ניפגש בשביעיות

אני מוכרח להקדים ולהודות שמצד אחד אנחנו לא מאושיות ה"קולטורה" המקומית שפוקדים את אולם הקונצרטים כל סוף שבוע ומצד שני אנחנו גם לא"חולגנים" ששרופים של איזשהו מועדון כדורגל ששותים בירה בפאב המקומי ומעודדים את קבוצתם. לאיינשטיין הענק יש שיר שמאוד ממצה את הוויתינו הכללית וכשהוא שר: "אני אוהב להיות בבית , עם התה והלימון והספרים הישנים כן אני , אוהב להיות בבית ..." נידמה לפעמים שהוא כתב את השיר עלינו. זה לא סוד שהונג קונג היא לא ממש מקום תרבותי (טוב אולי אני עושה לה עוול אבל התכוונתי שהיא לא נמצאת באותה שורה עם ענקית כמו ניו-יורק) אבל כנראה שכולם בהונג קונג מסכימים שההונג קונג סבנס (שבע) הוא מוסד תרבותי. סוף שבוע שלישי בחודש מרץ והונג קונג כמרקחה. אין מוניות והעיר נטושה - אף כלב לא מסתובב ברחוב. בסוף השבוע הזה תוכל למצוא את ה"אקספטס" שגרים הבונג קונג, את "האקספטס" ממדינות שכנות ואת המקומיים באחד משני המקומות הבאים: בפאב מרותקים לכוס הבירה שלהם ולטלוויזיה (כן בסדר הזה) ובאיצטדיון שבו משחקים ראגבי נבחרות ממדינות שונות בעולם. גם כאן הסדר הוא ברור - קודם שותים (לא משנה מה) ורק אחכ זורקים מבט לכיוון הכר הירוק וצועקים משהו לא מובן. אבל אני קצת מקדים את המאוחר ...כפי שהזכרתי בפתיח,בשל היותינו אפתיים ובשל רצוננו להישאר בבית, לא היינו לחוצים לקנות כרטיסים למופע הכי טוב בעיר (כך הם אומרים) שהתקייים בסוף השבוע הזה ( הפנינג תלת יומי שמתרחש פעם אחת בשנה) וזאת למרות שאמרו לנו שאם עוזבים את הונג קונג מוכרחים לעשות וי על הרובריקה הזו. היום אחר הצהריים, ביום האחרון של המופע, התקשר אלי שכן ואמר לי שבידו שני כרטיסים עודפים ושהוא ישמח אם נצטרף אליו. הודיתי לו על ההצעה ואמרתי בנימוס שכנראה שלא אוכל להגיע כיוון שלאשתי יש שיחת עבודה ואני צריך לשמור על הילדים. אמרתי לו אפילו שימסור את הכרטיסים למישהו אחר ואם הוא לא ימצא קופצים, ביקשתי שיפקיד את הכרטיסים אחר כבוד בביתי ושאולי את אתפנה מעיסוקי מוקדם אגיע לביקור קצר לחזות במאורע המדובר. לאמר את האמת, בנוסף על מטלת השמרטפות, הייתי גם טרוד בעינייני בישול לחג. בן שאר הדברים אני מופקד על הכנת המזון וכיוון שהבשר צריך ל"התבאס" לו בתנור כל הלילה מיהרתי מיד אחרי שהשכן הציע לי את הכרטיסים אל הסופר המקומי לרכוש את המצרכים על פי מתכונה של אחותי הבשלנית. רגע לפני שיצאתי ת הדלת השכן הביא לי את הכרטיסים ורץ לאיצטדיון. באותו הרגע נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי שאולי משהו דפוק אצלי. שאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות שכל העיר מדברת הסבנס ולי לא איכפת. הקשתי עם עצמי ושאלת, הכיצד זה יכול להיות שבקרוב אני עוזב את הונג קונג לטובת "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" ואני לא פוקד את היציע ושותה בירה לשוכרה. ובכן, מיד טיכסתי עצה (ביני לבן עצמי) והחלטתי להרוג שני ציפורים במכה אחת, גם את הקניות בסופר אספיק לעשות וגם אספיק לפקוד את הסבנס רגע לפני שוהא נגמר. גילגלתי את רשימת הקניות לכיס, לקחתי ארנק וסל ושמתי פעמי לסופר. לפני שיצאתי, שאלתי את בני אם ירצה להיצטרף והוא ענה לי שהוא עסוק ולא יוכל. שאלתי שוב והוא שאל אותי אם יהיה שם פופקורן. אמרתי שאני לא יודע והוא אמר שהוא לא יגיע. גייסתי את בתי בת החמש למשימה הויא הסכימה. שמנו פעמינו (ביחד עם בני שכן אשתי היתה צריכה לעבוד) אל עבר הסופר, רכשנו את המצרכים במהירות וחזרנו הביתה בדיוק ברגע בו אשתי סיימה את השיחה. שאלתי אותה אם זה יהיה בסדר ללכת לסבנס והיא קרצה בחיוך ואמרה לי "בטח, לך על זה". לבשנו מעיל כי היה כבר קר, חטפתי את המצלמה שלי וירדנו ללובי. בלובי חיכינו למונית רגעים ארוכים ... כפי שאמרתי הסבנס הוא אירוע משמעותי והעיר משותקת. מונית אדומה התקרבה אלינו בעצלתיים ואני ובתי קפצנו לתוכה כמשיגים שלל רב. לנהג אמרתי לנסוע לסבנס והוא הסתכל עלי במבט של עגל. ל"סבנס אמרתי, יש משחק, חייבים להספיק לראות" והוא בשלו ... "לאן אדוני רוצה להגיע?" ל"בקעה השמחה למגרש הכדורגל" אבל הוא לא מבין. גייסתי את שארית התאים האפורים שהיו לי וזרקתי לחלל שם בקנטונזית : "לאם וא וי". "אה, לאם וא וי, למה לא אמרת קודם". "כן לשם, ומהר - לאם וא וי". את מי שקורא את מה שכתבתי ורוצה להעסיק אותי בתור מתרגם מקנטונזית לעברית אני מיד מרגיע שכן אנני דובר קנטונזית ואת השם אני זוכר כיוון שבני התאמן כל יום חמישי במגרש כדורגל קטן שסמוך לאיצטדיון והוראות ההגעה שלי היו מספיק טובות הפעם. הגענו לאיצטדיון נרגשים ושלפנו את הכרטיסים כאילו זו הפעם האלף שביקרנו בסבנס. נכנסו ונדהמנו. הריצפה דביקה, הרמקולים זועקים משהו על שחקן שזה עתה הבקיע גול (למעשה אם לדייק מדובר בטא'ץ דאון) והקהל עסוק בלגימה של בירה מתוך ג'ארות ענקיות. בקהל מבוגרים, וצעירים, גברים ונשים וכולם לובשים תחפושות שונות וכולם שתויים ושמחים. שמתי את בתי על הכתפיים, הוצאתי מצלמה מהתיק והתחלתי לצלם - הסבנס הוא גן עדן לצלמים! בעודי מכוון את המצלמה ומקליק על האובייקט, התקרב אלינו אחד השתויים ושאל את בתי את מי היא אוהדת. בתי לא ענתה. אחרי דקות ארוכות אמרתי לו שזה הסבנס הראשון שלנו ושנחכה עד שהדמר יכריע לטובת האלופה ואותה נריץ ונעודד. השתוי התחלף מבלי ששמתי לב בחברתו השתויה שהקשיבה למה שאמרתי , הינהנה בראשה ומילמלה , "אסטרטגיה נאה, אסטרטגיה טובה". לבתי היה רעיון אחר את מי כדאי לאהוד. בתי התלהבה מהגרביים האדומות של נבחרת רוסיה השנואה ולמרות שהונג קונג הובילה עליה 26 : 19 באיזשהו שלב וניתחה בסוף בתי החליטה שהיא אוהדת את צו האופנה ולא את הפטריויטיזם המקומי. עוד משחק נגמר כיוון שכל משחק הוא נורא קצר ואורך שבע דקות (מכאן השם סבנס) ואז היתה אתנחתה קלה/ בהפסקות שבן המשחקים השיכורים שבחבורה (כולם כאלה - אתם בחברה טובה ואין מה לדאוג) יכולים לרכוש עוד ג'ארה של בירה ולפזז לצלילי הגאנז אנד רוזס את השיר "סוויט ציילד אוף מיין". מה אומר, לשמוע אותם שרים זה מראה מלבב שכן השיכר עלה לכולם לראש מזמן והם לא ממש זוכרים את המילים והדבר היחידי שהם מסוגלים לעשות זה למלמל משהו לא ברור אבל כשמגיע הפזמון כולם מרימים את הידים באוויר וצועקים "סוויט ציילד אוף מיין" ונראים כמו רוקי אחרי קרב. המקומות באיצטדיון (למעט הביתנים השמורים) לא מסומנים ועל כן אפשר לנוע חופשי ממקום ולחזות במתרחש. כך עשינו אני ובתי במשך כשעה כשמדי פעם מוכרזת הקבוצה המנצחת אבל אף אחד לא ממש שם לב. קנינו ציפסים שנפלו על הריצפה ורכשנו קולה שנפלה גם היא ואז הבנו למה הריצפה היתה דביקה כל כך. באיזישהו שלב בתי שמאוד נהנתה בארוע החליטה שדי, שהיא ראתה מספיק ושהגיע הזמן ללכת הביתה ומיד הסכמתי איתה. לסיכום, הסבנס הוא ללא ספק חוויה שצריך לחוות לפחות פעם אחת בחיים. אפשר בהחלט להגיע לאירוע כזה מספר פעמים נוספות אבל נידמה לי שאם תקראו את הביקורת שלי בן השורות שלי תגלו שאם מחכים לזה בכליון עיניים כל השנה או אם עושים את זה יותר מדי פעמים אז יכול להיות די פאטתי. טוב אולי עשיתי קצת עוול לכמה מבאי הפסטיבל המתורבתים. חברה שקראה את הבלוג העירה לי שאומנם נכון ולגיטימי להתרשם משעתיים של ביקור חטוף שהאירוע נוטף אלכוהול ופאטתיות אבל, החברה ציינה שלא ממש הבנתי אל הלך הרוחות ושהייתי צריך לשבת איתם ביציע לפחות יום שלם כדי לקרוא נכון את המפה. החברה הודיע חגיגית שאפשר להנות מאירוע ספורטיבי קצבי בלי לדלל את דמך באלכוהול ובלי להתחפש לשוטרת "מופקרת" שדדיה מציצים החוצה מתוך חולצתה הכחולה (והיא עולה או הו כמה שהיא עולה) ולמרות שאני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי, אני מקבל את דעתה המלומדת - העיקר שהתנסנו ועשינו וי :) אגב, החברה גם הסבירה לי שההמנון הרשמי של התחרות הוא השיר : "הי בובה, האם תהיי החברה שלי" אבל לכו תספרו את זה לבת שלי שלא מפסיקה לשיר את הפזמון מתוך "יש לי תחושה שהלילה יהיה לילה טוב" שניהם מצורפים למטה.

S

ממני תראו וכן תעשו (גדעון לחייליו - שופטים פרק ז' פסוק יז')

כיוון שאני נמצא הרבה בבית (כזכור אני עקר בית , סטודנט, צלם וגם יוצר - כך אני מקווה ... משהו שהוא עדיין לא ברור בשלב זה... אולי כותב טור או סופר סתאאאאאאאאאאאם), הם לא ממש יכולים להגדיר אותי כמישהו שעובד ולאמר את האמת, למרות שאני בר מזל שמאוד מרוצה מהסטטוס שלו, לפעמים זה קצת מציק לי שאני לא חלק ממסגרת. לילדים קשה להבין מושגים מופשטים וכשניסיתי בעבר למצב את עצמי (כתשובה לשאלה "אבא - מה אתה עושה?"), הסברתי להם שאני תלמיד כמוהם ושהעבודה העיקרית שלי היא להשגיח עליהם ולדאוג לצורכיהם, מיותר לציין שהם לא ממש הבינו על מה אני מדבר. כבר קצת יותר משנה שאני מתנדב במכון לרכיבה שבו מלמדים ילדים עם מגבלות פיסיות ונפשיות לרכב על סוסים. אני נהנה מכל רגע ושמח שאני יכול לתרום מזמני ומניסיוני בטיפול בילדים (דל אומנם אבל יותר טוב מכלום) כדי לקדם מטרה נשגבת. לפני יומיים ילדי יצאו לחופשה ארוכה והצעתי להם לבוא איתי לחווה. שמחתי מאוד שהם נענו להצעה שלי. השמחה היתה משולשת, הסיבה הראשונה היא שהם סוף סוף יזכו לראות מה אבא שלהם עושה בכל יום שישי - נכון אי אפשר לקרוא לזה אבל זה תיכף וימד מוציא אותי מהרובריקה של "פארזיט" שלמרעית עין יושב בבית ולא עושה כלום ... טוב בוא לא ניסחף, הם לא ממש חושבים אותי לכזה. הסיבה השנייה היא שהם יזכו לראות בעלי חיים שלא זמינים במחוזותינו וזאת כיוון שהונג קונג היא קטנה ולא מושופעת במרחבים כך שסוסים לא ממש משוטטים במרעה בחלק האחורי של הבית. והסיבה השלישית, שמבחינת החשיבות צריכה להיות אולי הראשונה, הילדים שלי יראו ילדים אחרים (לא נורמלים) שגורלם לא שפר עליהם כיוון שהם סובלים משלל בעיות ואגב כך יפנימו שהם צריכים להיות מאושרים בחלקם. ויותר משיראו את הילדים המיוחדים האלה ויודו לא שהם רגילים, הם יבינו דרך חיקוי (וילמדו כך אני מקווה) שצריך להיות מעורב בקהילה שבה אתה חי ולהתנדב בה כדי לעזור לאלה שצריכים אותך.

מי מגדל את הילד שלך?

את השיחה הבאה אפשר לשמוע רק בהונג קונג.

השחקנים הראשיים: מטפלת פיליפינית. שני ילדים עם חזות אסיתיית שמדברים אנגלית שוטפת עם מבטא אמריקאי כבד ולכן יקוטלגו להלן כאקספטריוטים מערביים.

המיקום: מעלית שרות.

תוכן השיחה:

ילדים: "מטפלת, אפשר ללכת לחדר המשחקים?"

מטפלת :" לא, מה פתאום!"

ילדים: "למה?"

מטפלת: "אמא ואבא לא בבית"

ילדים: "למה אי אפשר?"

מטפלת:" אתם יודעים, כשאמא ואבא בבית, אנחנו יורדים לחדר המשחקים. כשאמא ואבא מחוץ להונג קונג, אנחנו עולים הביתה"

אם חיפשתי סיבה נוספת מדוע צריך לעזוב אז הונג קונג הינה מצאתי אותה! כששמעתי את הנ"ל פשוט התפלצתי והשפלתי את מבטי. לברוח ומהר!

סוף לסיפור

הבוקר התרפקתי על זכרונות עבר לא נעימים במיוחד אם כי לא טראומטיים מדי שכניראה עיצבו את אישיותי בתקופת הבגרות המוקדמת של חיי. כדי לסיים את הסיפור בנימה אופטימית ולא להטריח את הקורא בדאגות, אקדים ואומר שבזכות אשתי, הילדים והשהות ההונג קונג, חוויתי ילדות שנייה ועכשיו בעקובותיה אני חווה בגרות מאוחרת ששינתה את התנסותי בתחום שעליו אדבר בהמשך. בשיחה עם מ' על נושאים שונים לגמרי, נזכרתי היום שלאורך ילדותי לא היה לנו בבית ולו ספר אחד לעלעל בו, מעולם לא ראיתי את ההורים שלי קוראים ספר והם מעולם לא ליוו את טקסי השינה שלי ושל אחותי בקריאה של ספרות ילדים מקורית. למעשה עד גיל בית הספר היסודי (בערך בכיתה ד'), אני חושב שהספר היחידי שהיה לנו בבית היה סידור/מחזור תפילה שאבי נהג ליטול עימו בחגים כשהוא פקד את בית הכנסת הקרוב למקום מגורינו. אה כן, היה גם חוברת אחת בשם "המגזין שלי" (תרגום חופשי מרומנית) שנשתמרה לה באחת המגירות בארון הבגדים של הורי כיוון שהיה בה תצלום שלי ושל אחותי מאיזה סטודיו שפירסם אותנו אה כן ואיך אפשר לשכוח את חוברת התנוחות שהיתה שייכת לאבי או אימי שגיליתי בגיל מתבגר יותר בחלק העליון של הארון. ובכן, אם כך לא דברתי אמת. מעתה אל תאמר לא היו בביתי ספרים, אמור : בביתי היו שלושה פריטים שקשורים בדרך זו או אחרת לעולםהספרות: מחזור תפילה ושתי חוברות שעבד עליהם הקלח. רק בגיל מתקדם יותר, בבית הספר היסודי, שלחברי היה את קאסוטו (פירושי תנ"ך), את האינצקלופדיה העברית הבלתי גמורה, ספרים רבים ועיתונים, הואילו בטובם הורי לרכוש עבורי את בריטניקה לנוער המיתולוגית - אותה בריטניקה שהסבה לי עונג רב בשרותים ולא , אין בה, למי שמתעניין , למרות הצבע הכחול של כרכיה, לפחות לא בגירסה הקשיחה שהיתה לי, אין בה חומרים אירוטיים. אני נזכר שבכל פעם שהיתה לי ישיבה קצרה בשרותים הייתי יושב עם אותם כרכים כחולים ומעלעל/מרפרף בן דפיה הם וקורא על חלליות, ,דינוזאורים ומפורסמים אבל לא ממש זוכר שמהאינטרקציות האלו למדתי משהו ושסוג הקריאה הזה גרם לי להיות סקרן יותר ולפתוח ספר אמיתי. כשג' חברי מכיתה ג' היה הולך לספרייה העירונית הייתי מצטרף אליו והספר היחידי שאני זוכר מהתקופה ההיא הוא "לובנגולו מלך זולו" של נחום גוטמן אבל לא זכור לי שום ספר אחר, שום סופר שהשאיר אצלי רושם וטעם של עוד נהפוכו, אני רק נזכר בסצינה מבישה אחת שנקשרה אצלי בתודעה (כמו הסטייקים והפעמונים אצל הכלבים של פאבלוב) להשאלת ספרים שאולי בעטייה הפסקתי לפקוד את הספרייה העירונית. ובכן, מעשה שהיה כך היה, כשחברי ג' עזב בכיתה ד' את עירי לטובת עיר אחרת, הלכתי לי יום אחד שמח וטוב לב (כן אז עוד היה אפשר ללכת לבד - ימי תום ובטחון) לעבר הספרייה העירונית שהייתה מרוחקת כ20 דקות הליכה מבית הורי. בדרך עצרתי כהרגלי ליד טלפון ציבורי (אז עוד היו אסימונים) הנפתי את השפורפרת עשיתי עצמי משחק ב"בוא נתקשר למישהו" ואז שהמישהו הוירטואלי לא ענה לי (איזה יופי יצא לי חרוז), הנחתי את השפורפרת במקומה ושלחתי יד לעבר הלחצן שמשחרר את יתרת האסימונים שלא היו בשימוש. רגע לפני שפסעתי אל עבר הספריה שמעתי קולות דומים לאלו ששומע זה שזכה זה עתה בפרס צנוע בסלוט מאשין בווגאס. מפתח יתרת האסימונים זרמו לכיוון היד שלי לא יותר ולא פחות משבעה אסימונים ולא היה מאושר ממני - ממש "זכיתי באור מן ההפקר" כמו שאמר המשורר חיים נחמן. עכשיו שבידי הספר ובכיסי המצלצלים הרגשתי כמו איש חשוב והלכתי כרבע שעה נוספת עד שהגעתי לפתח הספריה. עברתי בן המדפים וחיפשתי ספר שאותו אחליף בספר שהבאתי. בעודי עובר הלוך ושוב בן המדפים עמוסי הספרים הרגשתי שבטני מתהפכת. המשכתי לפסוע והבטן בשלה מודיעה לי חד משמעית שאין סיכוי שאצא מהמצב בלי לבקר בשרותים. עכשיו אני כבר בלחץ , אני לא מבצע פסיעות מיותרות ובמקום אני רוקד במקום את את ריקוד הקקי המפורסם שלי (שתיים קדימה, שתיים אחורה סקובידו ....) אבל מבין שעשיתי טעות נוראית ובמקום לעודד את הקקי להישאר עמוק בתוך מעיי, אני מרגיש שהוא יוצא החוצה ונחשול חמים מתחיל לזרום ממכנסי הלבנים לעבר רגלי והריח שנוצר סביבי באותם רגעים בטח שלא ישמש כהשראה לרוקחים הצרפתיים של חברת קאשרל לכשיפתחו את ליין הבשמים החדש שלהם. אני עומד שם עוד דקות ארוכות, מתבייש בעצמי ואפילו משחרר הצהרה פנימית על מר גורלי. הספר הישן עדיין בידי ועוד לא בחרתי בספר חדש. החלטתי לעשות משעה ולזכות את עצמי מאחזקת הספר הישן מבלי לקחת חדש וכאן נזרעו זרעי הפורענות לחוסר האהבה שלי לקריאה. פסעתי לאט כשגבי אל הקירות עד שהגעתי לעבר הספרנית שנמצאת איך ניחשתם בכניסה לספרייה מקום שלמזלי לא המה אנשים באותו הרגע אבל ידוע לכל שהפרייה משרתת את העם ובכל רגע נתון העם יכול להיכנס כך שהסכנה המשיכה לשחר לפתחי. מסרתי את הספר הישן ואמרתי שאחזור במשך השבוע כדי לשאול ספר אחר. יצאתי מהספרייה כשידי מסתירה עד כמה שאפשר את המעשה הנורא והלכתי לעבר הבית. בדרך מצאתי קרטון וכיסיתי בו את אחורי כך שהרגשתי קצת יותר טוב אבל הרבה יותר מסריח כיוון שהרפש נמרח ונמתח לכל עבר. כשהגעתי הלכתי למיקלחת לשטוף את הזוהמה וכשזרקתי את המכנסיים על הריצפה הם רשרשו תודות לשבעת האסימונים המופלאים. לקורא החכם ההמשך ידוע - את הספריה לא פקדתי שוב מעולם אבל אל דאגה,התנסויות חוזרות בתחום, שנים מאוחר יותר בעידודה של האשה שאיתי, שחוותה התנסויות שונות בתכלית בתור ילדה, גרמו לי לחזור לעולם הספרות והיום אני משתדל לקרוא בכל הזדמנות. ביתינו מלא בספרים מכל סוג וצבע ובשלל נושאים, יש לנו חוברות ועיתונים וכמובן מספר רב של ספרי ילדים שמהם אנחנו משתדלים (טוב גם אני נשבר לפעמים) להקריא לפחות סיפור אחד בכל לילה. היום אני יודע משהו שלא ידעתי אז ושאם הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור היית מנסה להשתמש בו בכל הזדמנות. היום אני יודע, שאם יש לך בסיס ידע גדול, יותר קל לך לקרוא וכשקל לך לקרוא, קרי כשנוצרת אצלך מוטיבציה ואתה מתחיל לגמוע ספר אחרי ספר, בסיס הידע שלך מתרחב. כדי להרחיב את אותו בסיס ידע, אני ממליץ בחום לאפשר לילדים שלכם לקרוא בכל הזדמנות ולא רק מספרי טקסט בית סיפריים אלא גם משלטים ברחוב, אריזות של מוצרים בסופר וגם אפילו כותרוב של משחק הרפתקאות בפלטפורמת ה ויי וכמובן חשוב באותה מידה לעשות זאת בעצמכם (כלומר לקרוא) כדי שהם ילמדו לחקות פעולה חיובית, שתורמת להרחבת האופקים ושפירותיה ישמשו אותם אותם שנים רבות אחכ ויתרמו להם בצורות, באופנים ובמחוזות שבהם מעולם לא חשוב/חלמו לבקר.

סוף לסיפור

מילים: יענקל'ה רוטבליט

לחן: יהודית רביץ

שום הפתעות אין בסיפור
שוב הדמעות על האיפור
החגיגה נגמרת המסכה נושרת
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כך מעליך
וסוף לסיפור

כל הקסמים תמו חלפו
כל האורות כבר נאספו
הזמן שאין רופא לו
חמק חלף כמו פלא
ורק הזיעה על הפנים
כובע מעוך ריק משפנים
כל הצופים כבר קמו
כל התשואות נדמו
פרחו היונים

גם האמת גם הבדיה
מה שהיה כמו לא היה
נמוג כהרף עין
ורק אתה עדיין
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור.

על הגינות ויושר אישי

בני חזר הביתה אתמול עם דף עבודה מבית הספר שו היו לו טעויות. ניסיתי להבין מדוע הוא עשה טעויות והוא פשוט ענה לי שהוא לא הבין את מה שביקשו ממנו לבצע (להצליח להבין איך בונים פיסקאה עם משפטי פתיחה, משפטי תמיכה ומשפטי סים: לעניות דעתי מטלה מסובכת מדי עבור תלמידי כיתה א'). הקשתי עליו ושאלתי הכיצד (אם לא ידע איך) הצליח בכל זאת לענות על 50% מהשאלות בצרה נכונה. בני התחמק באלגנטיות אבל כשלחצתי עוד הוא אמר לי שמשהו בשולחן שהוא ישב בו זרק את התשובה לאוויר והוא העתיק את התשובה. נתתי לבני הרצאה ארוכה על יושר והסברתי לו שאחד מאבני היסוד של משפחתנו הוא שעבודה אקדמית מתבצעת לבד מבלי להעתיק מאחרים או לרמות בצורה זו או אחרת את המורה. הסברתי לו שהסיבה שכדאי לו לעבוד לבד היא שמאוד יתכן שהילד האחר טועה ומטעה כי הוא לא בהכרח יותר חכם ממנו ולא בהכרח יודע את התשובה ועוד הוספתי שאם יעבוד לבד הוא יוכל לקחת אחריות על המעשים שלו וכשהור מעתיק ממשהו אחר אין לו שליטה על זה.סיימתי את ההרצאה באמירה שאם תעבוד לב אז הההצלחות שלך יהיו הנצחונות שלך וגם הכשלונות שלך יהוו עבורך כלי בקרה להבין מה לא הבנת ולתקן ובנוסף כדאי שיספק בחזרה אמון (למורה) למי שנותן לו אמון ויבצע את מה שמטילים עליו מתוך יושר פנימי. כמו בהרבה מקרים לאחרונה ביקשתי ממנו לרשום את מה שלמד על דף לב, את הדף תלינו אחר כבוד על המקרר מתוך תקווה שהוא יתקל בו לעיתים קרובות, יקרא וילמד מטעויתיו. על הדף בני רשם (חלק מהדברים אני הכתבתי לו) את ההצהרה הבאה "בבית הזה לא מרמים ולא מעתיקים תשובות של משהו אחר כיוון שאני צריך לעבוד לבד וגם יכול מאוד להיות שהילד האחר לא יודע את התשובה ולכן הוא יטעה אותי". דפים דומים הוא כתב בנושאים שונים לרבות "עבודה מהירה לא מובילה אותי לשום מקום", אני אעבוד קשה כדי להשתפר ולהיות טוב כמו אחרים או אפילו יותר טוב מהם" ו"אני לא אתפשט כשמבקשים ממני כי זה עשוי לגרום לאחרים ללגלג עלי". אני מאמין ומקווה שבכל פעם שתהייה לו קונקרטיזציה/קונפרונטציה עם אותם דפים לבנים הוא יפנים חלק מאותם ערכים שאני מנסה להנחיל לו ולבני הבית האחרים ועם הזמן הוא יחכים וילמד מהנסיון. מעניין לעניין ובאותו עניין, בניסיונותי השונים לחנך את בני נתתי לו אתמול שעור קונקרטי בדבר ההגינות שצריכה ללוות עסקאות חליפין. על פניו הפתיח נשמע מורכב והקורא סביר שיתהה מדוע צריך ללמד ילד בן כמעט שמונה על עסקאון חליפין. מסתבר שהזעטוטים הקטנים פעילים ביותר ובהפסקות בבית הספר הם קורמים בינהם עסקאות בהם מחליפים ידיים חלקי לגו שונים (עכשיו מדובר ביצורים הקטנים ממלחמת הכוכבים) וקורה לא אחת שילדים מנצלים חולשות וטוב לב של ילדים אחרים וגורמים לאותם עסקאות להיות לא חוקיות בעליל כיוון שלרוב הצד השני לא מקיים את חלקו בהסכם. כזה הסכם חד צצדי התרחש בן בני לחברו לכיתה אתמול. בני חזר הביתה וסיפר בדמעות שהוא נתן ל ש' את אניקן סקיי וולקר (כוכב סטאר ווארז) ובתמורה קיווה לקבל את מייסי וונד (כוכב אחר) אבל לא כך היה הדבר והפרחח השני אמר לו (אחרי שלקח את פיסת הלגו) שמחר הוא יביא לו משהו. ניסיתי להסביר לבני את העניין אבל אחרי שהבנתי ש"המעלית לא תגיע לקומת הגג" וזאת מכיוון שבגיל הזה קשה לילדים להבין דברים מופשטים והם בעיקר לומדים דרך חיקוי (כמו בהרבה הזדמנויות אחרות בחיים), לקחתי שתי שקיות זיפ לוק, שמתי בכל אחת פיסת פלסטיק שמצאתי וערכתי סימולציה שבה אני מגיע (בתור הבן שלי) למפגש נותן לצד השני את חלקי בעיסקה והולך הביתה בידיים ריקות. לקח לבני מספר מחזורים עד שהבין את גודל ואופי הטעות שביצע ובמשחקי הסימולציה הבאים הוא הבין שעסקת חליפין הוגנת היא כזה ששני הצדדים יצאים ממנה מרוצים ושאם צד אחד לא בא על סיפוקו אז הוא מיד מושך את חלקו בעיסקה עד שהצד השני פורע את החוב. כדי לסגור את הנושא, הצעתי לבני לכתוב אימייל לאמא של אותו ילד שבו הוא מבקש ממנה לדאוג שבנה יקיים חלק מן ההסכם והבוקר קיבלנו תשובה שאותו פרחח שם משהו בשקית בדרכו לבית הספר. בדרכו לבית הספר הבוקר, בני קיבל ממני הנחיה ברורה: אם הצד השני לא מקיים את הבטחתו חסל סדר עסקאות חליפין אם אותו פרחח. אני לא יודע אם תוכן השקית מכיל את מה שבני ביקש כתמורה הולמת לאניקן ומסקרן אותי לדעת כיצד בני יגיב אם לא יקבל את מה שביקש . כל מה שנשאר לי עכשיו לעשות הוא לחכות להתפתחויות ולקוות שהם יהיו טובות עבור בני כי כבר אמרתי לבני בלא מעט בעבר, אני יכול ללמד אותך הרבה דברים אבל בסופו של דבר, את המלחמות שלך תצטרך להילחם לבד כי אבא לא יהיה זמין (לפחות לא באופן פיזי , אני מקווה שרוחנית כן) בכל מקום.

כיצד אנחנו מתמודדים?

