אני חיה לי מיום ליום ...

אני לא ממלא לוטו בקביעות - אני נוטה להשליך את כספי לפח רק בהגרלות גדולות במיוחד אבל, כהרגלי בקודש, אני לא מפספס שום הזדמנות ובכל פעם שאני עובר מול דוכן פיס, אני בודק אם המספרים שהוגרלו הם המספרים שלי, ובסתר ליבי, אני מקווה שהם לא. היום עשיתי את מה שאני רגיל לעשות וכשאני עובר על רשימת המספרים, אני מגלה ש 5 מתוך 6 הם מספרים שאני משחק בקביעות. לקחתי צעד אחד אחורה והתחלתי ללכת. אחרי שנייה חזרתי שוב ללוח והתבוננתי במספרים שוב. רגעים אחרים קלטתי שאת רוב חיי כבוגר חייתי תחת הסיסמה "מה היה קורה אילו?" : מה היה קורה אילו היה לי יותר כסף? מה היה קורה אילו הורי היו יותר משכילים, מה היה קורה אילו הורי עודדו אותי לפתח תחביב מסוים? מה היה קורה אילו לימודים היו חשובים עבור הורי והם היו דוחפים אותי ללמוד לימודים גבוהים? מה היה קורה אם הייתי יצוא עם ההיא? מה היה קורה אם הייתי מתחתן עם אחרת? מה היה קורה אם הייתי משקיע בבורסה? מה היה קורה אם הייתי ממלא שלשום לוטו? כשרצו אצלי בראש אותם שאלות "אילו", קלטתי פתאום כמה אנרגיות ביזבזתי בכל השנים על פנטזיות במקום לתעל את האנרגיות שלי לכיוונים חיוביים יותר ולחיות/להנות מהרגע. מעבר לאנרגיות שהלכו לריק בזבזתי גם משאבים נפשיים רבים בחיפושי אחרי מקורות חיצוניים שאותם ניסיתי להאשים בהצלחות ובכשלונות שלי. היום אני מבין שפשוט הייתי צריך לשאול את עצמי מה עצמי באמת רוצה לעשות ולא לחכות שגורמי שמיים או אלילות מזל יקבעו זאת עבורי. אני מאמין שאם הייתי מחליט בשלב יותר מוקדם בחיי על דרכי וחי ועושה דברים כדי להשיג את הדרך הזו הייתי חי חיים יותר רגועים שלא מצריכים להסתכל בלוח מספרים ולקוות שהמספרים שלך לא מופיעים עליו. כשחזרתי הביתה התיישבתי לכתוב את מה שאתם קוראים עכשיו ושמעתי במקביל ובמקרה קליפ נחמד שאת מילותיו תוכלו לקרוא בהמשך ולא יכולתי שלא לחשוב על צירוף המקרים (אולי בכל זאת כוח שמיימי מכוון את הדברים על הפלנטה הזו) בן מה שכתבתי לבן מה שאני שומע. אז כמו שאומר השיר, גם אני הייתי רוצה לשים את עברי מאחור ולחיות את חיי יום אחרי יום

Day by Day - Regina

I've mistaken a thousand times

Always making the same mistakes

Then one day, you cannot escape

There will be nothing left you can take

With the memories of the past

Living with fear and with my regrets

I am paying a price too high

I want to wave the past goodbye

I want to live all my life, day by day

I want to live everyday, as my last

I want to live all my life, day by day

I want to live and fly away

I want to live all my life, day by day

I want to live everyday, yeah yeah

I want to live all my life, day by day

I want to live and fly away

Searching for what I feared the most

Smiling to who would sell my soul

Leaving me with an empty ghost

Afraid again to see my future

Now I know that I have to try

There are things you can never buy

I had money, I can't deny

I want to wave the past goodbye

I want to live all my life, day by day

I want to live everyday, as my last

I want to live all my life, day by day

I want to live and fly away

קשרי לקוחות : הקונה האסרטיבי והמוכרת העקשנית

לפני שבוע נכנסתי לחנותה המהודרת של הרפדת השכונתית. הסברתי לה שברצוני לרפד את ששת הכסאות של פינת האוכל שלנו שכבר ידעו ימים טובים יותר. היא שאלה אותי באיזה בד ארצה לרפד ואחרי דפדוף קצר בקטלוג הצבעתי על בד בצבע אפור כהה. הרפדת התייעצה על המנהלת שלה כדי לטכס מחיר ואחרי מספר דקות היא חזרה אלי עם הצעה קוסמת שבה היא מעריכה את עלות הריפוד של כל כיסא ב 330 מטבעות מקומיים (לא כולל הובלה מ ואל בית הלקוח). אמרתי תודה. לקחתי כרטיס ביקור ואמרתי לה שלמען הסר ספק, אצלם את הכיסא בבית, אשלח לה באימייל את תמונות וכשהיא תראה את הכיסא היא תחליט אם היא צריכה לשנות את ההערכתה. נפרדנו כידידים לא לפני שאמרתי לה שאם המחיר שהיא נתנה יהיה תקף גם אחרי שתראה את הצילומים, אגיע עם אשתי כדי לבחור בד סופי ולחתום את העיסקה. בנוסף, אמרתי לה שכרגע יש לנו שש כסאות ואשמח לקבל ממנה הצעה לשתי כסאות נוספים שיהיו דומים ככל האפשר לכסאות שלנו ושיכללו כמובן את הריפוד החדש. הרפדית והמוכרת האדיבה חייכו ונפרדו ממני לשלום. אחרי יומיים עשיתי כפי שהתחייבי, צילמתי את הכיסא ממספר זווית כדי שיהיה לה מושג טוב יותר על מה מדובר ושלחתי אליה את התמונות. מייל קצר ולקוני הגיע ממנה אחרי שעתיים שבו היא אומרת "אוקיי , בדקתי את הצילום ומה שאמרת לך בזמנו מקובל עלי". שמח וטוב לב בישרתי לאשתי שמצאתי משהי שמוכנה לעשות את העבודה תמורת סכום הוגן וסיכמנו שבסוף השבוע אנחנו פוקדים שוב את החנות כדי לסגור סופית את התנאים. בדיוק שבוע אחרי, כפי שהבטחתי למוכרת, הגענו אני ואשתי שוב לחנות. אני ואשתי התווכחנו קלות על הבד שנשתמש בו ולגמר עלו שלשוה מתמודדים. אחד פסלנו בגלל הצבע ואת השני בגלל המחיר וכך נשארנו עם בד ירקרק עם דוגמא עדינה וחביבה ששנינו הסכמנו עליו. אמרנו למוכרת שזה זה וביקשנו לסגור את המחיר. המוכרת רשמתה לפניה את הפרטים וכששאלנו את המחיר היא אמרה 500 עבור כל כיסא. שאלתי בנימוס כיצד זה יתכן? והיא אמרה לי שזה המחיר. הזכרתי לה את האימייל וההסכם בינינו והיא ירדה ל 400 אבל לא היתה מוכנה לעשות זאת תמורת 330. הסברתי לה בעדינות שאני לא מקבל את טיעוניה ("אנחנו לא מרוויחים"), שאני קיימתי את הצד שלי בעיסקה ושאני מצפה שהיא תקיים את שלה. המורכת התעקשה שהיא לא יכולה לעשות כלום. בשלב הזה כבר הדם התחיל לבעבע בעורקי. אמרתי לה שאני לא מוכן לשלם לה יותר מ 350 עבור כל כיסא (שזה ממילא 20 יותר ממה שהיא התחיייבה) ושכדאי לה לשקול שוב את ההצעה ולקחת בחשבון שהיא גם הולכת לייצר עבורי שתי כסאות נוספים. המוכרת חשבה לרגע ואז נדלקה אצלה נורה וירטואלית מעל הראש שהודיע לה שמצאה דרך "לדפוק" את הקונה. המורכת מיד הודיע לי שהיא תרפד כל כיסא ב 350 אבל שאת הכסאות הנוספים היא תיייצר ב 3000 לכל כיסא. נתתי לה מבט שלא מתיר ספק שאותי לא עשו באצבע (סלחיה על הביטוי העממי) והסברתי לה שהיא הגזימה בגדול. המוכרת שנתפסה בקלקלתה חייכה במבוכה ואמרה שהיא צריכה לדבר עם הבוס. בשלב הזה כבר הייתי עצבני ואשתי אותתה לי שאנחנו הולכים. המוכרת לא ידעה איך לרדת מן העץ הגדול שעליו טיפסה. היא חזרה אלינו וחיכתה שאנחנו נעשה את הצעד הראשון. ביקשתי מהמוכרת דף נייר ועט. בראש הדף כתבתי לה את מספר הטלפון שלי, בשורות הבאות כתבתי לה כמה אני מוכן לשלם ובהפגנתיות הטחתי את ידי על השולחן מעל דף הנייר ואמרתי לה שאם היא רוצה את הביזנס היא שתתקשר. יצאנו את החנות ולא הבטנו לאחור. מוכרח להודות שמעולם לא הרגשתי כל כך אסרטיבי ושכשיצאנו מהחנות ופסענו ברחוב הרגשתי אפילו תחושת עילוי.

כל מה שאני צריך זה את האהבה שאת נותנת

זה נכון שאני עושה דיאטת כאסח והשלתי כבר כמה קילוגרמים. זה גם נכון שחשבתי לפקוד בשבוע הבא את חדר הכושר ורק מהמחשבה התמלאתי אדרנלין ואולי בגלל זה יש לי אנרגיות חיוביות בימים האחרונים. אבל הבוקר היה לי אקסטרה מרץ ורק באמצע היום נפל לי האסימון והבנתי למה אני חש את אותם תחושות חיוביות וממלאות. מ' היא כבר ילדה גדולה ונוסעת לבד לבית הספר בבוקר. כשאנו נפרדים ואני משלח אותה לבית הספר באוטובוס לא נרשמים ארועים או סצנות מיוחדות בבקרים. כבר הרבה זמן שמ' רוצה שאני אסע איתה באוטובוס לבית הספר ואני מניח שהיא פשוט רוצה להרגיש מיוחדת ולהשוויץ וזה לגיטימי. אתמול בערב הודעתי לה חגיגית שאני עומד לנסוע איתה בבוקר באוטובוס ושגם אגיע בצהריים לגן כדי לקרוא לילדי הכיתה סיפורים שהיא תבחר. הילדה היתה ברקיע השביעי. בבוקר שניסתי מותניים אחרי לילה קצת קשה עם הקטנצ'יק שמצמיח שיניים. קמתי, התגלחתי, התקלחתי ובשעה שמונה ועשרה התייצבנו בלובי וחיכינו לאוטובוס - מ' היתה מאושרת ולא הפסיקה להתלוצץ עם החבר שישב לצידה. אחרי נסיעה קצרה הגענו לגן. הילדים מקבלים כרבע שעה לפני שנכנסים פנימה לשחק בכל משחק חופשי שליבם חפץ. מ' לקחה כדור ומחבט והתחלנו להכות בו. הפכנו לאטרקציה - לא הרבה הורים מגיעים לגן בבוקר ואלה שמגיעים לא כל כך שמים לב לילד שלהם לא כל שכן משחקים איתם בכדור. לאט לאט נאספו מסביבנו עוד ילדים ואז כבר שינינו משחק ושיתפנו עוד. כשנאלצנו להיפרד ספרתי שישה ילדים והיד היתה עוד נטויה אם הזמן היה מאפשר זאת. אמרנו יפה שלום והבטחתי לחזור בצהריים לקיים את הבטחתי השנייה. בצהריים חזרתי כדי לקרוא לכיתה שני סיפורים. בתי התיישבה לצידי והפכה את דפי הספר שקראתי תוך כשי שהיא נמרחת עלי ולא מפסיקה להשוויץ בסחורה בפעם השנייה. למרות שהילדים טענו בפני בתחיחת המפגש שהם כבר שמעו את הספר שאני עומד לקרוא להם, הסברתי שכל אחד קורא ספר בצורה קצת שונה ואני מאמין שאפסק להם את הסחורה. וכך עשיתי. הילדים היו מאושרים ואני הייתי שמח. הבנתי באותם רגעים שהיעוד שלי בחיים הוא לעבוד עם ילדים. הבנתי שאולי אין לי עדיין את כל הכישורים וההסמכות אבל כן הבנתי שאני "מגנט" ושיש לי כניראה משהו פנימי - איזושהי מתת אל שגורמת לילדים לאהוב אותי. לפני שיצאתי מהגן היתה סצינה קצרה של "אני רוצה לבוא איתך הביתה עכשיו" מלווה בהסבר קצר ותקיף מצידי "אני הולך להיפגש עם י' בעלה של מ', נו את יודעת, הזוג שיש להם כלב גדול, (כן עם הבת שלי מוכרחים לדייק בפרטים) לארוחת צהריים" . כשיצאתי את הגן שמתי את האיפוד באוזניים. שמעתי את "רק את" של פלייניג פיק'צטס וכך, כשאני פוסע בן טיפות גשם גדולות ובעודי נרגע וניכנס חזק לתוך השיר, היתה לי התגלות (הארה), היום הייתי אקסטרה שמח ומלא אנרגיות כי שימחתי את ליבה של בתי. היום הרגשתי טוב במיוחד כי גרמתי לפחות לילד אחד להיות מאושר וזה הספיק לי.

Only you - Flying Pickets

Looking from a window above

It's like a story of love

Can you hear me

Came back only yesterday

We're moving farther away

Want you near me

All I needed was the love you gave

All I needed for another day

And all I ever knew

Only you

Sometimes when I think of your name

When it's only a game

And I need you

Listen to the words that you say

It's getting harder to stay

When I see you

All I needed was the love you gave

All I needed for another day

And all I ever knew

Only you

All I needed was the love you gave

All I needed for another day

And all I ever knew

Only you

All I needed was the love you gave

All I needed for another day

And all I ever knew

Only you

This is gonna take a long time

And I wonder what's mine

Can't take no more

Wonder if you'll understand

It's just the touch of your hand

Behind the closed door

All I needed was the love you gave

All I needed for another day

And all I ever knew

Only you

מחלוני אני רואה ...

השעה שבע וחצי בערב. עוד מעט הילדים הולכים לישון. אני יושב בחדרי ועובד על המחשב. בני י' רץ אלי לחדר אחוז אמוק. הוא בוכה ובקושי מדבר. הוא מצליח לאמר דבר אחר באנגלית - "אני משול למת". אני לא מבין מה קורה. אני שואל אותו מה קרה והוא בשלו ... אני "משול למת". ניסיתי להרגיע אותו. החזקתי אותו ביד ואמרתי לו לנשום עמוק ולספר לי מה קרה. הוא לקח אוויר מלוא הריאות ואז אמר לי שהוא קפץ על הכורסא בסלון והחלון נשבר. הוא לא הספיק לסיים לספר את קורותיו, הוא חזר לבכות וגם לגמגם את המנטרה שלו בדקות האחרונות. הלכנו לסלון וראינו ביחד את החלון. הזכוכית היה חור כאילו קליע של אקדח נורה לעברה. נדמה היה שכל הזכוכית עומדת ליפול ורק איזושהי שערה וירטואלית מחזיקה של הכל. לקחתי את י' הצידה. אמרתי לו שאני לא כועס עליו. הסברתי לו שזה רק חלון ושתאונות קורות. חזרתי על המנטרה שלי ... "אני לא כועס עליך" , "אני לא כועס". י' נרגע. הסברתי לו שמה שחשוב זה שהוא לא נפגע , שהוא לא פגע באחרים ושאם אפשר לתקן את ה שעשה בכסף אז זה לא שווה בכי וכאב לב. י' לא הבין על מה אני מדבר - זה היה יותר מדי אבסטרקטי. הבטתי בו , המשכתי להרגיע אותו ואמרתי לו שאני לא כועס ושפשוט יאסוף את עצמו וירגע. י' אמר לי אחכ שחשש שהוא יצטרך לשלם על הנזק ושאין לו כסף. אמרתי לי שאני אשלם ושהוא לא צריך אפילו לדאוג יותר. העניין יטופל ע"י זגג ומחר הכל יחזור למצב הקודם. כיוון שאנחנו גרים בבניין רב קומות מיד עלה החשש שאם לא נדביק איכשיהו את חתיכות הזכוכית הם עלולות ליפול לרחוב ולפצוע שלא לדבר על להרוג משהו בשוגג. ירדנו לחברת האחזקות בבניין והודענו להם על הנזק. כשנשאלנו מה קרה פשוט אמרתי שרהיט נדחף לכיוונו של החלון בטעות ומעוצמת הפגיעה החלון התנפץ. בני שבא איתי, כבר היה מוכן להודות בעבירה ולבלות מאוחרי סורג ובריח. בני שאל אותי אם כדאי להגיד לאיש האחזקה שהוא זה ששבר את הזכוכית ואמרתי לו כמובן שהוא לא צריך לעשות דבר כי אני מטפל בכל ולוקח את האשמה עלי. בני נרגע. איש האחזקה עלה לדירה שלנו והדביק את שברי החלון באגד מדבק צהוב רחב פס ואמר שמחר משהו כבר יבוא לתקן את זה. בני נרגע סופית ועלה על יצועו. עכשיו הוא ישן. במהלך התקרית המצערת הערב לא יכולתי שלא להיזכר בשלושת החלונות שאני שברתי בתור נער. החלון הראשון היה בחדרי. הכניסה לחדרי היתה עשויה מדלת זכוכית. ארחנו בבית את ד'. ד' ואני השתובבנו והוא דחף אותי לכיוון הדלת. איבדתי שיווי משקל ונחתי בתוך הזכוכית. אמי ואבי רצו לכיוון החדר כדי לראות מה קורה וקצת אחרי שדאגו לי בכו מרה על הנזק שנגרם לכיסם ועל ההוצאה הכספית המיותרת ושאני וד' יצרנו. לאמאותו יום לא הפסקתי להאשים את ד' בטעות וד' כבר לא ביקר בביתינו לעולם. המקרה השני היה כשרצתי לכיוון המרפסת הישנה שלנו בסלון. בבתים הישנים היו אז דלתות הזזה ענקיות מזכוכית. לא ראיתי לאן אני רץ ופגעתי בחלון. אני לא זוכר צעקות או כעסים אבל אני גם לא זוכר שניחמו אותי ודאגו להגיד לי שאוהבים אותי למרות ששברתי את החלון. אני רק זוכר את אמא של אמא (סבתא שלי) שהסתכלה על האצבע המדממת שלי ואמרה לאימי שצריך לשים לי פולי קפה טחונים על היד כדי לעצור את זרימת הדם. המקרה האחרון אירע בבניין מגורים סמוך שנים אחרי שני המקרים הקודמים שתארתי. שיחקנו כדורגל. ר' היה שוער ואני הבעטן. למזלי הרע בעטתי את הכדור גבוהה מעל השער לכיוון חלון קטן של חדר מדרגות. החלון התנפץ לרסיסים. ו' השכן שהיה בוועד הבית יצא החוצה ואמר שראה אותי אבל אני לא הייתי מסוגל אז להודות. אולי לא יכולתי לקחת אחריות בגלל שידעתי שהורי יגיעו למסקנה ששוב ביזבזתי להם את מיטב כספם והעדפתי פשוט לא להתמודד. ברחתי כול עוד נפשי בי ותנחשו מה, מעולם לא פקדתי יותר את דלת אמותיו של אותו הבניין ןפיספסתי הרבה הזדמנויות סוציאליות בגלל אותה טיפשות.

לא תנצחו אותי

מילים ולחן נעמי שמר.

שירה יהורם גאון

מחלוני אני רואה
רחוב כמו נהר גואה
ואנשים לעבודת -
יומם הולכים
ותינוקות של בית רבן
עם הילקוט שעל גבם
ובידיהם כמה
ענפי הדס פורחים
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר

מחלוני אני רואה
מטוס ממריא, מטוס דואה
ומתחבא בעננים
הרחוקים
אני שומע מכונה
במנגינה הנכונה
שמתגלגלת בחוצות
ובשווקים
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר

בחלוני אביב וסתיו
ויום גשום ויום שרב
ואור וחושך ויחיד
ומקהלה
זה מתערבב, זה מתערבל
שירי קינה, שירי הלל
ולפעמים זו המולה אחת גדולה
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר

אוטוסוגסטיה

אוטוסוגסטיה (סוגסטיה עצמית) או בעברית השאה עצמית היא תהליך פסיכולוגי שבו בני אדם יכולים לשנות את דעתם, עמדותיהם, רגשותיהם, ואמונותיהם על ידי שכנוע עצמי והשפעה תת-מודעת על מרכיבים אלה. התופעה מתרחשת במגוון תחומים והיא אופיינית לתחומים של קריירה, בריאות ונפוצה מאוד בתחום הזוגי/רומנטי.אוטוסוגסטיה נעשית בדרך כלל במטרה לשכנע את התת מודע בדברים חיוביים ואו במטרה לשנות התנהגות מסוימת. אחת הדרכים המקובלות לאוטוסוגסטיה היא חזרה נשנת על משפט חיובי כלשהו כגון "אני אוהב את עצמי", ועל ידי כך לגרום לתת מודע להאמין בנכונות הדבר. למרות זאת אנשים רבים גורמים לעצמם נזק בלא יודעין על ידי כך שחוזרים על משפט שלילי כלשהו כגון "אני מכוער" ובכך גורמים לתת מודע להאמין בנכונות הדבר. לצד יתרונות מסוימים של האוטוסוגסטיה שבאים לידי ביטוי בחשיבה חיובית בונה קיימת גם הסכנה של פרשנות ותפיסה מעוותת של המציאות. אוטוסוגסטיה עלולה ליצור תמונת מציאות כוזבת אצל העושים בה שימוש ולהביא אותם למצב בו הם חיים מציאות בעייתית או אף מזיקה. המילה סוגסטיה נובעת מהמילה הלועזית suggestion שמשמעותה "הצעה" וכך למעשה פועלת הסוגסטיה - היא מציעה לאדם דרך פעולה מסוימת. הסוגסטיה יכולה להיעשות בצורה מילולית, באמצעות שיחה, או בצורה פיזית, באמצעות סימני גוף. [מקור: ויקיפדיה]

אני ור' לא חברים. היום פגשתי את ר' בבריכה. בשיחת "מה תעשה בארה"ב?" סיפרתי לר' על רצוני להשתלב במערך ההוראה של ילדים עם צרכים מיוחדים. סיפרתי לה על המקום שבו אני מתנדב (חוות סוסים שמספקת שרותי תרפיה בריכה לילדים עם לקויות שונות). סיפרתי בבטחון רב על היתרונות של רכיבה על סוסים עבור ילדים מיוחדים אלו. דיווחתי לה על פגועי מוח קשים שתנודות הסוס למעלה ולמטה גורמים להם לפולסים עצביים שמשודרים דרך עמוד השדרה למוחם והשאיפה היא שאותם פולסים יבנו/יחדשו את מערכת הנוירונים הלא כל כך מסועפת שלהם. דיווחתי לה על ילדים ניוון שרירים שהרכיבה על הסוס התמיר תורמת להם להרגיש גבוהים ובשליטה מה שעוזר לפתח אצלם את תחושת המסוגלות שמגדילה בתורה את תחושת הביטחון העצמי שלהם. הסברתי לה את איך הרכיבה מרגיעה ילדים עם הפרעות קשב וריכוז כיוון שתנועות חדות שהמדריך מבקש מהסוס לעשות מוציאה אותם משיווי משקל ומשלוותם ווסיימתי בתאור של רכיבה של אוטיסטים שאשר הוראות פשוטות ותירגול ארוך תורמת להם ללמוד לתקשר קצת יותר טוב עם הסביבה. בסוף ההרצאה (אני מוכרח להודות שהייתי מבסוט מעצמי), אמרתי לה שהדרך עבורי עוד ארוכה אבל שאני מקווה שאוכל בשלב ראשון להתנדב במסגרת דומה בארה"ב ובשלב מאוחר יותר לכשארכוש את הרשיון הנכסף לטפל בילדים "מיוחדים" אוכל לעבוד בתחום לפרנסתי. קבעתי לעצמי שעד גיל ארבעים אני מסיים את ההסבה המקצועית שלי ועובר לעסוק בתחום החינוך. את ר' שכנעתי. אחרי שסיימתי את השיחה עם ר' הרגשתי בהיי. אבל יחד עם זה שאלתי את עצמי את השאלה הפשוטה - איך זה ששכנעתי את ר' אבל את עצמי אני לא מצליח לשכנע?

גברים מנוגה נשים ממאדים

י' בן כמעט 8 ו מ' כמעט בת חמש. אצל ג' האונה השמאלית היא הדומיננטית ואצל י' דווקא הימנית. מ' היא ילדה מבריקה עם יכולות תפיסה ועיבוד אנליטיים מדהימים. י' הוא ילד רגיש שיש לו מצבור אינסופי של אהבה ויכולות זיכרון חזותי יוצאים מן הכלל. מ' עם שתי רגליים על הקרקע ו י' נאיבי. ג' היא חברותית ו י' נחבא קצת אל הכלים ומעדיף להעסיק את עצמו. ג' בוגרת ו י' הוא ילד נצחי. ל י' אמא הבטיחה משחק ויי והוא קצת מוטרד שאמא חוזרת מנסיעת עסקים רק בעוד עשרה ימים. למ' אמא לא הבטיחה כלום אבל מ' יודעת שאם היא רוצה משהו היא יכולה להרים לאמא טלפון ולדבר איתה. היום בארוחת הערב נדהמתי כששמעתי את האינטרקציה הקצרה שהיתה בינהם. י' אמר לי שהוא מתגעגע לאמא (מתגעגע באמת אבל גם בגלל שהוא רוצה לקבל את המשחק שלו מוקדם יותר). מ' (שלא ידעה על העסקה שנרקמה בן אמא ל י') ניסתה להרגיע אותו וענתה לו שזה בסדר להתגעגע אבל שהוא צריך להבין שלפעמים אמהות או אבות נוסעים בגלל העבודה שלהם והם חוזרים בסוף. י' ו מ', שניהם ילדי, את שניהם אני אוהב, על שניהם אני מטורף, לכל אחד הייחוד שלו ולכל אחד הפינה המיוחדת בלב שלי.

כשכתבתי את הפוסט לא שמתי לב לחוסר עקביות משווע. ל' הסבה את תשומת ליבי שהחלפתי (כנראה שלא במודע כי האותיות לא קרובות במקלדת) את האות מ' בתי באות ג' אשתי. "מודה ועוזב ירוחם", אני מאמין בכל ליבי ש י' בני דומה לנ' (לי) ומ' בתי דומה ל מ' אמא שלה. ל' רמזה לי לתת צ'אנס ולא לתייג אותו ואותי ולהבין שמי שאני חושב שאני הוא לא אני (יצא לי פילוסופי משהו המשפט הזה). ל' אמרה לי בעצם שאני שונה מאוד מהדמות שאני לא רוצה להיות דומה לה (אבי) ושבני כנראה יהיה שונה ממני ולכן אסור לי לתייג אותו ולגרום לנבואה להגשים את עצמה.

אם יש רצון יש דרך

כניראה ששום דבר לא יעזור, ברגע שאנחנו חוזרים לפקוד את ספסל הלימודים, ולא משנה באיזו מסגרת, אנחנו נהיים תלמידים במלוא רמ"ח איברינו ושסע גידינו. בגילי המופלג נפלה לי הזכות ללמוד שוב במסגרת אוניברסיטאית לתואר ראשון. למרות שיש לי גמישות רבה, עדיין, הייתי צריך לקחת בחשבון קורסי חובה ועל כן, אני לא יכול להגיד שכל הקורסים שאני לוקח לקראת תואר בחינוך מעניינים אותים ובתור סטודנט באו"פ - אי לכך ובהתאם לזו, כמו רבים אחרים, אני מחפש קיצורי דרך. בקורס בנושא לקויות למידה היה לי העונג לקבל סיכום של חברה טובה. במשך מספר שבועות, הייתי שמח וטוב לב כי ידעתי שאין לי מה לדאוג בנושא זה אבל, להפתעתי כי הייתה רבה, החברה סיכמה את החומר בצורה לא מסודרת ובכתב יד לא הכי קריא כך שהבנתי מהר מאוד שמכאן לא תגיע הישועה. דיברתי עם אותה חברה והסברתי לה את המצב ואפילו ביקשתי ממנה שתברר אצל חברותיה אם למישהי יש סיכום ברור יותר. היא ביקשה כמה ימים וחזרה אלי בידיים ריקות. חיפשתי ברשת אחר סיכום טוב אבל גם אני לא העלתי שום דגיג בחכתי. לא התייאשתי וטכסתי ביני לבן עצמי עיצה. ביקשתי ממנה רשות להשתמש בשם המשתמש והססמה שלה כדי לבדוק בפורום הסטודנטים כיוון שקיוויתי שסטודנטים אחרים יספקו חומרי עזר לאחיהם היושבים בגלות מרצון (עבדכם הנאמן). חיפשתי ולא מצאתי דבר. אף סיכום לא היה שם. היו בקשות לסיכומים אבל אף אחד לא תרם דבר. מצאתי שם של שתי בחורות שתרו אחרי סיכום אולם לא היה לי את כתובת האימייל שלהם. ומכיוון שאנחנו מרוחקים שש דרגות של הפרדה אחד מהשני, ניסיתי לבדוק אם אני מכיר אותה ויכול להגיע אליה. חיפשתי ברשת את שמם ולאחר מסע קצר של פסילות על דרך השלילה הגעתי לאחת והתחלתי לנבור באתר שבו מפרסמת הכותבת בלוג חינוכי בנושאים טכניים. שמה של הכותבת היה זהה לשם שאני חיפשתי וניסיתי למצוא באתר את כתובת האימייל שלה כדי שאוכל לפנות אליה. באחד מהברכות הראשונות של כותבי התגובה לבלוג החדש מצאתי משהו ששאל אותה אם יוכל לפנות אליה והיא כתבה שבשמחה ושכדי שיעשה זאת הוא צריך לכתוב לה לכתובת גי'מייל מסוימת. בינגו! היה לי שם וכתובת ושלחתי לה אימייל קצר שבו ביקשתי את עזרתה בתוספת דברי ברכה על עמלה הבלוגיסטי וגם בהזדהות אישית עם בעיותיה והבעיות של בני משפחה (לא אספר יותר מדי פרטים כדי לא לחשוף את הכותבת). לצערי לא קיבלתי תשובה עד היום. עם השם שני הבירור היה קצר יותר והתחלתי להתכתב עם ש' שסיפרה לי שאני מוזמן בכיף לקבל את תקציריה לקורס אבל בגלל שהם כתובים בכתב יד אאלץ להצפין מהונג קונג עד צפון תל אביב כדי לעשות זאת וגם ניסיון זה לא קידם אותי במילימטר. חיפשתי שוב ברשת אחרי סיכום ועליתי על אחד כזה. תהיתי ביני לבן עצמי אם הוא שווה מאה זוזים ישראלים אבל כיוון שחיים רק פעם אחת ואת הסמסטר יש לסיים החלתטי לרכוש אותו במיטב כספי. אז עכשיו יש לי סיכום אבל מה שיותר חשוב עבורי הוא הדרך הארוכה והמיוחדת שעברתי כדי להשיג אותו מה שמוכיח את נכונות המשפט שאם יש רצון ישנה גם דרך. "סטודנטי כל העולם התאחדו" ושיהיה לכולנו בהצלחה!

איך משיגים סיכום טוב?

דקות מיומו של סוחר יום

אני יושב בבית קפה ולומד למבחן. לבית הקפה נכנס איש צעיר בלבוש לא הדור במיוחד. האיש אוחז בבידו שקית ושואל אותי בנימוס אם הכורסא לידי פנויה. אני מבין מיד שהוא לא רוצה לשבת. הבחור הצעיר מתיישב לרגע, מוציא מתוך שקית הפלסטיק מטען, תוקע אותו בקיר, שולוף מכיסו טלפון סלולרי דור שני או ישן יותר, מחבר את השניים ונוטש את הכורסא. חשבתי שהוא קופץ להביא לו קפה או משהו אבל לא, הבחור הצעיר עט על כיסא בר פנוי, מול הכיסא ניצב מחשב ולידו שעון עצר שמכוון לצפצף בתום חמש עשרה דקות (אם לוחצים עליו). הבחור לא טורח ללחוץ על הכפתור ומיד מתחיל לשוטט בן דפי אינטרנט שונים ואני לא יכול שלא להציץ ולראות שם גרפים בצבעים אדומים וירוקים והמון מספרים. הבחור מתקתק כמה אותיות במקלדת ושוב משוטט בדפים אחרים. מדי פעם הבחור מציץ בגזיר עיתון שהביא איתו שנשאר רוב הזמן מיותם כי הוא לא בר השוואה לטכלונוגיה של המאה העשרים ואחת. הבחור הצעיר מתקתק את תיקתוקיו האחרונים על גבי המחשב וסוגר את עמודי האינטרנט ששוטט בהם. הוא שב לכורסא, שולף את הטלפון מהמטען, בודק שאין הודעות וטוחב את כל התכולה ששלף מקודם כולל אותו גזיר עיתון לתוך השקית. עכשיו שהכל בשקית פלסטיק הבחור שם פעמיו אל הדלת של בית הקפה ונוטש. אני ממשיך ללמוד למבחן. עוברות עשר דקות והבחור חוזר לאותו מקום. הבחור שואל אם הכורסא פנויה, אני משיב שכן. הריטואל חוזר על עצמו שוב, שקית הפלסטיק, גזיר העיתון, המטען, הטלפון, המחשב וכו'. הריטואל הסתיים אחרי עשר דקות והבחור עזב שוב. בפעם השלישית שהוא חזר מוכרח אני מוכרח להודות שריחמתי עליו כיוון שחשבתי שמדובר ב הפעם חשבתי שמדובר באיזה אובססיה קומפולסיבית. כיוון שרציתי לבדוק הם אכן כצעקתה, עשיתי עצמי הולך לכיוון השרותים והצצתי במחשב שהבחור התיישב לידו רגע לפני. כשראיתי את אותם גרפים אדומים/ירוקים ואת אותם מספרים הבנתי שזה לא בהכרח מחלת נפש. הבנתי שהבחור שישב מולי הוא איזה סוג של סוחר יום בבורסה המקומית שמנסה לעשות כמה לירות. הבנתי שאני מסתכל למעשה לתוך משרדו הוירטואלי של אותו סוחר שכולל מחשב, כורסא אדומה ומטען לטלפון הנייד שלו. כן זה מה שצריך בימינו אנו האיש הקטן שמנסה לעשות כסף גדול. האם אני טועה בהבחנה? בהחלט יכול להיות! כולנו מופרעים קצת (אחטא אם לא אתוודה שגם אני לפעמים קצת אובססיבי לגבי משוב שאני מבקש לקבל מאנשים קרובים ורחוקים על יצירות שונות שלי) ויכול להיות שהבחור שישב מולי משחק בנדמה לי. אבל גם אם הוא שיחק בנידמה לי וסובל מאיזושהי מחלת נפש, אותי הוא מאוד שיכנע ויכול להיות שעתידו כשחקן מובטח ועליו לשקול להגיש מועמדות לתאטרון המקומי.

מחכים למשיח

מילים ולחן שלום חנוך

יושבים שעות
מחכים שמשיח יבוא
משיח איש מפתח
ידו בכל ויד כל בו
ענן סמיך
וירוחם ממצמץ בשפתיו
יהודה מסתכל בשעון
ומפלבל בעיניו
משרד בצפון
ארציאלי בע"מ יועץ
אחר הצהריים
ובחוץ העולם מתרוצץ
לוחץ זמזם עונה
תביאי לנו קפה.

משיח לא בא
משיח גם לא מטלפן...

שתיקה כללית
חמישה אנשים מתוחים
הדלת נפתחת
וירדנה כולה חיוכים
השחור ליהודה
התה לארציאלי הבן
ירדנה יוצאת
עזרא לא מפסיק לעשן
הנה כי כן מתחלפת
שעה בשעה
זקן ארציאלי יודע
שהוא לא טעה
נוטף זיעה ומרעים
בקולו על הבן.

משיח לא בא
משיח גם לא מטלפן...

פעמון הכניסה
מנסר את אוושת המזגן
מקפיץ את ירוחם לדלת
חותך בעשן
ארציאלי הבן
מסתכל על אביו מהצד
ובפתח מתגלה
שוטר עם הכובע ביד
ויהודה אומר
משהו בטח קרה
אומר לו ירוחם
סתם לא שולחים משטרה
אומר השוטר הייתה תאונה.

ולכן משיח לא בא
משיח גם לא מטלפן...

תאונה למי
שואל ארציאלי הבן
תאונה למדינה
עונה השוטר המסכן
הבורסה נפלה
אנשים קופצים מהגג
גם משיח קפץ
והודיעו שהוא נהרג
הכל אבוד
בוכה עזרא דהן הקבלן
משיח בשמיים
ואנחנו בלי הכסף כאן
וירדנה היפה ממלמלת
זה לא יתכן.

משיח לא יבוא
משיח גם לא יטלפן...

דצמבר המר
זעקו כותרות בעיתון
ושר האוצר נתן במבט ראיון
הציבור מטומטם
ולכן הציבור משלם
מה שבא בקלות
באותה הקלות יעלם
האזרח הקטן
נאלץ לשלם בגדול
ואותי מעניינת
ירדנה יותר מהכל
הולך למילואים
וסופר את הכסף שאין.

ומשיח לא בא
משיח גם לא מטלפן...

כן, כן משיח גם לא מטלפן.

שוב החמצתי הזדמנות להוציא קצת רגש

כהרגלי בקודש נכנסתי ללחץ כי אני לא מספיק לבצע את המטלות שאני מגדיר לעצמי באספקט שונים לרבות לימודים. אשתי שאלה הכיצד זה יכול להיות שיש לי לכאורה את כל הזמן שבעולם אבל אני לא מספיק לעשות מה שאני צריך. אשתי גם טענה שבעקבות הלחץ שאני נמצא בו, אני מתנהג לא יפה וגם מזניח אותה קצת (ימי הולדת, חגיגת המעבר למשרה חדשה וכו'). היא גם כעסה שלא התנצלתי, ביקשתי סליחה ואמרתי שזה לא יקרה שוב בעתיד. הסכמתי שזה המצב והסברתי לה שאני באמת לחוץ. האשמתי את מטלות היום יום המשפחתיות ואישיות כגורם לשחיקה שלי - אותה שחיקה שבגללה אני לא מוצא את הזמן להפתיע אותה כמו שצריך. אתמול בגלל אותו לחץ חזרתי לספרים שלי ונתכלתי בהרצאות ביוטיוב בנושאי שינה ורכישת יכולת קריאה. מההרצאה השנייה למדתי שלא צריך להרגיש חרא אם אתה מגדיר מטלות שונות בתחילת היום ולא מצליח לסמן וי על כל אחת בסוף היום. במילים אחרות למדתי שלפעמים כדי להשיג מטרות שונות צריך לתקוף בחזיתות שונות וגם אם נדמה לפעמים שאתה נסוג כמה שלבים אחורה בגלל המלחמה הזו חושב להילחם אותם כי אתה נבנה מהם ולראייה, אם לא הייתי נלחם אתמול באותם החזיתות לא הייתי לומד דברים חדשים ולא הייתי היום בעמדה שאני יכול לספר לכם את תובנותי. מההרצאה הראשונה למדתי שאם אתה בשליטה על מצב מסוים אז אתה מרגיש פחות סטרס (לחוץ) מאשר אדם אחר שנמצא באותו מצב ואשר לו אין שליטה עליו. ומכאן משתמע שכדי להפחית רמות של סטרס, הפרט (אני למשל) צריך ליטול שליטה על מצבים שונים. בינינו, למרות שמה שאמרתי לאשתי הוא האמת לאמיתה, המקור לשחיקה שציינתי הוא לא סיבה מספיק טובה כדי לדרדר מערכת יחסים. אדם צריך להשקיע בעצמו, בחצי הטוב יותר שלו (אישתו) כמו שהאמריקאים אומרים ובזוגיות שלהם. על הפרט לנסות עד כמה שניתן לשמור את כל החזיתות הללו תוך איזון כי לרוב אחת מהחזיתות מצריכה יותר אנרגיות ומשום שאנרגיה היא מוגבלת ולא מתבזבזת (חוק שימור האנרגיה), אם חלק ממנה הולך לחזית אחת זה לרוב באה על חשבון חזית אחרת. אגב, את אותה עצה על שליטה נתתי לחבר אחר (שהוא למעשה פרטנר שלי בחברת אחזקות משותפת) וזאת בתגובה לאימייל שלו שאמר שהוא מקווה שלא נהפוך לבדיחה (את החברה ייסדנו בראשון באפריל). הסברתי לו שאם ניקח אחריות ונהייה בשליטה (חלקית הרי לא ניתן להחזיק את כל שאר השמתנים כקבועים) נפחית את תחושת החוסר אונים שכה אפיינה את התכתובת שלו. אני מקווה שאשכיל לקחת את העצות שלי עצמי ולהשתמש בהם.

