מחלוני אני רואה ...

השעה שבע וחצי בערב. עוד מעט הילדים הולכים לישון. אני יושב בחדרי ועובד על המחשב. בני י' רץ אלי לחדר אחוז אמוק. הוא בוכה ובקושי מדבר. הוא מצליח לאמר דבר אחר באנגלית - "אני משול למת". אני לא מבין מה קורה. אני שואל אותו מה קרה והוא בשלו ... אני "משול למת". ניסיתי להרגיע אותו. החזקתי אותו ביד ואמרתי לו לנשום עמוק ולספר לי מה קרה. הוא לקח אוויר מלוא הריאות ואז אמר לי שהוא קפץ על הכורסא בסלון והחלון נשבר. הוא לא הספיק לסיים לספר את קורותיו, הוא חזר לבכות וגם לגמגם את המנטרה שלו בדקות האחרונות. הלכנו לסלון וראינו ביחד את החלון. הזכוכית היה חור כאילו קליע של אקדח נורה לעברה. נדמה היה שכל הזכוכית עומדת ליפול ורק איזושהי שערה וירטואלית מחזיקה של הכל. לקחתי את י' הצידה. אמרתי לו שאני לא כועס עליו. הסברתי לו שזה רק חלון ושתאונות קורות. חזרתי על המנטרה שלי ... "אני לא כועס עליך" , "אני לא כועס". י' נרגע. הסברתי לו שמה שחשוב זה שהוא לא נפגע , שהוא לא פגע באחרים ושאם אפשר לתקן את ה שעשה בכסף אז זה לא שווה בכי וכאב לב. י' לא הבין על מה אני מדבר - זה היה יותר מדי אבסטרקטי. הבטתי בו , המשכתי להרגיע אותו ואמרתי לו שאני לא כועס ושפשוט יאסוף את עצמו וירגע. י' אמר לי אחכ שחשש שהוא יצטרך לשלם על הנזק ושאין לו כסף. אמרתי לי שאני אשלם ושהוא לא צריך אפילו לדאוג יותר. העניין יטופל ע"י זגג ומחר הכל יחזור למצב הקודם. כיוון שאנחנו גרים בבניין רב קומות מיד עלה החשש שאם לא נדביק איכשיהו את חתיכות הזכוכית הם עלולות ליפול לרחוב ולפצוע שלא לדבר על להרוג משהו בשוגג. ירדנו לחברת האחזקות בבניין והודענו להם על הנזק. כשנשאלנו מה קרה פשוט אמרתי שרהיט נדחף לכיוונו של החלון בטעות ומעוצמת הפגיעה החלון התנפץ. בני שבא איתי, כבר היה מוכן להודות בעבירה ולבלות מאוחרי סורג ובריח. בני שאל אותי אם כדאי להגיד לאיש האחזקה שהוא זה ששבר את הזכוכית ואמרתי לו כמובן שהוא לא צריך לעשות דבר כי אני מטפל בכל ולוקח את האשמה עלי. בני נרגע. איש האחזקה עלה לדירה שלנו והדביק את שברי החלון באגד מדבק צהוב רחב פס ואמר שמחר משהו כבר יבוא לתקן את זה. בני נרגע סופית ועלה על יצועו. עכשיו הוא ישן. במהלך התקרית המצערת הערב לא יכולתי שלא להיזכר בשלושת החלונות שאני שברתי בתור נער. החלון הראשון היה בחדרי. הכניסה לחדרי היתה עשויה מדלת זכוכית. ארחנו בבית את ד'. ד' ואני השתובבנו והוא דחף אותי לכיוון הדלת. איבדתי שיווי משקל ונחתי בתוך הזכוכית. אמי ואבי רצו לכיוון החדר כדי לראות מה קורה וקצת אחרי שדאגו לי בכו מרה על הנזק שנגרם לכיסם ועל ההוצאה הכספית המיותרת ושאני וד' יצרנו. לאמאותו יום לא הפסקתי להאשים את ד' בטעות וד' כבר לא ביקר בביתינו לעולם. המקרה השני היה כשרצתי לכיוון המרפסת הישנה שלנו בסלון. בבתים הישנים היו אז דלתות הזזה ענקיות מזכוכית. לא ראיתי לאן אני רץ ופגעתי בחלון. אני לא זוכר צעקות או כעסים אבל אני גם לא זוכר שניחמו אותי ודאגו להגיד לי שאוהבים אותי למרות ששברתי את החלון. אני רק זוכר את אמא של אמא (סבתא שלי) שהסתכלה על האצבע המדממת שלי ואמרה לאימי שצריך לשים לי פולי קפה טחונים על היד כדי לעצור את זרימת הדם. המקרה האחרון אירע בבניין מגורים סמוך שנים אחרי שני המקרים הקודמים שתארתי. שיחקנו כדורגל. ר' היה שוער ואני הבעטן. למזלי הרע בעטתי את הכדור גבוהה מעל השער לכיוון חלון קטן של חדר מדרגות. החלון התנפץ לרסיסים. ו' השכן שהיה בוועד הבית יצא החוצה ואמר שראה אותי אבל אני לא הייתי מסוגל אז להודות. אולי לא יכולתי לקחת אחריות בגלל שידעתי שהורי יגיעו למסקנה ששוב ביזבזתי להם את מיטב כספם והעדפתי פשוט לא להתמודד. ברחתי כול עוד נפשי בי ותנחשו מה, מעולם לא פקדתי יותר את דלת אמותיו של אותו הבניין ןפיספסתי הרבה הזדמנויות סוציאליות בגלל אותה טיפשות.

לא תנצחו אותי

מילים ולחן נעמי שמר.

שירה יהורם גאון

מחלוני אני רואה
רחוב כמו נהר גואה
ואנשים לעבודת -
יומם הולכים
ותינוקות של בית רבן
עם הילקוט שעל גבם
ובידיהם כמה
ענפי הדס פורחים
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר

מחלוני אני רואה
מטוס ממריא, מטוס דואה
ומתחבא בעננים
הרחוקים
אני שומע מכונה
במנגינה הנכונה
שמתגלגלת בחוצות
ובשווקים
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר

בחלוני אביב וסתיו
ויום גשום ויום שרב
ואור וחושך ויחיד
ומקהלה
זה מתערבב, זה מתערבל
שירי קינה, שירי הלל
ולפעמים זו המולה אחת גדולה
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר