לאחרונה, הסוכן שאני עובד איתו לא מייצר את הסחורה ובעצתה של אשתי היקרה, התחלתי לחפש סוכן ("רעב") נוסף. יצרתי קשר עם אדם שהומלץ ע"י חבר ומשיחות ראשוניות, נראה שהוא עובד בסטנדרטים אחרים ומסוגל על הנייר לספק את מה שאני מבקש ובתנאים הרבה יותר טובים. אחד הדברים הראשונים שלמדתי הוא שלא פשוט לנהל שני סוכנים במקביל מכיוון שיש לא מעט דילמות שצריך להתמודד איתם. נראה שהדילמה הגדולה ביותר היא הרצון האישי שלי להיות צודק (פייר) מול הצורך העסקי להיות חכם.
מה למדתי עד עכשיו? (הרבה קרדיט לאשה שמנוסה מאוד במוד כזה של עבודה)
יש מקום ליותר מסוכן אחד
לא להתבייש בעובדה שאתה עובד עם עוד מקור ... הרי הראשון לא סיפק את הסחורה
תחרות בריאה בן סוכנים מגדילה את הסיכוי שהעיסקה תהייה כדאית יותר עבור הקונה
לכל סוכן הפלוסים והמינוסים שלו
לא לספק לצד השני מידע מפליל על פעילותך - לשמור את הקלפים קרוב לחזה
לא לשרוף גשרים עם הסוכן הישן, לפחות לא עד שהחדש מספק את הסחורה המבוקשת
לחלק את הטריטוריה כך שאף אחד מהם לא ידרוך על בהונותיו של האחר ויפריע לעבודתו
לא צריך להעלות כרגע נושאים עתידיים ולא וודאיים על הפרק רק כדי להרגיש טוב (להתמודד עם צרה בשעתה)
עקרון הראשוניות: לא להשתמש במידע שסופק ע"י צד אחד באמצעות הצד האחר
לא לערב אמוציות: להפסיק התקשרות רק אם היא עושה (או לא עושה ) שכל כלכלית
לצערי, בצעירותי, אולי בשל בורות אינטלקטואלית או בשל חוסר חשיפה מספקת, לא ניקרתה בדרכי ההזדמנות לקרוא על , לפגוש את או להיות שותף בארוע שישפיע על חיי, על חשיבתי או על תפיסתי את העולם. אני מדבר על אישיות או ארוע מכוננים שיש להם פוטנציאל לכוון אדם לעבר היעוד שלי ולקבוע את התלם שבו יצעד כדי לממש את עצמו. אני שמח לבשר שבשבוע שעבר יצא לי לקרוא על ג'רלדין פררו ולאמר את האמת, התרשמתי מאוד. מדובר באישה מצליחה שעסקה בהוראה, שלמדה משפטים בערב, שמצאה עבודה בתור תובעת, שנבחרה לקונגרס האמריקאי, שהיתה לאישה הראשונה בהיסטוריה של האומה שנבחרה לייצג את המפלגה הדמוקרטית כסגנית נשיא במרוץ לנשיאות , שהיתה שגרירה באו"ם, שהיתה עיתונאית, סופרת ואשת עסקים ועוד ועוד. לא, גם הפעם, בעבקות הקריאה, לא נוצר ארוע מכונן, כזה שסיפרתי לכם שהיה לי חסר במהלך התבגרותי אבל, ללא ספק, התחנות שהאשה המופלאה הזו, שנפטרה בינתיים, פסעה בהם, נתנו לי בהחלט השראה וגרמו לי לשאול את עצמי הכיצד יהפוך אדם ליצור שמח, בעל מוטיבציה , יצירתי ומסופק? לא שיש לי את התשובה לשאלה הזו אבל תשובות אליה, אני מאמין, אפשר לקבל אם לומדים על ומיניסיונם של אחרים. האמת, גם את שאלת המחץ שתארתי ראיתי בקונטס דומה בפרומו של סרט שאני מתכוון לראות בקרוב. הסרט (the race to nowhere) עוסק במרוץ האינסופי של הדור שלנו לשום מקום ושואל בפשטות, מדוע השיטה (מערכת החינוך והחברה) גוזלת את הילדות של ילדינו וגורמת להם להיות במרתון מתמשך שכל יעודו להגיע למשרה הנכספת, הנחשבת, זו שיוצרת הרבה ממון בבנק - זו שלא בטוח שהיא גורמת לאושר, מוטיבציה וסיפוק. אין כאן בהכרח סתירה שכן לאנשים כמו ג'רלדין, יותר מסביר שהייתה אידיאולוגיה ואג'נדה שגרמו לה להגיע לצמרת אבל בל נשכח, שקשה למצוא היום אינדיבידואליים בעלי אידאולוגיה ובמקומם, אפשר בהחלט למצוא הרבה ילדים, מתבגרים ומבוגרים, שלא מוצאים את עצמם ובמקום, הם נמצאים במאבק מתמשך לרצות את החברה שבה הם חיים וזאת במקום למצוא את יעודם, להתפתח בכיוון ולהרגיש מאושרים ומסופקים.
בשבוע שעבר, אחרי התלבטויות, החלטנו שהגיע הזמן לתת ל י' ו מ' דמי כיס. כל אחד מהם יקבל כל שבוע כסף שהוא שווה ערל למחצית מגילו. הסברנו להם שהם יכולים לעשות עם הכסף כאוות נפשם - הם יכולים לבזבז את כולו על ממתקים אבל לא שכחנו גם להסביר שהם בהחלט יכולים לחסוך חלק ממנו ובעזרת הממון שייחסך, לרכוש מוצר או שרות גדול יותר. הילדים אהבו את הקונספט. אתמול בבוקר י' פונה אלי ושואל אם כדאי לו לקחת דולר כדי לקנות ארטיק בהפסקת הצהריים. אמרתי לו שבטח. הוא חזר אחרי כמה רגעים ואמר לי שהוא דווקא מעוניין לחסוך את הכסף ואז שאל אם אני אוכל לתת לו את אותו הדולר. אמרתי לו שלא, שזוהי בדיוק מטרתם של דמי הכיס השבועיים והוא התבונן אלי שוב, עצוב משהו, ואמר, "אני חושב שאוותר על הארטיק". אמרתי לו שזו בחירה שלו והסברתי שהוא לא צריך לשכוח לאזן את החסכון עם ההנאה. כהמלצה לחיים טובים יותר המלצתי לו להיות קצת יותר נהנתן וקצת פחות קמצן ותנמיד לשמור לפחות רבע מההכנסה בחשבון חסכון. הוא חייך. אחכ הוא הלך לאחותו ושאל אותה בשיא התמימות אם היא תהייה מוכנה לתת לו דולר כדי לקנות ארטיק - היא כמובן לא היססה ושלפה את המזומנים מהארנק שלה. בשלב זה התערבתי שוב והסברתי לשניהם את הקונספט של "משחק סכום אפס" (הרווח של כל משתתף מאוזן במדויק על ידי ההפסד של המשתתפים האחרים). ביקשתי ממנה לקחת בחזרה את הכסף שלה וממנו להחליט מה הוא רוצה לעשות עם כספו. י' בחר בסוף בארטיק. קשה להיות ילד :)
להתאמץ, להתאמץ ושוב להתאמץ - קשה באימונים קל בקרב
אתמול י' הכין שעורים. י' היה צריך לכתוב תאור של דמות שהוא קרא. י' לא תמיד מתאמץ, מנסה לעשות את המינימום וכותב בצורה טלגרפית. אחרי שהוא הציג בפני את פרי עמלו הסברתי לו שהתוצאה סבירה אבל שהוא יכול בהחלט לעשות משהו יותר טוב. י' לקח את המחברת וירד למטה לסבב תיקונים. הוא חזר אחרי דקה והציג שוב את היצירה. שוב הסברתי לו שאפשר לעשות קצת יותר. שאלתי אותו אם הוא רוצה עזרה והוא אמר שכן. כאן צריך לזכור שיש את ההתלבטות של כל הורה האם לחצות את הגבול הדק והעדין של להכתיב לו את התסריט או לגרום לו (זה לא פשוט בכלל) לייצר משהו טוב יותר עם קווים מנחים. התחלנו לעבוד על החומר ביחד ובנינו לאט את התאור. י' נוכח לדעת שהתאור העשיר יותר היה טוב יותר מהתאור הטלגרפי שלו. בסוף אמרתי ל י' שהוא צריך לנסות להיות הרבה יותר אופטימי ולשכנע את עצמו שבכל משימה הוא צריך לתת את המקסימום כי כל תרגיל כזה בונה אותו. אחרי שסיימנופסענו לכיוונו של האוטו שלנו כדי לאסוף את אחיו של י' מהגן. שאלתי את י' למה הוא חושב שאני מנסה לגרום לו להתאמץ יותר. י' חשב שנייה ואמר משהו ממיס : "כדאי להתאמץ יותר, כדאי להיות תלמיד טוב ולהצליח בלימודים כי אז יפתחו בפני יותר הזדמנויות תעסוקתיות בעתיד ואז אוכל לבחור מה אני רוצה להיות שאהייה גדול". מה תגידו על זה?
להיות מי שאתה רוצה להיות כי אתה יכול
לפני כמה ימים קיבלנו ספר מסופרת צעירה. כשהסופרת כתבה לנו הקדשה על הספר וחתמה, אמרתי לבתי מ' שזו שחותמת עכשיו היא זו שכתבה את הסיפור - מ' התרגשה נורא ושאלה אם גם היא יכולה להיות סופרת. אמרתי לה את מה שאשתי אומרת להם תמיד : "את יכולה להיות כל מה שאתה רוצה להיות". אתמול מ' חזרה מבית הספר עם סיפור קצר שהיא כתבה וציירה ופתאום קלטתי כמה הדברים שאנחנו אומרים או עושים כל כך חשוב וכמה הוא משפיע על ההתפחות שלהם ומעצב את מי שהם יהיו כשיהיו גדולים. אחת המשימות הכי קשות של ההורות הוא לחשוף את הילד למספר רב של תכנים/נושאים/תחומי עניין תוך שאתה עצמך מהווה עבורם מודל חיובי לחיקוי החשיפה אם דרך קריאת ספרים, עיסוק בהובי או שיחה כדי לפתוח את הצוהר , לספק את הסקרנות ולהיות הגשר בינם לב הגילוי המסעיר שיעסיק אותם בבגרותם.
תיק אוכל
אם יש משהו שאני פשוט אוהב לעשות הוא לארגן לילדים בכל יום את תיק האוכל שלהם. בכל יום שאני עושה זאת , אני מנסה להיות יצירתי, בריאותי ולא משמעמם. אני מציע מגוון של ארוחות חמות, חטיפים, שתייה, פירות וירקות ומעל הכל תמיד שואל את הילדים מה הם היו רוצים ומנסה על כמה שניתן לענות על הרצונות שלהם. אני כל כך נהנה ואפילו משתעשע עם שותפתי העתידית לעסקים להקים "אימפרייה קטנה" שתספק שרות של ארוחות בריאות מגוונות ומסקרנות לילדים באותה אהבה שאני עושה זאת ליילדי שלי.
אין ארוחות חינם : הזהרו מרשעים שרוצים לעשות כסף קל תוך שהם שודדים אתכם ולא מספקים שום סחורה
אנחנו מחפשים אוטו חדש. מצאנו כזה ברשת והתחלנו להתכתב עם המוכר. הנ"ל סיפק אינפורמציה די משכנעת, היה זמין ומהיר לענות על שאלות במייל אבל לא היה מוכן לדבר איתנו בטלפון. עקב שרותו הצבאי של המוכר במדינה זרה, הוא אמר לנו שהרכב שמור בתוך בסיס צבאי במדינה אחרת ולכן, כדי להבטיח את כדאיותה של העיסקה, המוכר ביקש שנעביר את הכסף לסוכן ביניים נייטרלי ובעל שם בתחום (איביי) שישמור על הכסף עד שאנחנו נאשר את הרכב. המוכר גם הבטיח לשאת בהוצאות של המשלוח והגדיל לעשות שאמר שיש לנו חמש עשרה יום לבדוק את הרכב מרגע ההגעה ואם אנחנו לא נהייה מרוצים, נוכל לבטל את העסקה והוא ידאג להחזיר את הרכב ללא תשלום מצידינו. למרות שזה היה מסריח כבר מההתחלה, ולמרות שזה היה נראה יותר מדי טוב כדי להיות אמיתי, אמרתי לאשתי שאם היא כל כך רוצה את האוטו אז שתלך עך זה ... מה יכול להיות גרוע אם עושים עסקים עם גוף כמו איביי ..... אשתי התכתבה עם המוכר והוא שלח לה את כל הפרטים כדי לגלגל את העיסקה קדימה. רגע לפני שחלצנו סנד, אמרתי לאשתי לחכות רגע ... תודות לפלאי הטכנולוגיה (האינטרנט) עשינו חיפוש מהיר וגילינו שמדובר בתרמית. הרכב הוצע למכירה במדינות שונות במחירים שונים תוך כדי שהמוכר מספק סיפורי כיסוי שונים. עשינו חיפוש נוסף והסתבר שלא מעט אנשים היו קרובים ליפול בפח ועל כן חשפו את סיפוריהם ברשת. מיד שלחנו למוכר אימייל שאומר שאנחנו כבר לא מעוניינים ופתאום הנ"ל הפך עורו ובמקים להתעניין מדוע ולנסות לשכנע אותנו לקנות הוא הפסיק להתכתב איתנו. ועל כל זה נאמר "פתי מאמין לכל דבר, לחתול ולעכבר ... שמרו נפשכם מאוכלי חינם המנסים לחיות כטפילים על גבה של החברה ועל כתפיהם של אנשים מן השורה שמרוויחים את לחמם ביושר ורק חולמים להיות בעלים של מכונית אדומה עם גג נפתח.
אתמול הגיע האימייל שנשא בתוכו את הציון שלי במבחן בפסיכולוגיה חברתית. הציון היה הציון שציפיתי לו כיוון שבסיומו של המבחן, הרגשתי שעשיתי את המוטל עלי בצורה הטובה ביותר ועל כן יותר מסביר שאקבל ציון גבוהה שישקף את ההשקעה שלי. למרות שידעתי שהציון יהיה גבוהה, חיכיתי לו ובגלל הטוריות שבי, עיכבתי את השתתפותי בסמסטר שנפתח לפני שבועיים עד לאתמול (טוב לא בדיוק עיכבתי אבל ללא ספק התחלתי אותו על אש נמוכה מאוד ... ולא ידעתי למה) . באופן מפתיע, אחרי שהגיע הציון, ואחרי שצעקתי למסך של המחשב (והתכוונתי למנחה ח') משהו שלמדתי מבני י' (שהולך ככה: "בפנים שלך" שבתרגום חופשי מאנגלית אומר .. נא נא נא קיבלתי את מה שמגיע לי למרות שחשבת את שאני לא ראוי לזה), הרגשתי שאפשר להתקדם לפרויקט הבא אבל יחד עם זאת, הרגשתי שאין לי רוח במפרשים שתיקח אותי קדימה לעבר המטרה - קרי תתמרץ אותי להתחיל את הסמסטר האחרון והנכסף. היום הבנתי שהמחזוריות הזו כניראה נובעת מהעובדה שאנחנו (בעלי הפרעת קשב/היפראקטיביות) לא כל כך ששים להתחיל פרויקט חדש כי אנחנו כבר מתארים לעצמנו את הכאבים שמלווים סוג כזה של התחלה ומעדיפים להמשיך לחיות על זרי הדפנה או לעכב בצורה חכמה דברים חדשים בתחבולות שונות. את התובנה הזו יצרתי אחרי שראיתי את בני י' נלחם בשעורי הבית שלו אתמול. אז נכון שבכיתה ב' של היום, לומדים נושאים מורכבים (למשל שברים) שאנחנו בתור ילדים למדנו בכיתות מאוחרות יותר אבל זו לא סיבה להתחיל את השעורים בשלוש וחצי אחה"צ ולסיים אותם בערך בשמונה. כמובן שהוא לא למד רצוף ארבע וחצי שעות כיוון שבפרק הזמן הארוך הזה אספנו את אחיו מהגן, התקלחנו, אכלנו ארוחת ערב אבל אפשר כן לאמר שברוב הזמן, י' בעיקר ניסה להתחמק מלהתחיל לעשות שעורים כי כמו לאבא שלו (שסובל מאותה בעיה), גם לי' יש הפרעת קשב/ריכוז, שגורמת לו להיות "טורי" ולכן לא קל לו (למרות ששעורי בית הוא כבר עניין מונוטוני שהוא חווה כל יום), להתחיל פרויקטים חדשים שמצריכים ממנו להוציא אנרגיה גדולה. י', כמו כל יצור אנושי, יודע שכיף לקבל תגמול אבל שעדיף להתרחק מעונש, ועבורו, ההתחלה הזו היא עונש של ממש (שנתפס אצל אחרים כעצלות וכרצון להתחמק מאחריות) כי הוא צריך לשבת במקום אחד בפרק זמן יחסית ארוך, להתרכז, לקרוא הוראות, לעקוב אחריהם (לפעמים ארוך ומסובך ומצריך מולטי טסקינג) ולמלא את הדרישות השונות שהמשימות דורשות ממנו. כדי להימנע מהעונש, י' בוחר לרוב באסטרטגיה ידועה ששמה "המפלט הקל". באסטרטגיה זו, י' מחפש באופן אקטיבי אחר מקורות הסחה שונים (חלקם קוראים גם באופן טבעי בגלל לקותו) שיספקו לו תירוצים מתירוצים שונים לא להתמודד על המטלות ותאמינו לי שבבית עם שלושה זעטוטים, אין בעיה בכלל למצוא מקור הסחה מתאים. אז זה נכון שאני לא טלית שכולה תכלת וסביר שאם הייתי משקיע את כל מרצי ונותן לי' מאה אחוז תשומת לב, היינו מסיימים מוקדם יותר אבל, אני לא צריך לתרץ את המצב ולהסביר שניסיתי במקביל להכין ארוחת ערב (הפירה אגב נשרף לי), שניסיתי להקדיש מספר רגעים ל מ' (מזל ש ת' היה עדיין בגן), שרציתי לסיים את שעורי הבית שלי עצמי וגם שניסיתי לחנך את י' לעצמאות. אז אחרי מספר ניסיונות שבהם ניסיתי להסביר לי' שהוא זה שנושא באחריות ועל כן צריך לסיים בעצמו את שעורי הבית, ואחרי שצפיתי בו מוצא עוד סיבה למה כדאי לדחות אותם, הסברתי לו שאני עומד לכתוב למורה שלו מכתב פשוט שאומר שי' התעצל לבצע את המטלות ולכן יגיע לבית הספר ללא שעורי הבית. באותה שנייה שאמרתי את אותם הדברים, הבנתי שטעיתי כי במקום לעזור לו לנתב את יכולותיו ולתעל אותם לכיוונים חיוביים, אני "גונב לו אסימונים". י' פרץ בבכי אדיר והתחנן על ברכיו שאני לא יגרום לו לעוד מפח נפש עם מורתו. באותו הרגע שזה קרה פשוט נפל לי האסימון שלי שאני בדיוק כמוהו. אני גם לא אוהב להתחיל משהו חדש ואני גם דוחה את הקץ כדי להימנע מהעונש. יותר מזה, הבנתי שהרבה פעמים אני רוצה ללמד אותו על עצמאות כי אני רוצה ללמד אותי עצמאות מהי. במילים אחרות, בעצם, כשאני נלחם בו אני למעשה רואה בו את בבואתי ונלחם בעצמי - על מי שאני הייתי ואל מי שאני יכולתי להיות אם היו מגלים אצלי את התופעה שממנה שנינו סובלים. עצרתי לרגע הכל. שלחתי אותו להירגע, ישבתי עם עצמי שוב וטיכסתי עצה. חזרתי אליו ואמרתי לו שאני עומד לעזור לו , שביחד נספק אחד לשני מוטיבציה להתחיל ושביחד נמצא אסטרטגיות שונות לפתור את הבעיה. שאלתי מה הוא לא הבין והוא ניסה להסביר לי שכל הקונספט של שברים לוט בערפל. לקחתי נייר ... הסברתי לו שזה שלם, גזרתי את הנייר לחלקים שווים והסברתי לו שכל חלק כזה הוא חלק משלם אבל בגלל שהוא לא שלם הוא שבר (שבור .. חלק מאחד גדול) והוא התחיל להבין. השתמשתי ביכולות שלו לזכור וביכולות הויזואלית שמעתית שלו כדי לספק לו מוטיבציה. עברנו על שאר התרגילים וניסיתי לעזור לו מבלי לתת לו את התשובה (קו עדין ודק שאפשר בקלות לחצות אותו) ... כך המשכו בנושאים האחרים שאותם דחה או התקשה בהם וסיימנו את שעורי הבית. לא פשוט ידידיי אבל אפשרי. צריך המון כוח, המון אומץ והרבה אורח רוח כדי להתמודד עם ההפרעה של י' וכל ניצחון מחזק. הסוד הוא להצהיר על פרק זמן מוגדר שבו יש לסיים את המשימה (בפרק הזמן הזה המבוגר האחראי צריך להיות צמוד לילד), למצוא את הדרך לספק את המוטיבציה הראשונית, לשמור על אותו איזון שבו המבוגר העוזר מפרה את הילד עם תובנות ואסטרטגיות אבל לא מספק לו את התשובה (כי לא משם תבוא הישועה) וגם לזכור שצריך להמשיך לספק את המוטיבציה (תמיד לשמור אותו על אש קטנה וחס ושלום לא להעלם) כי קל ל ילד כמו י' ולאחרים שסובלים מאותה הפרעה לאבד פוקוס ולנדוד לספרות אחרות. אני יודע שאין לי את כל הידע, אנ יודע שאני צריך לחפש ולקבל תמיכה, אני יודע שעוד נכונו לי תיסכולי רבים, אני יודע שאני בורג אחד מתוך מערכת שצריכה לתמוך בילדים כאלו, אנ יודע שאני לא עושה את המקסימום אבל, אני משוכנע שאנחנו בכיוון הנכון. למרות ש" האדם יכול להישאר נטוש ובלי כוחות - ממש כמו חוף", אני דווקא ניזון מהמטאפורה הבאה שבא אני אומר לעצמי שאם אני הצלחתי להסיט את הספינה הטובעת שלי לעבר חוף מבטחים שיש בו עצי קוקוס וחול לבן, אז אין סיבה שלא אוכל להסיט גם את ספינתו של י', מעלה אחרי מעלה כי המסע ארוך ומפרך, לעבר חופים דומים.
חופים
מילים: נתן יונתן
לחן" נחצ'ה היימן
חופים הם לפעמים געגועים לנחל. ראיתי פעם חוף שנחל עזבו עם לב שבור של חול ואבן. והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות ממש כמו חוף.
גם הצדפים כמו חופים, כמו הרוח גם הצדפים הם לפעמים געגועים לבית שתמיד אהבנו אשר היה ורק הים שר לבדו שם את שיריו.
לפני כמה ימים ביקשתי לרשום את בני י' לסדנא לשיפור מיומנויות חברתיות. התכתבתי עם הבחורה שיצרה את הסדנא ועומדת להנחות אותה ודי שמחתי שיש כזה היצע באזורינו שיכול לעזור לי' ולתרום לו רבות. לפני יומיים קיבלתי אימייל משמח שאני צריך לאשר את השתתםפות ולהעביר סכום מסוים עבור שמונת המפגשים של הסדנא. החזרתי אימייל שאומר שבני לא יוכל להשתתף באחד המפגשים כיוון שאנחנו בחופשה ושאלתי בתמימות אם יש שעורי השלמה או שבמקום לכתוב צ'ק עבור שמונה שעורים אני פשוט אכתוב צ'ק עבור שבעה וכך יבוא לציון גואל. התשובה של מנחת הסדנא לא אחרה לבוא והיא כתבה לי בזו הלשון : אנחנו לא גובים פר שעור, אתה צריך לשלם את מלוא המחיר גם אם בנך לא ישתתף באחד או יותר מהשעורים ובמילים אחרות היא רמזה שאם כל זה לא מתאים לי אז אני מוזמן לא לשלוח את בני לסדנא ולחפש לי מקומות חלופיים. הבוקר רתחתי מזעם שקראתי שוב את תשובתה. היד שלי לא מצאה מנוח וכתבתי לה אימייל בזו הלשון: אני מכיר את הקונספט של תשלום מראש לעומת תשלום עבור שעור בודד - תודה! אני מוכרח לאמר לך, למרות שזה יתפס או ישמע כגסות רוח, שהההצעה שלך לא ממש מעודדת אותי להירשם והיא איננה במקום עבור מי שמנסה להחדיר שרות חדש באזורנו . א' כיוון שאת לא מספקת שום אופציה חלופית למי שיש לו בעיה (שעורי השלמה), ב' בגלל שאת גובה פי שניים מהמתחרים ו ג' בגלל שאת פחות או יותר רומזת שאלה תנאי העיסקה ואם לא בא לי אז אני מוזמן ללכת. חתמתי את המייל במילים ... "ביום ו' אודיע לך סופית אם אני מחליט לרשום את בני לסדנא שלך". לפני שלחצתי "שלח" לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי שאני אשאל את דעתה של אשתי בנושא. כשאשתי קמה בבוקר, סיפרתי לה את ההיסטוריה ואת מה שאני עומד לעשות והיא שאלה אותי בעדינות אם אני מפגר. אמרתי לה שאני רוחת מזעם שיש אנשים שפשוט לא איכפת להם ואם אני הייתי מנהל את הסדנא כניראה שזה היה נראה אחרת. אשתי אמרה לי שזה המודל העיסקי שהם החליטו לממש ושהם כניראה לקחו בחשבון הפסדים עתידיים ופגיעה בשמם הטוב בגין אנשים כמוני שבעקבות האימייל שנשלח יחליטו לא להיצטרף לסדנא ושאני צריך פשוט להחליט אם אני מעוניין להיצטרף בתנאים שלהם או לא מבלי לנסות להטיף להם מוסר. אחרי שהבטתי באשתי ממושכות, הבנתי שוב שבחיים לא תמיד חייבים להיות צודקים. הודתי לה על חוכמתה ואמרתי שאני לא אשלח את האימייל. אם אני יגיד לכם שאין לי את הרצון ללמד את אותה בחורה לקח אני אשקר כי "אני תמיד נשאר אני" אבל אני מוכרח ללמוד להתאפק!
ה די אס וה וי של בני התקלקלו. את שני המכשירים הבאנו מהצד שני של העולם שלא מכיר את הציווי "אל תעתיק" ומיותר לציין שהקופסאות מכילות שלל משחקים שאותם קיבלנו בפרוטות מהזייפן המקומי ושמחירים בשוק החופשי עצום. מחיר התיקון של קונסולות המשחקים הללו לרוב לא מצדיק את תיקונם שכן המחיר של טכנולוגיה ישנה יורד מדי יום אבל בגלל אותו אוצר שטמון בהם פנימה, כן היה חשוב לי למצוא משהו שיעזור לי לתקן אותם למרות שעלות התיקום תהייה כמו לקנות מכשיר חדש. במשך שבועות חיפשתי ברשת אדם קרוב למקום מגורי שיש לו חנות את גרא'ג שבו הוא מתקן את הקונסולות במחיר מופקע ולא עלה בידי למצוא אחד כזה. באמצע שבוע שעבר לאחר חיפוש נוסף וכניראה דקדקני יותר העלתי בחכתי ה"גוגלית" ספק שרות מקומי שהתהדר בכישוריו לתקן מכשירים כאלו. מיד הפשלתי שרוולים והתקשרתי אליו. הוא אמר לי שהוא בדיוק עבר מקום והזמין אותי לסור למשרדיהם החדשים באזור שמרוחק כארבעים דקות מהבית שלי. הייתי שמח שסוף סוף מצאתי משהו ומיד הכנסתי את מטלטלי לרכב ושמתי פעמי אליו. הגעתי לבניין בקצה רחוב שלא נשא את שמו של בעל העסק ומולי הייתה רק מספרה ומזללה מקומית. הרמתי לבחור טלפון ושאלתי אם אני עומד במקום הנכון. הבחור הפציר בי שכן ואחרי מספר דקות ביקש ממני לעלות לקומה הרביעית. נכנסתי בדלת קטנה ונדהמתי לראות שהמקום ריק. אין תצוגה, אין מעבדה, אין טכנאים בחדר המיותם ישב בחור מנומנם שחיכה לתיקון מכשיר האייפון שלו והעל המקום, צעיר בעל חזות אסיאתית. באתר שלהם ברשת הם התהדרו בעובדה שתוך שעה המכשיר שלך מתוקן ואחרי שפרקתי את הסחורה מהתיק שנשאתי איתי, הבחור אמר לי שלא שעה ולא נעליים, ושרק בסוף היום הוא יוכל להגיד לי בכלל אם אפשר לתקן את הנזק. חשבתי שהוא צוחק עלי. הסתכלתי לעבר המנומנם האחר כדי לקבל קריאת כיוון ולהבין האם אני חלק ממתיחה אבל הבחור השני לא שיתף פעולה. חשבתי לתומי שאין לי מה להפסיד שכן המכשירים גם ככה לא פועלים אבל הצד הישראלי שבי, זה שלא רוצה שידפקו אותו, מיד אמר לבחור, נסעתי כמעט שעה אליך, אני חייב לקבל תשובה עכשיו ובנוסף, אני לא הולך להיות חלק מסטטיסטיקה עצובה של מקרי הונאה. הבחור השמיך לחייך ואמר לי להשאיר במקום את הקונסולות ולמלא טופס שבעזרתו הוא יצור עימי קשר. הוא גם גילה לי שאנחנו למעדה שכנים ושאם הוא יצליח לתקן את הנזק אז הוא יביא לי את המוצר המתוקן הביתה. מילאתי את הטופס תוך כדי זה שאני מדמיין לעצמי את הכותרת בעיתון שתגיד שפריאיירים לא מתים אלא מתחלפים והלכתי לדרכי. יצאתי משם בתחושה שאין מצב שהבחור מתקשר אלי יותר ושזה הזמן להתקשר לבני והלסביר לו שאין יותר קונסולות. נסעתי הביתה משועשע וסיפרתי את הסיפור ההזוי לאשתי שכמוני לא האימנה שהוא יתקשר. אחר הצהריים המאוחרות של אותו יום, אחרי שלא שמעתי ממנו, התקשרתי אני אליו והוא סיפר לי סיפורים מסיפורים שונים ובייחוד טען שהוא בדיוק עבר מקום ולא הספיק לבדוק את המכשירים. תחזקו אצלי התחושות שמדובר במעשה הונאה וכבר ויתרתי על המוצרים ואמרתי לעצמי שיהיה לו לבריאות איך הוא הצליח לעבוד עלי ולגרום לי לבטוח בו. במחשבה שנייה דמיינתי את עצמי נוסע אליו חזרה, שובר את הדלת וכאשר אני מגלה שאין מאחוריה אף אדם, המשכתי לדמיין לעצמי שאני פוסע לתחנת המשטרה הסמוכה ומגיש תלונה ואגב מגלה שעוד חמישים אנשים כמוני מנסים לעשות את אותו הדבר. בסיום שיחתנו הבחור ביקש שאצור איתו קשר מחר וכך היה. בשעה תשע וחצי בבוקר הרמתי אליו טלפון ולהפתעתי הוא הסביר שמצא את מקור הבעיה והוא יתקן את המכשירים עבורי ויביא לי אותם הביתה בערב. כמובן שלא האמנתי למשמע אוזני אבל אמרתי לעצמי אשין לי ממש מה להפסיק. להפתעתי כי רבה, הוא יצר איתי קשר בשמונה בערב ואמר שהוא מגיע. הוא חנה בפתח הבית שלנו ונתן לי את שני המכשירים. נתתי לו את הכסף שביקש ואמרתי לו שאבדוק את המכשירים יותר מאוחר ואומר לו אם הם עובדים כמצופה. חיברתי את המכשירים והוי עבד והצליח לקרוא דיסקים. המשכתי להוציא ולהכניס דיסקים ל וי כדי לבדא שהוא עומד בעומס וגיליתי שהוא עובד מצויין. שמחתי. בבוקר נתתי את ה די אס לבני וביקשתי ממנו לתפעל אותו. בני שמח מאוד אבל גילה שהכפתור שמזיז את הדמויות שמאלה לא עובד ולכן הוא לא יכול לשחק במכשיר. לא היססתי ושלחתי לבחור האסיאתי אס אמ אס בזו הלשוןL ה וי עובד - תודה! ה די אס לא עובד, בוא לקחת אותו! חשבתי שהוא לא יענה לי כבר אבל הופתעתי כשהבחור נכנס שוב לביתי ולקח את המכשיר לתיקון חוזר ללא תשלום. בערב הוא חזר ונתן לי את המכשיר ואפילו גילה לי שהם החליפו חלק אחר על חשבונם שהתקלקל בשעה שהם חיברו מחדש את המכשיר לאחר תיקונו. ממש לא האמנתי ונזכרתי בחוייה ההזויה שלי בחנות שלו ומיד אמרתי לעצמי שאני מוכרח להאמין יותר לאנשים שכן יש לא מעט חארות בעולם אבל יש גם עדיין לא מעט אנשים טובים באמצע הדרך. אתמול פגשתי משהי שהתצוגה של ה אייפון שלו היתה מנופצת. סיפרתי לה את הסיפור ההזוי הנ"ל ואמרתי לה ליצור איתו קשר שכן יש סיכוי רב שהוא יתקן לה את המכשיר. אני שמח שיכולתי להכיר תודה לאותו ברנש שלמרות שלא עשה עלי רושם ראשוני הצליח להפתיע אותי מעל המצופה!
אני שמח שאני יכול לשבת עכשיו מול המחשב שלי ולפרוש את מחשבותי בצורה בהירה וברורה אבל אני מצר על כך שבעִידַן רִיתְחָא, אני לא יודע לשלוט מספיק ברגשותי ועל כן (למרות שלמדתי לתקן עוולות תוך כדי), אני אומר דברים שאחרי מעשה אני נוטה להצטער עליהם. לזכותו של ד', שותפי, יאמר ששקיפות ואמינות הם אמות מידה מרכזיות שלו ויתכן שבגלל עברו ההנדסי הוא לפעמים יותר צדיק מהאפפיור. לפני יומיים קיבלתי מ ד' את מסמכים של החברה המשותפת שלנו. עיינתי בהם ממשוכות ומכיוון שלא הבנתי מה עשה שם בדיוק רואה החשבון, ביקשתי את דוחות הרווח וההפסד. קיבלתי את הדוחות בלי הסבר ומניתוח ראשוני ולא מעמיק הגעתי מיד למסקנה שאנחנו בהפסדים למרות שציפיתי להיות מורווח או לפחות לא להפסיד. המסקנה השנייה שהגעתי אליה הוא ש ד' לוקח ממני ומשותף נוסף יותר מדי כספים על ניהול החברה. ביקשתי מיד לכנס ישיבה כדי לבאר את המצב. השותפים הסכימו להיפגש היום בצהריים. לפני הישיבה נכנסתי בעובי הקורה וניתחתי את הדוחות לפנים ולחוץ. גיליתי שאכן אנחנו מפסידים, שאכן ההוצאות שלנו גבוהות מהצפוי ושד' לוקח כניראה לוקח יותר כסף משהסכמנו עליו (לפחות ע"פ הדוחות). כשהגעתי באיחור קל לישיבה מצאתי שם את י', השותף הנוסף המאוד פאסיבי ואת ד'. דיברו על הא ודא ואחרי כחצי שעה התחלנו לדבר על הדוחות שלשמם נתכנסנו. אני מוכרך להקדים ולהודות שלמרות שציפיתי ש ד' יכין דוחות כאלו ויסביר בדיוק מה שקרה (שכן הוא זה שמקבל כסף על ניהול החברה), הדבר לא קרה ובדיעבד, יכול להיות שאם ד', היה מקדים להסביר את פשרם של הדוחות כל מה שקרה מאוחר יותר בישיבה היה נמנע. הצגתי את הנתונים לד' ו י' ולא זכיתי אפילו להכרת תודה על השעות ש"ביזבזתי" בניתוח הנתונים. הסברתי מפורשות שזה לא בסדר לנתח את המידע העקר כייון שמודבר בשנה ראשונה של עסק בהתהוותו. המשכתי להסביר שנירמלתי את המספרים וגם הם לא השביעו את רצוני (הוצאותנו גדולות מהכנסתנו) ואחרי נירמול אחרון הסברתי להם שאני מאמין שנגיע לתשואות שדיברנו עליהם אם לא יתרחשו דברים שיצריכו מאיתנו להוציא כספים נוספים שלא תיכננו. בשלב הבא ביקשתי מד' להסביר מדוע הוא גובה יותר ממה שסיכמנו והוא סיפק הסבר משביע רצון (שהיה צריך לספקו לעניות דעתי הרבה לפני שאני יצרתי את הניתוחים שלי לדוחות). המשכתי לנושא הבא. הסברתי להם שההוצאות שלנו גבוהות מדי ואחרי שאני מבין כיצד עובד כל הסיפור ומכיוון שאי אפשר לשלוט בבלתי נשלט, אני מציע שנחזור שוב לשולחן הדיונים ו"נתווכח" שוב על העמלות של ד' בשאיםה שנוכל לצמצמם. ד' מיד הסביר לי שאני לא פייר שכן הסכמתי מראש על העמלות ועכשיו שהמספרים לא נראים לי אני מבקש לשנות את הכללים. ד' הגדיל לעשות שאמר שאני חייב לו כי הוא זה שבחר בי והכניס אותי לעסק ובזכותו אני משקיע היום בעצמי באמצעות חברה אחרת. ד' גם רמז שאני קטנוני וחמדן שכן חשוב לי להקטין את הכנסתו כדי שהמספרים יראו טוב באקסל אלא שאני שוכח שמדובר בסכומים קטנים. ישבתי שם כמעט בוכה. באמת שהגעתי ממקום טוב. לא החמדנות ולא הקטנוניות העסיקה אותי. דיברתי מרצון אמיתי להתייחס לכל התהליך ברצינות אמיתית של ניהול עסק ולשפר את ביצועיו אבל הדברים התגלגלו לא בדיוק כמו שתיכננתי ויצאתי מכל הסיפור רע. אני מתבכיין לטענתם ואין לי בדיוק על מה שכן כל מה שקורה היה ידוע מראש, הסכמנו על הכל ועכשיו אי אפשר לעשות דבר. רגשותי מעורבים. כשאני מנתח את הדברים, אני יכול לאמר שבדיעבד, אני מצטער שדיברתי על העניין שכן בעיניהם אני נתפס כאיש קטן תאב בצע וקטנוני להחריד והרי אם מסתכלים על המספרים, באמת מדובר בפרוטות שלא צריך בשבילם להרוס חברות. אבל מצד שני, אני שמח שהעלתי את הדברים כי אני יכול לגלות שמעולם לא חשבתי שאני חבר אמיתי של אף אחד מהם. בשילוש הקדוש, למרות שהם לא רואים זאת כך, תמיד תפסתי את עצמי כפועל השחור ואותם כמנהלי המחלקות עתירי הניסיון, הידע וההשכלה וכניראה. אצלם זה כל כך טבעי שהם לא יבינו לעולם מאיםה אני בא. לצערי, היחס המשולש הזה כניראה ישמר שנים רבות ויכול להיות שאנ כועס על זה שלא מקבלים אותי כשותף שווה בן שווים. אני כם כועס על זה שאני משקיע לא מעט זמן כדי להבין את מה שקרה, לספק מידע שיש לו ערך מוסף ואפילו אני לא זוכה להכרת תודה על פועלי. אני גם כועס על זה שיש לי אלטרנטיבה להשקעה ואם אני מעלה אותה כנגד אז זה נתפס רע ומעיד על חמדנות ובצע כסף. אנ חושב שיש לי לא מעט מה ללמוד מהאיפוק שלהם ומהיכולת שלהם לא לערב אמוציות עם שיקולים אוביקטיביים אבל אני כן מאמין שיש להם מה ללמוד ממני אבך הם לא ממש חושבים שהם צריכים לעשות זאת. חשוב לי לציין שאני לא כועס על ד' או על י' שהוליכו אותי שולל - כפי שפתחתי את דברי, שקיפות ואמינות היא נר לרגלם. אני כועס על עצמי שלא התכוננתי טוב יותר לפגישה ושלא השכלתי במהלכה להפריד את הרגשות שלי, המחשבות ודרכי הפעולה. אני מאמין שאם הייתי עכשיו לפני אותה פגישה, הייתי בא עם אג'נדה ברורה יותר ומבין שאני מדבר על מהנדסים שאין להם כל עניין באמוציות. הייתי אומר לד' ו י' שכדי שהעסק יצליח וימנעו אי הבנות או חילוקי דעות, אני מאמין שמחובתו של ד' כמנהל האופורציה, להציג בעתיד דוחות דומים לאלו שאני הצגתי ולספק הסברים מפורטים יותר כדי להוציא מכלל אפשרות סיבוכים ולפסול הסברים חלופיים של שותפים אחרים. בנוסף, בשל המספרים הנמוכים, הייתי מבקש מהם לחשוב ביחד איתי כיצד יהיה זה אפשרי להקטין עלויות ובמקום להגיד זאת בעצמי ולהיתפס כקטנוני,הייתי צריך לתת לד' להגיע למסקנה שזה מה שאני הייתי מצפה שיעשה. לסיכום הייתי בהחלט מבקש מד' לשקול את הקטנת העלות העתידית שלו אם וכאשר נחליט אנחנו כחברה להמשיך להשקיע יותר שכן אז אין כבר מדובר בפרוטות. הייתי ללא ספק עושה את הדברים אחרת אבל אני לא יכול לאמר לכם שאני מצטער שהעלתי את הנושאים שבערו בקירבי על פני השטח ושסביר שערערו את המערכת היחסים שלי את שותפי. נשאלת השאלה האם המחיר היה מוצדק. אם יש משהו שאני במתטער עליו יותר הוא שאני לא מגיע מוכן מספיק לארועים כאלו ודי מהר הרגש משתלט אצלי על הקוגניציה והתוצאות שאני משיג הם לא תמיד עולות בקנה אחד עם מה שציפיתי.
