גיל כסמל וקנה מידה לילדותי העשוקה

אני מניח שלא אגלה לכם את אמריקה כשאןמר שכל אחד מאיתנו רוצה להיות ילד שוב. לפני כמה ימים הלכתי לתערוכת צעצועים והרגשתי ממש כמו ילד בחנות שוקולד שהוריו אמרו לו "אתה יכול לאכול מה שאתה רואה ורוצה במשך השעה הקרובה". קניתי יחסית מעט דברים אבל הקנייה המשמעותית ביותר והזולה מכולם היתה צעצוע שהזכיר לי את ילדותי הנשכחת (מתוך רצון) והעשוקה משהו. הצעצוע שקניתי הוא לבירינית - תיבה שאת החלק העליון שלה אפשר להזיז בציר האופקי והאנכי והמטרה לש המשחק הוא להוביל כדור מתכת קטן בשביל מבלי להפיל אותו לתוך חורים שגורמים למשחק להתחיל את כל התהליך מחדש. שילמתי על התענוג כ 20 הונג קונג דולר (אחרי התמקחות קצרה) ונהנתי. והסיבה שנהנתי היא בגלל שבילדותי הרחוקה היה לי שכן בשם גיל שכל דבר שחלם עליו בלילה הפך למציאות ביום המחרת וכמובן שהיו לו הרבה צעצועים החל מלגו חלל וכלה במכונה משוכלת שיוצרת/מציירת תבניות על נייר בעצמה וכמובן איך אפשר לשכוח את הלבירינט הענקי שהוריו קנו לו כשמיצמץ. למחרת הקנייה ירדתי עם בני כדי ללות אותו להסעה לבית הספר והבאתי איתי את הסקוטר הענקי (מיותר לציין שגם כזה לא היה לי כזה בילדות) שלו ואחרי ששילחתי אותו לדרכו רכבתי לי להנאתי ברחבי הלובי של הבניין שלנו. ובאותו רגע חשבתי שזה מגניב להיות ילד ולהרשות לך בתור מבוגר לקנות לך דברים שמשמחים אותך ומבצעים תיקון לדברים שלא היית מרוצה מהם בעבר אבל גם חשבתי על הוריו של גיל שיכול להיות שקנו את מה שקנו לגיל בעצם לעצמם (כדי לתקן משהו בילדותם העשוקה) ואז חשבתי על הורי שלא קנו לי הרבה דברים (מכל מיני סיבות) ויכול להיות שלא עשו זאת כי להם בילדותם הצנועה לא היה חסר דבר - היתכן?