לישון בחדר אחר ולהיות בברוגז נוראי בגלל ריבים כאלו. בבוקר קמנו שנינו והיא אמרה לי שהיא הולכת לקחת רק את בתנו איתה והסבירה לי שהיא עושה זאת כדי לתת לה תשומת לב מיוחדת כיוון שהיא זקוקה כי מאז שנולד אחיה הקטן היא במגננה (נלחמת על מקומה) ולא מעט פעמים היא התלוננה בפנינו על מיחושים שונים רק כדי שנתייחס אליה. היא הסבירה לי והודתה שהיא רצתה לקחת את בננו הקטן כי היא מרגישה שזו הזדמנות נדירה ואולי אחרונה שסבא שלה יראה אותו (אנחנו פוקדים את ארץ המולדת פעם בשנה). אני אמרתי לה שלא ממש רציתי ששלושתם ינסעו כיוון שאני פוחד עליהם או יותר נכון פוחד לאבד אותם ושכל תוספת של ילד או ילדה רק מגדילים את הסיכוי וומגבירים את החששות שמשהו כזה יכול לקרות. סיפרתי לאשתי (שכניראה כבר ידעה) שאני מרגיש שיש לי בעיה נפשית ושלסובבים אותי נראה שאני לא סומך עליהם (גם על זה רבנו בעבר לא מעט) אבל האמת היא שמדובר בחרדה קיומית לשלומם של הסובבים אותי שלצערי הונחלה לי בתורשה כשעברו גנים "רעים" מהורי אלי. הסביבה שבא גדלתי טיפחה אותי לפחד ושמרה אותי בתוך קופסת צמר גפן (פחדה שיקרה לי משהו) כך שבן כותלי הבית שבו גדלתי היה הרבה יותר ממותר להתנהג כך קרי בבית שלי הדבר לא נחשב לעיוות ולמעשה מי שלא התנהג כמו יושבי הבית היה המטורלל וזוהה כפסיכי. סיפרתי לה שלפני כמה ימים שקבענו להיפגש לצהריים והיא לא הופיע ולא ענתה לטלפון נתקפתי בבהלה ומיד עלו לי לראש תסריטים איומים שכללו סירנות ,ניידות ותאורים מזוויעים שבישרו לי שמשהו רע קרה לה (חשבתי שנפלה, שקרתה לה תאונה או שמשהו פגע בה) ולכן היא לא הופיע ולא נענית לנסיונות שלי ליצור איתה קשר. כמובן שהסירנות היו רק בראש לי ושום דבר בסביבה הפיזית לא היה יכול להסביר שמה שהרגשתי מתקרב למציאות קרי הבנתי באותו רגע כמו במקרים רבים בעבר שאני סובל מאיזושהי הפרעה שפוגעת בי, בצורת התנהלות שלי, ביכולת שלי לשחרר חבל לילדים כדי לפתח בהם עצמאות (עם הראשון עשיתי לא מעט נזק אבל עם השניים האחרים ורק בזכות העובדה שאשתי שונה ממני הייתי מוכן לשהשנות קצת ולספק יותר מרווח תמרון וחופש) וביכולת שלי להיענות לדרישה פשוטה של אשתי להציג את פרי בטנה למשפחה שלה ובייחוד לסבא שלה במהלך שמחה משפחתית. הייתי בלא מעט טיפולים והנושא הזה לא עלה אף פעם ואולי הגיע הזמן לטפל בשורש של הבעיה - אני פטוח שפרויד וחבריו היו עושים ממני מטעמים :)

בריונות

הקונספט של בריונות ילדים לא זר אבל פני כמה שבועות זכיתי לכבוד המפוקפק לראות בעצמי בבוקר קריר וחורפי בריונות ילדים לשמה באוטובוס שלוקח את בני י' לבית הספר. ילד אחד שידוע בבעיותיו בקרב יושבי הקומפלקס ובאי האוטובוס התנכל לילדה חביבה אחת שלא עשתה לו דבר. כשהנ"ל עלה לאוטובוס הו הסתכל לעברה וכינה אותה "פרצוף פרה" היא ממש לקחה את זה קשה והנ"ל לא הפסיק והמשיך לכנות אותה באותה דרך. כל הפצרותיה של הילדה החביבה להפסיק את מעשה הבריונות עלו בתוהו והנ"ל בשלו. ברגע מסוים הילדה שאלה את הנ"ל מה צריך לקרות כדי שהוא יפסיק לכנות אותה כך והוא בנונשאלנטיו הסתכל לעברה ואמר לה אם תתני לי חמישים דולר זה יפסיק. הילדה התבוננה עליו בצער ואמרה שאין לה חמישים דולר כרגע אבל שהיא תביא לו את הסכום מחר רק כדי שיפסיק והנ"ל חייך חיוך זדוני ומרושע ואמר לה "אם אין לך את הכסף עכשיו אני ממשיך לקרוא לך כך" ולצערי הוא עמד בדיבורו. עמדתי שם משותק תוהה מה עלי לעשות. לא סתם כיניתי את הילד ההוא הנ"ל - אני לא יכול לקרוא לילד אפילו בשמו כיוון שאני ממש מתעב את ההתנהלות שלו. לצערו של אותו ילד הוא סובל מהפרעה נפשית וכנראה מטופל ע"י גורמים מוסמכים. לא יכולתי להתערב - קרי לעלות לאוטובוס ולבקש ממנו להפסיק כיוון שכשעשיתי את זה בעבר (ולא הייתי מודע אז להפרעה שלו) פגעתי בו כיוון שבאותם מקרים כעסתי עליו ולא ממש ידעתי/הפנמתי שהוא חולה. סביר להניח שאם הייתי עולה לאוטובוס הייתי מעלה את אותו ילד על מוקד דבר שהיה גורם לו להתגונן עוד יותר וסביר שאולי היה מפסיק להטריד את אותה ילדה אבל שלא היה מפסיק את התנהגותו בעתיד ואולי אף חוזר להטריד אותה ביתר זאת כיוון שלא שבע מספיק. המשפחה של אותו ילד החליטה לעקור למקום אחר בעוד כמספר חודשים כדי לנסות ולספק לילד טיפול הולם יותר ולכן לא רציתי לערב את הוריו (הם לא היו נוכחים) כיוון שהם לאממש "שובעים נחת" ומודעים למצב שלו והם בטח מקבלים מספיק תלונות ועוד אחת לא הייתה משנה את המצב. הדבר היחידי שעשיתי הוא להתקרב לבני (שכמו שאר נוסעי האוטובוס היה די משועשע מכל הסיפור כיוון שהוא לא היה הקורבן) וללחוש לו באוזן שמה שאותו ילד עושה לא מקובל עלי ושאשמח אם יתאפשר לו (לבני) לדבר עם המורה של אותה ילדה ולספר לה על מה שקרה הבוקר כדי שהיא תטפל במסגרת מערכת החינוך והכלים שלה בהתנהגות של הילד לאחר בירור של נסיבות הארוע. אני יודע שכל יום בכל העולם יש מקרים דומים ואף הרבה יותר קשים (דמי חסות, השפלות נפשיות ופיזיות וכו') ואני לא ממש יודע אם למערכות חינוך יש את היכולת למגר תופעות כאלו וכל מה שנשאר לי לקוות הוא שהורים יחנכו את ילדיהם לא לקבל מרות של בריונים כאלו ושיותר חשוב שהורים שיודעים שילדיהם מועדים לפורענות (קרי שילדיהם מסוגלים לבריונות שכזו) יקחו את הדברים ברצינות ויעשו הכל כדי שלידים תמימים וחפים לא יפגעו.

יחס חם

אתמול ירדתי עם ילדי לג'ימבורי. ילדי רגילים לראות אותי שם אבל הקונספט של הורה שמשחק עם ילדיו משחק תופסת פרוע די זר להרבה ילדים והייתי שם אטרקציה. כשאני שם בחדר המשחקים, אני משחק עם ילדי ומפעיל אותם בכל מיני משימות כמו מי יכול להתגלש הכי מהר או מי יכול לטפס הכי גבוהה ולצעוק בננה. הורים רבים שבאים לחדר המשחקים בקומפלקס שלנו לרוב יושבים בצד וקוראים ספר או מדברים עם שכן ומעטים הם ההורים שמורידים נעליים וקופצים פנימה להשתולל. אל תבינו אותי לא נכון, אני לא רוצה לקבל מדליות על היותי אב השנה - להפך, אני לא חושב שאני אובר משקיע , אני מרגיש שכשאתה שם (וגם אם אין לך ממש כוח), זה הדבר הכי נכון לעשות באותו רגע ואז אני פשוט זורם עם מה שיש ונהנה. אתמול הרגשתי שילדים רבים לא מקבלים תשומת לב מספיקה מהוריהם או מהקרובים החשובים להם כמו שכותב אמריקאי היה מסביר זאת. אחד הילדים ששיחק עם בני אתמול כל כך התרגש שההיתי שם ולא הפסיק לקרוא לי "האבא של י' .. האבא של י' תראה אותי , תפעיל אותי , תשחק גם אותי..." בשלב מסוים הוא כל כך נצמד אלי ואמר לי בשיא התמימות "אבא של י' , מגרד לי פה בגב העליון , תוכל לגרד לי?" ואז ליבי נחמץ והבנתי כמה הילד הזה זקוק ליחס חם ושכניראה שהוא לא ממש מקבל אותו. כמובן שגרדתי אותו ואז המשכנו לשחק כולם תופסת. אני יודע שיש לי פריביליגיה אדירה להיות עם הילדים ולראות אותם גדלים ולעשות איתם דברים כאלו פשוטים וכיפיים בעוד הורים אחרים נלחמים שם בחוץ כדי להרוויח את לחמם אבל אני מאמין שגם אותם הורים מסוגלים לעצור לרגע את שטף החיים, להביט סביב ולראות שהם עושים טעות ושבכל הזדמנות הם צריכים לנסות ולתקן אותה ולספק את אותה תחושה חמימה והגנה לילד שאתה שם בשבילו. אני יודע שאני נאיבי אבל הייתי רוצה שהורים אחרים יחשבו כמוני.

תורשה , סביבה ומה שבינהם

רבים וטובים ממני כבר הסבירו שהבאים משפיעים על השונות בן אנשים: תורשה, סביבה ואינטרקציה בן סביבה לתורשה. ע"פ תאוריות התפתחותיות, מה שתורם להתפתחות תקינה אצל ילדים הוא כמובן התורשה שלהם שמשפיע על המוכנות הביולוגית שלהם (לא ניתן לזרז התפתחות) וגם אינטרקציות חברתיות שבהם נוצרות להם הזדמנויות לשמוע ולהשמיע ובקיצור ללמוד - הן להעשיר את האינטלקטואל שלהם והן ללמוד כיצד מתנהגים בחברותא. אליבא דה פיאז'ה כדי ללמוד, ילדים צריכים להתנסות בצורה פעילה במהלך אינטרקציות חברתיות ושם הסוד להתפתחות האמיתית שלהם. אז כן שוב אני מתבכיין (קצת) שלי בתור ילד היו מעט אינטרקציות חברתיות כאלה וגם לא השכלתי ללמוד מחיקוי (דרך הסתכלות על מעשיהם של הורי) כיוון שלהורי לא היו כמעט חברים ... טוב די לדבר עלי בואו נדבר קצת על ילדי.... בשבועות האחרונים אני ממש מתאמץ (ומצליח) לארגן בשעות אחה"צ שילדים שונים יגיעו לבית שלנו או שילדי ילכו לשחק בבתים של אחרים. בעבר לא ממש הבנתי את המשמעות והחשיבות של האינטרקציות האלו שכל כך בונות את הילדים ועכשיו אפילו צמצמתי את הפעילות האחר בית ספרית של ילדי למינימום כדי שיווצרו הזדמנויות בהם יוכלו לשחק אחה"צ עם ילדים אחים. כנראה שילדי מאוד אוהבים את האינטרקציות האלו כיוון שבתי הקטנה מ' שאלה אותי בקול הכי מתוק הבוקר ובצורה הכי נונשאלנטית מי מהחברים יגיע היום אליהם. עניתי לה שהיום נחים אבל שבשבוע הבא יהיה עוד וזה ממש שימח את ליבי!

ילדים זה ברכה

אני יכול להבין הרבה זוגות באמצע שנות 30 או בתחילת שנות 40 לחייהם שהולידו כבר שני ילדים ושאומרים שדי - שהם לא רוצים יותר ילדים כי אין להם כוח לתינוקות. הם באיזשהו מקום הגיעו למנוחה ולנחלה עם שני ילדים גדולים שישנים את כל הלילה, שקמים מאוחר, שמעסיקים את עצמם ושלא עושים סצינות אם ההורים רוצים לצאת בערב לבלות. אני יכול להבין אבל אני חושב שהם מפספסים המון קודם כיוון שבראייה ארוכת טווח, חוסר הנוחות הזמני הוא זניח ודבר נוסף, משום שהחיים יותר ילדים מהנים יותר והגדולים יותר חווים דברים מדהימים כשיש לך אח קטן באספקטים של נתינה , קבלת אחריות ואמפטיה לצרכי אחרים - אני מאמין שהם ממש נעשים אנשים יותר טובים בגלל הנכס הזה. לפני כשבוע נשאלתי במהלך מסיבת יום הולדת איך זה לגדל שלושה ילדים - האם זה קשה? השואלת היתה מופתעת שהמילים הראשונות מפי היו "מדהים" , חוויה לא נורמלית" ו"כיף אמיתי". השואלת ציפתה שאתלונן על חוסר שעות שינה, על זה שהזמן הפנוי אבד וכיוצה באלה אבל לא עניתי לה את מה שבאמת הרגשתי באותו הרגע ובכלל. זה נכון שיש לנו קצת תנאים מקלים - קודם כל כי הילדים שלנו ממש נוחים (באספקטים של התנהגות כללית , הרכלי אכילה שוינה - בעיקר הקטן) וגם כי יש לנו פיליפינית שגרה איתנו ועוזרת לנו מאוד כיוון שהרבה ממטלות הבית כבר לא מבוצעות על ידינו וגם בגלל שהיא מספקת עוד זוג ידים ולב חם שצריך. ממש השבוע התלוננתי בפני אשתי שלמרות שאני לא עובד ויש לי את כל הזמן שבעולם (הרבה זמן פנוי על הנייר למרות שאני סטודנא במשרה מלאה) אני מוצא את עצמי נשאב לכל מיני משימות (לימודים, צילום וכו') ומשקיע הרבה פחות ממה שהייתי רוצה עם הילדים - בייחוד עם התינוק. אז כדי לפצות על רגשי האשמה לקחתי השבוע את בני הקטן לסיבוב תמים בחנות הדגל השבדית וקנינו סינרים ומנורות ונורא נהנו מהאינטימיות ואני מבטיח שאעשה זאת שוב כי כמו שאמרתי מקודם, בראייה ארוכת טווח כל הדברים האחרים (שנראים כל כך חשובים עכשיו) פשוט זניחים ווהדברים החשובים באמת שכוללים את חוויות הילדות (הקטנות והגדולות) היומיומיות של הילדים נשמרים אולי על קלטות או כקבצים דיגיטליים במחשב אבל הם זכרונות שלעולם לא יחזרו בצורה כה מוחשית אם אתה לא חובה אותם.

תמונה קבוצתית

ושוב אני בעסקי הצילום. נתבקשתי לעזור בגיוס תרומות עבור בית הספר. המטרה לצלם תמונות שיודפסו על קנבס של ילדי הגן שימכרו במכירה פומבית. שוב הזדמנות שלי להיחשף אבל התחושה היא שפיספסתי את ההזדמנות שוב. כמו תמיד הסוד של ההצלחה טמון בתיכנון טוב שאת חלקו ביצעתי (בעיקר באיבזור שכלל אמצעי צילום של סטודיו) אבל את בחלקו האחר (הקומפוזיציה והיכולת לגרום לילדים לשתף איתי פעולה) לעניות דעתי די דפקתי. כמו תמיד סמכתי על אנשים אחרים שיעשו את העבודה הזו בשבילי ולא באמת אפשר להאשים רק אותי כיוון שהמורה אמרה לי שהם כבר חשבו על הכל (כולל שיתוף הפעולה מצד הילדי שכלל שימוש בבלונים שחלקם נכנס לתמונה) ואני רק צריך לבוא ולצלם. אז באתי וצילמתי . התוצאה לא נוראית אבל בטח לא מדהימה. מתוך שלוש תמונות שאני עומד להציגד לאחת יש פוטנציאל לא רע והשאר הם בגדר בסיידר. אני מרגיש כמו בהרבה מקרים בעבר שניתנה לי ההזדמנות לעשות משהו טוב ואני הוא זה (שבגלל חוסר תכנון) גרם לההזדמנות הפז לרדת לטמיון. עכשיו אני מנסה בעזרת פוטושופ לעדן את התוצאה. מקווה שיסתדר ומקווה עוד יותר שסוף סוף אלמד לפעמים הבאות.

לחיות כדי לחיות

ג' אשתי היתה עצובה הבוקר שדברים לא זזים בכיוון שהיא רוצה באספקט של תעסוקה. עודדתי אותה הבוקר ואמרתי לה שהיא צריכה בצורה אקטיבית להפעיל את כל הקשרים שלה כדי ליצור לעצמה הזדמנויות. מאוחר יותר נפגשנו לצהריים והייתי כל כך גאה בה על נסיונותיה לתור אחרי עבודה חדשה. כישבנו לאכול במסעדת פועליםתחתית (subway) היא סיפרה לי בהתרגשות שפנו אליה שלושה אנשים משלוש חברות שונות (את האנשים היא מכירה) והציעו לה בצורה זו או אחרת להצטרף לשורות החברה בהם הם עובדים. ישבתי שם במסעדה עם דמעות בעיניים וממש שמחתי בשבילה ובשבילנו. כששמחתי בשבילה נזכרתי בשיר ששמענו לפני יומיים - השיר לחיות כדי לחיות של ג'ואן מנואל סראט שתורגם לעברית ע"י יונתן גפן ומושר ע"י דויוד ברוזה מכיל שורה מדהימה "השמש היא שמש כשהיא זורחת עליך והגשם הוא גשם שהוא מרטיב אותך" (הנ"ל תרגום שלי לספרדית למטה בעברית זה תורגם ל : "השמש היא אור האלוהים והגשם הקריר בורא שדות וגשרים" שקצת עושה חטא למקור) קרי הדברים שקורים הופכים רלבנטיים עבורך רק אם הם קורים בעולמך ואז סיפרתי לה את מה שאבי עליו השלום היה אומר (ושוב אני עושה תרגום למקור) ש"כשיש איטריות יש גם איטריות באמבטיה" שאומר בעצם שכשהולך לך קלף אז הולך לך בכל התחומים. השיר המקסים של סארט מצורף בשפתו המקורית שהיא שפת האם של אשתי היקרה וכל מה שנותר לי לעשות הוא לאחל לה הצלחה ואושר.

Para vivir (Joan Manuel Serrat)

Te dejan sus herencias,

te marcan un sendero,

te dicen lo que es malo

y lo que es bueno, pero...

Ni los vientos son cuatro,

ni siete los colores,

y los zarzales crecen

junto con las flores

y el sol sólo es el sol si brilla en ti.

La lluvia sólo lluvia si te moja al caer.

Cada niño es el tuyo,

cada hembra, tu mujer.

Vivir para vivir.

Sólo vale la pena vivir para vivir.

Para vivir.

Sólo vale la pena vivir para vivir.

Y hacer tuyo el camino,

que tuyas son las botas.

Que una sonrisa pueda

dar a luz tu boca.

Abrázate a los vientos

y cabalga los montes.

que no acabe el paisaje

con el horizonte.

Que el sol sólo es el sol si brilla en ti.

La lluvia sólo la lluvia si te moja al caer.

Cada niño es el tuyo.

Cada hembra, tu mujer.

גיל כסמל וקנה מידה לילדותי העשוקה

אני מניח שלא אגלה לכם את אמריקה כשאןמר שכל אחד מאיתנו רוצה להיות ילד שוב. לפני כמה ימים הלכתי לתערוכת צעצועים והרגשתי ממש כמו ילד בחנות שוקולד שהוריו אמרו לו "אתה יכול לאכול מה שאתה רואה ורוצה במשך השעה הקרובה". קניתי יחסית מעט דברים אבל הקנייה המשמעותית ביותר והזולה מכולם היתה צעצוע שהזכיר לי את ילדותי הנשכחת (מתוך רצון) והעשוקה משהו. הצעצוע שקניתי הוא לבירינית - תיבה שאת החלק העליון שלה אפשר להזיז בציר האופקי והאנכי והמטרה לש המשחק הוא להוביל כדור מתכת קטן בשביל מבלי להפיל אותו לתוך חורים שגורמים למשחק להתחיל את כל התהליך מחדש. שילמתי על התענוג כ 20 הונג קונג דולר (אחרי התמקחות קצרה) ונהנתי. והסיבה שנהנתי היא בגלל שבילדותי הרחוקה היה לי שכן בשם גיל שכל דבר שחלם עליו בלילה הפך למציאות ביום המחרת וכמובן שהיו לו הרבה צעצועים החל מלגו חלל וכלה במכונה משוכלת שיוצרת/מציירת תבניות על נייר בעצמה וכמובן איך אפשר לשכוח את הלבירינט הענקי שהוריו קנו לו כשמיצמץ. למחרת הקנייה ירדתי עם בני כדי ללות אותו להסעה לבית הספר והבאתי איתי את הסקוטר הענקי (מיותר לציין שגם כזה לא היה לי כזה בילדות) שלו ואחרי ששילחתי אותו לדרכו רכבתי לי להנאתי ברחבי הלובי של הבניין שלנו. ובאותו רגע חשבתי שזה מגניב להיות ילד ולהרשות לך בתור מבוגר לקנות לך דברים שמשמחים אותך ומבצעים תיקון לדברים שלא היית מרוצה מהם בעבר אבל גם חשבתי על הוריו של גיל שיכול להיות שקנו את מה שקנו לגיל בעצם לעצמם (כדי לתקן משהו בילדותם העשוקה) ואז חשבתי על הורי שלא קנו לי הרבה דברים (מכל מיני סיבות) ויכול להיות שלא עשו זאת כי להם בילדותם הצנועה לא היה חסר דבר - היתכן?

ילד שלי מוצלח

בעודי מנסה להתכונן לבחינה ולא לקרוא מאמר ארוך ומייגע אלא לחפש תקצירים (מי לא עושה זאת!?), הגעתי לערך יוסי דהן (כותב המאמר) באתר ויקיפדיה. באתר נאמר שיוסי הוא בן של אמא שהייתה טבחית ותופרת ושל אבא שהיה פועל דפוס שחינכו את בנם למודעות עצמית גבוהה לצדק חברתי ולמרות הרקע (השכלה,מעמד סוציו אקונומי) אותו יוסי נהייה ד"ר לפילוסופיה שמטפל היום בנושאים חברתיים שונים במסגרות שונות. כשקראתי את השורות על הוריו של יוסי נזכרתי בהורי. שנים שכעסתי על הורי. כעסתי על העובדה שלא היו משכילים (אבי סיים את כיתה ג' ואמי סיימה את כיתה ח'), כעסתי על סדרי העדיפיות שבחרו ועל אמות המידה (בלשון המעטה) לחיים טובים שסיגלו לעצמם ,כעסתי על זה שלא סיפקו לי קרש קפיצה טוב לחיים ועוד כהנה וכהנה כעסים שקצרה היריעה מלפרט אותם. אחרי שנתכלתי במקרה של יוסי, אני יודע שאני כועס בעיקר כי לא היתה להם דרך. בדיעבד הייתי רוצה שלהורי יהיה אידאל (או כמה) כמו זה של הוריו של יוסי אבל במקום, הורי בחרו לבחור במה יותר בסיסי והסתפקו בזה שהנחו את אחותי להיות יפה ולמצוא בעל עשיר ואותי יעדו להיות בינוני. כן זה נכון שהורי חינכו אותי להיו אדם טוב ופשוט ואני באמת כזה אבל לא היתה להם שום אג'נדה ועל זה אני די כועס. כשדברתי היום עם אחותי היא די הסכימה איתי לגבי הטענות כלפי הדרך (או חוסר הדרך) שלא נקטו בה ההורים שלנו אבל היא סיכמה במשפט מאוד יפה איך היא רואה שצריך לחנך את הילדים שלה (כלומר את הדרך והערך) ואני מצטט : " תכבד קודם כל את עצמך, תכבד את ההורים שלך שבזכותם באת לעולם ותכבד את מי שוסבב אותך והשאר כבר יקרה מעצמו ותתפתח כמו שתבחר" ובמילים אחרות היא אומרת, תהייה בן אדם ותכבד את מי שנמצא מסביבך אבל אל תשכח שאתה אדון לעצמך ואתה הוא זה שמחליט וקובע את עתידך. אני די מסכים איתה. יכול להיות שמה שגרם ליוסי להגיע לאן שהגיע היא מוטיבציה שמקורה ברצון להוכיח לכול העולם שלמרות שהוא מזרחי ולמרות הרקע והמעמד הוא כן יכול להתקדם לדרגות בכירות כמו אחיו האשכנזים אבל יכול להיות שמה שהוריו של יוסי אמרו לו בעצם, דומה מאוד למה שאחותי ניסתה להגיד. יכול להיות שמה שההורים של יוסי אמרו ליוסי זה לכבד את עצמו כלומר להאמין בעצמו ובדרך שהוא יבחר וגם לדעת מאיפה היא הגיע ולאן הוא הולך ושבדרך הזו שהוא בוחר הוא לא ירמוס את המקורות שלו ואת האנשים שהוא עתיד לפגוש. חשבו על זה! האם גם אתם בתור הורים עושים את המקסימום עבור ילדכם? האם גם לכם יש דרך?

יוסי ילד שלי מוצלח

============

מילים: ע הילל

לחן: אלכסנדר ארגוב

מבצעים : התרנגולים

שמש במרום זורחת
אמא את יוסי בנה שולחת
לך הבא בקבוק חלב
לך ישר ואל תשכח
יוסי, ילד שלי מוצלח.

יוסי בשדרה פוסע
ופתאום אורות עיניו
אץ הוא רץ הוא לפניו
גור כלבים מסכן צולע
הוא חובק בשתי ידיו.

אמא מחכה בבית
איפה יוסי ? אין חלב
אך הנה הילד בא עם
מה זה ? חומד של כלבלב
מתנה הבאתי לך
אוי לי , ילד שלי מוצלח.

שמש במרום זורחת
אמא את יוסי בנה שולחת
לך הבא נא לי כיכר
לחם חם - אך אל תשכח
יוסי, ילד שלי מוצלח.

השדרה אליו קורצת
פתע שוב קופצות עיניו
רועשות נוגנות אוזניו
מפוחית קטנה נוצצת
הוא אוסף אל שפתותיו.

אמא מחכה בבית
איפה יוסי ? לחם אין
אך הנה הילד בא עם
מה זה ? יוסי מנגן
מפוחית הבאתי לך
אוי לי, ילד שלי מוצלח.

שמש במרום זורחת
אמא את יוסי בנה שולחת
לפחות הבא זיתים
זה הכל, אך אל תשכח
יוסי, ילד שלי מוצלח.

השדרה לוחשת יוסי
הנה שוב רוקדות עיניו
מה נחפז הוא לפניו
פרח אדמוני, אה - יופי !!!
מבלבל לו את האף.

אמא מחכה בבית
אוי לי יוסי זית אין
אך הנה הילד בא עם
מה זה ? לך הכל אתן...
קחי הפרח הוא שלך
אוי לי, ילד שלי מוצלח.

ריק הבית אין חלב
לחם אין ולו כזית
אך מלא מלא הבית
זמר מפוחית ופרח
ונביחות כלבלב...

