געגוע עתידי

בעבר כבר דיברתם בזכותם ובגנותם של העובדות הפילפיניות אבל, אם יש דבר שנתגעגע אליו בעתיד (בראיה מפוקחת ורטרוספקטיבית על הונג קונג) זה העוזרת הכל יכולה שלנו. חזרנו כאמור בתחילת השבוע מביקור בארץ הקודש והפרשי השעות נתנו בנו את אותותיהם. בני הקטן הלך אתמול לישון בחמש וחצי לפנות בוקר וחרי שהוא נירדם אמרתי לעצמי שיש לי קצת זמן לישון עד שמתחיל יום חדש ואז כיוונתי שעון לשבע כדי להעיר את הגדולים לבית הספר ונפלתי על המיטה מעולף. משום מה השעון לא צילצל בשעה שכיוונתי אותו ובפעם הבאה שראיתי את השעון השעה היתה כבר תשע וחצי , בחוץ השמש זרחה מבעד לעננים ובבית היה שקט מופתי. חיפשתי את העוזרת בבית אבל לא מצאתי אותה ואחרי שהבנתי שאני מהלך סהרורי, חזרתי למיטה וקמתי שוב ב אחד עשרה וחצי. בשום מדינה אחרת בעולם המערבי התסריט הנ"ל לא היה מתרחש וסביר שהייתי קם בבוקר (או שאף אחד מאיתנו לא היה קם מוקדם והילדים היו מפספסים את בית הספר) עם עיניים נפוחות ומתחיל את היום בעצלתיים. אבל פה בבועה כשיש לך עזרה 24 שעות ביום התסריט הוא מציאות. כשדיברתי עם העוזרת ב אחד עשרה וחצי היא אמרה לי שכולם קמו בזמן לבית הספר ושהקטנציק קם קצת מאוחר אבל הוא אכל ועכשיו הוא משחק למטה בחדר המשחקים עם החברים. אחרי ששמעתי שהכל בסיידר, התקלחתי, התגלחתי, ציחצחתי שיניים ופסעתי למטבח כדי להכין לעצמי טוסט וקפה ולאמר את האמת הרגשתי כמו אומן אחרי לילה הולל שקם בצהרי היום כדי להתחיל אותו. אני רחוק מלנצל את אותה עובדת , יש כאן רבים אחרים שעושים זאת בלי בושהואפילו מתחרים ומתרברבים מי עושה זאת יותר טוב. אני די מודה שלולי העזרה שלה היום (ובימים רבים אחרים) הכל היה נראה אחרת ואני שמח שבארבעת השנים האחרונות זכינו לכזה פינוק.