הבוקר התרפקתי על זכרונות עבר לא נעימים במיוחד אם כי לא טראומטיים מדי שכניראה עיצבו את אישיותי בתקופת הבגרות המוקדמת של חיי. כדי לסיים את הסיפור בנימה אופטימית ולא להטריח את הקורא בדאגות, אקדים ואומר שבזכות אשתי, הילדים והשהות ההונג קונג, חוויתי ילדות שנייה ועכשיו בעקובותיה אני חווה בגרות מאוחרת ששינתה את התנסותי בתחום שעליו אדבר בהמשך. בשיחה עם מ' על נושאים שונים לגמרי, נזכרתי היום שלאורך ילדותי לא היה לנו בבית ולו ספר אחד לעלעל בו, מעולם לא ראיתי את ההורים שלי קוראים ספר והם מעולם לא ליוו את טקסי השינה שלי ושל אחותי בקריאה של ספרות ילדים מקורית. למעשה עד גיל בית הספר היסודי (בערך בכיתה ד'), אני חושב שהספר היחידי שהיה לנו בבית היה סידור/מחזור תפילה שאבי נהג ליטול עימו בחגים כשהוא פקד את בית הכנסת הקרוב למקום מגורינו. אה כן, היה גם חוברת אחת בשם "המגזין שלי" (תרגום חופשי מרומנית) שנשתמרה לה באחת המגירות בארון הבגדים של הורי כיוון שהיה בה תצלום שלי ושל אחותי מאיזה סטודיו שפירסם אותנו אה כן ואיך אפשר לשכוח את חוברת התנוחות שהיתה שייכת לאבי או אימי שגיליתי בגיל מתבגר יותר בחלק העליון של הארון. ובכן, אם כך לא דברתי אמת. מעתה אל תאמר לא היו בביתי ספרים, אמור : בביתי היו שלושה פריטים שקשורים בדרך זו או אחרת לעולםהספרות: מחזור תפילה ושתי חוברות שעבד עליהם הקלח. רק בגיל מתקדם יותר, בבית הספר היסודי, שלחברי היה את קאסוטו (פירושי תנ"ך), את האינצקלופדיה העברית הבלתי גמורה, ספרים רבים ועיתונים, הואילו בטובם הורי לרכוש עבורי את בריטניקה לנוער המיתולוגית - אותה בריטניקה שהסבה לי עונג רב בשרותים ולא , אין בה, למי שמתעניין , למרות הצבע הכחול של כרכיה, לפחות לא בגירסה הקשיחה שהיתה לי, אין בה חומרים אירוטיים. אני נזכר שבכל פעם שהיתה לי ישיבה קצרה בשרותים הייתי יושב עם אותם כרכים כחולים ומעלעל/מרפרף בן דפיה הם וקורא על חלליות, ,דינוזאורים ומפורסמים אבל לא ממש זוכר שמהאינטרקציות האלו למדתי משהו ושסוג הקריאה הזה גרם לי להיות סקרן יותר ולפתוח ספר אמיתי. כשג' חברי מכיתה ג' היה הולך לספרייה העירונית הייתי מצטרף אליו והספר היחידי שאני זוכר מהתקופה ההיא הוא "לובנגולו מלך זולו" של נחום גוטמן אבל לא זכור לי שום ספר אחר, שום סופר שהשאיר אצלי רושם וטעם של עוד נהפוכו, אני רק נזכר בסצינה מבישה אחת שנקשרה אצלי בתודעה (כמו הסטייקים והפעמונים אצל הכלבים של פאבלוב) להשאלת ספרים שאולי בעטייה הפסקתי לפקוד את הספרייה העירונית. ובכן, מעשה שהיה כך היה, כשחברי ג' עזב בכיתה ד' את עירי לטובת עיר אחרת, הלכתי לי יום אחד שמח וטוב לב (כן אז עוד היה אפשר ללכת לבד - ימי תום ובטחון) לעבר הספרייה העירונית שהייתה מרוחקת כ20 דקות הליכה מבית הורי. בדרך עצרתי כהרגלי ליד טלפון ציבורי (אז עוד היו אסימונים) הנפתי את השפורפרת עשיתי עצמי משחק ב"בוא נתקשר למישהו" ואז שהמישהו הוירטואלי לא ענה לי (איזה יופי יצא לי חרוז), הנחתי את השפורפרת במקומה ושלחתי יד לעבר הלחצן שמשחרר את יתרת האסימונים שלא היו בשימוש. רגע לפני שפסעתי אל עבר הספריה שמעתי קולות דומים לאלו ששומע זה שזכה זה עתה בפרס צנוע בסלוט מאשין בווגאס. מפתח יתרת האסימונים זרמו לכיוון היד שלי לא יותר ולא פחות משבעה אסימונים ולא היה מאושר ממני - ממש "זכיתי באור מן ההפקר" כמו שאמר המשורר חיים נחמן. עכשיו שבידי הספר ובכיסי המצלצלים הרגשתי כמו איש חשוב והלכתי כרבע שעה נוספת עד שהגעתי לפתח הספריה. עברתי בן המדפים וחיפשתי ספר שאותו אחליף בספר שהבאתי. בעודי עובר הלוך ושוב בן המדפים עמוסי הספרים הרגשתי שבטני מתהפכת. המשכתי לפסוע והבטן בשלה מודיעה לי חד משמעית שאין סיכוי שאצא מהמצב בלי לבקר בשרותים. עכשיו אני כבר בלחץ , אני לא מבצע פסיעות מיותרות ובמקום אני רוקד במקום את את ריקוד הקקי המפורסם שלי (שתיים קדימה, שתיים אחורה סקובידו ....) אבל מבין שעשיתי טעות נוראית ובמקום לעודד את הקקי להישאר עמוק בתוך מעיי, אני מרגיש שהוא יוצא החוצה ונחשול חמים מתחיל לזרום ממכנסי הלבנים לעבר רגלי והריח שנוצר סביבי באותם רגעים בטח שלא ישמש כהשראה לרוקחים הצרפתיים של חברת קאשרל לכשיפתחו את ליין הבשמים החדש שלהם. אני עומד שם עוד דקות ארוכות, מתבייש בעצמי ואפילו משחרר הצהרה פנימית על מר גורלי. הספר הישן עדיין בידי ועוד לא בחרתי בספר חדש. החלטתי לעשות משעה ולזכות את עצמי מאחזקת הספר הישן מבלי לקחת חדש וכאן נזרעו זרעי הפורענות לחוסר האהבה שלי לקריאה. פסעתי לאט כשגבי אל הקירות עד שהגעתי לעבר הספרנית שנמצאת איך ניחשתם בכניסה לספרייה מקום שלמזלי לא המה אנשים באותו הרגע אבל ידוע לכל שהפרייה משרתת את העם ובכל רגע נתון העם יכול להיכנס כך שהסכנה המשיכה לשחר לפתחי. מסרתי את הספר הישן ואמרתי שאחזור במשך השבוע כדי לשאול ספר אחר. יצאתי מהספרייה כשידי מסתירה עד כמה שאפשר את המעשה הנורא והלכתי לעבר הבית. בדרך מצאתי קרטון וכיסיתי בו את אחורי כך שהרגשתי קצת יותר טוב אבל הרבה יותר מסריח כיוון שהרפש נמרח ונמתח לכל עבר. כשהגעתי הלכתי למיקלחת לשטוף את הזוהמה וכשזרקתי את המכנסיים על הריצפה הם רשרשו תודות לשבעת האסימונים המופלאים. לקורא החכם ההמשך ידוע - את הספריה לא פקדתי שוב מעולם אבל אל דאגה,התנסויות חוזרות בתחום, שנים מאוחר יותר בעידודה של האשה שאיתי, שחוותה התנסויות שונות בתכלית בתור ילדה, גרמו לי לחזור לעולם הספרות והיום אני משתדל לקרוא בכל הזדמנות. ביתינו מלא בספרים מכל סוג וצבע ובשלל נושאים, יש לנו חוברות ועיתונים וכמובן מספר רב של ספרי ילדים שמהם אנחנו משתדלים (טוב גם אני נשבר לפעמים) להקריא לפחות סיפור אחד בכל לילה. היום אני יודע משהו שלא ידעתי אז ושאם הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור היית מנסה להשתמש בו בכל הזדמנות. היום אני יודע, שאם יש לך בסיס ידע גדול, יותר קל לך לקרוא וכשקל לך לקרוא, קרי כשנוצרת אצלך מוטיבציה ואתה מתחיל לגמוע ספר אחרי ספר, בסיס הידע שלך מתרחב. כדי להרחיב את אותו בסיס ידע, אני ממליץ בחום לאפשר לילדים שלכם לקרוא בכל הזדמנות ולא רק מספרי טקסט בית סיפריים אלא גם משלטים ברחוב, אריזות של מוצרים בסופר וגם אפילו כותרוב של משחק הרפתקאות בפלטפורמת ה ויי וכמובן חשוב באותה מידה לעשות זאת בעצמכם (כלומר לקרוא) כדי שהם ילמדו לחקות פעולה חיובית, שתורמת להרחבת האופקים ושפירותיה ישמשו אותם אותם שנים רבות אחכ ויתרמו להם בצורות, באופנים ובמחוזות שבהם מעולם לא חשוב/חלמו לבקר.
סוף לסיפור
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: יהודית רביץ
שום הפתעות אין בסיפור שוב הדמעות על האיפור החגיגה נגמרת המסכה נושרת ושוב הדמעות על האיפור והחיוך שעוד תפור נפרם משפתותיך נפרד כך מעליך וסוף לסיפור
כל הקסמים תמו חלפו כל האורות כבר נאספו הזמן שאין רופא לו חמק חלף כמו פלא ורק הזיעה על הפנים כובע מעוך ריק משפנים כל הצופים כבר קמו כל התשואות נדמו פרחו היונים
גם האמת גם הבדיה מה שהיה כמו לא היה נמוג כהרף עין ורק אתה עדיין ושוב הדמעות על האיפור והחיוך שעוד תפור נפרם משפתותיך נפרד כבר מעליך וסוף לסיפור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה