כיצד אנחנו מתמודדים?

לכל פרט דרכי התמודדות שונים. כל פרט מוריש לצאצאיו את דרכי ההתמודדות שלו, וצאצאיו בתורם מתנסים באוסף של חוויות שונות, בונים לעצמם זהות ובן השאר מגדירים את האופן בו הם יתמודדו בסיטואציות שונות. דרכי ההתמודדות האלו הם די עקביים ואחרי שהפרט סיגל לעצמו את הדרך הוא ישתמש בה בטכניקה באופן קבוע. בן האדם הוא ישות מורכבת והיריעה קצרה מלבטא את אין סוף הדרכים בהם פרטים בוחרים להתמודד. יש כאלה שבוכים, יש כאלו ששואלים שאלות, יש שהם אצורים ולא מוכנים להודות שקשה להם ויש כאלה שמדברים יותר מדי. אני ואשתי מאוד שונים, אני ממהר להפגין רגשות והיא אצורה, אני ממהר לפתוח את ליבי לאחרים (אומנם בצורה סלקטיבית) ואשתי לעולם לא תתגלה בחולשתה ותדבר על קשייה. ילדינו כאמור רשו את הגנטיקה שלנו. בני הבכור י' דומה לי. אין טוב או רע בכל הסיפור הזה. יש גנטיקה שהיא בלתי נשלטת ויש התנסויות שונות שחלקם טובוצ וחלקם פחות - בחלקם אנחנו כהורים עושים טעויות ועל כן מטפחים את השימוש של ילדינו באותה גנטיקה ובחלק האחר אנחנו מספקים התנסויות שונות שעוזרות לילדינו לפתח דרך שונה ועצמאית בבואם להתמודד עם דברים שונים. בני למשל ירש את הדרך שבה הוא מתמודד ממני. בני מדבר על פחדיו והתלבטויותיו ומרבה להראות רגשות - הנה רק אתמול בלילה כשהלכו לישון נזכרתי שככה הוא בוחר להתמודד. אתמול בלילה נכנסתי לחדרם כדי לספר להם סיפור. הנחתי את תינוקי במיטתה של בתי והבטחתי לבני שכשאגמור לספר את הסיפור אעביר את תינוקי אליו למיטה והוא הסכים. קראתי את הסיפור ובני בכורי התהפך לעבר הקיר לקראת סוף הסיפור וחשבתי שהוא ירדם לפני שאקרא את הדף האחרון. כשסיימתי לקרוא את הדף האחרון אמרתי להם לילה טוב ואספתי את תינוקי ממיטתה של בתי. בני בכורי פרץ בבכי נוראי ולא הבנתי מה קרה. שאלתי אותו מדוע הוא בוכה והוא השיב שהוא בוכה כיוון שהחלטתי בסוף הסיפור לצאת מהחדר ולא לשים את אחיו במיטה שלו. הבכי היה קורע לב וכמובן שבאותו הרגע שמתי את אחיו לצידו כדי להרגיע אותו. כאמור מפגין רגשות כמו אביו. בתי היא סיפור אחר לגמרי. בתי לא מוכנה (כמו אמא שלה) להודות ברגשות, היא לא תנפק מידע למי שלא צריך לקבל אותו ולרוב תהייה אצורה, תדחיק ולא תדבר על כלופ עד כדי כך שלפעמים אני משתמש במטאפורה של שודד ולום קרי לפעמים כדי לפצח אותה צריך להשתמש בעזרים טקטיים. בעבר הלא רחוק אחרי הולדת אחיה הצעיר לבתי היה קשה להתמודד עם העובדה שהוא מקבל תשומת לב יתרה ועל כן הרבתה לחלות. בתי השתמשה בטיעונים של כאבי בטן, גרון וראש בכל פעם שראתה (כנראה) שאנחנו מטפלים באחיה. אגב חלוקת תשומת לב בן ילדים היא עניין אחר לפוסט שונה אבל רק אציין שדאגנו לחלק את תשומת הלב באופן שווה ככל שאפשר בן כל הילדים אבל מסתבר שבתי היתה זקוקה ליותר מזה וכדי להתמודד עם הנושא היא בחרה את אותם מיחושים פסיכוסומטיים. כמובן שלקחנו את בתי לרופא מספר פעמים. הרופא בדק רותה באותה תקופה והודיע חגיגית שהיא איננה רואה בעיה פסיולוגית ושציך לחפש את הבעיה בתחום הפסיכולוגי. אגב אחד מהטיפים שהיא נתנה לנו היה שהיא שואלת את הילד איפה בבטן כואב לו (בהנחה שהזעטוט מתלונן על מיחושים באיזור הזה), אם הרך צביע על הפופיק היא רגועה ומבינה שצריך לחפש את הבעיה בתחומים אחרים (אולי נפשיים) כי שם (קרי בפופיק) אין איברים פנימיים כמו קיבה, כבד, טחול או תוספתן שיכולים לרמוז על בעיה ויתכן מאוד שהכאבים הנפשיים או הפיזיולוגיים (המדומים או לא - לעולם לא נדע) גורמים לתחושה כללית לא נעימה במערכת העיכול המתבטאת באותו איזור שאליו מצביע הקטנצ'יק. בקיצור, בתי מתמודדת בצורה שונה לחלוטין מבני. בתי לא מציפה שום דבר. אני לא יודע אם היא מדחיקה את הבעיה למקומות אפלים אבל מה שאני כן יכול להגיד הוא שלבתי חוסן נפשי (שאותו ירשה מאשתי) הרבה יותר גבוהה משל בני ומשלי. החוסן הנפשי שלה מציב רף מאוד גבוהה ולה לא מפריעים דברים קטנים ועל כן היא לא בוחרת בכלי הגבה סטנדרטיים כדי לטפל בבעיה. אני לא יודע להגיד לכם אם היא מטפלת בבעיה ואם היא מוטפלת בה אז באיזה צורה היא עושה זאת כשהדבר חוצה את אותו הרף שהחוסן הנפשי הפנימי לא מסוגל להתמודד איתו. יכול להיות שהיא עושה משהו שאנחנו לא יודעים (ושיום אחד היא אולי עוד תכתוב עליו ספר ) ויכול מאוד להיות שהיא לא עושה דבר והכאב שנגרם בשל חוסר היכולת לשחרר את הלחץ (בן אם בעזרת בכי ומבן אם בעזרת שיחה) רק מצטבר לו באיזושהי פינה קטנה ויום אחד כשכבר לא יהיה מקום הוא יתפוצץ והיא תתמודד עם העניינים בצורה גלויה יותר. אני לא אומר שיש דרך אחת נכונה להתמודד עם דברים. אני לא חושב שבכי או הבעת רגשות מסוג אחר תמיד פותר את הבעיות ומצד שני אני לא ממש חושב שלאגור הכל בבטן ולהשתמש בפני פוקר בגלל אותה חסינות נפשית הוא הפתרון לכל דבר. הדבר היחידי שאני יכול להגיד כדי לעזור להורים אחרים להבין שהנושא מורכב ודורש הסתכלות עמוקה הוא שאם ילדך לא מפגין בצורה מוחצנת את הדרך בה הוא מתמודד עם דברים, תפקידך בתור הורה הוא לעזור לו להציף ביחד איתו את הנושאים השונים ולגעת באותם עצבים רגישים כדי לעזור לו ללמוד התמודד. ובמילים אחרות, כיוון שאת הגנטיקה לא ניתן לשנות, צריך לספק לילד הזדמנויות לבטא את עצמו ולהציע לו אסטרטגיות שונות (קרי להתנסויות) ולקוות שמהם הוא יבחר את הדרך הטובה ביותר עבורו להתמודד עם אותם קשיים שהמציאות מערימה סביבו. לאורך שנות ההכרות עם הילד, ההורים צריכים ללמוד להכיר את אותם תמרורי אזהרה שהילד הלא מוחצן משתמש בהם (למשל אם הוא כועס יתר על המידה או אם הוא שמח מדי) וכשאותם תמרורים מאירים ומצביעים שיש בעיה ההורה צריך להתערב ולנסות לעזור - לעולם לא להחליק את המצב ולפטור את העניין בהינף יד של יהיה בסדר. אסיים בנימה קצת פחות אופטימית. בני דומה לי ואני דומה לאבי. בנוסף לאופן הרגשני שבו היה אבי מתמודד עם אתגרים, מאז לכתה של אימי הוא בחר להתמודד המציאות בצורה כימית קרי של שני בונדורמין ליום. אחרי שמונה שנים של אותו שילוב קטלני (בכי וכימיקלים), ליבו עצר מלכת והוא הלך לעולם שכולו טוב (כך אומרים וכך אני מקווה בשבילו). מהסיום הדרמטי אני למד שאין זה יהיה נכון לאמר שבכי לבדו משחרר ומפיג את כאבי ההתמודדות. לאדם דרוש בנוסף ליכולת להציף דברים דרך רגשות גם חוסן נפשי ויכולת התבוננות פנימית ומוטב לו להעזר באדם בשר ודם ולא בכימיקל כדי לדבר על חולשותיו, פחדיו, כאביו ומצוקותיו דבר שאבא שלי (בשונה ממני - ההוכחה היא הבלוג הזה שאני כותב) לא ידע לעשות וגם זה סיפור לפוסט אחר.