לכל פרט דרכי התמודדות שונים. כל פרט מוריש לצאצאיו את דרכי ההתמודדות שלו, וצאצאיו בתורם מתנסים באוסף של חוויות שונות, בונים לעצמם זהות ובן השאר מגדירים את האופן בו הם יתמודדו בסיטואציות שונות. דרכי ההתמודדות האלו הם די עקביים ואחרי שהפרט סיגל לעצמו את הדרך הוא ישתמש בה בטכניקה באופן קבוע. בן האדם הוא ישות מורכבת והיריעה קצרה מלבטא את אין סוף הדרכים בהם פרטים בוחרים להתמודד. יש כאלה שבוכים, יש כאלו ששואלים שאלות, יש שהם אצורים ולא מוכנים להודות שקשה להם ויש כאלה שמדברים יותר מדי. אני ואשתי מאוד שונים, אני ממהר להפגין רגשות והיא אצורה, אני ממהר לפתוח את ליבי לאחרים (אומנם בצורה סלקטיבית) ואשתי לעולם לא תתגלה בחולשתה ותדבר על קשייה. ילדינו כאמור רשו את הגנטיקה שלנו. בני הבכור י' דומה לי. אין טוב או רע בכל הסיפור הזה. יש גנטיקה שהיא בלתי נשלטת ויש התנסויות שונות שחלקם טובוצ וחלקם פחות - בחלקם אנחנו כהורים עושים טעויות ועל כן מטפחים את השימוש של ילדינו באותה גנטיקה ובחלק האחר אנחנו מספקים התנסויות שונות שעוזרות לילדינו לפתח דרך שונה ועצמאית בבואם להתמודד עם דברים שונים. בני למשל ירש את הדרך שבה הוא מתמודד ממני. בני מדבר על פחדיו והתלבטויותיו ומרבה להראות רגשות - הנה רק אתמול בלילה כשהלכו לישון נזכרתי שככה הוא בוחר להתמודד. אתמול בלילה נכנסתי לחדרם כדי לספר להם סיפור. הנחתי את תינוקי במיטתה של בתי והבטחתי לבני שכשאגמור לספר את הסיפור אעביר את תינוקי אליו למיטה והוא הסכים. קראתי את הסיפור ובני בכורי התהפך לעבר הקיר לקראת סוף הסיפור וחשבתי שהוא ירדם לפני שאקרא את הדף האחרון. כשסיימתי לקרוא את הדף האחרון אמרתי להם לילה טוב ואספתי את תינוקי ממיטתה של בתי. בני בכורי פרץ בבכי נוראי ולא הבנתי מה קרה. שאלתי אותו מדוע הוא בוכה והוא השיב שהוא בוכה כיוון שהחלטתי בסוף הסיפור לצאת מהחדר ולא לשים את אחיו במיטה שלו. הבכי היה קורע לב וכמובן שבאותו הרגע שמתי את אחיו לצידו כדי להרגיע אותו. כאמור מפגין רגשות כמו אביו. בתי היא סיפור אחר לגמרי. בתי לא מוכנה (כמו אמא שלה) להודות ברגשות, היא לא תנפק מידע למי שלא צריך לקבל אותו ולרוב תהייה אצורה, תדחיק ולא תדבר על כלופ עד כדי כך שלפעמים אני משתמש במטאפורה של שודד ולום קרי לפעמים כדי לפצח אותה צריך להשתמש בעזרים טקטיים. בעבר הלא רחוק אחרי הולדת אחיה הצעיר לבתי היה קשה להתמודד עם העובדה שהוא מקבל תשומת לב יתרה ועל כן הרבתה לחלות. בתי השתמשה בטיעונים של כאבי בטן, גרון וראש בכל פעם שראתה (כנראה) שאנחנו מטפלים באחיה. אגב חלוקת תשומת לב בן ילדים היא עניין אחר לפוסט שונה אבל רק אציין שדאגנו לחלק את תשומת הלב באופן שווה ככל שאפשר בן כל הילדים אבל מסתבר שבתי היתה זקוקה ליותר מזה וכדי להתמודד עם הנושא היא בחרה את אותם מיחושים פסיכוסומטיים. כמובן שלקחנו את בתי לרופא מספר פעמים. הרופא בדק רותה באותה תקופה והודיע חגיגית שהיא איננה רואה בעיה פסיולוגית ושציך לחפש את הבעיה בתחום הפסיכולוגי. אגב אחד מהטיפים שהיא נתנה לנו היה שהיא שואלת את הילד איפה בבטן כואב לו (בהנחה שהזעטוט מתלונן על מיחושים באיזור הזה), אם הרך צביע על הפופיק היא רגועה ומבינה שצריך לחפש את הבעיה בתחומים אחרים (אולי נפשיים) כי שם (קרי בפופיק) אין איברים פנימיים כמו קיבה, כבד, טחול או תוספתן שיכולים לרמוז על בעיה ויתכן מאוד שהכאבים הנפשיים או הפיזיולוגיים (המדומים או לא - לעולם לא נדע) גורמים לתחושה כללית לא נעימה במערכת העיכול המתבטאת באותו איזור שאליו מצביע הקטנצ'יק. בקיצור, בתי מתמודדת בצורה שונה לחלוטין מבני. בתי לא מציפה שום דבר. אני לא יודע אם היא מדחיקה את הבעיה למקומות אפלים אבל מה שאני כן יכול להגיד הוא שלבתי חוסן נפשי (שאותו ירשה מאשתי) הרבה יותר גבוהה משל בני ומשלי. החוסן הנפשי שלה מציב רף מאוד גבוהה ולה לא מפריעים דברים קטנים ועל כן היא לא בוחרת בכלי הגבה סטנדרטיים כדי לטפל בבעיה. אני לא יודע להגיד לכם אם היא מטפלת בבעיה ואם היא מוטפלת בה אז באיזה צורה היא עושה זאת כשהדבר חוצה את אותו הרף שהחוסן הנפשי הפנימי לא מסוגל להתמודד איתו. יכול להיות שהיא עושה משהו שאנחנו לא יודעים (ושיום אחד היא אולי עוד תכתוב עליו ספר ) ויכול מאוד להיות שהיא לא עושה דבר והכאב שנגרם בשל חוסר היכולת לשחרר את הלחץ (בן אם בעזרת בכי ומבן אם בעזרת שיחה) רק מצטבר לו באיזושהי פינה קטנה ויום אחד כשכבר לא יהיה מקום הוא יתפוצץ והיא תתמודד עם העניינים בצורה גלויה יותר. אני לא אומר שיש דרך אחת נכונה להתמודד עם דברים. אני לא חושב שבכי או הבעת רגשות מסוג אחר תמיד פותר את הבעיות ומצד שני אני לא ממש חושב שלאגור הכל בבטן ולהשתמש בפני פוקר בגלל אותה חסינות נפשית הוא הפתרון לכל דבר. הדבר היחידי שאני יכול להגיד כדי לעזור להורים אחרים להבין שהנושא מורכב ודורש הסתכלות עמוקה הוא שאם ילדך לא מפגין בצורה מוחצנת את הדרך בה הוא מתמודד עם דברים, תפקידך בתור הורה הוא לעזור לו להציף ביחד איתו את הנושאים השונים ולגעת באותם עצבים רגישים כדי לעזור לו ללמוד התמודד. ובמילים אחרות, כיוון שאת הגנטיקה לא ניתן לשנות, צריך לספק לילד הזדמנויות לבטא את עצמו ולהציע לו אסטרטגיות שונות (קרי להתנסויות) ולקוות שמהם הוא יבחר את הדרך הטובה ביותר עבורו להתמודד עם אותם קשיים שהמציאות מערימה סביבו. לאורך שנות ההכרות עם הילד, ההורים צריכים ללמוד להכיר את אותם תמרורי אזהרה שהילד הלא מוחצן משתמש בהם (למשל אם הוא כועס יתר על המידה או אם הוא שמח מדי) וכשאותם תמרורים מאירים ומצביעים שיש בעיה ההורה צריך להתערב ולנסות לעזור - לעולם לא להחליק את המצב ולפטור את העניין בהינף יד של יהיה בסדר. אסיים בנימה קצת פחות אופטימית. בני דומה לי ואני דומה לאבי. בנוסף לאופן הרגשני שבו היה אבי מתמודד עם אתגרים, מאז לכתה של אימי הוא בחר להתמודד המציאות בצורה כימית קרי של שני בונדורמין ליום. אחרי שמונה שנים של אותו שילוב קטלני (בכי וכימיקלים), ליבו עצר מלכת והוא הלך לעולם שכולו טוב (כך אומרים וכך אני מקווה בשבילו). מהסיום הדרמטי אני למד שאין זה יהיה נכון לאמר שבכי לבדו משחרר ומפיג את כאבי ההתמודדות. לאדם דרוש בנוסף ליכולת להציף דברים דרך רגשות גם חוסן נפשי ויכולת התבוננות פנימית ומוטב לו להעזר באדם בשר ודם ולא בכימיקל כדי לדבר על חולשותיו, פחדיו, כאביו ומצוקותיו דבר שאבא שלי (בשונה ממני - ההוכחה היא הבלוג הזה שאני כותב) לא ידע לעשות וגם זה סיפור לפוסט אחר.

מעברים

בנסיעה האחרונה לארה"ב מצאתי את עצמי מסביר לאנשים שונים בהזדמנויות שונות את הסיבות שבגללם בחרנו לחזור דווקא עכשיו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. החלטתי להעלות את אותם סיבות על הכתב משום שאני חושב שהם יכולות (כך אני מקווה) לעזור לאנשים אחרים שנמצאים במצב דומה לשלנו להחליט החלטות שונות. הנה הרשימה החלקית (שוב לא לפי סדר עדיפויות):

• נוצרה (יצרנו לעצמנו) הזדמנות תעסוקתית מפתה לגורם הראשי המפרנס את ביתינו (אשתי)
• רשויות ההגירה בארה"ב על חוקיהם השונים החלו להעיק ולהרחיק מאיתנו את חלום האזרחות הנכסף
• החלטנו שאנחנו לא מעוניינים בשלב זה בחיי אקס-פאט נוודיים האופייניים למערביים שבאים לגור במזרח
• חיפשנו יציבות
• חיפשנו מקום שבו השמיים הם הגבול להתפתחות אישית ומשפחתית בלי מגבלות של זרות ושפה
• חשבנו שהגיע הזמן לצאת מחיי הבועה הנוחים בהונג קונג (אופייני גם למדינות אחרות באזור) שבגללם אפשר להחליט שלא מחליטים דבר
• גם את ישראל וגם את ארה"ב לא עזבנו בסיבובים הקודמים כי היה לנו רע וגם הפעם, רצינו לפרוש בשיא עם טעם טוב בפה של עוד.
• רצינו לבחור לעבור ולא רצינו שיגידו/שיאלצו אותנו לעשות זאת

כאמור כשאתה מתכנן תוכניות ובעטיין לעמוד במשימות בהם אתה צריך לעבוד מול גורמים אנושיים, תמיד צפויות התפתחויות ותמיד צריך לקחת בחשבון הפתעות. ממש כשהגענו לארה"ב בביקור הזה היינו צריכים לפקוד את הבית שלנו ולהודיע חגיגית לדיירת שהחוזה שלה מסתיים בקיץ ושבדיוק אז אנחנו חוזרים והיא צריכה להתפנות. הסכמנו להיות אסרטיביים אבל מספיק גמישים להתפתחויות ובדרך לבית אפילו רבנו (אוי לאותם ריבים חסרי משמעות שאנחנו כל כך אוהבים לריב) על העובדה שקבעתי עם שיפוצניק כדי שיראה את הבית ויחווה דעה על עלות של שינויים שחשבנו עליהם. לשמחתי, אשתי הצליחה לשכנע אותי ברגע האחרון לבטל את המפגש עם השיפוצניק. כשנכנסנו לדירה והודענו לדיירת שהיא כניראה צריכה לעזוב לא היינו מספיק אסרטיביים כמו שתיכננו. אולי האמוציות עבדו שעות נוספות כשהיא אמרה לנו שהיא תיכננה להישאר שנתיים נוספות ואולי חשבנו על עסקים ולא ידענו אם מבחינה עסקית אנחנו עושים את הדבר הנכון. על כל פנים, אני שמח שלביקור הדרמטי הזה לא הגיע אותו שיפוצניק שענייני רגש לא מזיזים את ישבנו. למרות ההחלטות המוקדמות, השארנו את הדברים באוויר ואמרנו לדיירת שנבדוק את העניין ונחזור אליה. אחרי בדיקה קצרה שבה אפילו השתעשנו בחיפוש ובקנייה של בית אחר ידענו שאנחנו צריכים לדבוק בתוכניות המקוריות ולחזור לאותה דיירת ולאמר לה שהתוכניות שלנו שרירות וקיימות ושאנחנו מתכננים לחזור ביולי לבית (היא צריכה לעזוב) כמתוכנן. על כל פנים, המעבר הזה לא עומד להיות פשוט - כל שינוי טומן בחובו אתגרים חדשים ומעננינים. אנחנו יודעים שלמרות שגרנו שם 6 שנים לפני שעברנו להונג קונג, אנחנו עדיין נחשב עם ההגעה לילד החדש בבלוק. למרות האפשרויות הבלתי מוגבלות, אנחנו יודעים שנתגעגע להונג קונג. אנחנו גם יודעים שאולי חלק מהסיבות הנ"ל לא יהיו רלבנטיות בעתיד ויתכן בהחלט שחלק מהדברים שביקשנו לעצמנו לא יתגשמו אבל, כיוון שאנחנו בחרנו לעבור אנחנו לוקחים את כל השיקולים בחשבון, אנחנו יודעים שיצוצו דברים שלא חשבנו עליהם ואנחנו יודעים יותר מתמיד שצריך שלמרות הגמישות נהייה חייבים (לפחות בהתחלה) לדבוק בתוכניות המקוריות. אז שלום מעברים ו"בון וואיאז".

כוונות הופכות למציאות או הנבואה שמגשימה את עצמה

חזרנו מנסיעת בזק לארה"ב. הנסיעה נועדה בעיקרה לבדוק את השטח (פרי-וויזיט) טרם הגעתנו בקיץ הקרוב. השגנו את רוב המטרות שהצבנו לעצמנו ואפשר לאמר שחזרנו מרוצים אך עייפים. באחד מאותם לילות שבהם נדדה שנתי תודות לגט-לג, רשמתי לעצמי רשימות. באחת מהרשימות הזכרתי לעצמי לאסוף מספיק חומרים כדי לכתוב ספר. חשבתי בנסיעה הזו עלי, עלינו כזוג ועל ילדינו והחלטתי שלספר שאכתוב אקרא "האינדיבידואל, הזוגיות והדברים הקטנים שבינהם" .סביר שהספר יהיה מבוסס על החומרים שכתבתי בבלוג הזה במהלך השנתיים האחרונות. באותו הלילה חשבתי גם על ערכים שעל פיהם אני (בגלל הזוגיות, הרשימה מטה תלויה אישור והרחבות של זוגתי) רוצה שנגדל את ילדינו והגעתי לרשימה החלקית הבאה (לא מסודרת לפי סדר חשיבות):

לדעת לתת

לדעת לבקש

לדעת לקבל

להיות מסוגל להביע דעה אישית

לדעת להקשיב

לכבד את הזולת

להיות מסוגל לעמוד על שלך

לדעת להנות

לדעת להשקיע

להיות מה שאתה

לעשות מה שטוב לך בלי לפגוע באחרים

לעשות הכי טוב שאתה יכול בכל תחום

לשאוף ליותר

להיות שמח בחלקך

לשמוע לעצה של אחרים

לדעת שאנחנו בני חלוף אבל תמיד נהייה מחוברים

לדעת לשים לב לפרטים

לדעת לראות את התמונה הרחבה

להיות גמיש

להיות ישר ואמין

לקחת אחריות על מעשים

במהלך הביקור פגשתי חבר לשעבר שהיה אחראי על הקשר ביני לבן שלטונות הדואר בארה"ב במהלך שהותנו מחוץ למדינה. שאלתי אותו הכיצד לא הבין את הרמז ולא התפלא כשלפני כחודשיים ביקשתי ממנו לחדש את תא הדואר שלנו רק לחצי שנה. הוא ענה לי שלא שם לב לפרטים כי המייל כלל גם משימות נוספות. הסברתי לו שעשיתי זאת כדי להפוך כוונות למציאות (אז עוד לא ידענו שאנחנו חוזרים). ואם יש עוד ערך או עצה שארצה על פיה לגדל את ילדי היא תהייה : ליצור את ההזדמנות (להיות במקום הנכון, בזמן הנכון עם האנשים הנכונים כי תזמון הוא מילת המפתח).

סופר דדי?

הבוקר הרגשתי שאני עקר בית במשרה מלאה. זה התחיל אתמול בערב שהצלחתי לסדר מפגש חברתי (פליי דייט) לבתי כיוון שהיום לא היה להם בית ספר. הבוקר כשקמתי בשבע המשכתי במלאת עקרות הבית ועזרתי לבני להתארגן ליציאה לבית הספר. אחכ, ליוויתי את אשתי לעבודה (פריביליגיה שלא רבים זוכים לה - זהו האגב הזמן היחידי כמעט שבו אפשר לדבר על כל מיני עניינים מבלי שהילדים ישמעו), וחזרתי די מהר כי בשעה תשע וחצי היה לי יום הורים (פגישה עם הגננת של בתי). מיום ההורים (שהיה מוצלח מאוד - תמיד כיף לקבל פידבק טוב על הילדים) לקחתי מונית הביתה כדי לקחת את בני הפורח לרופא. במרפאה זכיתי לחיוכים מצד האחיות והרופאה אמרה לי שהאחיות קוראות לי "סופר דדי" ובהתלחשושוית שלהם הם מספרות בקנאה שהיו רוצים שהבעל שלהם יהיה קצת כמוני.במרפאה פגשתי זוג ישראלים והאשה שאלה אותי את אותם שאלות הכרות בסיסיות : כמה זמן אתם גרים פה? ומה אתה עושה? אמרתי לה שאני עקר בית ואז היא קראה מהר לבעלה ומלאת התפלאות היא אמרה לו ... "שמעת, הוא עקר בית". סיפרתי להם שלקח לי לא מעט זמן ללמוד את רזי המקצוע (וגם היום אני חא מחשיב את עצמי מומחה) ושהעבודה הזו היא העבודה שהכי מתגמלת מבחינה רוחנית. שנהם צחקו ונפרדנו. מהמרפאה רצתי הביתה כדי להשכיב את הילד שהספיק להירדם בינתיים ואז התפנתי לדאוג לארוחת צהריים "כשרה" לבתי וחברה שלה (שאוכלת בטח כבר ניחשתם : אוכל כשר ... הסתפקנו בפסטה - אנחנו לא ממש מבינים בהלכות כשרות). ברגעים אלו שאני כותב את פוסט הזה אני כבר חושב על ארוחת הערב (אולי נלך היום למסעדה כי לא ממש בא לי לבשל) ומיד לכשאסיים, אנסה לכתוב עוד כמה שורות בעבודה שאני צריך להגיש באוניברסיטה. רגע אחרי שהבנות סיימו את ארוחת הצהריים הם היו חייבות להעיר את בני הקטן וטענו שהם לא עשו דבר ושהוא היה כבר ער שהם הגיעו לחדר ובמקרה הדילקו את האור ועשו רעש. טוב עכשיו הייתי צריך להאכיל אותו (במרק שטעמתי ממנו והתפתתי לא לקחת צלחת לעצמי) וזאת תוך כדי הפעלת הבנות שכבר היו משועממות כשביד אחת אני מחזיק כפית עם האוכל שלו וביד השנייה את השלט של ה די.וי.די כשאני עוצר ומפעיל לסירוגין את המוזיקה (שיחקנו במשחק שקרוי פסלים זזים שבן הן רוקדות ומקפצות כל זמן שהמוזיקה מושמעת וכשאני עוצר הם צריכים להיות דוממות כמו פסל). בשעה שלוש אני צריך להתייצב בבית הספר של בני כדי למלא אחר חובת השמירה (זה לא כזה נורא : צריך להתייצב שם פעם בחודשיים) ואחכ אני אקח את האוטובוס הביתה עם בני שישוויץ בי בפני חבריו ויהיה מאושר עד הגג. כשנגיע הביתה יהיו לנו עוד כמה דקות כדי להתפנק ואז בארבע נהייה חייבים לזוז כי אם לא נעשה זאת נאחר לאימון הכדורגל של בני. היום לא ארגנתי לבתי חבר לאחר הצהריים וניראה שהיא תבוא איתנו. בתי אגב מאוד אוהבת להתלבש ולדבר ולשחק כמו בן - למעשה רוב חבריה של בתי ם בנים וכשאני מסתכל על רשימת המטלות הארוכה שתארתי אני נזכר במה שאמרה לי המורה שלה הבוקר שעה שדיברנו על התנהגות "התום בוי" של בתי. המורה אמרה לי שזה בכלל לא מוזר לה שהילדה אוהבת להתלבש כמו בן (היא הבת היחידה שהרשו לה להגיע בתלבושת אחידה של בנים) ולהתנהג כמו בן הרי אנחנו משפחה לא סטנדרטית שבה האישה מפרנסת העיקרית והאבא עקר בית שמבשל ומחובר לצד הנשי הרגיש שלו (לא יכולתי שלא להסמיק ולחייך כמנהגן של נשים). מהכדורגל נחזור בסביבות שבע ואז נלך לאכול משהו. אחרי ארוחת הערב תהיה רוטינה קבועה של שעורים, טלוויזיה, מקלחת, צחצוח שיניים, סיפור וכיבוי אורות. משם אצנח בוודאי על הספה ואתמוגג מנחת על היום שהיה. כן כן, כך נראים חייו של עקר בית בהונג קונג שיש לו עזרה יותר משתים עשרה שעות ביממה. אז תכירו את נ',כמעט בן שלושים ושמונה, נשוי באושר ל ג' ואב לשלושה י' בן שבע וחצי, מ' בת כמעט בת חמש ו ת' בן שבעה חודשים, מקצוע רשמי : עקר בית ויש כאלה שמכנים אותו סופר דדי.

ההפסד כולו שלהם (ושלנו)

י' בני, מתקשה קצת בהבנת הנקרא בייחוד שמדובר בעולם תוכן חדש ובמושגים מופשטים. י' הוא ילד סופר כשרוני עם יכולות זכרון פנומנליות אבל יש "קוצים בישבן" והוא מושפע מגירויים חיצוניים בקלות ולכן, שלוות הקריאה שלו מופרעת לא אחת וצריך למקד אותו. כמו כל ילד אחר, שהוא לא מרוכז הוא עושה לא טעויות. כדי לעזור לו להתמודד עם אותם קשיים בקריאה, אנחנו (ובעיקר אשתי) מנסים להעשיר את ידיעותיו בנושאים שונים כדי שיגיע מוכן יותר לשלב הקריאה. בנוסף, אנחנו מנסים ללמד אותו אסטרטגיות שונות ואתמול לימדתי אותו אסטרטגית קריאה שלנו בתור מבוגרים נראית טריביאלית אבל היא לא היתה קיימת בארגז הכלים האקדמי של בני. כדי לעזור לבני לענות על שאלות שקשורות בטקסט ספיציפי שהוא אמור לקרוא, כתבתי לו סיפור משעשע מלא בפרים קטנים שעליו להכיר כדי לענות על השאלות. בסוף הסיפור כתבתי עשר שאלות אמריקאיות עם ארבע תשובות לכל שאלה וביקשתי מבני לבחור את השתובה הנכונה אחי שקרא את הטקסט. האסטרטגיה שלימדתי אותו היא פשוטה. הוא צריך לקרוא את הטקטס פעם אחת, לקרוא את השאלה מבלי להסתכל על התשובות, לחזור לטקטס ולמצוא בעצמו את התשובה ואז למתוח קו תחתי מתחת לאותו קטע רלבנטי שעונה על התשובה. בשלב זה הוא יכול לחזור לשאלה ולהתאים את התשובה מן הטקסט לאחת התשובות הנכונות שמופיעות באופציות הבחירה. בני התלהב, התרכז וענה נכון על כל השאלות. שיבחתי אותו ואמרתי לו שאכין לו גם מחר סיפור חדש וכך עשיתי ... (אחד הדברים שלא ממש הצלחתי בשנים האחרונות הוא להתמיד בדברים ואני שמח שפה אני קצת קונסיסטנטי ואני מקווה שזה ימשיך). אשתי היקרה שיבחה אותי על התושיה ואמרה לי שאני מאוד כישרוני שהצלחתי לחבר תוך כלום זמן סיפור ושאלון שעונים על הצורך לספק לו אסטרטגיה קריאה חדשה. זה לא יהיה סוד לגלות לכם שאנחנו גילינו שבבית הספר מלמדים את הילדים איך לקרוא אבל לא מלמדים אותם איך להבין ופה לצערי, מערכות חינוך מפספסים בגדול.

.

שינויים בהרגלי הצריכה - עכשיו אני כי ההוא הלך

לא, אני לא אומר שמבנה האישיות שלי השתנה - פרויד היה כועס עלי. אני מציע שקרו לי לא מעט דברים ושכמה מן ההרגלים או קווי החשיבה הקודמים שלי השתנו. הפכתי מאיש של עקרונות שלא תמיד היה להם בסיס לאדם, בשר ודם, שחושב ופועל בצורה אמיתית וטובה יותר והינה כמה דוגמאות :

• בעבר, לא הייתי מסכים ללבוש חולצה עם כיס שלא היו לה כפתורים בצאוורון. כן כן, אשתי יכולה להודות שכל מה שקשור בפרטי לבוש והנעלה היה בגדר יהרג ובל יעבור אצלי ולא פעם היא החזירה פריט זה או אחר לחנות כי לא התחברתי אליו בגלל עקרונותי. אז נכון שגם היום אני די קשה אבל נפתחתי יותר לכיוונים שלא הייתי אפילו מסוגל לשקול בעבר. היום תוכלי למצוא אותי משוטט ברחוב עם חולצה סגולה בלי כפתור בצאוורון וידי עוד נטויה.
• תמיד הייתי איש של בוקר וכאן שום דבר לא השתנה. אתמול ראינו סרט ביחד וכמו תמיד נרדמתי על המיטה. בשעה עשר בערב אני פגר ובבוקר אני פנתר (לפחות בכל מה שקשור בקימה מוקדמת) - כן מה לעשות, קשה לי לתפקד בשעות הקטנות של הלילה הלימודים. הלימודים באו"פ גרמו לי להיות לומד עצאמי ואחראי בעל משמעת עצמית גבוהה וכאן השינוי האמיתי. אם פעם הייתי הולך לישון (נופל שדוד הוא תיאור טוב יותר) וקם למחרת עצוב שלא הספקתי לעשות את כל מה שרציתי לעשות בלילה הקודם, היום אני מוצא את עצמי מחוייב לעצמי ולכן אמש לא נלחמתי בגוף ונרדמתי כמו תמיד אבל לא הרשיתי לעצמי לרחם על עצמי וקמתי בשלוש וחצי לפנות בוקר כדי לסיים לסכם את מה שרציתי.
• עניין אחר שקשור לקודם, למדתי שאם עושים שינוי במיינדסט אפשר גם לישון בשבע וחצי בבוקר. לפעמים יש לילות לבנים שבסופם הגוף זועק שהוא רוצה לישון אבל בגלל שאני חיית בוקר מלאת עקרונות (כפי שניסיתי לתאר בפיסקה הקודמת) הייתי נשאר ער שגרם לי לרטון בחלקים האחרים של היום וליפול עוד יותר שדוד ועוד יותר מוקדם על הכרית ואז לפתוח מחזור ארור של קימה מוקדמת והירדמות מוקדמת. אז הבוקר אחרי שסיכמתי משלוש וחצי את מה שהייתי צריך (כיוון שאני לומד אוטונומי אחראי), נשכבתי במיטה ונתתי לעצמי פקודה לישון. נכון שיש לי כאן את כל האמצעים לעשות זאת (זה לא היה קורה במקום אחר בלי עזרתה האדיבה של גברת הלפרית) ואפילו אשתי היתה הבוקר בבית ותמכה ברעיון אבל השוני העיקרי הוא החשיבה החדשה שבה אני פוקד על עצמי לעשות משהו ואני פשוט מבצע את הפקודה וזאת כנגד העקרונות ההזויים שתפרתי לעצמי בעבר ככסות.
• לפני כמה ימים סיפרנו לילדינו על המעבר הצפוי. בני י' לא הפסיק לבכות וטען שהוא לא מוכן לכיתה ב' ושהוא לא ממש רוצה לעזוב כי יש לו כאן הרבה חברים. הסברתי לו שגם אנחנו עוזבים חברים, שגם אם ישאר פה הוא יצטרך ללכת בסופו של בר לכיתה ב' ושאנחנו נעזור לו בקליטה במקום החדש לרבות השתלבות בבית הסבפר, במציאת חברים ובתחומי עיסוק אחרי שעות בית הספפר (חוגים). לשמחתי וכפי שחברי הטוב ד' צפה העיות של ילדים קטנים הם קטנות ומיד אחרי שאמרתי לבני את מה שאמרתי הצעתי שנלך לגוגל מפס (מפות) ושם באפליקציה שנקראת סטריט ויו (מבט רחוב) נחפש את הבית שנגור בו ונטייל טיול וירטואלי ברחובות מסביב. בני הפסיק לבכות את אותו בכי מר כשראה את הבית ואפילו העלה חיוך קטן על פניו בשעה ששיחק את החצים ימינה ושמאלה וגילה את מגרש הבייסבול הסמוך לביתנו העתידי. בבוקר הוא אפילו שעה מה יהיה האורך של חוג הגולף ואז באמת הבנתי שהתנהגותו אמש היתה אפיזודה קטנה חולפת. אני מאמין שיהיו עוד משברים קטנים וגדולים שקשורים במעבר הזה השינוי העיקרי שחל אצלי ושאותו הייתי רוצה לציין הוא שבעבר הייתי פשוט מנסה להבין אותו ולדבר אליו כמו שעושים את זה עם מבוגר (לא הבנתי למה זה לא מצליח לי ולמה אני מתייאש מהר). לא הייתי מסוגל לגלות אמפטיה, להיכנס לנעליו ולחשוב מגובה העיניים שלו. בשנים האחרונות זכיתי לעדנה בתחום ואני מצליח יותר ויותר לעשות זאת. אני מצליח להיות יותר אמפטי , אני משתדל לשמוע לפני שאני מגיב (אין לי ספק שיש עוד הרבה מקום לשיפורים בתחום) , אני מנסה להציע פתרונות הולמים ולנחם שיהיה טוב מבלי (עד כמה שניתן) לזרות סוכר כציפוי לסוכריה מרירה.
• לפני כמה ימים הייתי צריך לסיים לכתוב איזושהי עבודה. ישבתי באותו היום ,קראתי חומרים, סימנתי פיסקאות וכתבתי את השלד עבור אותה עבודה. במהלך היום הוספתי מידע על גבי אותו השלד ובערב סיימתי את העבודה. רגע לפני שסיימתי חשבתי מה אני הולך להגיד לאשתי שישבה באותה העת בסלון. חשבתי שאומר משהו כמו "אני לא יודע איך, וכנגד כל הסיכויים השלמתי את המטלה". חשבתי על האמירה שבניתי לי בראש והבנתי שזו גישה לוזרית שליחוותה אותי שנים רבות. גישה שתולה תקוות בגורמים חיצוניים וממציאה הסברים שונים להצלחות וכשלונות. אם הצלחת אז המבחן היה קל ואם נכשלת אז המורה רצתה להתנכל לך. באותו הרגע אמרתי לעצמי שאני הולך לסלון ומודיע לאשתי בחגיגיות שדי לאותם הסברים מטופשים. סיימתי את העבודה כי היתה לי אסטרטגיה. סיימתי את מה שרציתי לסיים כי היתה לי תוכנית שחשבתי עליה לבד ושמוטיבציה פנימית ולא שום גורם חיצון גרם לתוכנית שלי לצאת לפועל, כל מה שאני עושה תלוי בי. ההצלחות הם שלי ובגללי והכשלונות (שמהם צריך ללמוד) הם גם באים מתוכי. השיר בתחתית העמוד אומר: "הפחדן שהיה כאן קודם, טוב שהוא הלך" אוני מרגיש שללא ספק עשיתי צעד ענק קדימה.
• ונסיים במשהו באמת כייפי. בעבר לא הרשתי לעצמי להתפנק וגם לא נתתי לעצמי את האפשרות להתחבר לצד הנשי שבי . לפני כמה ימים אשתי השאירה בטעות במקלחת סקרבס (סבון המכיל גרגרי חול) בריח משכר של אשכולית אדומה. החלטתי לנסות אותו על גופי במהלך המקלחת היומית בבוקר ונהנתי מאוד. שיצאתי גיליתי את קרם הגוף בריח של זיתים וחמאה וגם אותו כמובן ניסיתי. כמובן שמאזהנ"ל הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת יומי ובעודי כותב שורות אלו אני לא מפסיק להתפעל ובעיקר להריח את השיירים של אותם תכשירים נפלאים המומלצים בחום לכל גבר.

וטוב לי או כפי שתאר זאת בצורה יוצאת מן הכלל החבר של נטאשה : "אין לי מילים לתאר את האושר הזה!!!"

עכשיו אני
ארקדי דוכין

עכשיו אני כי ההוא הלך
עכשיו אני כי הייתי מוכרח
לתפוס מעלית מלמעלה למטה
זה כמו חללית ללמעלה והלאה
התגעגתי, אז באתי
חסר לכם אידיוט?
חכמים שכמותכם כבר מזמן לא יצא לי לראות
הפחדן שהיה כאן קודם, טוב שהוא הלך
התגעגתי אז באתי אני שמח כל כך

עכשיו אני כי ההוא הלך
עכשיו אני כי הייתי מוכרח, מוכרח...
לתפוס מעלית מלמטה למעלה
זה כמו חללית ללמעלה והלאה
התגעגתי, אז באתי
מגוחך, לא השתניתי
אנשים יפים כמוכם אף פעם לא ראיתי
חבל שאני לא בא לעתים יותר קרובות
התגעגתי אז באתי, לכמה שעות טובות

עכשיו אני כי ההוא הלך
עכשיו אני כי הייתי מוכרח
לתפוס מעלית מלמטה למעלה
זה כמו חללית ללמעלה והלאה
התגעגתי, אז באתי
חסר לכם אידיוט?
חכמים שכמותכם כבר מזמן לא יצא לי לראות
הפחדן שהיה כאן קודם, טוב שהוא הלך
התגעגתי אז באתי אני, שמח כל כך

אני פשוט, שמח
אני פשוט, שמח
אני פשוט שמח!
אין לי מילים לתאר את האושר הזה!!!

עכשיו התור לאהבה

לפני שבוע אשתי התקשרה אלי בוכיה עם מיגרנה ובישרה לי שלא היה לה יום מוצלח בעבודה. היא סיפרה לי על פרזנטציה שהשתתפה בה עם מנהלים בכירים באירגון והודתה שברמה האישית היא הרגישה קצת פיספוס לגבי התוצאות של אותה פגישה ובייחוד היא התבאסה מהעובדה שקולה לא נשמע ולא קושר לעשייה (היא האמינה שתרומתה הייתה התבטאה באספקת מידע ולא בחשיבה אסטרטגית). אחרי ששמעתי את הסבריה, ניחמתי אותה והסברתי לה שלמרות שהיא לפעמים מתחבטת בסוגיה "האם קורצתי מחומר אנושי שגורם למנהלים בכירים להיות כאלו", לדעתי היא כן כזו (קרי מוכשרת) והיא די ברת מזל כי היא בדיוק יודעת מה היא צריכה לעשות ואיפה היא צריכה להשתפר אבל השכתי, איפשהו אני מזהה מעצור משום שלמרות שהיא יודעת מה היא צריכה לעשות, היא עדיין לא עושה מספיק כדי ליישם את הידע ואת זה היא צריכה ללמוד יותר טוב קרי לשאול את עצמה שאלות קשות כדי להבין מדוע למרות שיש ל את הכלים היא לא משתמשת בהם. ביני ובין אשתי יש מערכת יחסים מדהימה של עזרה הדדית - אנחנו מרגישים שכל אחד מאיתנו משלים ומאזן את הצד שני ובסוף השיחה הרגשתי שתרמתי לה והיא יצאה מנה מעודדת. כמה ימים אחרי אותו אירוע אשתי מתקשרת שוב ומודיעה לי שהיא צריכה לנסוע במסגרת העבודה. לפני שאשתי מודיעה לי על נסיעות עסקים צפויות אני מרגיש שהיא מתפתלת ומנסה להחליק את הדברים. אני יודע שלא כיף לה לנסוע קודם כל בגלל שהיא מתרחקת ממני ומהילדים (קושי נפשי המתבטא לא אחת בתופעות פסיכוסומטיות) וגם בגלל שבאותם נסיעות (למרות הפאן) היא חייבת לעבוד קשה (הדבר מתיש אותה פיזית) ולשהות בחברתם של כאלו שלא תמיד בא לה עליהם ולמרות שבעולם העסקים המודרני הלקוח תמיד צודק, לשעשע ולארח הם הדברים האחרונים שהיא רוצה לעשות עם אותם אנשים. חזרה לעיניינו. הפעם בשונה מהשיחה הקודמת התרגזתי על אשתי (בהתחלה לא הבנתי למה) והטחתי בה שהיא לא מתחשבת, שבזמן האחרון היא צריכה לנסוע כל כך הרבה ולהשאיר אותנו לבד. דקות ארוכות ניסיתי להרצות לה על חוסר הצורך בנסיעה ועל העובדה שהיא צריכה ללמוד להציב גבולות. אחרי שהרצתי לה התנתקה השיחה בגלל הקווים המשובשים במדינת העולם ה - III שאותה היא ביקרה במהלך נסיעת העסקים הנוכחית. היא התקשרה שוב ודקות ארוכות שתקנו ובסוף קבענו לדבר יותר מאוחר. ישבתי עם עצמי וניסיתי לנתח מדוע התנהגתי כמו שהתנהגתי. אחרי שעה הרמתי לה טלפון ואמרתי לה שיש לי שני דברים להגיד. דבר ראשון שאני מתנצל שצעקתי עליה ושזה הדבר האחרון שאני צריך לעשות בשעה שהיא נמצאת שעות טיסה רבות מהבית במדינה זרה. המשכתי והסברתי לה שלמרות שרבנו ושזה לגיטימי, לא הפסקתי לרגע לאהוב אותה ואת מה שאני עומד להגיד לה עכשיו אני אומר מעומק הלב מתוך רגשי כבוד ואהבה. הדבר השני שאמרתי לה הוא שמצאתי חוט שני שמקשר בן המקרה מלפני יומיים (שתואר בתחילה הטקסט) לבן הריב בינינו על הנסיעות שלה. הסברתי לה שהרבה פעמים היא עושה דברים מבלי להיות מספיק נחושה ומעורבת. הסברתי לה שבפעם הבאה לא לפני שהיא מנסה ל"החליק" כבדרך אגב נסיעת עסקים חשובה, שקודם כל תשכנע את עצמה שזה מה שצריך לקרות ואז עם אותה נחישות לבוא אלי ולהציב בפני עובדה וזאת במקום לגרום לי לחשוב ולפקפק בהחלטה שלה ואותו כנ"ל היא צריכה לעשות במסגרת העבודה. היא קודם צריכה להבין מה היא רוצה לשדר ואחכ להיות מספיק נחושה ומעורבת כדי ליצור את התדמית שהיא מנסה למצב לעצמה. בסוף השיחה אמרתי לה שאני שמח שאנחנו אנשים שמסוגלים לריב, שיודעים לחפור עמוק ולמצוא תשובות (לפעמים פגמים), שיודעים להתקשר ולבקש סליחה וגם להסביר שמעל הכל אנחנו אוהבים ומעריכים.

עכשיו התור לאהבה

עוזי חיטמן

מילים: עוזי חיטמן
לחן: עוזי חיטמן

אחרי שסיימנו את מה שהתחלנו
עכשיו התור לאהבה
אחרי שקיימנו את מה שהבטחנו
עכשיו התור לאהבה

אז בואי כי יש לנו עוד זמן
בואי ונמשיך מכאן
מהמקום שבו עצרנו
כי למה בעצם נוצרנו אדם וחווה
עכשיו התור לאהבה

אחרי שעשינו את מה שחלמנו
עכשיו התור לאהבה
אחרי שניסינו והחכמנו
עכשיו התור לאהבה

אז בואי כי יש לנו עוד זמן
בואי ונמשיך מכאן
מהמקום שבו עצרנו
כי למה בעצם נוצרנו אדם וחווה
עכשיו התור לאהבה

רצנו כמו מטורפים
ולא ידענו בשביל מה
לב שבור וסדקים
ודוקר על הנשמה
עכשיו אנחנו עייפים
נאחזים במה שבא
את ראשך הניחי על כתפי
עכשיו התור לאהבה

עכשיו שנשארנו לבדנו
עכשיו התור לאהבה
עכשיו שנשארנו לבדנו
עכשיו התור לאהבה

באנו לכאן עד הונג קונג

בסוף השבוע זכינו לראות קונצרט משובח של וירטואוז מדהים בשם דיוויד ברוזה. הבחור הכשרוני הזה פרט על גבי הגיטרה הישנה שלו במשך שעתיים שלמות וסחף אחריו קהל אוהד שזכה לשמוע חלק משיריו המפורסמים. המופע היה מרגש ומחשמל ולא ידעתי שכאלו הרמוניות יכולות לנבוע מגיטרה אחרת. כמו בכל אירוע שבו משתתפים יהודים ישראליים חלק מהקהל (שכמובן הגיעו למופע - הרי אי אפשר לפספס הזדמנות לרכל) אמר בסוף המופע שהוא לא נהנה בגלל החלטתו האישית של הזמר להפסיק לשיר לאישה שאיתו ולשיר לאישה אחרת (קרי להיפרד מאשתו לאחר שנים רבות). אני מסכים שהנ"ל סלבריטי שמשמש דוגמא לאחרים אבל אי אפשר לדון אדם עד שמגיעים למקומו ואת אותם צבועים שאמרו מה שאמרו ושאין לי ספק שנהנו מאוד בהופעה הזו אני שואל, אם היו מוכנים לשלם את מחירו של כרטיס נוסף (יענו בונוס לזמר) אילו האמן לא היה נפרד מאשתו. כיוון שאני יודע שהתשובה שלהם היא לא (כמו כל ישראלי ממוצע הם לא רוצים להרגיש דפוקים), אני ממליץ להם בחום לא לחוות את דעתם כפי שעשו זאת כי אף אחד באמת לא יודע את הפרטים. אני ואשתי אגב נהננו מאוד מהמופע וכמה דקות לפני תחילת המופע אפילו הסמקתי קלות כיוון שאפשר לאמר שרכשתי לעצמי מקום של כבוד בפנתיאון המקומי עת שמי הוזכר כאחד האנשים שתרמו למופע דבר שהתבטא בקואורדינציה בן אנשי הסאונד המקומיים ואיש הסאונד של האמן מר כ'. בערב שקדם למופע נקראתי גם לעזור בצילומים של ארוחת ערב לאנשי וי איי פי וכאות תודה על עזרתי קיבלתי מהמארגנים שעשו עבודה מדהימה (ראויה לציון גברת ד') צילום ודיסק חתומים ע"י האמן שעליהם אני מודה. כיוון שהיייתי מעורב, זכיתי (לפני המופע ובלי קהל) גם לשבת על הכיסא שעליו ניגן מר ד' במהלך המופע וכך קיבלתי את האפשרות לראות, למרות שהוא עצמו עוצם את העיניים ברוב חלקי המופע, איך נראים הדברים מן הזווית שלו.

מותר לומר מילים: נתן אלתרמן לחן: דיויד ברוזה היום דועך. שקיעה נדלקת. אני הולך מאד בשקט. החול אדום. הרוח - תכלת. מחייק היום שימשו נופלת. הים לשמאל. העיר מנגד. אוויר כחול אורג לי בגד. מה יש לי עוד? מה עוד היה לי? מותר להיות סנטימנטאלי. מותר לומר למוח - הרף! גם המחר ימות בערב. גם המחר ישכב לנוח מבלי שכר כגר שכוח. ומה שכאן רתח בקצף יהי קטן על סף העצב. ויום ידעך ועיר מנגד - ואיש נידח ילך בשקט.

הבורסה לניירות ערך

תזמון הוא מילת מפתח בהרבה תחומי חיים והבורסה לניירות ערך הינה אחד מאותם תחומים. אני רוצה מראש להרגיע את הקורא שמלווה אותי בפוסטים הקודמים שלא עסקו בתחום ולאמר לו שלא פתחתי טור חדש שיתן עצות פיננסיות - אין לי לא את הבסיס הפורמלי והנסיון לעשות זאת וגם לא את הרצון להיות מוזמן למשפט על המלצה כזו או אחרת שנתתי שבגינה אנשים הפסידו את כספם. אבל כן יש לי כמה מילים להגיד על התחום. אם הייתי צריך לספק המלצה אחת לבור שמנסה את מזלו בשוק האכזרי הזה, הייתי ממליץ לו, לא להתנהג במהלך ההתעסקות עם תחום קסום זה על בסיס אמוציונלי. לפני שאתה משחק ברולטה הזו, אתה צריך להיות מסוגל להגדיר בדיוק באילו תנאים אתה נכנס ובאילו תנאים אתה יוצא. התנאים לכניסה ויציאה מושפעים מניתוחים של אנשים מלומדים שעליהם תשמע בגלי האתר ותקרא בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, מתחושות בטן/אינטואיציה אישיות, מחדשה מרעישה על מוצר או שרות שחברה פלונית אלמונית הוציא לשוק, מהעובדה שאחרים כבר עשו לא מעט או הפסידו לא מעט בהשקעה בחברה זו או אחרת וממליצים לך לעשות כמוהם ולפעמים גם על בסיס פלילי כמו מידע פנימי ותחבולות מיידופים למינהם. מרגע שהגדת את התנאים הללו זכור אותם והצמד אליהם. המשחק בבורסה לא נועד לאנשי בעלי לב חלש ואופי שברירי אבל אם תצמד לאותם תנאי כניסה ויציאה שכרך הנפשי מובטח. גם אם כבר הרווחת לא מעט כסף, חשוב לא להיות תאב בצע ולצאת בזמן וגם אם הפסדת לא מעט כסף חשוב שתדע שלא בורחים על בסיס מספינה טובעת אפילו אם כל המלחים קופצים לים (תופעת העדר). תמיד כדאי לזכור שמי שעושה כסף בתחום הזה הוא זה שכבר יש לו כסף (מינוף). אבל אפשר להרוויח לא מעט אם מוכנים לקחת סיכונים וחשוב לזכור שרק אם אתה שותף פעיל (אחזקה של ממש) במשחק הזה יכולים יש לך סיכוי להרוויח או להפסיד קרי מדף האקסל השמור על המחשב הביתי או מהפורטפוליו הוירטולי השמור ביאהו לא תוכל ללכת למכולת מה שמזכיר לי את הבדיחה על האברך שמגיע לשמיים ושואל את אלוהים למה הוא לא נענה לתפילותיו וזיכה אותו בפרס הראשון בלוטו והאלהים עונה באמת שרציתי שתזכה אבל אתה אף פעם לא שלחת.

עיין ערך 144

בהמשך לסיפורי על המעבר הצפוי, התחבטנו לא אחת מתי כדאי לספר לילדים את הידעה על השינוי. האם כדאי לעשות זאת קרוב למועד ההגעה המשוער כדי לא לבלבל אותם או שמה כדאי דווקא לעשות זאת עכשיו כלומר רחוק כדי מספר חודשים מהמועד הצפוי בזמן שאנו מתחילים להפיץ את הידעה בן ידידים ומכרים והמידע הופך להיות ציבורי קרי נחלת הכלל. למרות שלילדים יש בעיה עם קונספטים מופשטים (בעיקר שמדובר בזמן), אני מאמין שצריך לספר להם כשמתחילים לספר לכולם למרות מגבלות ההבנה שלהם וזאת כדי לפתור את בעיית הראשונות קרי שיהיו בן הראשונים לדעת ממקור ראשון ולא בן האחרונים לגלות ממקור משני - לא הייתי רוצה שהם יקבלו את הבשורה מחבר אקראי שלהורי סיפרנו על המעבר. הסיבה הנוספת שבגללה אני חושב שצריך לספר את זה לילד היא מוקדם ככל האפשר היא שצריך לספק לו מספיק זמן כדי להתמודד לבד/בעצמו עם ההודעה. ההתמודדות העצמית, היכולת שלו לקחת את הסיפור ולספר בעצמו לאחרים כאילו זה מעבר פרטי שלו תעורר ללא ספק שאלות ותהיות אצלו וכך מערכות תומכות כמו משפחה רחוקה, בית ספר וחברים יוכלו גם הם לתרום את תרומם ולעזור לו לעכל את השינוי הצפוי. אל תבינו לא נכון, אני חושב שעל ההורים ולא על המערכות התומכות, מוטלת חובת העזרה והתמיכה הראשונית והמרכזת. אני טוען שדרך הגילוי וההתמודדות במערכות התומכות עם המידע, נוצרות סיטואציות שונות עבור הילד שבאות מבני גילו (התרגשויתיהם ותיסכוליהם שונים המה) בהם הוא מגלה צדדים שאולי אנחנו וגם הוא לא חשבנו עליהם וע"י הצפה של אותם נושאים בחזרה לגרעין המשפחתי הוא סוגר את המעגל ובה לקבל את התשובות והתמיכה שלהם הוא זקוק. כל ילד לוקח שינוי שכזה באופן אחר וההתמודדות תלויה במבנה אישיותו. לדעתי, ההתרגשות סביב העובדה שהוא שובר את שגרת היום שלו ומספר על מעבר צפוי לארץ חדשה ולמקום חדש ומרתק עשויה לתרום לכל ילד באשר הוא בבנית וחיזוק הביטחון העצמי שלו וביכולות שלו להתמודד עם סיטואציות חדשות ולהשליך עליהם מנסיון העבר. אולי יש עוד נקודות שלא הזכרתי בדיון התאורטי הנ"ל אבל לא עשיתי זאת כיוון שרציתי לספר לכם היום שהבעיה מתי לספר לילדים נפתרה. כניראה שנצטרך לעשות זאת בקרוב מאוד וזאת כיוון שהיום בבוקר שכנה שאני לא ממש מחבב פתרה לי את הסוגיה. אחרי שפיזרתי את ילדי לבית הספר עליתי הביתה ובדרך פגשתי שכן חביב שעובד בקונסוליה האמריקאית. הייתי צריך להתייעץ איתו בנושאי ויזות ושאלתי אותו לגבי נושא מסוים שקשור בעבודתו. בעודנו מדברים על הנושא, שכנה אחרת שהסיעה את ילדי לבית הספר, עצרה לידינו כיוון שרצתה להגיד לי משהו בנושא אחר. רמזתי לה בעדינות שאני עסוק אבל היא לא הבינה את הרמז. רמזתי שוב בצורה טיפה יותר גזה שאולי נדבר יותר מאוחר אבל היא בשלה מחכה בסבלנות ואפילו מעכבת את התנועה מאחוריה. יכול להיות שאותה שכנה שמעה את הנושא השיחה והסיקה מסקנות שסיום השיחה עשוי להיות פיקנטי ויכול להיות שבאמת היא רצתה לשאול אותי משהו ולכן היא העדיפה לחכות בסבלנות לתורה, בכל אופן שורת המחץ של השיחה הזו שניסתה להיות מוסתרת מעיניי ואוזני אותה שכנה בעייתית היתה : אנחנו חוזרים בקיץ לארה"ב. נפרדתי לשלום מהשכן הראשון ונותרתי שם עם השכנה הבעייתית שעכשיו ידעה יותר מדי. היא היתה בשוק שאנחנו עוזבים בקרוב ומילמלה כמה דברים שלא שמתי אליהם לב. היא שכחה להגיד לי את מה שרצתה לאמר מה שמוכחי שכניראה הסקרנות הרגה את החתול ואז נפרדנו לשלום. אחרי שחזרתי הביתה שלחת לה הודעה בזו הלשון : למרות שמה ששמעת בבוקר הוא לא סוד יותר, אני אעריך מאוד אם לא תהפכי את המידע שקיבלת הבוקר לשיחת ביום בחוג מכריך". היא מיד ענתה לי שהיא לא כזו ושסודי נצור עימה. אחרי כמה שעות, משנזכרה לבקש ממני את הדבר שלשמו עצרה בבוקר בחריקת בלמים למשמע המילה "אמריקה", היא סיפרה לי בצחקוק גדול שבתה שהולכת עם בתי לגן שמעה את שיחתנו ובדרכם לגן הם לא הפסיקו לדבר על העובדה שהונג קונג היא תחנת מעבר ושאנשים באים ועוזבים אותה בדרכם ליד חדש. כמובן שהתעצבנתי עליה אבל לא מרתי לה דבר שכן "זיכיתי" אותה מחמת הספק (כיוון שיתכן וקיבלה את ההודעה שלי אחרי שהשיחה בינה לבין בתה התקיימה שכן המרחק לגן קצר). עכשיו היא יודעת ואני מאמין שלא תוכל לשמור את הסוד בבטן יותר מדי זמן וגם ביתה יודעת ומאחר והם קורצו מאותו חומר היא תספר על זה בגן לחברותיה וכך בתי שתמע מאחרים את בשורת המעבר שלא היתה הכוונה המקורית של המשורר כפי שכתב בתחילת דיון זה. ובכן, למען הסר ספק ומבוכה קצרת טווח ועתידית, בישרתי למורה של בתי שאנחנו עוזבים (היא היתה שמחה עבורנו אבל עצובה שבנה מפסיד חבר קרוב) וגם נספר בקרוב (אני מחכה לסוף השבוע לאשתי שתחזור מנסיעת עסקים) לילדינו על המעבר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אומרים שמלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים ומכיוון שרציתי (להל"ן אני) לספר לילדי על המעבר הצפוי בקרוב ושכנתי (להלן "אחרים") עזרה לי לקדם אינטרס זה הרי שאני מסיק שאני צדיק.... את השיפוט האם ההיסק הטרנזיטיבי שלי נכון, אני משאיר לכם.

