נוירוזה? פסיכוזה?

אתמול בלילה דיברתי עם זוגתי שבישרה לי שאחותה מתחתנת בעוד שבועיים (התראה די מוקדמת לכל הדעות). אשתי אמרה לי שהיא מאוד רוצה שניסע כולם אבל כיוון שהיא יודעת שזה לא ממש מסתדר היא הייתה רוצה לקחת לפחות שני ילדים איתה (בתי בת החמש כמעט ובני בן החצי שנה). החתונה מתקיימת מרחק של עשר שעות טיסה מכאן והנסיעה אמורה להיות קצרה מאוד. ניסיתי לשכנע אותה בצורה די רגשנית שהייתי רוצה שתיקח איתה רק ילד אחד. התוענה היתה שלא הייתי רוצה שתשבש את השעון הביולוגי של בננו הקטן בן החצי שנה רבל היא הסבירה לי שחשוב לה להביא אותו כדי שהמשפחה תראה אותו וביחוד סבא שלה שהוא בן תשעים. לא הצלחתי לשכנע אותה לשנות את דעתה ורק אמרתי לה שכמו שהיא מבקשת ממני להבין את הפאן הרגשי של רצונה להתעקש לקחת את שני הילדים אני מבקש ממנה להבין את הפאו הרגשי שלי שגורם לי לרצות לא לשלוח אותו איתם. השיחה גלשה לריב ועזבתי את החדר. שבתי אליו אחרי תקופת צינון קצרה ומצאתי את אשתי שוכבת במיטה וקוראת ספר. התנצלתי אל המריבה, חיבקתי אותה ואמרתי לה שנדבר על זה בבוקר אבל שחשוב לי שלא נלך לישון כועסים - למי שלא מכיר אותי זוהי התקדמות מרשימה שכן לפני מספר שנים (אוני לא מתגאה במה שאני הולך לספר כרגע) הייתי מסוגל לישון בחדר אחר ולהיות בברוגז נוראי בגלל ריבים כאלו. בבוקר קמנו שנינו והיא אמרה לי שהיא הולכת לקחת רק את בתנו איתה והסבירה לי שהיא עושה זאת כדי לתת לה תשומת לב מיוחדת כיוון שהיא זקוקה כי מאז שנולד אחיה הקטן היא במגננה (נלחמת על מקומה) ולא מעט פעמים היא התלוננה בפנינו על מיחושים שונים רק כדי שנתייחס אליה. היא הסבירה לי והודתה שהיא רצתה לקחת את בננו הקטן כי היא מרגישה שזו הזדמנות נדירה ואולי אחרונה שסבא שלה יראה אותו (אנחנו פוקדים את ארץ המולדת פעם בשנה). אני אמרתי לה שלא ממש רציתי ששלושתם ינסעו כיוון שאני פוחד עליהם או יותר נכון פוחד לאבד אותם ושכל תוספת של ילד או ילדה רק מגדילים את הסיכוי וומגבירים את החששות שמשהו כזה יכול לקרות. סיפרתי לאשתי (שכניראה כבר ידעה) שאני מרגיש שיש לי בעיה נפשית ושלסובבים אותי נראה שאני לא סומך עליהם (גם על זה רבנו בעבר לא מעט) אבל האמת היא שמדובר בחרדה קיומית לשלומם של הסובבים אותי שלצערי הונחלה לי בתורשה כשעברו גנים "רעים" מהורי אלי. הסביבה שבא גדלתי טיפחה אותי לפחד ושמרה אותי בתוך קופסת צמר גפן (פחדה שיקרה לי משהו) כך שבן כותלי הבית שבו גדלתי היה הרבה יותר ממותר להתנהג כך קרי בבית שלי הדבר לא נחשב לעיוות ולמעשה מי שלא התנהג כמו יושבי הבית היה המטורלל וזוהה כפסיכי. סיפרתי לה שלפני כמה ימים שקבענו להיפגש לצהריים והיא לא הופיע ולא ענתה לטלפון נתקפתי בבהלה ומיד עלו לי לראש תסריטים איומים שכללו סירנות ,ניידות ותאורים מזוויעים שבישרו לי שמשהו רע קרה לה (חשבתי שנפלה, שקרתה לה תאונה או שמשהו פגע בה) ולכן היא לא הופיע ולא נענית לנסיונות שלי ליצור איתה קשר. כמובן שהסירנות היו רק בראש לי ושום דבר בסביבה הפיזית לא היה יכול להסביר שמה שהרגשתי מתקרב למציאות קרי הבנתי באותו רגע כמו במקרים רבים בעבר שאני סובל מאיזושהי הפרעה שפוגעת בי, בצורת התנהלות שלי, ביכולת שלי לשחרר חבל לילדים כדי לפתח בהם עצמאות (עם הראשון עשיתי לא מעט נזק אבל עם השניים האחרים ורק בזכות העובדה שאשתי שונה ממני הייתי מוכן לשהשנות קצת ולספק יותר מרווח תמרון וחופש) וביכולת שלי להיענות לדרישה פשוטה של אשתי להציג את פרי בטנה למשפחה שלה ובייחוד לסבא שלה במהלך שמחה משפחתית. הייתי בלא מעט טיפולים והנושא הזה לא עלה אף פעם ואולי הגיע הזמן לטפל בשורש של הבעיה - אני פטוח שפרויד וחבריו היו עושים ממני מטעמים :)