כיוון שאני נמצא הרבה בבית (כזכור אני עקר בית , סטודנט, צלם וגם יוצר - כך אני מקווה ... משהו שהוא עדיין לא ברור בשלב זה... אולי כותב טור או סופר סתאאאאאאאאאאאם), הם לא ממש יכולים להגדיר אותי כמישהו שעובד ולאמר את האמת, למרות שאני בר מזל שמאוד מרוצה מהסטטוס שלו, לפעמים זה קצת מציק לי שאני לא חלק ממסגרת. לילדים קשה להבין מושגים מופשטים וכשניסיתי בעבר למצב את עצמי (כתשובה לשאלה "אבא - מה אתה עושה?"), הסברתי להם שאני תלמיד כמוהם ושהעבודה העיקרית שלי היא להשגיח עליהם ולדאוג לצורכיהם, מיותר לציין שהם לא ממש הבינו על מה אני מדבר. כבר קצת יותר משנה שאני מתנדב במכון לרכיבה שבו מלמדים ילדים עם מגבלות פיסיות ונפשיות לרכב על סוסים. אני נהנה מכל רגע ושמח שאני יכול לתרום מזמני ומניסיוני בטיפול בילדים (דל אומנם אבל יותר טוב מכלום) כדי לקדם מטרה נשגבת. לפני יומיים ילדי יצאו לחופשה ארוכה והצעתי להם לבוא איתי לחווה. שמחתי מאוד שהם נענו להצעה שלי. השמחה היתה משולשת, הסיבה הראשונה היא שהם סוף סוף יזכו לראות מה אבא שלהם עושה בכל יום שישי - נכון אי אפשר לקרוא לזה אבל זה תיכף וימד מוציא אותי מהרובריקה של "פארזיט" שלמרעית עין יושב בבית ולא עושה כלום ... טוב בוא לא ניסחף, הם לא ממש חושבים אותי לכזה. הסיבה השנייה היא שהם יזכו לראות בעלי חיים שלא זמינים במחוזותינו וזאת כיוון שהונג קונג היא קטנה ולא מושופעת במרחבים כך שסוסים לא ממש משוטטים במרעה בחלק האחורי של הבית. והסיבה השלישית, שמבחינת החשיבות צריכה להיות אולי הראשונה, הילדים שלי יראו ילדים אחרים (לא נורמלים) שגורלם לא שפר עליהם כיוון שהם סובלים משלל בעיות ואגב כך יפנימו שהם צריכים להיות מאושרים בחלקם. ויותר משיראו את הילדים המיוחדים האלה ויודו לא שהם רגילים, הם יבינו דרך חיקוי (וילמדו כך אני מקווה) שצריך להיות מעורב בקהילה שבה אתה חי ולהתנדב בה כדי לעזור לאלה שצריכים אותך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה