ילדים זה ברכה

אני יכול להבין הרבה זוגות באמצע שנות 30 או בתחילת שנות 40 לחייהם שהולידו כבר שני ילדים ושאומרים שדי - שהם לא רוצים יותר ילדים כי אין להם כוח לתינוקות. הם באיזשהו מקום הגיעו למנוחה ולנחלה עם שני ילדים גדולים שישנים את כל הלילה, שקמים מאוחר, שמעסיקים את עצמם ושלא עושים סצינות אם ההורים רוצים לצאת בערב לבלות. אני יכול להבין אבל אני חושב שהם מפספסים המון קודם כיוון שבראייה ארוכת טווח, חוסר הנוחות הזמני הוא זניח ודבר נוסף, משום שהחיים יותר ילדים מהנים יותר והגדולים יותר חווים דברים מדהימים כשיש לך אח קטן באספקטים של נתינה , קבלת אחריות ואמפטיה לצרכי אחרים - אני מאמין שהם ממש נעשים אנשים יותר טובים בגלל הנכס הזה. לפני כשבוע נשאלתי במהלך מסיבת יום הולדת איך זה לגדל שלושה ילדים - האם זה קשה? השואלת היתה מופתעת שהמילים הראשונות מפי היו "מדהים" , חוויה לא נורמלית" ו"כיף אמיתי". השואלת ציפתה שאתלונן על חוסר שעות שינה, על זה שהזמן הפנוי אבד וכיוצה באלה אבל לא עניתי לה את מה שבאמת הרגשתי באותו הרגע ובכלל. זה נכון שיש לנו קצת תנאים מקלים - קודם כל כי הילדים שלנו ממש נוחים (באספקטים של התנהגות כללית , הרכלי אכילה שוינה - בעיקר הקטן) וגם כי יש לנו פיליפינית שגרה איתנו ועוזרת לנו מאוד כיוון שהרבה ממטלות הבית כבר לא מבוצעות על ידינו וגם בגלל שהיא מספקת עוד זוג ידים ולב חם שצריך. ממש השבוע התלוננתי בפני אשתי שלמרות שאני לא עובד ויש לי את כל הזמן שבעולם (הרבה זמן פנוי על הנייר למרות שאני סטודנא במשרה מלאה) אני מוצא את עצמי נשאב לכל מיני משימות (לימודים, צילום וכו') ומשקיע הרבה פחות ממה שהייתי רוצה עם הילדים - בייחוד עם התינוק. אז כדי לפצות על רגשי האשמה לקחתי השבוע את בני הקטן לסיבוב תמים בחנות הדגל השבדית וקנינו סינרים ומנורות ונורא נהנו מהאינטימיות ואני מבטיח שאעשה זאת שוב כי כמו שאמרתי מקודם, בראייה ארוכת טווח כל הדברים האחרים (שנראים כל כך חשובים עכשיו) פשוט זניחים ווהדברים החשובים באמת שכוללים את חוויות הילדות (הקטנות והגדולות) היומיומיות של הילדים נשמרים אולי על קלטות או כקבצים דיגיטליים במחשב אבל הם זכרונות שלעולם לא יחזרו בצורה כה מוחשית אם אתה לא חובה אותם.