יש לה יום הולדת - השמחה רבה!

היום חגגנו יום הולדת רטרואקטיבי לאשתי. בשבוע שעבר היו עסוקים בארץ הקודש בנושא החתונה של אחותה של אשתי ולא הספקנו לחגוג את יום ההולדת. אתמול ביקשתי מהילדים להכין לה איגרת ותלינו אותם ביחד עם בלונים על דלת הכניסה כך שהיא תופתע כשהיא תשוב מנסיעת עסקים. היום בבוקר לקחתי אותה למני/פדי מפנק ואחכ הזמנמתי לנו מקומות במסעדה איטלקית כי היא ביקשה לאכול ניוקי. ההזמנה היתה עבור שנינו אבל ברגע האחרון החלטנו לקחת את הגדולים ולכן שיניתי את שעת ההזמנה ואת מספר האנשים והופענו אחר כבוד בפתח המסעדה. התישבתי ליד בתי ובני ישב מולנו ליד אשתי. בעודנו אוכלים את המנה הראשונה הילדים ביקשו ללכת לשרותים וכשהם חזרו בני ביקש להתחלף במקום ולשבת לידי. ניסיתי ל"מכור" לביתי את מקומו בטענה שהיא תשב ליד כלת השמחה. בתי לא הסכימה וחזרה לשבת בכיסא שלה לידי. בני רטן אבל התיישב ליד אימו ואמר לבתי שהוא זה שיושב ליד כלת השמחה (מלווה ב נא נא נא נא ננננננננננננא). בתי הסתכלה עליו ואמרה לו בזו הלשון : " אז מה, אני יושבת מול אמא ויכולה לגעת בה וחוץ מזה אפילו אם היא לא יושבת לידי היא עדיין אמא שלי". הסתכלתי על אשתי והיא הסתכלה עלי והיינו בשוק. הילדה בת ארבע וחצי לא מפסיקה להדהים אותנו ביכולות ההניתוח והחשיבה שלה. כל מילה שהיא אומרת מדודה ולכל תגובה שלה יש מטרה - שום דבר לא לחינם , הכל מחושב ומתוכנן לפרטים. לפני ששילמנו את החשבון בתי שאלה מתי יגיעו האורחים (של יום ההולדת) ומתי תגיע העוגה. אכלנו יותר מדי ולא היה לנו מקום לקינוח ולכן הסברנו לה שנכין עוגה יותר מאוחר בבית. כשחזרנו הביתה נרדמנו אולי בגלל הגט-לג ואולי בגלל הפסטה. כשקמנו בתי החליטה להפתיע את אשתי ולבשה חצאית וחולצה פרחונית משהו שהיא לא עשתה המון זמן - היא בעניין של להתלבש ולהתנהג כמו בן שכולל ללבוש מכנסים בלי איזכור של פרחים או פרפרים בצבע כהה וחולצות שנושאות נושאים כמו אופני הארלי ויצורים ממלחמת הכוככבים וגם כאן למי שתהה לא מדובר בנסיכה ליה. אחרי שראיתי את הורוד הורוד הזה, שיבחתי את החלטתה של בתי ותגמלתי אותה בשוקלד כי זה באמת לא קורה כל יום. כשאשתי התעוררה בתי אמרה לה שהיא התלבשה כך עבורה - כדי לשמח אותה ביום ההולדת ושוב עמדנו שם שותקים בשוק מהאופן שבו היא חושבת. תכננתי להיום עוד תכנונים שלא יצאו לפועל והספקתי להתנצל שלא הדפסתי את התמונה של המתנה שתכננתי לקנות לאשתי. כיון שהיא נוסעת (יותר מדי) החלטתי לקנות לה תיק נסיעות חדש ושימושי וכיוון שהיא זן זצריכה להחליט על גודלו ועל הצבע החלטנו שנלך לרכוש אותו ביחד. באופן פרדוקסלי למתנה שחשבתי לקנות (תיק שרק מרחיק אותה מאיתנו בשל נסיעות עסקים) אחלתי לאשתי בריאות, אושר והרבה מפגשים משפחתיים מהסוג הזה. אני יודע שאשתי רצתה שאארגן לה משהו יותר גדול ומרשים עם המון חברים (בתי אגב שאלה מתי החברים מגיעים לאכול את העוגה ולעזור לאשתי לכבות את הנרות) ולמרות שאני לא ממש אוהב מפגשים מהסוג הזה, אני מקווה להגשים לה את החלום בקרוב - אולי כשהיא תחליף קידומת כך שיש לי שנתיים לתכנן :)

תפילת יום הולדת
חוה אלברשטיין
מילים: תרצה אתר
לחן: משה וילנסקי

אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש,
זה שברוח לרגע נרעד,
אלוהים שלי, השעה שלוש,
יום שני, שנת שבעים ואחת...

ולי יש היום יום הולדת,
תל אביב, השעה שלוש,
לא בכל יום אני נולדת,
ולא בכל יום אתה מאחורי הברוש.
עשה שהוא יזכור, אלוהים, תן לו אות,
אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות,
אלוהי השמשות והירחים,
אלוהי המתנות והפרחים,
עשה שיזכור השנה,
עשה שיביא מתנה.

אלוהים שלי, אשר מאחורי הברוש,
זה שברוח הרכין את ראשו,
חמישה במאי, השעה שלוש,
יום שני... מה אכפת לך, מה אכפת לך אם הוא יבוא?...

הן יש לי היום יום הולדת,
בשנה שעברה הוא שכח,
וגם בשנה שלפני שעברה
לא זכר, תמיד הוא מבולבל כל כך.
עשה שהוא יזכור, אלוהים, תן לו אות,
אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות,
אלוהי השמשות והירחים,
אלוהי המתנות והפרחים,
עשה שיזכור השנה,
עשה שיביא מתנה.

אלוהים שלי, אשר מאחורי הברוש,
זה שהרכין את ראשו אל ראשי,
אלוהים שלי, כבר אחרי שלוש,
ואצלי זה כבר קצת אחרי שלושים...

טוב, אז יש לי היום יום הולדת -
טוב, אז מה אם הוא שכח, אז מה יש?
בכל שתי דקות אישה נולדת,
בכל שתי דקות נולד איש טיפש.
לא צריך שום ניסים, אלוהים גדול,
הוא פשוט שכחן, הוא שוכח הכל.

אלוהי השמשות והירחים,
אלוהי השום דבר,
אלוהי השוכחים -
אז מה אם חלפה עוד שנה?
בגלל זה מוכרחים מתנה?...
אלוהים שלי...

געגוע עתידי

בעבר כבר דיברתם בזכותם ובגנותם של העובדות הפילפיניות אבל, אם יש דבר שנתגעגע אליו בעתיד (בראיה מפוקחת ורטרוספקטיבית על הונג קונג) זה העוזרת הכל יכולה שלנו. חזרנו כאמור בתחילת השבוע מביקור בארץ הקודש והפרשי השעות נתנו בנו את אותותיהם. בני הקטן הלך אתמול לישון בחמש וחצי לפנות בוקר וחרי שהוא נירדם אמרתי לעצמי שיש לי קצת זמן לישון עד שמתחיל יום חדש ואז כיוונתי שעון לשבע כדי להעיר את הגדולים לבית הספר ונפלתי על המיטה מעולף. משום מה השעון לא צילצל בשעה שכיוונתי אותו ובפעם הבאה שראיתי את השעון השעה היתה כבר תשע וחצי , בחוץ השמש זרחה מבעד לעננים ובבית היה שקט מופתי. חיפשתי את העוזרת בבית אבל לא מצאתי אותה ואחרי שהבנתי שאני מהלך סהרורי, חזרתי למיטה וקמתי שוב ב אחד עשרה וחצי. בשום מדינה אחרת בעולם המערבי התסריט הנ"ל לא היה מתרחש וסביר שהייתי קם בבוקר (או שאף אחד מאיתנו לא היה קם מוקדם והילדים היו מפספסים את בית הספר) עם עיניים נפוחות ומתחיל את היום בעצלתיים. אבל פה בבועה כשיש לך עזרה 24 שעות ביום התסריט הוא מציאות. כשדיברתי עם העוזרת ב אחד עשרה וחצי היא אמרה לי שכולם קמו בזמן לבית הספר ושהקטנציק קם קצת מאוחר אבל הוא אכל ועכשיו הוא משחק למטה בחדר המשחקים עם החברים. אחרי ששמעתי שהכל בסיידר, התקלחתי, התגלחתי, ציחצחתי שיניים ופסעתי למטבח כדי להכין לעצמי טוסט וקפה ולאמר את האמת הרגשתי כמו אומן אחרי לילה הולל שקם בצהרי היום כדי להתחיל אותו. אני רחוק מלנצל את אותה עובדת , יש כאן רבים אחרים שעושים זאת בלי בושהואפילו מתחרים ומתרברבים מי עושה זאת יותר טוב. אני די מודה שלולי העזרה שלה היום (ובימים רבים אחרים) הכל היה נראה אחרת ואני שמח שבארבעת השנים האחרונות זכינו לכזה פינוק.

הי, מישהו שומע אותי?

לכל הקוראים הפוטנציאלים שלום!

כשהתחלתי לכתוב (כתבתי לכבות במקום לכתוב ומייד תיקנתי - מעניין מה פרויד היה אומר על פליטת הפה הזו) בבלוג לא חשבתי שמשהו יקרא - הפלטפורמה האלקטרונית שאימצתי כאן שימשה אותי עד היום כמו מחברת שזמינה לי המגשרת על פער הזמן והמרחק ואני חייב להתוודות שהרבה פעמים כתבתי עבור עצמי. כשהתחלתי לכתוב בבלוג רציתי בעיקר למסמך תובנות שהיו לי כי הרגשתי שקרו לי דברים מעניינים ושאותם רציתי לחלוק עם אחרים אבל לא תמיד העזתי לעשות זאת. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג לא חשבתי על קוראים פוטנציאליים כמו חברים/בני משפחה/מכרים ולמרות שנמנעתי מלהזכיר שמות לאורך הדרך (ובעיקר לא לדבר על דברים אינטימיים), אני מתנצל מראש אם כתבתי עד היום משהו שפגע במישהו. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג חשבתי על השפה האנגלית אבל בסוף בחרתי בשפת הקודש דבר שמראה שלא ממש חשבתי על הפוטנציאל העיסקי של הבלוג כיוון שמראש צימצמתי את מספר קוראיו הפוטנציאלים. היום במהלך שיחת סקייפ לא רשמית עם חבר ותיק שבה עידכנו זה את זה על קורותינו בתקופה האחרונה, זרקתי לאוויר את העובדה (לא מתוך רצון להתפרסם או להרשים) שאני כותב בלוג. שלחתי מייד לחבר הותיק את הלינק והוא זה שהסב את תשומת ליבי לעובדה שכתבתי לא מעט עד היום ושהתכנים שכתבתי מאוד מעניינים (מוכרח להודות וגם עשיתי זאת בפניו שזה מאוד החמיא לי). אני יודע על לפחות שלושה קוראים פוטנציאליים שקיבלו ממני את הלינק בעבר ואני מניח שאחרים גם כן הגיעו לבלוג שלי בצורה זו או אחרת (מקרית או מכוונת - לא בכדי כאשר אני מגוגל את השם שלי מופיעים קטעים מהבלוג במקומות הראשונים בתוצאות החיפוש) אבל למרות זאת, עד היום, אני לא יודע כמה אנשים ביקרו פה אבל אני כן יודע להגיד לכם שאף אחד לא השאיר שום תגובה (ברכה או נאצה) - אגב הביקורת היחידה נאמרה לי בעל פה והקורא היקר אמר לי שהוא חושב שאני בחור די מוצלח אבל ממה שהוא קורא בבלוג הוא מתרשם שאני יותר מדי ביקורתי כלפי עצמי ועל כן מוצא אין ספור הזדמנויות להלקות את עצמי כדי להרגיש אולי יותר טוב. נחזור לעיניינינו, כיוון שבאמת התרשמתי ממה שמר לי חברי, נרגש, אני פונה אליכם היום מעל בימה זו ומבקש מכם/ן לחוות דעה על מה שכתבתי עד היום ,להציע נושאים לכתיבה ואולי אפילו לשלוח אלי חומרים שתרצו לפרסם בעצמכם (מן פינת אורח כמו שחברי הותיק הגדיר זאת) שקשורים איכשהו לפוסטים שכתבתי כאן בעבר. אני מתחייב להגיב ברצינות לכל מה שיאמר כאן ומבטיח לכם שאעשה את כל מה שאוכל כדי להמשיך לכתוב כאן את מה שעובר לי בראש ועל מה שקורה לי בחיי. מי יודע אולי יום אחד אקבץ חלק מהנושאים שכתבתי ואפתח אותם לספר שכן אחרי הכל, כדי שאדם יקרה אדם וחייו על פני הכדור הזה יהיו משמעותיים, הוא צריך לעשות שלושה דברים במהלך חייו :" לנטוע עץ, להוליד ילד ולכתוב ספר" ( כמו שאומר פתגם ספרדי). אגב, אם תרצו לראות תחום אחר (ויזואלי יותר) שבו אני עוסק , אנא בקרו אותי ב אתר פליקר http://www.flickr.com/photos/21023897@N06 וגם שם אנא חוו דעה והשאירו הודעות - כל דבר יתקבל בברכה.

תודה מראש על תגובותיכם ועל שיתוף הפעולה העתידי מצידכם. שלכם, נ'.

מישהו שומע אותי

איפה הילד

מילים: חמי רודנר

לחן: אסף שריג

הי, מישהו שומע אותי,

הלו מישהו שומע אותי,

מישהו מקשיב לי, שומע אותי,

בנאדם לשתות איתו,

להעביר איתו את הלילה,

כי הלילה הזה מתקרב לקיצו,

מתקרב והולך

האם כלכלת ארה"ב שוקעת?

חבר שלי מנסה לגלגל רעיון במסגרת לימודי מב"א שאולי יתפתח להיות סטארט-אפ בתחום המוזיקה ובשאיפה אולי יהיה לחברה גדולה המשווקת מוצר צריכה במאות מיליונים. בחלומות ההקיץ שלי בצהרי היום הזה חלמתי שיום אחד כשאני קורא על החברה שלו (המוצלחת והמונפקת) אני מתקשר אליו ופחות או יותר מתחנן לעבוד אצלו. תוכנן של חלומות בכלל ואחיהם שבהקיץ נובעים ממה שקורה לנו במהלך היום. אליבא דה פרויד, מה שקורה לנו במשך היום (השיירים המטרידים את המחשבות) הוא טריגר ללא מודע שלנו לייצר חלום בעזרתו הוא מנסה להרגיע את הנפש ע"י כך שהוא מגייס משאלה כמוסה מן הילדות שמילוייה בחלום יתן מענה למחשבות הטוררדניות ויישמר את השינה. הטריגר לחלום הקצר בהקיץ היה העובדה ששאלתי אותו בצחוק אם הם צריכים נציג בחוף המזרחי בארה"ב (לשם נעבור בקרוב) והוא צחק ואמר שהם בחרו בכלל לא להתמקד בשוק האמריקאי ולעבוד בעיקר מול סין בגלל הסיבות הבאות:

• בגלל שהשוק באופן כללי גדול (יש יותר ממליארד סיניים - דבר שנכון עבור הרבה מוצרים וחברות) ומספיק גדול עבור האפליקציה שהם מפתחים בגלל ריבוי של תלמידי מוסיקה פוטנציאליים
• כי הסינים הגדירו בתוכנית החומש שלהם את החשיבות של לימודי מוסיקה ומנסים להחדיר זאת בכל דרך ועל כן יתמכו אולי במוצר כזה
• מפני שאפשר יהיה לדחוף את המוצר לתלמידים דרך מורי המוסיקה וכל מה שהנ"ל יגידו התלמידים יעשו בהכנעה
• כי לדעתם מוזיקה תהייה בעתיד תנאי קבלה לאוניברסיטאות ועל כן יש סיכוי רב שהורים ירצו להשקיע במוצר כזה המטפח את לימודי המוסיקה אצל ילדיהם

בשנות ה60 וה 70 היתה נהירה לאירופה הקלאסית והנהורה בנסיון להשכיל ולצבור נסיון . בשנות ה 80 ו 90 (ואפילו בתחילת האלף הנוכחי ) היה רצון עז של פרטים להגיע לארה"ב כדי לחיות את החלום האמריקאי ומשהתפוצצו אי אלו בועות נהרו ההמונים למזרח וכנראה ששם נמצא העתיד לפחות עד אמצע המאה הקרובה (אם לא יותר). אין ספק שסין היא מעצמה בכל קנה מידה, אין ספק שהיא תופסת היום בביצים (פוליטית, כלכלית וחברתית) את שאר המעצמות כולל ארה"ב ואין ספק שבעתיד הקרוב היא תשלוט ביד רמה ותכוון את מה שיקרה בעולם במישורים רבים. קטונתי מלשפוט את הקפיטליזם ולהלל את הקומוניזם אבל לא נראה לי שארה"ב עדיין לא אמרה את המילה האחרונה שלה בנושא ועל פי עניות דעתי יקח עוד הרבה זמן עד שהמעצמה הסינית תוכל באמת לשלוט בעולם כמו קודמותיה. לבינתיים, אני שואל את עצמי האם הייתי רוצה לחיות ולגדל את ילדי תחת משטר קומיניסטי/דיקטטורי במסווה של דמורקטיה (כמו זה של סין) שנראה שהוא מדוכא בעצמו (כיוון שהוא לא ממש מצליח לשלוט בנתיניו ביד רמה כמו בעבר) וושעדיין בגלל עוצמתו הוא מרשה לעצמו לדכא אחרים (אחרי הכל יש יותר ממליארד סיניים ורק אחוז קטן מהר הוא קפיטליסט מאושר או כמו שאמר ביל גייטס לאחרונה " גם אם יש לך סיכוי של אחד למיליון בסין אתה עדיין אחד מתוך 1300 אנשים") ?

הביקור בארץ הקודש

שלא כהרגלנו נסענו לביקור מולדת בחודש פברואר. אנחנו בדכ" נוסעים באפריל (פסח), יולי (חופש גדול) או בנובמבר (רצף של חגיגות יום הולדת לכמה מבני המשפחה) אבל השנה נסענו בחודש הקשר של השנה בגלל חתונה. טוב קודם כל נתחיל בזה שהיה מזג אוויר משגע עם 25 ויותר מעלות צלסיוס במהלך היום - כן האל ניניו וחברו גלובל וורמינג מתעתעים במזג האוויר ויוצרים סופות שלגים באירופה וקור עז במזרח אבל אצלנו (אצלם הרי אנחנו לא ממש גרים שם) קיץ וכולם הולכים לים. כפי שציינתי הסיבה העיקרית לנסיעה הזו היתה חתונה משפחתית. את החתן לא ממש הכרנו וראינו אותו במפגש בודד לפני שנה ויותר. את הורי החתן ואת משפחתו לא פגשנו מעולם ורק בחתונה עצמה "זכינו" להכיר אותם. טוב לא ממש זכינו כי התחושה היתה שמדובר ב"שתי חתונות לשתי עמים" (על משקל שתי מדינות לשתי עמים שמאפיין את המחלוקת על ארץ הקודש) קרי הצד של החתן והצד של הכלה חגגו כל אחד בנפרד את האירוע ולמעט החופה שבה נאספו כולם במקום אחד, כל אחד שמח בהילולה עם המקורבים לו. לטעמי החתן ביצע מעשה שלא יעשה ואפילו אני , שלקח לי שנים להתגבר על הקונספט של "הורי לא עשו עבורי דבר" , לא חושב שהייתי יכול לעשות דבר שכזה. ובכן, ממש לפני החופה, רגע לפני שהורי החתן מצעידים את בנם פנימה והורי הכלה עושים את אותו הדבר, חזינו בהחלטה תמוהה שבה בחר החתן לבוא כמעט עד לחופה מלווה בהוריו אבל רגע לפני החופה (שעה שהיה צריך לצעוד כ 20 מטר נוספים) החליט הנ"ל באופן ברוטלי לבקש מהוריו להיכנס לבד ואחרי שהם עשו זאת הכרוז ביקש ממנו לצעוד לבד לחופה דבר שגרם קצת למבוכה לסובבים אותו ובטח להרגשת חוסר נוחות להוריו והאמת היא שקצת ריחמתי עליהם. אגב הורים. הורי הכלה לא ממש רווים נחת משלושת חתניהם (אולי קצת ממני ...) אבל, הם כן שמחים בשמחתם של בנותיהם ומברכים על הבחירות שלהם אפילו אם זה לא ממש נראה להם וכל זה מתוך מוטו שאולי אפשר לאמץ שבפשטות אומר שאם הילד בחר לבד וטוב לו, אנחנו נתמוך בבחירה שלו ונהייה שמחים בשבילו. בכל אופן, החתונה לא היתה משהו מדהים שייכנס לדפי ההיסטוריה. אני לא אומר את זה מתוך התנשאות כאילו ששלנו (החתונה) כן נכנסה לשם אני רק מציין עובדה פשוטה שלא היתה התרגשות רבה (לפחות לא אצלנו) לא לפני החתונה, לא במהלכה ולא כמה ימים אחריה - או כמו שאומרים האמריקאים "לא משהו לכתוב עליו הביתה". אחד הדברים שגילינו בנסיעה הזו ארצה היא שאפשר בהחלט לחיות טוב בישראל ושיש בה אזורים ממש מקסימים ובטוחים (הן באספק של טרור והן באספקט של חטיפות/פדופיליה) שאומנם לא מייצגים את כל חלקי ישראל אבל ל"חוזר המבוסס" יש את הפריבילגיה לבחור היכן יגור ומה יעשה וסביר שיבחר את המקומות האלו (רמת השרון, הרצליה, רמת אביב וכיוצה באלו). בנסיעה, הילדים נורא נהנו מהאינטרקציות עם קרובי המשפחה (הסבים, בני הדודים וכו') ואחת האטרקציות היתה קטיף תפוזים/אשכוליות/אבוקדו ממטעים רעננים שטופי אגלי טל המוצפים שמש חמימה של בוקר משהו שהם בטח לא עושים כל יום ובטח שלא קיים פה בהונג קונג. אחד הטיולים שמאוד אהבנו היה לירושליים שאותה זכרתי אחרת לגמרי (טוב ביקרתי בה לפני יותר מעשר שנים) ושבו שוב הופתעתי לגלות כמה היא מאובטחת ועל כן נעים ובטוח להסתובב בה. לא הפסקתי לתהות הכיצד יוכלו אנשים בני לאומים ודתות שונים לא להשכיל להבין שאפשר לחיות בבאושר, בשלום ובאחווה ולחלוק זה עם זה את התרבות והמנהגים ועל זה ענה לי חברי הטוב ק', אנשים לא יכולים לעשות זאת בגלל מלחמות אגו. את הנסיעה חתמה הצעת עבודה שקיבלה אשתי שבשורה התחתונה הפתיע גם אותי וגם אותה ולמרות שלא כל הפינות סגורות וולמרות שלא כל האג'נדה ברורה, ניראה שאנחנו מתקדמים על עבר המטרה שהגדרנו לעצמנו. ובנימה אופטימית זו (לא רציתי להזכיר שחזרתי מצונן אבל, כמו שאשתי אומרת : "מספיק דיברנו עלי בוא נדבר קצת עליך", הינה אני עושה את זה ....), אפשר לסכם ולאמר, שביקור הבזק בבמולדת היה בהחלט פורה ומהנה ומאחר וזכרוני קצת מתעתע בי ולא זכורים לי פרטים מז'וריים נוספים אסיים כאן.

העולם הוא קטן

אתמול פגשתי בחור נחמד שנפרדתי ממנו לפני שנתיים +. בפעם האחרונה שראיתי אותו (קרי כשנפרדנו), הוא נסע עם משפחתו לארץ המולדת (אוסטרליה) ואז חשבתי לעצמי שאין מצב שאני אפגוש אותו שוב כיוון שאני שארתי כאן בהונג קונג ווגם בגלל שידעתי שתכף נשוב לארץ אחרת (קרי שהונג קונג היא תחנת רכבת ענקית בה ממתינים כולם לנסוע למקום אחר או כפי שחברות התעופה קוראות לזה: "טרנזיט". אז אתמול, בניגוד לציפיות, פגשתי אותו שוב. מאוד הופתעתי לשמוע שהם החליטו לחזור להונג קונג - הרי חזרו לארץ המולדת כדי להיות עם המשפחה (שהוא הארגומנט הכי חזק שיש לאחד מבני הזוג כשהם שוהים בתפקיד בחו"ל). היא סיםר לי שפתח עם חבר עסק והפסיד המון כסף כשבועת הפיננסים התפוצצה בשלהי 2008 והוא גם סיפר שנוסף על ההפסדים מהשקעות הוא גילה שחבר שלו גנב ממנו כסף מה שגרם לו חמפח נפש. הבחור טייס בקתאי החליט שאין ברירה וצריך לחזור לטוס וכבר יותר משנה שהוא מטיס מטוסי ענק בן אוסטרליה למזרח. הוא הסביר שהוא מעדיף לעבוד באזור במקום להיות מבודד ממשפחתו (האם עבודה קשורה לעבדות?) ולמרות המשפחה המורחבת באוסטרליה, הם החליטו שהמעבר חזרה להנוג קונג (בפעם השלישית עבורם) זה מה שהכי טוב לתא הגרעיני שלהם ולחשבון הבנק (שיקולי מס אולי?). בעוד אנחנו מדברים, הופתעתי לראות כמה חברים הם השאירו מאחור (כן בהנוג קונג) כיוון שרבים באו להגיד שלום ולשמוע מה העניינים וקצת קינאתי בהם כי אני לא חושב שנשאיר כל כך הרבה חברים מאחור. "העולם הוא קטן" או בגירסה הספרדית "העולם הוא מטפחת" ו"הר והר לא נפגשים אבל אדם ואדם נפגשים" הם קלישאות שאתמול חוויתי את עוצמתם שוב ואני מאחל לנו שנשכיל בעתיד כן ליצור ולנצור כאלו חברויות ולנדוד איתם בעולם.

ילד יצירתי

הבוקר היה לי העונג להכין עם בתי היקרה מ' פנקייקים לארוחת הבוקר. בשעה שאנחנו מערבבים בקערה את החומרים השונים ויוצקים את חתיכות הפרי לבלילה שואלת אותי בתי האם היא יכולה לטעום תות. אמרתי לה שברור והוספתי שאחת מהפריבלגיות של שף היא שהוא יכול לטעום את האוכל לפני כולם. אחרי שסיימנו לאכול ראיתי את בני משתעשע בתוכנת צייר ויוצר איורים חמודים . הוא הסתסך עם התוכנה ועשה משהו שלא רצה ולא ידע איך חוזרים לאחור ואז גיליתי לו את נפלאות המקשים קונטרול + האות Z והוא היה מבסוט. בשלב מאוחר יותר הוא חיפש שירים ביוטיוב (השיר החביב עליו לאחרונה היא "לפעמים חלומות מתגשמים" ששר בערב גיוס תרומות בבית הספר ביחד עם התלמידים) וכשהוא מצא אותם הוא שר ביחד איתם ונהנה. אני מאמין שילדי ירשו גנים יצירתיים אבל אני יותר מאמין בהתנסויות ובחוויות קטנות שנוצרות בעטיין של ניסויים אלו ואשר מעצבות את מי שאנחנו בעתיד. אני גם מאמין שחובתינו בתור הורים לספק את הזדמנויות גדילה אלו , לזהות פוטנציאלים ולטפח אותם.

באמת שאין לך מה להפסיד

היום היה לי מבחן נוסף. כפי שהזכרתי בפוסט קודם, מבחנים לא עושים לי טוב. אני מניח שמה שלא עושה לי טוב באופן כללי בחיים ובאופן ספיציפי בנוגע למבחנים הוא תחשות החוסר ודאות - המה יהיה ? המה ישאלו אותי ? האיך אתמודד עם הבלתי נודע? בשבוע האחרון לא השכלתי ללמוד למבחן כמו שרציתי והרגשתי די רע עם הנושא. אחת האסטרטגיות שהשתמשתי בה לקראת הבחינה (כשהבנתי שאני לא עומד לכסות את כל החומר) היא לברור מבן הנושאים את אלו שצפים הכי הרבה בשאלוני בחינה של שנים אחרונות ולהתמקד רק בהם. במלים אחרות לקחתי הימור עם סיכון די מחושב ואני חושב שהוא תרם להיות מפוקס יותר ולהוריד את מפלס החרדה. הבוקר שהלכתי למבחן לא הרגשתי משום מה לחץ וגם לא השתעלתי/נחנקתי/רציתי להקיא , תופעות שליוו אותי בעבר ביום המבחן. הבוקר חשבתי שאני הולך לעשות את המקסימום ושהמבחן לא עומד לחרוץ את גורלי ובמילים אחרות חשבתי שאין בעצם מה להפסיד. כמובן שאני רוצה לקבל ציון טוב, כמובן שאני לא רוצה להיבחן שוב כך שלא הייתי מכנה את מה שחשתי היום בתור אפטיות - המבחן ותוצאותיו חשובים לי אבל כן חשתי תחושות שלא חשתי כבר הרבה זמן במצבים כאלו באמת חשתי ש"אין לי מה להפסיד" ואני חושב שהאסטרטגיה הזו תרמה לי מאוד. ידעתי כיצד בנוי המבחן ועל כן בתחילת המבחן קראתי את החלק הרלבנטי (ובשונה מהעבר, לא קפצתי מנושא לנושא כדי לראות מה שואלים ולהיכנס לחרדות מיותרות) והתחלתי לענות על החלק שמצריך ממני להתרכז יותר בניסוחי תשובות ואחריו עברתי לחלק שמצריך ממני לכתוב פחות אבל לחשוב יותר. התחושה היתה שהחלק הראשון עורר אותי לבאות וסיפק לי אנרגיה ומוטיבציה (הוריד גם את סף החרדה כי בחרתי להתרכז במה שאני צריך לעשות באותו רגע ולא במה שאני אמור לעשות בעתיד הממש קרוב). למעשה התחממתי בחלק הראשון לקראת הסיבובים הסופיים במירוץ - גם התחממות קוגניטיבית וגם התחממות מנטלית/רגשית. על החלק הראשון עניתי יחסית בזריזות כיוון ששלטתי בחומר ואחרי שעה וחצי (חצי מהזמן המוקצב למבחן) אחרי שביצעתי מקצה שיפורים אחרון סיימתי את המבחן ויצאתי החוצה שמח וטוב לב. בסוף המבחן לא הרגשתי הקלה שאותה אני בדרך כלל מרגיש - הקלה שה"סיוט" שמלווה בחוסר ודאות נגמר, ההקלה שאומרת תתקדם הלא הדברים מאחוריך כבר. בסוף המבחן היום הרגשתי כאב ראש קל שהעיד על העובדה שתאים אפורים רבים עבדו במרץ ושיכלו לעשות זאת כי הם זכו לתמיכה של המערכת הרגשית שתרמה לשלוות נפש פנימית והכל בגלל מינד סט שטען בעצם - "עשיתי את הכי טוב שיכולת בהכנה למבחן ובמבחן עצמו" ואולי יותר חשוב (ואני מצטט את הקול הקטן בראש שלי) "המבחן הזה לא חורץ גורלות ובאמת , באמת שאין לך מה להפסיד" והקול הקטן ממשיך להדהד בראשי בשעה שאני כותב שורות אלו ואני שמח... "אין לך מה להפסיד.... באמת שאין לך מה להפסיד".

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

די נלחצתי פתאום. אחרי דיבורים לא מעטים בנושא, החלטנו החלטה אסטרטגית לחזור לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הבוקר קמתי מוקדם יחסית ופתחתי את מכשיר הטלוויזיה וצפיתי ב CNN. ראיתי את הסגידה האמריקאית לספורטאים (אחרי הכל זהו ערב מיוחד - הסופרבול), שמעתי על עוד ספור עצוב על ילד שנחטף ושכרגע מתנהל מצוד לחפש אותו ומחפשים את עזרת הציבור ובעיקר צפיתי בערוץ חדשות נוטף צביעות עם קריינית רצף בלונדינית שמחייכת כל הזמן ואז שאלתי את עצמי אם אנחנו עושים החלטה נכונה - והאם באמת לשם אנחנו רוצים לחזור. יכול להיות שכשדברים קורמים עור וגידים והופכים למציאות, הלב דופק מהר יותר וגורם לרגש לעבוד שעות נוספות. ויכול להיות שבאמת לא כדאי לחזור לשם אבל בן כך ןבן בך, אחד הדברים שהייתי רוצה מאוד להשתפר בהם הוא היכולת להפסיק להתבשל במיץ של ההחלטה אחרי שזו נלקחה. במילים אחרות, הייתי רוצה להמשיך לצעוד קדימה מבלי להסתכל לאחור קרי, לחשוב על האפשרויות בעתיד ולא על הפיספוסים המקבילים בהווה. אשרי המאמין והמקווה.

ב IT אין כסף

בארוחת הערב הצעתי לבני לאכול בן השאר מלפפון. בני הודיע לי חגיגית ובתנועת יד מבטלת שהוא לא מתכוון לאכול את הנ"ל כי זה איחסה. סיפקתי לבני את ההרצאה נוסח פולניה שיש הרבה ילדים רעבים בעולם שהיו שמחים לאכול מלפפון ושבמקום להגיד איחס הוא צריך להגיד תודה על מה שיש לו. י' השכן המתוק שלנו (והחבר היקר של בתי) אמר שיש הרבה אנשים עניים בעולם ואז בני אמר כן עניים בהאיטי. השכן החמוד שלנו סיים לאכול והלך לשתוף ידיים ואחרי כמה דקות הוא חוזר ואומר לי משהו שנשמע כמו ב IT אין כסף. הסתכלתי עליו וחשבתי שהוא שמע שיחה שהתנהלה בן ההורים שלו ושנשמעה לו אולי כך: " ב IT אין כסף ולכן אני לא הולך לעבוד בחברה הזו". שאלתי אותו שוב מה הוא אמר והשכן המתוק שלנו אמר שב IT אין כסף כיוון שהבתים נהרסו כי האדמה רעדה שם ואז הבנתי שהוא מדבר על הייטי. נדהמתי לגלות שהוא יודע המון פרטים על האיטי ושאלתי אותו מי סיפר לו והוא אמר בגאווה שאמא שלו (אמא שלו אכן עובדת איתו המון ומלמדת אותו הרבה דברים). באותם רגעים נזכרתי שלנו בבית לא היה עיתון כלומר לא היינו ממש מעודכנים וגם אם אבא שלי היה שומע רדיו או רואה טלוויזיה הוא לא היה ממש מסוגל להסביר, לפרט, לדסקס ולנתח את מה ששמע כך שלא היינו ממש מעודכנים באקטואליה מקומית ועולמית. אני יודע שאני רחוק שנות דור מהסביבה בה גדלתי כיוון שיש לנו המון ספרים ומחשבים ואנחנו מדברים על המון דברים עם הילדים אבל אז נעצרתי לרגע וחשבתי שאנחנו לא מדברים איתם מספיק על אקטואליה ושבעצם אנחנו לא מנויים על עיתון יומי ושבאיזהשהו מקום זה קצת פיספוס והייתי רוצה לשנות את הדבר. מיד רצתי לחדר להביא שבועון שעליו אנחנו מנויים וחיפשתי כתבה רלבנטית שמדברת על הבניין הכי גבוהה בעולם שנמצא בדובאי (כ 170 קומות) שניצח את ה 101 של טייפה ששם ביקרנו לאחרונה. אמרתי לילדי שכשרוצים להתעדכן במה שקורה בעולם עושים זאת בעזרת עיתון. אני מניח ששנים מעכשיו העיתונים המודפסים יעלמו מהעולם ואתם יחליפו לחלוטין מהדורות אלקטרוניות שאותם ילדי יקראו ברשת ודווקא פה אני שמח כי יכולותיו של בני ובתי בתחום די חזקים ובגלל שאני מרבה להשתמש במחשב אני מקווה ששימשתי להם מודל. עכשיו רק נשאר לוודא שבעתיד נלמד אותם יותר טוב איל לחשוב, איך להגיע למידע, איך לנתח אותו ואיך לחלוק אותו עם אחרים בחברה.

למה תמיד, אחרי שאני צוחק, אני נופל ומתרסק? (רפי פרסקי)