אסרטיביות – למדתי להגיד לא!

לקח לי המון זמן ללמוד להגיד לא. בעבר, הייתי בדרך כלל מקבל בהכנעה את מה שאחרים ביקשו ממני לעשות וזאת מתוך רצון למצוא חן ולהראות טוב אבל, בשנים האחרונות, יש לי עדנה מחודשת בתחום וכשלא מתחשק לי לעשות משהו כלומר כשיש לי סיבות מוצדקות לא לעסוק בנושא מסוים שאחרים מבקשים ממני (בן אם בתשלום ובן אם בהתנדבות), אני שוקל את ההחלטה ואם הדברים לא נראים לי אני לא מהסס להגיד לא. זה קרה בתקופה האחרונה עם ד' - מורתי לפסנתר, זה קרה עם ס' - לקוחה בתחום הצילום, זה קרה עם ד'- יושבת ראש של ארגון ללא מטרות רווח וזה קרה עם ס' מדריכת רכיבה. לכל אחד אמרתי לו מסיבות שונות ולא הרגשתי צורך להיות נחמד או למצוא חן. כשדברים לא התאימו לי לא הססתי להביע את דעתי וגיליתי שלתגובתי המנומקת יש מקום והיא מתקבלת בברכה. לפעמים גם גיליתי שלהיות אסרטיבי זה משתלם כיוון שלעיתים כדאי לשחק אותה קשה להשגה מפני שזה נותן לך ל מעט נקודות. גיליתי שגם לא ניתן ליות דוחה סדרתי כלומר אסרטיבי בכל תחום תמיד כי בסופו של דבר אנשים עוברים הלאה אם הם מנסים יותר מדי פעמים ואתה מסרב. כל מה שאני מנסה להגיד הוא שבחיים צריך ללמוד להיות אסרטיבי ולהשתמש בתכונה הזו בתבונה ובגמישות.

עצה לחיים - תכנן להיות מופתע!

כולם יודעים שלהיות בעמדת של מפוטר זה לא כיף גדול מדי אבל היום אני יכול לספר לכם מנסיון אישי שלהיות בעמדה של מפטר זה גם לא "גרויסה מציאה". במסגרת ההכרזות שלנו על המעבר הצפוי רצינו להרוג את חרושת השמועות בזמן ולספר לעובדת המסורה שלנו (לפני שתשמע את זה מנשמות טובות) שבקיץ הקרוב אנחנו עוזבים ועל כן מקומה מעבר לתקופה זו אינו מובטח. חשבתי שזה יהיה עניין פורמאלי שבו נמסור לה הצהרה קצרה ולא מחייבת על כמה היא הייתה חלק מהמשפחה שלנו, על זה שהחלטנו להמשיך הלאה וגם להזכיר את העובדה שמפאת ויזות עבודה אנחנו לא יכולים לקחת אותה איתנו למחוז חפצנו החדש. חשבתי שזה יהיה קל אבל טעיתי. הבחורה המסורה שהיא באמת חלק מהמשפחה שלנו ישבה מולנו בעיניים דומעות מנסה לעכל את הבשורה ובשלבים מסוימים של השיחה אני חייב להודות שגרוני התייבש ונגמרו לי המילים ולכן הייתי חייב לחזור על המנטרה שהגדרנו לעצמנו לפני השיחה שכללה את המשפטים : "קשה גם לנו" , "את חלק מהמשפחה" ו "אם תצליחי להגיע בצורה חוקית לארץ היעד נשמח לשקול את העסקתך". גם אשתי, שועל קרבות ותיק בעניינים של לפטר אחרים, לקחה את זה קשה והיו לה דמעות בעיניים. רק אחרי שאתה עושה את זה פעם אחת אתה מבין כמה זה באמת קשה. הצד שמולך (קרי העובד), בונה תוכניות שאתה אפילו לא מודע אליהם וזאת על בסיס העיסקה העכשווית שיש בינכם ופתאום ביום בהיר אחד אתה (המעביד) מנפץ לו את החלום לרסיסים ושולח אותו למציאות אחרת שהיא חדשה ומורכבת. בסרט חביב שנקרא "דן בחיים האמיתיים", שבו מככב סטיב קארל, הגיבור (שהוא כותב במדור עצות בעיתון מקומי) אומר בסוף הסרט לשלושת בנותי לא שקשה לתכנן דברים בחיים ושהדבר היחידי שהוא מייעץ להם לעשות זה לתכנן זה להיות מופתע ואני חושב שהוא כל כך צודק.

העשייה היא הכלי להילחם בשעמון מחשבתי

אני מקווה שאוכל לתאר לכם תחושה שאני חוויתי בעצמי בעבר וכזו שאני חושב שאשתי חווה בימים אלו. למי שפעם אזר אומץ, החליט לעזוב ארגון שבו הוא עבד מספר לא מבוטל של שנים, כיתת את רגליו, חיפש בשדות זרים ולשמחתו מצא עבודה אחרת (טובה יותר לכאורה), מתלווה תחושה של גאווה והתרוממות רוח בימים/שבועות לפני שהוא מבשר את הבשורה על השינוי לממונים שלו, לעמיתיו לעבודה, לקרובי משפחתו ולחבריו. עושה השינוי מרגיש שעשה בחירה נכונה (לפעמים הוא מוצא דרכים לתרץ את בחירתו - אוטוסוגסטיה),ש בידיו/בליבו סוד כמוס ומתוק שרק מעטים (בדרך כלל האישה שאיתו או בעלה) יודעים על קיומו וכאשר מתנהלות שיחות דיומא סביבו והוא נשאל לדעתו, הוא נמצא כבר בפלנטה אחרת והוא או היא רק מרשים לעצמם לחייף חיוך קטן וממזרי ולרמוז לסובבים אותם שלא ממש איכפת להם יותר מדי ממה שקורה והיופי שבדבר הוא שרק הם מודעים לרמזים האלה והם מבסוטים כשהם מפריחים לאוויר את אותם רמזים שהם היחידים שמבינים אותם. התחושה הנעימה הזו מלווה את נוצר הסוד תקופה מוגבלת וכמו כל דבר טוב, גם אותה תחושה קסומה מתפוגגת לה כאשר מתחילים לגלות את הסוד הכמוס לסביבה הקרובה (העיסקית והמשפחתית) ולאט לאט מתקלפות שכבות ומתחילים לחשוב באמת על הבחירה שנעשתה ועל השלכותיה בטווח הקצר והארוך. נכון לעכשיו, אנחנו (בעיקר אשתי), נמצאים קצת אחרי שהקסם התפוגג ומי שצריך לדעת כבר יודע ומי שלא יודע ידע זאת בקרוב. כרגע, במקום לעסוק בשינוי ברמה התאורטית (שמלווה את אותה תקופה קסומה) עברנו פאזה ואנחנו פורטים לפרוטות את המשימה ועוברים משלב האסטרטגיה לשלב הטקטיקה/פרקטיקה שבו אנחנו חושבים על בתי ספר ומכוניות ושינויים שהיינו רוצים לעשות בבית - העשייה היא הכלי להילחם בשעמון מחשבתי. למחשבות הטקטיות שאותם הזכרתי יש את הקסם שלהם והם טובים כי הם בן השאר מבריחים/מדכאים את המחשבות היותר רציניות על השנוי הממשמש ובא שמצריכות מאמץ מנטלי רב יותר ועשויות לפעמים לעבוד נגד לוקח ההחלטה ולערער את יציבותו. אני מאחל לנו שנמשיך לתמוך אחד בשני ושנוכל תמיד ובכל מצב לספק כתף איתנה ומשענת זה לזו וזו לזה.

חוצפה שכזאת

היום נסעתי בתחתית ההונקונגית. אם יש משהו שמעצבן אותי בתחתית הוא שאנשים לא קמים עבור אחרים. עמדתי בתחתית ולא הפסקתי להסתכל על חולירע מקומי שישב על הספסל כשבידיו משחק טלוויזיה. על יד החולירע עמדה קשישה ומול אותו חולירע היה שלט ענקי שביקש (שלא לאמר התחנן) מכל מי שקורא אותו שיציע את מקומו לזקן, לאשה הרה, לנכה או להורה עם ילד אבל הנ"ל בשלו ולמרות האותיות הענקיות לבן על גבי אדום החולירע לא זז (הגיבור במשחק שלו התיז בעזרת החרב שלו דם מיצורים יקורים) והקשישה המשיכה לעמוד. בינינו אין טעם להעיר לאותו חולירע כיוון שזה טבעם של המקומיים. למקומיים לא ממש איכפת מהאנשים שסובבים אותם וזה קורה בעיקר במקומות ציבוריים כמו התחתית או האוטובוס או הכניסה למעלית. הולכי הרגל המקומיים פשוט רצים (השד יודע למה ולאן) ודורסים כל מה שניכר בדרכם. מגדילים לעשות אגב נהגי המכוניות שמצפצפים להולכי רגל שחצו במעבר חצייה כחוק כאילו האחרונים התפרצו לטריטוריה של האמא שלהם. אותי חינכו אחרת. לי נאמר בפירוש "והדרת פני זקן" - זה ה א' ב' של יהושוע עבורי ואני מקיים מצווה זו בכל הזדמנות אפילו כשמקומי חושב שהשתגעתי (ושאני ממש פראייאר) כיוון שוויתרתי על המקום שלי בתחתית.