עכשיו התור לאהבה

לפני שבוע אשתי התקשרה אלי בוכיה עם מיגרנה ובישרה לי שלא היה לה יום מוצלח בעבודה. היא סיפרה לי על פרזנטציה שהשתתפה בה עם מנהלים בכירים באירגון והודתה שברמה האישית היא הרגישה קצת פיספוס לגבי התוצאות של אותה פגישה ובייחוד היא התבאסה מהעובדה שקולה לא נשמע ולא קושר לעשייה (היא האמינה שתרומתה הייתה התבטאה באספקת מידע ולא בחשיבה אסטרטגית). אחרי ששמעתי את הסבריה, ניחמתי אותה והסברתי לה שלמרות שהיא לפעמים מתחבטת בסוגיה "האם קורצתי מחומר אנושי שגורם למנהלים בכירים להיות כאלו", לדעתי היא כן כזו (קרי מוכשרת) והיא די ברת מזל כי היא בדיוק יודעת מה היא צריכה לעשות ואיפה היא צריכה להשתפר אבל השכתי, איפשהו אני מזהה מעצור משום שלמרות שהיא יודעת מה היא צריכה לעשות, היא עדיין לא עושה מספיק כדי ליישם את הידע ואת זה היא צריכה ללמוד יותר טוב קרי לשאול את עצמה שאלות קשות כדי להבין מדוע למרות שיש ל את הכלים היא לא משתמשת בהם. ביני ובין אשתי יש מערכת יחסים מדהימה של עזרה הדדית - אנחנו מרגישים שכל אחד מאיתנו משלים ומאזן את הצד שני ובסוף השיחה הרגשתי שתרמתי לה והיא יצאה מנה מעודדת. כמה ימים אחרי אותו אירוע אשתי מתקשרת שוב ומודיעה לי שהיא צריכה לנסוע במסגרת העבודה. לפני שאשתי מודיעה לי על נסיעות עסקים צפויות אני מרגיש שהיא מתפתלת ומנסה להחליק את הדברים. אני יודע שלא כיף לה לנסוע קודם כל בגלל שהיא מתרחקת ממני ומהילדים (קושי נפשי המתבטא לא אחת בתופעות פסיכוסומטיות) וגם בגלל שבאותם נסיעות (למרות הפאן) היא חייבת לעבוד קשה (הדבר מתיש אותה פיזית) ולשהות בחברתם של כאלו שלא תמיד בא לה עליהם ולמרות שבעולם העסקים המודרני הלקוח תמיד צודק, לשעשע ולארח הם הדברים האחרונים שהיא רוצה לעשות עם אותם אנשים. חזרה לעיניינו. הפעם בשונה מהשיחה הקודמת התרגזתי על אשתי (בהתחלה לא הבנתי למה) והטחתי בה שהיא לא מתחשבת, שבזמן האחרון היא צריכה לנסוע כל כך הרבה ולהשאיר אותנו לבד. דקות ארוכות ניסיתי להרצות לה על חוסר הצורך בנסיעה ועל העובדה שהיא צריכה ללמוד להציב גבולות. אחרי שהרצתי לה התנתקה השיחה בגלל הקווים המשובשים במדינת העולם ה - III שאותה היא ביקרה במהלך נסיעת העסקים הנוכחית. היא התקשרה שוב ודקות ארוכות שתקנו ובסוף קבענו לדבר יותר מאוחר. ישבתי עם עצמי וניסיתי לנתח מדוע התנהגתי כמו שהתנהגתי. אחרי שעה הרמתי לה טלפון ואמרתי לה שיש לי שני דברים להגיד. דבר ראשון שאני מתנצל שצעקתי עליה ושזה הדבר האחרון שאני צריך לעשות בשעה שהיא נמצאת שעות טיסה רבות מהבית במדינה זרה. המשכתי והסברתי לה שלמרות שרבנו ושזה לגיטימי, לא הפסקתי לרגע לאהוב אותה ואת מה שאני עומד להגיד לה עכשיו אני אומר מעומק הלב מתוך רגשי כבוד ואהבה. הדבר השני שאמרתי לה הוא שמצאתי חוט שני שמקשר בן המקרה מלפני יומיים (שתואר בתחילה הטקסט) לבן הריב בינינו על הנסיעות שלה. הסברתי לה שהרבה פעמים היא עושה דברים מבלי להיות מספיק נחושה ומעורבת. הסברתי לה שבפעם הבאה לא לפני שהיא מנסה ל"החליק" כבדרך אגב נסיעת עסקים חשובה, שקודם כל תשכנע את עצמה שזה מה שצריך לקרות ואז עם אותה נחישות לבוא אלי ולהציב בפני עובדה וזאת במקום לגרום לי לחשוב ולפקפק בהחלטה שלה ואותו כנ"ל היא צריכה לעשות במסגרת העבודה. היא קודם צריכה להבין מה היא רוצה לשדר ואחכ להיות מספיק נחושה ומעורבת כדי ליצור את התדמית שהיא מנסה למצב לעצמה. בסוף השיחה אמרתי לה שאני שמח שאנחנו אנשים שמסוגלים לריב, שיודעים לחפור עמוק ולמצוא תשובות (לפעמים פגמים), שיודעים להתקשר ולבקש סליחה וגם להסביר שמעל הכל אנחנו אוהבים ומעריכים.

עכשיו התור לאהבה

עוזי חיטמן

מילים: עוזי חיטמן
לחן: עוזי חיטמן

אחרי שסיימנו את מה שהתחלנו
עכשיו התור לאהבה
אחרי שקיימנו את מה שהבטחנו
עכשיו התור לאהבה

אז בואי כי יש לנו עוד זמן
בואי ונמשיך מכאן
מהמקום שבו עצרנו
כי למה בעצם נוצרנו אדם וחווה
עכשיו התור לאהבה

אחרי שעשינו את מה שחלמנו
עכשיו התור לאהבה
אחרי שניסינו והחכמנו
עכשיו התור לאהבה

אז בואי כי יש לנו עוד זמן
בואי ונמשיך מכאן
מהמקום שבו עצרנו
כי למה בעצם נוצרנו אדם וחווה
עכשיו התור לאהבה

רצנו כמו מטורפים
ולא ידענו בשביל מה
לב שבור וסדקים
ודוקר על הנשמה
עכשיו אנחנו עייפים
נאחזים במה שבא
את ראשך הניחי על כתפי
עכשיו התור לאהבה

עכשיו שנשארנו לבדנו
עכשיו התור לאהבה
עכשיו שנשארנו לבדנו
עכשיו התור לאהבה