געגועי

מילים ולחן שלמה ארצי

שוב החמצתי הזדמנות להוציא קצת רגש

אולי אסע לחתונה של איזה חבר

שוב ארזתי מזוודה כי באותו הערב

שוב תפסתי געגועים למה אנ´לא זוכר

אולי נרקוד הצעתי לך שם ליד הדלת

המרחק תמיד יוצר חוסר וודאות אולי

גברים נשים מרמים זה את זה בערב

התיישבתי לספר לך על כל געגועי

געגועי להיות כמו שדה פתוח

געגועי להורי לימים אחרים

געגועי למכוניות שנוסעות ברוח

לדירה שבה חיי התחילו צעירים

געגועי לטרוף לרגעי הצער

געגועי לילדי געגועי למגעך

עננים רוצים לעוף ואתה נשאר

נגיעה קטנה במצח עושה לך להתאהב

שוב החמצתי הזדמנות להוציא קצת רגש

שוב עברתי ברחוב שם נולדו חיי

שוב נכנסתי לחנות שמוכרים בה דבק

מי ידביק אותי לחוף/געגועי

געגועי להיות כמו שדה פתוח

געגועי להורי לימים אחרים

געגועי למכוניות שנוסעות ברוח

לדירה שבה חיי התחילו צעירים

געגועי לטרוף לרגעי הצער

געגועי לילדי געגועי למגעך

עננים רוצים לעוף ואתה נשאר

נגיעה קטנה במצח עושה לך להתאהב

שוב החמצתי הזדמנות להוציא קצת רגש

את נגדי או בעדי שאלתי אולי ניתלתי בך יותר מדי

שוב הלכתי לחפש אנשים בדרך

תסלחי לי זה היה מרוב געגועי

ילדים צריכים חום ואהבה!

שוב פשעתי והורדתי חומרים מהרשת בצורה לא חוקית. בני שעדיין לא יודע להבחין כל כך בן טוב לרע (מסתבר שגם אני לא אבל אל תספרו על זה לאף אחד) היה מאושר כשאמרתי לו בבוקר שהסרט שרצה לראות מוכן אצלי על המחשב בפורמט דיגטלי. צרבנו את התוכן הדיגיטלי ל יו אס בי קטן וחיברנו לדי וי די בסלון. בני החל לראות את הסרט והיה מאוד מבסוט. אחרי חצי שעה חבר שלו התקשר אליו ושאל אם אפשר להגיע. בני אמר לו שהוא צופה בסרט והחבר, שראה את הסרט שלשום בקולנוע, אמר שישמח לראות אותו שוב. אחרי עשר דקות התייצבו בפתח הבית החבר שהתקשר וחבר אחר שלו. שאלתי את החבר האחר אם הוא ראה את הסרט והנ"ל השיב שקרא את הספר אבל לא הספיק לראות את בסרט כי הוא חדש מדי. הצעתי לשים את הסרט (שכבר התנגן כמעט עד מחציתו) מהתחלה. באותם רגעים, בתי שיחקה ברקע במשחק ובני שכבר לא היה מרוכז בסרט (אי אפשר להאשים אותו) הפריע לה. כיוון שבני הוא פאר היצירה של התעשייה הזרעית שלי (ושל תעשייות הביציות של אשתי), הרבה פעמים שמפריע לי משהו בהתנהגות שלו, אני בעצם מנסה להילחם בהתנהגויות שאני לא אוהב אצלי (למשל חוסר ריכוז והתמדה). באותו הרגע, כשהוא הפסיק להתעניין בסרט, הרגשתי צורך עז ל"יישר" אותו. רצתי לכיוון הדי וי די, עצרתי אותו, נתתי מבט זועם לכיוון של בני ואמרתי לבני שיתרכז בסרט אחרת אני סוגר את ה די וי די. באותו רגע נזכרתי במה שאמרה לי אשתי היקרה. אשתי טוענת ובצדק, שבפעולות כאלו אני מחליש את הבן שלנו. כשאני צועק עליו לפני אחרים, אני גורם לו להיראות חלש. שהחברים וגם אחיו ואחיותיו רואים אצ מה שאני עושה, הם מרגישים שזה בסדר לרדות בו מאוחר יותר במגרש המשחקים (או בכל מקום אופנתי אחר) כי אחרי הכל (הם בוודאי אומרים לעצמם), "אם האבא שלו עושה אז גם לנו מותר". כשציינתי בפני אשתי שבני נהייה קופי (העתק) שלי היא זרקה לי בחזרה שאותה מפחיד יותר שאני נהייה מיום ליום קופי של אבא שלי. לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל, כשהיא אמרה לי את זה הזדעזתי. אם יש משהו שאני מוכרח ללמוד לעשות זה לדעת להפריד מתי אני כועס על עצמי ומתי אני צריך לכעוס על משהו שהמקור שלו נמצא אצל משהו אחר (למשל בבן שלי) ושהגורם לכעס הואייחודי לו. עכשיו אני כועס על עצמי. עכשיו אני מבכה את מה ששנים של טיפול אולי יפתור. עכשיו אני מקווה שאלמד לנטרל את כעסי שלי על עצמי ואהפוך לאדם שמח יותר. עכשיו אני רוצה ללמוד איך לתעל את משאבי הכוח שלי לכיוונים חיובים יותר כדי שאוכל לספק בעזרת אותה אנרגיה יותר חום ואהבה לילדי. היום שמעתי שכנה אומרת "ילדים צריכים אהבה הכל מסביב קישוט" - אז עכשיו אני נשבע להפוך את ילדי למאושרים יותר.