חוצפה שכזאת

היום נסעתי בתחתית ההונקונגית. אם יש משהו שמעצבן אותי בתחתית הוא שאנשים לא קמים עבור אחרים. עמדתי בתחתית ולא הפסקתי להסתכל על חולירע מקומי שישב על הספסל כשבידיו משחק טלוויזיה. על יד החולירע עמדה קשישה ומול אותו חולירע היה שלט ענקי שביקש (שלא לאמר התחנן) מכל מי שקורא אותו שיציע את מקומו לזקן, לאשה הרה, לנכה או להורה עם ילד אבל הנ"ל בשלו ולמרות האותיות הענקיות לבן על גבי אדום החולירע לא זז (הגיבור במשחק שלו התיז בעזרת החרב שלו דם מיצורים יקורים) והקשישה המשיכה לעמוד. בינינו אין טעם להעיר לאותו חולירע כיוון שזה טבעם של המקומיים. למקומיים לא ממש איכפת מהאנשים שסובבים אותם וזה קורה בעיקר במקומות ציבוריים כמו התחתית או האוטובוס או הכניסה למעלית. הולכי הרגל המקומיים פשוט רצים (השד יודע למה ולאן) ודורסים כל מה שניכר בדרכם. מגדילים לעשות אגב נהגי המכוניות שמצפצפים להולכי רגל שחצו במעבר חצייה כחוק כאילו האחרונים התפרצו לטריטוריה של האמא שלהם. אותי חינכו אחרת. לי נאמר בפירוש "והדרת פני זקן" - זה ה א' ב' של יהושוע עבורי ואני מקיים מצווה זו בכל הזדמנות אפילו כשמקומי חושב שהשתגעתי (ושאני ממש פראייאר) כיוון שוויתרתי על המקום שלי בתחתית.