חופים הם לפעמים געגועים לנחל

אתמול הגיע האימייל שנשא בתוכו את הציון שלי במבחן בפסיכולוגיה חברתית. הציון היה הציון שציפיתי לו כיוון שבסיומו של המבחן, הרגשתי שעשיתי את המוטל עלי בצורה הטובה ביותר ועל כן יותר מסביר שאקבל ציון גבוהה שישקף את ההשקעה שלי. למרות שידעתי שהציון יהיה גבוהה, חיכיתי לו ובגלל הטוריות שבי, עיכבתי את השתתפותי בסמסטר שנפתח לפני שבועיים עד לאתמול (טוב לא בדיוק עיכבתי אבל ללא ספק התחלתי אותו על אש נמוכה מאוד ... ולא ידעתי למה) . באופן מפתיע, אחרי שהגיע הציון, ואחרי שצעקתי למסך של המחשב (והתכוונתי למנחה ח') משהו שלמדתי מבני י' (שהולך ככה: "בפנים שלך" שבתרגום חופשי מאנגלית אומר .. נא נא נא קיבלתי את מה שמגיע לי למרות שחשבת את שאני לא ראוי לזה), הרגשתי שאפשר להתקדם לפרויקט הבא אבל יחד עם זאת, הרגשתי שאין לי רוח במפרשים שתיקח אותי קדימה לעבר המטרה - קרי תתמרץ אותי להתחיל את הסמסטר האחרון והנכסף. היום הבנתי שהמחזוריות הזו כניראה נובעת מהעובדה שאנחנו (בעלי הפרעת קשב/היפראקטיביות) לא כל כך ששים להתחיל פרויקט חדש כי אנחנו כבר מתארים לעצמנו את הכאבים שמלווים סוג כזה של התחלה ומעדיפים להמשיך לחיות על זרי הדפנה או לעכב בצורה חכמה דברים חדשים בתחבולות שונות. את התובנה הזו יצרתי אחרי שראיתי את בני י' נלחם בשעורי הבית שלו אתמול. אז נכון שבכיתה ב' של היום, לומדים נושאים מורכבים (למשל שברים) שאנחנו בתור ילדים למדנו בכיתות מאוחרות יותר אבל זו לא סיבה להתחיל את השעורים בשלוש וחצי אחה"צ ולסיים אותם בערך בשמונה. כמובן שהוא לא למד רצוף ארבע וחצי שעות כיוון שבפרק הזמן הארוך הזה אספנו את אחיו מהגן, התקלחנו, אכלנו ארוחת ערב אבל אפשר כן לאמר שברוב הזמן, י' בעיקר ניסה להתחמק מלהתחיל לעשות שעורים כי כמו לאבא שלו (שסובל מאותה בעיה), גם לי' יש הפרעת קשב/ריכוז, שגורמת לו להיות "טורי" ולכן לא קל לו (למרות ששעורי בית הוא כבר עניין מונוטוני שהוא חווה כל יום), להתחיל פרויקטים חדשים שמצריכים ממנו להוציא אנרגיה גדולה. י', כמו כל יצור אנושי, יודע שכיף לקבל תגמול אבל שעדיף להתרחק מעונש, ועבורו, ההתחלה הזו היא עונש של ממש (שנתפס אצל אחרים כעצלות וכרצון להתחמק מאחריות) כי הוא צריך לשבת במקום אחד בפרק זמן יחסית ארוך, להתרכז, לקרוא הוראות, לעקוב אחריהם (לפעמים ארוך ומסובך ומצריך מולטי טסקינג) ולמלא את הדרישות השונות שהמשימות דורשות ממנו. כדי להימנע מהעונש, י' בוחר לרוב באסטרטגיה ידועה ששמה "המפלט הקל". באסטרטגיה זו, י' מחפש באופן אקטיבי אחר מקורות הסחה שונים (חלקם קוראים גם באופן טבעי בגלל לקותו) שיספקו לו תירוצים מתירוצים שונים לא להתמודד על המטלות ותאמינו לי שבבית עם שלושה זעטוטים, אין בעיה בכלל למצוא מקור הסחה מתאים. אז זה נכון שאני לא טלית שכולה תכלת וסביר שאם הייתי משקיע את כל מרצי ונותן לי' מאה אחוז תשומת לב, היינו מסיימים מוקדם יותר אבל, אני לא צריך לתרץ את המצב ולהסביר שניסיתי במקביל להכין ארוחת ערב (הפירה אגב נשרף לי), שניסיתי להקדיש מספר רגעים ל מ' (מזל ש ת' היה עדיין בגן), שרציתי לסיים את שעורי הבית שלי עצמי וגם שניסיתי לחנך את י' לעצמאות. אז אחרי מספר ניסיונות שבהם ניסיתי להסביר לי' שהוא זה שנושא באחריות ועל כן צריך לסיים בעצמו את שעורי הבית, ואחרי שצפיתי בו מוצא עוד סיבה למה כדאי לדחות אותם, הסברתי לו שאני עומד לכתוב למורה שלו מכתב פשוט שאומר שי' התעצל לבצע את המטלות ולכן יגיע לבית הספר ללא שעורי הבית. באותה שנייה שאמרתי את אותם הדברים, הבנתי שטעיתי כי במקום לעזור לו לנתב את יכולותיו ולתעל אותם לכיוונים חיוביים, אני "גונב לו אסימונים". י' פרץ בבכי אדיר והתחנן על ברכיו שאני לא יגרום לו לעוד מפח נפש עם מורתו. באותו הרגע שזה קרה פשוט נפל לי האסימון שלי שאני בדיוק כמוהו. אני גם לא אוהב להתחיל משהו חדש ואני גם דוחה את הקץ כדי להימנע מהעונש. יותר מזה, הבנתי שהרבה פעמים אני רוצה ללמד אותו על עצמאות כי אני רוצה ללמד אותי עצמאות מהי. במילים אחרות, בעצם, כשאני נלחם בו אני למעשה רואה בו את בבואתי ונלחם בעצמי - על מי שאני הייתי ואל מי שאני יכולתי להיות אם היו מגלים אצלי את התופעה שממנה שנינו סובלים. עצרתי לרגע הכל. שלחתי אותו להירגע, ישבתי עם עצמי שוב וטיכסתי עצה. חזרתי אליו ואמרתי לו שאני עומד לעזור לו , שביחד נספק אחד לשני מוטיבציה להתחיל ושביחד נמצא אסטרטגיות שונות לפתור את הבעיה. שאלתי מה הוא לא הבין והוא ניסה להסביר לי שכל הקונספט של שברים לוט בערפל. לקחתי נייר ... הסברתי לו שזה שלם, גזרתי את הנייר לחלקים שווים והסברתי לו שכל חלק כזה הוא חלק משלם אבל בגלל שהוא לא שלם הוא שבר (שבור .. חלק מאחד גדול) והוא התחיל להבין. השתמשתי ביכולות שלו לזכור וביכולות הויזואלית שמעתית שלו כדי לספק לו מוטיבציה. עברנו על שאר התרגילים וניסיתי לעזור לו מבלי לתת לו את התשובה (קו עדין ודק שאפשר בקלות לחצות אותו) ... כך המשכו בנושאים האחרים שאותם דחה או התקשה בהם וסיימנו את שעורי הבית. לא פשוט ידידיי אבל אפשרי. צריך המון כוח, המון אומץ והרבה אורח רוח כדי להתמודד עם ההפרעה של י' וכל ניצחון מחזק. הסוד הוא להצהיר על פרק זמן מוגדר שבו יש לסיים את המשימה (בפרק הזמן הזה המבוגר האחראי צריך להיות צמוד לילד), למצוא את הדרך לספק את המוטיבציה הראשונית, לשמור על אותו איזון שבו המבוגר העוזר מפרה את הילד עם תובנות ואסטרטגיות אבל לא מספק לו את התשובה (כי לא משם תבוא הישועה) וגם לזכור שצריך להמשיך לספק את המוטיבציה (תמיד לשמור אותו על אש קטנה וחס ושלום לא להעלם) כי קל ל ילד כמו י' ולאחרים שסובלים מאותה הפרעה לאבד פוקוס ולנדוד לספרות אחרות. אני יודע שאין לי את כל הידע, אנ יודע שאני צריך לחפש ולקבל תמיכה, אני יודע שעוד נכונו לי תיסכולי רבים, אני יודע שאני בורג אחד מתוך מערכת שצריכה לתמוך בילדים כאלו, אנ יודע שאני לא עושה את המקסימום אבל, אני משוכנע שאנחנו בכיוון הנכון. למרות ש" האדם יכול להישאר נטוש ובלי כוחות - ממש כמו חוף", אני דווקא ניזון מהמטאפורה הבאה שבא אני אומר לעצמי שאם אני הצלחתי להסיט את הספינה הטובעת שלי לעבר חוף מבטחים שיש בו עצי קוקוס וחול לבן, אז אין סיבה שלא אוכל להסיט גם את ספינתו של י', מעלה אחרי מעלה כי המסע ארוך ומפרך, לעבר חופים דומים.

חופים

מילים: נתן יונתן

לחן" נחצ'ה היימן

חופים הם לפעמים געגועים לנחל.
ראיתי פעם חוף
שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להישאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף.

גם הצדפים
כמו חופים, כמו הרוח
גם הצדפים הם לפעמים געגועים
לבית שתמיד אהבנו
אשר היה ורק הים
שר לבדו שם את שיריו.