קטע לסיינפלד

אתמול אכלנו במסעדה הודית. אני נורא אוהב אוכל הודי אבל לצערי בכל פעם שאני אוכל אני יודע שאני עומד לסבול פעמיים - פעם אחת בדרך למטה כי זה נורא חריף ופעם אחת בדרך החוצה כי החריף נשאר חריף. למרות שהיה חריף סעדתי את ליבי ואפילו התנדבתי ללכת למזנון לסיבוב נוסף וכבר אז ידעתי שמה שהתחיל כקומדיה קלילה יגמר כטראגדיה יוונית אבל מה לעשות ולפעמים אנחנו, בני האדם, אוכלים עם העיניים במקום עם הבטן. בסיום הארוחה , הסתובב ליד שולחננו בחור הודי צעיר מעונב שנראה שהתמנה להיות מנהל המסעדה או שהמסעדה שייכת להוריו והוא העובד הבכיר ביותר בה. הוא קירקר סביבנו חזור וקרקר והציע תה וקפה. אשתי הזמינה תה מאסלה ואני סרבתי בנימוס. ביקשנו צ'ק ושילמנו בכרטיס אשראי ואז קמנו לכיוון היציאה. שעמדנו לצאת הבחור המעונב סר אלינו שוב ושלף כרטיס ביקור. הוא אמר שקוראים לו ג'ורג ושהוא מנהל את המקום. לקחתי את כרטיס הביקור בנימוס ותחבתי אותו לכיס המעיל. באותו הרגע חשבתי שזו הייתה יכולה להיות סצינה מצחיקה בסדרה סיינפלד. המשכתי לפתח את הבדיחה וחשבתי לעעצמי שאחרי שסיינפלד היה לוקח את כרטיס הביקור הוא בטח היה אומר לעצמו משהו בסגנון "בחייאת דינק, למה אני צריך את כרטיס הביקור הזה. כאילו, מה חשב לעצמו ג'ורג , שבאמצע הלילה אני אתעורר, יבוא לי הודית ואני אתקשר אליו ואומר לי: תעשה טובה אח שלו, נהייתי רעב, אתה יכול בבקשה להביא לי פארטה אחת, שתי סמוסה, שלוש צ'יקן טיקה והרבה הרבה ראיטה?" לא הפסקנו לצחוק בדרך החוצה והחמאתי לעצמי על חוש ההומור ויכולת ההתנסחות - אשתי המליצה לי להרגע עם המחמאות. היא אמרה שזה נחמד, שאולי יש לזה פוטנציאל אבל שלא בטוח שסיינפלד היה הולך על זה. אז אני שואל אתכם : זה היה מצחיק?

מה היית לוקח לאי בודד?

לאשתי יש כנס מנהיגות בחברה בשבוע הבא וכהכנה לכנס ביקשו ממנה למלא שאלון. אחת השאלות היתה איזה סרט אהוב עליך והיא ענתה ש"המתווך" בכיכובו של קווין ספייסי. שאלו אותה גם מה היא הייתה לוקחת לאי בודד והיא ענתה שאייפוד בשביל הנשמה ,סודוקו בשביל התאים האפורים ומשפחה (אם אי אפשר משפחה אז את התמונות שלנו) כי בכל מקום שהמשפחה תהייה יהיה הבית שלה. לפני שהיא אמרה לי את התשובות שהיא רשמה היא שאלה אותי מה לדעתי היא הייתה רושמת וברוב המקרים צדקתי או הייתי לפחות קרוב. אשתי חשבה רגע ואז אמרה לי שהיא לא ממש מכירה אותי כיוןן שהיא לא יכלה לענות על השאלות האלה עבורי. ככשאלה אותי איזה סרט אני אוהב גמגמתי ועניתי בסוף שאין לי סרט ספיציפי אבל אני אוהב סרטי מאפייה סטייל "החברה הטובים" (של סקורסזה עם רוברט דנירו, ריי ליוטה וג'ו פ'שי) וגם סרטים מלחמתיים שמתארים את מלחמת העולם השנייה. כששאלה אותי מה אקח לאי בודד מלאתי פי מים (הייתי במקלחת... כפל לשון אני ממש מרגיש כמו חמיצר) ואחרי שחשבתי קצת עניתי שאקח אולר- א' כדי לשרוד וב' כדי ליצור דברים חדשים. אשתי סיפרה לי שלדעתה המבחן בודק את סדרי העדיפויות של הפרט, עד כמה הוא מוכן להיחשף, את סגנון האישיות שלו וגם את הדברים שהוא צריך בקירבתו כדי להנות. אשתי סיכמה את השיחה ואמרה שבגלל שבחרתי באולר זה אומר שאני איש מאוד פרקטי ואני חושב שהיא צודקת. אז אחרי אחת עשרה שנות הכרות וכמעט עשר שנות נישואין החלטנו לכתוב שאלון הכרות, להעביר אותו אחד לשני כדי שנדע יותר טוב האחד את השנייה והפוך. אני מקווה לפרסם את השאלון בקרוב ואם מה שנעלה בחכות שלנו לא יהיה איניטמי מדי, אולי גם אעיז לפרסם את התשובות. ובינתיים, חשבו מה אתם הייתם לוקחים אתכם לאי בודד....?