הוא ראה הוראה

אתמול, בתי ובני, שאלו אותי שאלות שלא ידעתי כיצד להשיב עליהם.שאלותיהם הלמו בראשי כמו פטיש שמזכיר לך להתעורר ולחשוב ברצינות מה הלאה. השאלה הראשונה הגיעה מכיוונו של בני ששאל אותי משהו בסגנון: "אז תגיד לי אבא, האם יש איזשהו סוג של עבודה שלא עובדים בה קשה אבל הכסף זורם אליך ואתה נהייה עשיר?" לא ידעתי מה לענות ומכיוון שאני מנסה לחנך אותו לעקרונות של מוסר ועבודה קשה, לא רציתי לצאת באיזושהי יציאה מטומטמת שתהרוס את מה שאני מנסה לבנות ולכן סתמתי את הפה. בתי שאלה כמה רגעים מאוחר יותר, "אז תגיד לי אבא, מתי אתה תהייה כבר מורה?". גם לה לא היה לי מה להגיד וכתשובה, מילמלתי משהו חסר הגיון והסתתי את הדיון למחוזות אחרים. שתי השאלות גרמו לי הבוקר לחשוב על הקריירה שלי. זה נכון שלפני חמש שנים בערך, אחרי עבודה מאומצת עם פסיכולוגית צמודה, החלטתי שמקומי בחינוך ועל כן החלטתי לללמוד תואר ראשון נוסף שמחזק את ידיעותי בתחום. מסיבות שונות, במקום לבחור במסלול שמכשיר אותי לעסוק במקצוע ההוראה, בחרתי בתואר כללי במדעי החברה של האוניברסיטה הפתוחה, שאולי בונה אצלי בסיס ידע רחב יותר מאוניברסיטה רגילה אבל, הוא לא מכשיר אותי לצערי לעסוק בתחום ההוראה. במקביל ללימודי אני עוסק בשקעות בתחום הנדל"ן ולאמר את האמת אפילו די נהנה מזה. אני גם מצלם מדי פעם וברוב זמני מטפל בילדי. בתום הלימודים בפתוחה, הבטחתי לעצמי לבדוק ברצינות מה אני צריך לעשות במדינת ניו-ג'רסי כדי להפוך למורה. נשארו לי ב' קורסים, ב' עבודות סמינריוניות ומבחן פטור אחד כדי לסיים את התואר - הזמן חולף מהר ובעוד שלושה חודשים אצטרך לענות ברצינות על השאלה הזו אבל משום מה אני לא ממש פועל בצורה אקטיבית כדי לברר בדיוק במה הדבר כרוך. היום סיפרתי ליועצת הנפש שלי על הרצון לסגור מעגל ולקבל הכשר לעסוק בתחום ההוראה כדי שבן היתר, יום אחד, אוכל לעמוד זקוף ואיתן מול מי שישאל אותי מה אני עושה בחיי. בזכות תעודה כזו, אני רואה אותי בעיני רוחי עומד מולו ועונה בפשטות : "מי אני, אני... אני מורה!". היועצת התעקשה להבין מדוע זה כל כך חשוב לי ושאלה אותי למה אני רוצה סגור מעגל. בהתחלה לא ידעתי מה לענות אבל אחכ הסברתי לה שאני מאמין שזה מגיע מביטחון עצמי נמוך שכרוך בתחושת "חוסר מסוגלות" שמלווה את חיי שמקטין את סף הכאב שלי לקרוב מאוד לאפס. המשכתי להסביר לה שאם אני אעבור את המשוכה ואקבל את תעודת ההכשרה, אני אהייה מאוד גאה במעשי שכן אני זה שיצרתי את הרעיון, אני זה שהתוותי את הדרך, אני זה שבמאמץ רב עמלתי להשלים את המסלול ואני זה שיהיה מסוגל לעמוד כבל עם ועדה ולענות למי ששואל אותי מהי הכשרתי ומה אני עושה בחיי הבוגרים. הסברתי לה שאם אוכל לעשות זאת ןלענות על אותה שאלה פשוטה, אזי ארגיש מסוגל ("חוללות עצמית" לאקדמאים שבינינו שלקחו את פסיכולוגיה חברתית) להתמודד עם כל משימה או עיסוק שהיקרה בדרכי. סביר שמתחת לפני השטח יש עוד לא מעט סיבות אך מפאת קוצר הזמן, סיכמתי אני שאולי, אני בסך הכל רוצה רוצה את הגושפקנה (אותו תעודה) כאופציה (שטר ביטחון). במילים אחרות, אני כנראה, רוצה תעודת הוראה אבל לא בטוח שאני רוצה לעסוק בזה אבל מכיוון שהגעתי עד הלום ואני לא כל כך רחוק מההישג, אסור לי לוותר עליו בקלות רבה מדי. בנוסף, אני מעדיף שתהייה לי את האפשרות לעסוק במקצוע הזה (מן מקום בטוח לסגת אליו) כאשר ביום מן הימים תחלוף באזורנו סופה קשה (דיבור מטאפורי) וכבר לא אוכל לעשות את מה שאני רוצה לעשות באמת. ומה אני רוצה לעשות באמת ... זו כבר שאלה אחרת שאין לי עליה תשובה. :)