העשייה היא הכלי להילחם בשעמון מחשבתי

אני מקווה שאוכל לתאר לכם תחושה שאני חוויתי בעצמי בעבר וכזו שאני חושב שאשתי חווה בימים אלו. למי שפעם אזר אומץ, החליט לעזוב ארגון שבו הוא עבד מספר לא מבוטל של שנים, כיתת את רגליו, חיפש בשדות זרים ולשמחתו מצא עבודה אחרת (טובה יותר לכאורה), מתלווה תחושה של גאווה והתרוממות רוח בימים/שבועות לפני שהוא מבשר את הבשורה על השינוי לממונים שלו, לעמיתיו לעבודה, לקרובי משפחתו ולחבריו. עושה השינוי מרגיש שעשה בחירה נכונה (לפעמים הוא מוצא דרכים לתרץ את בחירתו - אוטוסוגסטיה),ש בידיו/בליבו סוד כמוס ומתוק שרק מעטים (בדרך כלל האישה שאיתו או בעלה) יודעים על קיומו וכאשר מתנהלות שיחות דיומא סביבו והוא נשאל לדעתו, הוא נמצא כבר בפלנטה אחרת והוא או היא רק מרשים לעצמם לחייף חיוך קטן וממזרי ולרמוז לסובבים אותם שלא ממש איכפת להם יותר מדי ממה שקורה והיופי שבדבר הוא שרק הם מודעים לרמזים האלה והם מבסוטים כשהם מפריחים לאוויר את אותם רמזים שהם היחידים שמבינים אותם. התחושה הנעימה הזו מלווה את נוצר הסוד תקופה מוגבלת וכמו כל דבר טוב, גם אותה תחושה קסומה מתפוגגת לה כאשר מתחילים לגלות את הסוד הכמוס לסביבה הקרובה (העיסקית והמשפחתית) ולאט לאט מתקלפות שכבות ומתחילים לחשוב באמת על הבחירה שנעשתה ועל השלכותיה בטווח הקצר והארוך. נכון לעכשיו, אנחנו (בעיקר אשתי), נמצאים קצת אחרי שהקסם התפוגג ומי שצריך לדעת כבר יודע ומי שלא יודע ידע זאת בקרוב. כרגע, במקום לעסוק בשינוי ברמה התאורטית (שמלווה את אותה תקופה קסומה) עברנו פאזה ואנחנו פורטים לפרוטות את המשימה ועוברים משלב האסטרטגיה לשלב הטקטיקה/פרקטיקה שבו אנחנו חושבים על בתי ספר ומכוניות ושינויים שהיינו רוצים לעשות בבית - העשייה היא הכלי להילחם בשעמון מחשבתי. למחשבות הטקטיות שאותם הזכרתי יש את הקסם שלהם והם טובים כי הם בן השאר מבריחים/מדכאים את המחשבות היותר רציניות על השנוי הממשמש ובא שמצריכות מאמץ מנטלי רב יותר ועשויות לפעמים לעבוד נגד לוקח ההחלטה ולערער את יציבותו. אני מאחל לנו שנמשיך לתמוך אחד בשני ושנוכל תמיד ובכל מצב לספק כתף איתנה ומשענת זה לזו וזו לזה.