על ארועים מכוננים

לצערי, בצעירותי, אולי בשל בורות אינטלקטואלית או בשל חוסר חשיפה מספקת, לא ניקרתה בדרכי ההזדמנות לקרוא על , לפגוש את או להיות שותף בארוע שישפיע על חיי, על חשיבתי או על תפיסתי את העולם. אני מדבר על אישיות או ארוע מכוננים שיש להם פוטנציאל לכוון אדם לעבר היעוד שלי ולקבוע את התלם שבו יצעד כדי לממש את עצמו. אני שמח לבשר שבשבוע שעבר יצא לי לקרוא על ג'רלדין פררו ולאמר את האמת, התרשמתי מאוד. מדובר באישה מצליחה שעסקה בהוראה, שלמדה משפטים בערב, שמצאה עבודה בתור תובעת, שנבחרה לקונגרס האמריקאי, שהיתה לאישה הראשונה בהיסטוריה של האומה שנבחרה לייצג את המפלגה הדמוקרטית כסגנית נשיא במרוץ לנשיאות , שהיתה שגרירה באו"ם, שהיתה עיתונאית, סופרת ואשת עסקים ועוד ועוד. לא, גם הפעם, בעבקות הקריאה, לא נוצר ארוע מכונן, כזה שסיפרתי לכם שהיה לי חסר במהלך התבגרותי אבל, ללא ספק, התחנות שהאשה המופלאה הזו, שנפטרה בינתיים, פסעה בהם, נתנו לי בהחלט השראה וגרמו לי לשאול את עצמי הכיצד יהפוך אדם ליצור שמח, בעל מוטיבציה , יצירתי ומסופק? לא שיש לי את התשובה לשאלה הזו אבל תשובות אליה, אני מאמין, אפשר לקבל אם לומדים על ומיניסיונם של אחרים. האמת, גם את שאלת המחץ שתארתי ראיתי בקונטס דומה בפרומו של סרט שאני מתכוון לראות בקרוב. הסרט (the race to nowhere) עוסק במרוץ האינסופי של הדור שלנו לשום מקום ושואל בפשטות, מדוע השיטה (מערכת החינוך והחברה) גוזלת את הילדות של ילדינו וגורמת להם להיות במרתון מתמשך שכל יעודו להגיע למשרה הנכספת, הנחשבת, זו שיוצרת הרבה ממון בבנק - זו שלא בטוח שהיא גורמת לאושר, מוטיבציה וסיפוק. אין כאן בהכרח סתירה שכן לאנשים כמו ג'רלדין, יותר מסביר שהייתה אידיאולוגיה ואג'נדה שגרמו לה להגיע לצמרת אבל בל נשכח, שקשה למצוא היום אינדיבידואליים בעלי אידאולוגיה ובמקומם, אפשר בהחלט למצוא הרבה ילדים, מתבגרים ומבוגרים, שלא מוצאים את עצמם ובמקום, הם נמצאים במאבק מתמשך לרצות את החברה שבה הם חיים וזאת במקום למצוא את יעודם, להתפתח בכיוון ולהרגיש מאושרים ומסופקים.