אחרי שכתבתי את הנ"ל בסערת רגשות, החלטתי לכתוב את מה שאתם עומדים לקרוא כדי להבין מה בדיוק ניסיתי להשיג אתמול ואיפה אני צריך להשתפר. להל"ן הנוסח המתוקן בסגנון "המכתב שלא העזתי לפרסם" :
איש יקר,
אני מכיר את עצמי ויודע שבדיונים כמו שניהלנו אתמול, למרות שאני מנסה להגיע לדיון מוכן עם עובדות, די מהר, האמוציות שלי משתלטות עלי ואני מוצא את עצמי מפליג למחוזות שבכלל לא תארתי לעצמי שאגיע אליהם. לא אחת, אני מקנא באנשים כמוך על קור הרוח והיכולת להפריד בדיון בין עובדות לרגשות ולכן אני מרגיש הרבה יותר טוב להעלות את הדברים שניסיתי להסביר אתמול על הכתב כדי להיות חד וברור יותר.
לא אחת הודתי לך בהתכתבויות שונות על פועלך ועל היושר וההגינות שלך. נקודת המוצא היא שאני לא מאיים על תפקידך, שאני לא רוצה לרשת אותך ושאני לא מציע להחליף אותך בגלל הדרך שבא אתה מנהל את האופרציה. כפי שהזכרתי אתמול, אני מכבד את ההסכמים שחתמתי עליהם ולא נסוג מהחלטות עבר שנלקחו על ידינו וכל מה שדיברתי עליו אתמול, אם לא הובנתי כהלכה, היה לגבי העתיד. אין לי כל כוונה לעסוק בעבר ואין בי שום רצון לשנות את מה שכבר הסכמנו עליו באופן רטרואקטיבי.
אני בהחלט חב לך תודה על זה שהכנסת אותי כשותף לחברה ושהכרת לי את השוק והנפשות שפועלות בו אבל אני לא מוכן שאתה תשלוף את הקלף בכל פעם מחדש ושתזכיר לי שאני עדיין "חייב לך" כל אימת שאני מנסה להעלות טיעונים שעשויים לפגוע בך או בהכנסתך מניהול החברה. זה נכון שהחלטתי לפתוח חברה משל עצמי שנתפסת על ידך כאיום ותחרות ישירה אולם, להזכירך, עשיתי זאת כי קיבלתי ממך את הרושם שאתה לא מעוניינן להשקיע יותר. אחרי שפתחתי את החברה שלי, הבנתי שזה כבר לא המצב שאנחנו מצויים בו (קרי אתם כן רוצה להשקיע יותר) ולראייה, אנחנו מנסים לגייס כספים (מכיסנו או ממימון של בנק) כדי לרכוש נכסים נוספים ועל כן, אני מרגיש שזה בהחלט לגיטימי להעלות את הסוגיה של השקעה אישית/פרטית דרך החברה שהקמתי לעומת השקעה באותו שוק ובאותם נכסים דרך החברה המשותפת שלנו – אין ספק שיש פה ניגוד אינטרסים ולזכותי יאמר, שאני מנסה להיות פייר ולהציף את הנושאים שעומדים על הפרק במקום לשמור אותם בבטן.
לזכותי הבסיסית היא להשמיע את קולי ולהעביר ביקורת. הזכרתי אתמול את הביטוי "אוזניים ערלות" שלא היה רלבנטי כי אני יודע שהזכות להשמיע את קולי לא נמענת ממני ומיותר לציין שמותר לכם להתנגד לדעתי. כפי שראיתם, אני מכבד ומקבל את ההכרעות כי אני בדעת מיעוט אבל, מה שרציתי לתאר כשהשתמשתי בביטוי הוא את התחושות שלי בפגישות שלנו. לרוב, בפגישות שלנו, אני זה שמעלה נושאים לסדר היום ולרוב, אני זה שמקבל מכם את התחושה ש"נפלתי ממאדים", שאני קטנוני, תאב בצע ומתעסק בשטויות. אני רוצה שתבין שלא משם אני מגיע ולא לשם אני חותר. אני באמת מגיע ממקום טוב יותר. בתקופה האחרונה, השקעתי לא מעט זמן בלימוד המטריה שנקראת השקעות בנדל"ן ואני מאמין בכנות שיש דברים שאפשר לעשות אחרת ולכן אני מרשה לעצמי לדבר על הנושאים האלו בצורה גלויה.
אני חושב שמתוקף תפקידך כמנהל האופרציה, היא לייצר בסוף תקופה מידע שמסכם את השנה כדי לראות אם אנחנו עומדים בתחזיות הרווח/תשואה שהגדרנו. אם היית מייצר הסברים, אולי היו נחסכות ממך אי נעימויות שנוצרו מהעובדה שהעזתי אני לדקדק בציציות ולשאול למשל מדוע אתה גובה דמי עמלה גבוהים יותר ממה שהסכמנו. שוב, אני מאוד מעריך אותך כאדם, את יושרך והגינותך ומעולם לא ניסיתי לרמוז שאתה מרמה אותי ואתמול גם סיפקת הסברים מספקים באשר לשונות אבל, לולא אני הייתי מעלה את הסוגיה ומייצר את הדוחות שהצגתי, אני מסופק אם אתה היית עושה זאת כדי להגדיל עוד יותר את שקיפותך בנושא ניהול תקין. בנוסף, לא זכיתי אפילו להכרת תודה על המאמץ שהשקעתי בייצור המידע ולהזכירך, למרות שהקדמתי לאמר שהשנה הראשונה איננה מייצגת ולמרות שנירמלתי את המספרים וניקיתי את אותם הוצאות בלתי צפויות כדי לגלות שבסוף השנה אנחנו נהייה "און טראק" ושהתשואות יהיו דומות לתשואות שאנחנו דיברנו עליהם בעבר, העובדה היא שאנחנו נסיים את השנה בהפסד (ההכנסה קטנה מההוצואות שלנו) ושעורי התשואות שלנו יהיו נמוכים מהצפוי וזה מה שהדליק אצלי נורות אדומות שהיוו הטריגר לרצון שלי לקיים את הדיון בנושא.
לאור ניסיוני החדש בתחום, לאור ההתלהבות שלי ולאור העובדה שאני מנהל נכסים של אחרים ומנסה לעשות זאת בצורה המקצועית ביותר, מה שבסך הכל ניסיתי להסביר אתמול הוא שלאור המספרים שלנו, אנחנו צריכים לשאוף להקטין את העלויות ולא רק כדי שזה יראה טוב ב"אקסל" כפי שאתה ציינת. להזכירך, אחת הסיבות שאנחנו לוקחים סיכון ולא מבטחים את הנכסים כנגד נזקים שונים (כמו הצפה מצינור שהתפוצץ), הוא בגלל הרצון שלנו לחסוך בהוצאות תפעוליות ולשפר את התשואות ואז נשאלת השאלה, למה זה בסדר אבל דרכים אחרות להורדת העלויות הם לא כשרות ונתפסות כרצון להיות קטנונוי.
לסיום, הזכרתי גם את נושא השותפות ואת התחושות שמלווה אותי שלמרות שאנחנו שותפים אני מרגיש שאתה שותף "קצת יותר שווה" ואני מוכרח להודות שכעסתי שאמרת שאתה אכן כזה כיוון שאם לא אתה, לא הייתי משתתפף בחגיגה הזו. גם כאן לא ניסיתי לרמוז שאתה מרמה אותי ולוקח לעצמך יותר מהנטו שצריך להיות מחולק שווה בן השותפים. רציתי רק לציין שבאותה מידה שאתה מעוניין לשמור על האינטרסים שלך ועל מקור הכנסתך, אני רוצה לשמור על האינטרסים שלי ונשאלת השאלה מדוע אם אני מבקש להקטין עלויות זה נתפס כקטנוני שהרי אתה חושב שמדובר בסכומים קטנים אבל לעומת זאת, אתה לא מוכן לוותר על אותם סכומים קטנים שנחוצים לך.
אתמול, בתי ובני, שאלו אותי שאלות שלא ידעתי כיצד להשיב עליהם.שאלותיהם הלמו בראשי כמו פטיש שמזכיר לך להתעורר ולחשוב ברצינות מה הלאה. השאלה הראשונה הגיעה מכיוונו של בני ששאל אותי משהו בסגנון: "אז תגיד לי אבא, האם יש איזשהו סוג של עבודה שלא עובדים בה קשה אבל הכסף זורם אליך ואתה נהייה עשיר?" לא ידעתי מה לענות ומכיוון שאני מנסה לחנך אותו לעקרונות של מוסר ועבודה קשה, לא רציתי לצאת באיזושהי יציאה מטומטמת שתהרוס את מה שאני מנסה לבנות ולכן סתמתי את הפה. בתי שאלה כמה רגעים מאוחר יותר, "אז תגיד לי אבא, מתי אתה תהייה כבר מורה?". גם לה לא היה לי מה להגיד וכתשובה, מילמלתי משהו חסר הגיון והסתתי את הדיון למחוזות אחרים. שתי השאלות גרמו לי הבוקר לחשוב על הקריירה שלי. זה נכון שלפני חמש שנים בערך, אחרי עבודה מאומצת עם פסיכולוגית צמודה, החלטתי שמקומי בחינוך ועל כן החלטתי לללמוד תואר ראשון נוסף שמחזק את ידיעותי בתחום. מסיבות שונות, במקום לבחור במסלול שמכשיר אותי לעסוק במקצוע ההוראה, בחרתי בתואר כללי במדעי החברה של האוניברסיטה הפתוחה, שאולי בונה אצלי בסיס ידע רחב יותר מאוניברסיטה רגילה אבל, הוא לא מכשיר אותי לצערי לעסוק בתחום ההוראה. במקביל ללימודי אני עוסק בשקעות בתחום הנדל"ן ולאמר את האמת אפילו די נהנה מזה. אני גם מצלם מדי פעם וברוב זמני מטפל בילדי. בתום הלימודים בפתוחה, הבטחתי לעצמי לבדוק ברצינות מה אני צריך לעשות במדינת ניו-ג'רסי כדי להפוך למורה. נשארו לי ב' קורסים, ב' עבודות סמינריוניות ומבחן פטור אחד כדי לסיים את התואר - הזמן חולף מהר ובעוד שלושה חודשים אצטרך לענות ברצינות על השאלה הזו אבל משום מה אני לא ממש פועל בצורה אקטיבית כדי לברר בדיוק במה הדבר כרוך. היום סיפרתי ליועצת הנפש שלי על הרצון לסגור מעגל ולקבל הכשר לעסוק בתחום ההוראה כדי שבן היתר, יום אחד, אוכל לעמוד זקוף ואיתן מול מי שישאל אותי מה אני עושה בחיי. בזכות תעודה כזו, אני רואה אותי בעיני רוחי עומד מולו ועונה בפשטות : "מי אני, אני... אני מורה!". היועצת התעקשה להבין מדוע זה כל כך חשוב לי ושאלה אותי למה אני רוצה סגור מעגל. בהתחלה לא ידעתי מה לענות אבל אחכ הסברתי לה שאני מאמין שזה מגיע מביטחון עצמי נמוך שכרוך בתחושת "חוסר מסוגלות" שמלווה את חיי שמקטין את סף הכאב שלי לקרוב מאוד לאפס. המשכתי להסביר לה שאם אני אעבור את המשוכה ואקבל את תעודת ההכשרה, אני אהייה מאוד גאה במעשי שכן אני זה שיצרתי את הרעיון, אני זה שהתוותי את הדרך, אני זה שבמאמץ רב עמלתי להשלים את המסלול ואני זה שיהיה מסוגל לעמוד כבל עם ועדה ולענות למי ששואל אותי מהי הכשרתי ומה אני עושה בחיי הבוגרים. הסברתי לה שאם אוכל לעשות זאת ןלענות על אותה שאלה פשוטה, אזי ארגיש מסוגל ("חוללות עצמית" לאקדמאים שבינינו שלקחו את פסיכולוגיה חברתית) להתמודד עם כל משימה או עיסוק שהיקרה בדרכי. סביר שמתחת לפני השטח יש עוד לא מעט סיבות אך מפאת קוצר הזמן, סיכמתי אני שאולי, אני בסך הכל רוצה רוצה את הגושפקנה (אותו תעודה) כאופציה (שטר ביטחון). במילים אחרות, אני כנראה, רוצה תעודת הוראה אבל לא בטוח שאני רוצה לעסוק בזה אבל מכיוון שהגעתי עד הלום ואני לא כל כך רחוק מההישג, אסור לי לוותר עליו בקלות רבה מדי. בנוסף, אני מעדיף שתהייה לי את האפשרות לעסוק במקצוע הזה (מן מקום בטוח לסגת אליו) כאשר ביום מן הימים תחלוף באזורנו סופה קשה (דיבור מטאפורי) וכבר לא אוכל לעשות את מה שאני רוצה לעשות באמת. ומה אני רוצה לעשות באמת ... זו כבר שאלה אחרת שאין לי עליה תשובה. :)