כשלא הולך אז לא הולך וכל מה שעשוי לפעול נגדך סביר שיפעל אבל כשהולך ואתה מבסוט מהתוצאה אתה פשוט קורן מאושר וכולם יודעים את זה. הבוקר ניסינו להדפיס את התמונות עבור אירוע ההתרמה לבית הספר. הגענו מוקדם למקום עבודתו של א' שהתנדב לעזור, הבאתי קנבס, מספרים, סרגל ועפרון וא' סיפק את מכונת ההדפסה המשוכללת שמדפיסה שלטי חוצות. לא' היה קורס שהוא צריך להעביר ולמרות שהתחלנו כשעה וחצי לפני הקורס, א' היה לחוץ מאוד וניסיתי להרגיע אותו. לקח למכונה חצי שעה להתחמם ואז א' גילה רגע לפני ההדפסה שהקבצים לא מוכנים בפורמט המבוקש ואז א' היה צריך לשנות את הסט-אפ של המכונה ואז אחרי שהוא עשה את זה המכונה דיווחה טעויות על חוסר צבעים. א' הוסיף את הצבעים הרלבנטיים אבל המכונה בשלה וביא מדווחת על עוד תקלה. רק כרבע שעה לפני תחילת הקורס א' הצליח להפעיל את המכונה במוד הרלבנטי ולחץ פרינט כדי להדפיס את התמונה הראשונה - כפי שאמרתי בפתיח אם לא הולך אז לא הולך. אלת המזל האירה לנו פנים וכשראשי מכונת הדפוס התחילו לרוץ על גבי הקנבס ולהדפיס את השורות הראשונות, שאלתי את א' בתמימות אם הוא בחר את התמונה הנכנה. א' נלחץ ועצר את ההדפסה. אחרי שבדק וראה שכן בחר את התמונה המתאימה הוא לחץ שוב על הדפס והמכונה המשיכה לרוץ וסיימה להדפיס באיכות סבירה (את התמונה הדפסנו שוב מאוחר יותר שוב). ככה הדפסנו גם את התמונות הבאות והיינו מרוצים מהתוצאה. הודיתי לא' ורצתי אל המסגר כדי שימתח את הקנסבים על פריים והלכתי לי הביתה כדי לסכם חומר למבחן. הרגע שבתי מחנותו של המסגר והתוצאה היתה מדהימה. הודיתי לו בחום וביקשתי ממנו שיארוז את שלושת התמונות ואז שילמתי ויצאתי. בדרך הביתה עליתי עם משהו במעלית ונזהרתי עם כל סיבוב כדי לא לפגוע בקנבסים. הבחור שאל אם יש שם ציורים ואמרתי שהדפסתי תמונות על הקנבס. הבחור חייך ואמר שרואים שאני מרוצה כי אנ ממש קורן. ברוב טימוטומי אמרתי לי משהו שחשבתי שיהיה מצחיק : אמרתי לי שעכשיו אחרי שהוא ראה אותי קורן מאושר אני צריך לספק לו הזדמנות לראות את הצדדים האחרים שלי ואז הכרזתי שצריך לאזן את זה עם מצב רוח רע. שאני כותב שורות אלו אני חושב שאולי חשבתי באותו רגע שאין טוב בלי רע ואולי בגלל זה הייתי צריך לספק את ההלצה הדי אינפנטילית שמאוד מאפיינת אותי כיוון שתמיד התנהלתי כליצן החצר. בכל אופן, למרות שאני לא ממש מרוצה ממה שאמרתי אני לא יכול להסתיר את החיוך שיש לי כרגע ולכן ישבתי לכתוב את קורות היום. אני מצרף את התוצאות של ההדפסה ומאחל לעצמי פרויקטים מוצלחים כמו זה בעתיד.

צילום : נ' עבדכם הנאמן

הבאה לדפוס וגרפיקה: ל'

פוסט פרודקשיין ודפוס א'

נדנדות
רפי פרסקי
מילים ולחן: רפי פרסקי

שברתי ביצה על הראש
הרגשתי איך החלבון ניגר
לאט לאט על הצוואר
כולם צחקו, אני ניגבתי את האודם מעל שפתי
אחר כך נתתי למים שיזרמו עלי
מישהו אמר "נוסעים"
ורק אני לא יכולתי
החלפתי בגדים
החופשה נגמרה
קראו לי לבוא חזרה
ואז היא ניגשה, שאלה אותי "אתה גר ברמת השרון"?
אמרתי: "אני? לא. מה פתאום."
למה תמיד אחרי שאני צוחק
אני נופל ומתרסק
אני כבר די מבוגר
אבל עדיין אוהב
מגרשי משחקים
שהנדנדות עולות ויורדות והילדים צוחקים
אני תמיד בא לכאן
כשאני בורח מהכל
ממה שאומרים כל מיני אנשים
וממה שלא עשיתי אתמול
למה תמיד אחרי שאני צוחק
אני נופל ומתרסק
אני אוהב נדנדות
עולות ויורדות
הרוח מעיפה לי על הפנים את השערות
השמיים מתקרבים השמיים מתרחקים
אני עוצם את העיניים
אני חופשי והראש בעננים
וילד אחד עומד לידי
מושך בשולי מעילי
אומר "הי אדוני, עכשיו תורי"
למה תמיד אחרי שאני צוחק
אני נופל ומתרסק.

ארוחת בוקר

לרוב אני לחוץ לפני מבחן. מנסיון העבר זה נהייה יותר ויותר גרוע ככל שמועד המבחן מתקרב. ביום המבחן עצמו אני ממש בהיסטריה והבוקר של המבחן מלווה לרוב ברגשות עזים ומעורפלים (טוב קצת הגזמתי) , ברצון להקיא (אני קורא לזה הרבה םעמים להוציא ליחה) ובכאבי בטן שלרוב נפתרים עם הביקור הראשון בבית הכסא. בשנים האחרונות למדתי להתמודד עם המצב ולהימנע ככל שאפשר מאותם סיוטים שתארתי. הצורה שבה אני לומד למבחן היום שונה בתכלית מהצורה שבה למדתי בעבר מה שמקל מאוד ומקטין את רף ההיסטריה. בעבר נהגתי פשוט ללמוד בעל פה כדי לדחוס את החומר לזכרון ארוך הטווח שלי. היום אני לומד כדי להבין ועל כן אני מנסה בתהליך הלימוד לבצע חזרות משמעותיות ומרווחות קרי אני לא קורא רק כדי לקרוא את החומר ולהספיק לעשות זאת מספר רב של פעמים לפני המבחן אלא אני קורא מתוך רצון אמיתי לדעת ומתוך רצון להשליך את הידע לנושאים הקשורים בחיי כדי שללמידה יהיה ערך. הבוקר הייתי מבסוט מעצמי. ישבתי לי בדיינר אמריקאי טיפוסי, אכלתי חביתת קליפורניה (שרימפס, אבוקדו וגבינת שמנת), שתתי מיץ תפוחים וקפה מהביל וקינחתי בטוסט מרוח בחמאה עם ריבת תותים ואת כל זה עשיתי תוך כדי לימוד של חומר למבחן ותוך יצירת סיכומון לנושאים שקראתי. מגניב - לא?