אני מוכרח להקדים ולהודות שמצד אחד אנחנו לא מאושיות ה"קולטורה" המקומית שפוקדים את אולם הקונצרטים כל סוף שבוע ומצד שני אנחנו גם לא"חולגנים" ששרופים של איזשהו מועדון כדורגל ששותים בירה בפאב המקומי ומעודדים את קבוצתם. לאיינשטיין הענק יש שיר שמאוד ממצה את הוויתינו הכללית וכשהוא שר: "אני אוהב להיות בבית , עם התה והלימון והספרים הישנים כן אני , אוהב להיות בבית ..." נידמה לפעמים שהוא כתב את השיר עלינו. זה לא סוד שהונג קונג היא לא ממש מקום תרבותי (טוב אולי אני עושה לה עוול אבל התכוונתי שהיא לא נמצאת באותה שורה עם ענקית כמו ניו-יורק) אבל כנראה שכולם בהונג קונג מסכימים שההונג קונג סבנס (שבע) הוא מוסד תרבותי. סוף שבוע שלישי בחודש מרץ והונג קונג כמרקחה. אין מוניות והעיר נטושה - אף כלב לא מסתובב ברחוב. בסוף השבוע הזה תוכל למצוא את ה"אקספטס" שגרים הבונג קונג, את "האקספטס" ממדינות שכנות ואת המקומיים באחד משני המקומות הבאים: בפאב מרותקים לכוס הבירה שלהם ולטלוויזיה (כן בסדר הזה) ובאיצטדיון שבו משחקים ראגבי נבחרות ממדינות שונות בעולם. גם כאן הסדר הוא ברור - קודם שותים (לא משנה מה) ורק אחכ זורקים מבט לכיוון הכר הירוק וצועקים משהו לא מובן. אבל אני קצת מקדים את המאוחר ...כפי שהזכרתי בפתיח,בשל היותינו אפתיים ובשל רצוננו להישאר בבית, לא היינו לחוצים לקנות כרטיסים למופע הכי טוב בעיר (כך הם אומרים) שהתקייים בסוף השבוע הזה ( הפנינג תלת יומי שמתרחש פעם אחת בשנה) וזאת למרות שאמרו לנו שאם עוזבים את הונג קונג מוכרחים לעשות וי על הרובריקה הזו. היום אחר הצהריים, ביום האחרון של המופע, התקשר אלי שכן ואמר לי שבידו שני כרטיסים עודפים ושהוא ישמח אם נצטרף אליו. הודיתי לו על ההצעה ואמרתי בנימוס שכנראה שלא אוכל להגיע כיוון שלאשתי יש שיחת עבודה ואני צריך לשמור על הילדים. אמרתי לו אפילו שימסור את הכרטיסים למישהו אחר ואם הוא לא ימצא קופצים, ביקשתי שיפקיד את הכרטיסים אחר כבוד בביתי ושאולי את אתפנה מעיסוקי מוקדם אגיע לביקור קצר לחזות במאורע המדובר. לאמר את האמת, בנוסף על מטלת השמרטפות, הייתי גם טרוד בעינייני בישול לחג. בן שאר הדברים אני מופקד על הכנת המזון וכיוון שהבשר צריך ל"התבאס" לו בתנור כל הלילה מיהרתי מיד אחרי שהשכן הציע לי את הכרטיסים אל הסופר המקומי לרכוש את המצרכים על פי מתכונה של אחותי הבשלנית. רגע לפני שיצאתי ת הדלת השכן הביא לי את הכרטיסים ורץ לאיצטדיון. באותו הרגע נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי שאולי משהו דפוק אצלי. שאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות שכל העיר מדברת הסבנס ולי לא איכפת. הקשתי עם עצמי ושאלת, הכיצד זה יכול להיות שבקרוב אני עוזב את הונג קונג לטובת "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" ואני לא פוקד את היציע ושותה בירה לשוכרה. ובכן, מיד טיכסתי עצה (ביני לבן עצמי) והחלטתי להרוג שני ציפורים במכה אחת, גם את הקניות בסופר אספיק לעשות וגם אספיק לפקוד את הסבנס רגע לפני שוהא נגמר. גילגלתי את רשימת הקניות לכיס, לקחתי ארנק וסל ושמתי פעמי לסופר. לפני שיצאתי, שאלתי את בני אם ירצה להיצטרף והוא ענה לי שהוא עסוק ולא יוכל. שאלתי שוב והוא שאל אותי אם יהיה שם פופקורן. אמרתי שאני לא יודע והוא אמר שהוא לא יגיע. גייסתי את בתי בת החמש למשימה הויא הסכימה. שמנו פעמינו (ביחד עם בני שכן אשתי היתה צריכה לעבוד) אל עבר הסופר, רכשנו את המצרכים במהירות וחזרנו הביתה בדיוק ברגע בו אשתי סיימה את השיחה. שאלתי אותה אם זה יהיה בסדר ללכת לסבנס והיא קרצה בחיוך ואמרה לי "בטח, לך על זה". לבשנו מעיל כי היה כבר קר, חטפתי את המצלמה שלי וירדנו ללובי. בלובי חיכינו למונית רגעים ארוכים ... כפי שאמרתי הסבנס הוא אירוע משמעותי והעיר משותקת. מונית אדומה התקרבה אלינו בעצלתיים ואני ובתי קפצנו לתוכה כמשיגים שלל רב. לנהג אמרתי לנסוע לסבנס והוא הסתכל עלי במבט של עגל. ל"סבנס אמרתי, יש משחק, חייבים להספיק לראות" והוא בשלו ... "לאן אדוני רוצה להגיע?" ל"בקעה השמחה למגרש הכדורגל" אבל הוא לא מבין. גייסתי את שארית התאים האפורים שהיו לי וזרקתי לחלל שם בקנטונזית : "לאם וא וי". "אה, לאם וא וי, למה לא אמרת קודם". "כן לשם, ומהר - לאם וא וי". את מי שקורא את מה שכתבתי ורוצה להעסיק אותי בתור מתרגם מקנטונזית לעברית אני מיד מרגיע שכן אנני דובר קנטונזית ואת השם אני זוכר כיוון שבני התאמן כל יום חמישי במגרש כדורגל קטן שסמוך לאיצטדיון והוראות ההגעה שלי היו מספיק טובות הפעם. הגענו לאיצטדיון נרגשים ושלפנו את הכרטיסים כאילו זו הפעם האלף שביקרנו בסבנס. נכנסו ונדהמנו. הריצפה דביקה, הרמקולים זועקים משהו על שחקן שזה עתה הבקיע גול (למעשה אם לדייק מדובר בטא'ץ דאון) והקהל עסוק בלגימה של בירה מתוך ג'ארות ענקיות. בקהל מבוגרים, וצעירים, גברים ונשים וכולם לובשים תחפושות שונות וכולם שתויים ושמחים. שמתי את בתי על הכתפיים, הוצאתי מצלמה מהתיק והתחלתי לצלם - הסבנס הוא גן עדן לצלמים! בעודי מכוון את המצלמה ומקליק על האובייקט, התקרב אלינו אחד השתויים ושאל את בתי את מי היא אוהדת. בתי לא ענתה. אחרי דקות ארוכות אמרתי לו שזה הסבנס הראשון שלנו ושנחכה עד שהדמר יכריע לטובת האלופה ואותה נריץ ונעודד. השתוי התחלף מבלי ששמתי לב בחברתו השתויה שהקשיבה למה שאמרתי , הינהנה בראשה ומילמלה , "אסטרטגיה נאה, אסטרטגיה טובה". לבתי היה רעיון אחר את מי כדאי לאהוד. בתי התלהבה מהגרביים האדומות של נבחרת רוסיה השנואה ולמרות שהונג קונג הובילה עליה 26 : 19 באיזשהו שלב וניתחה בסוף בתי החליטה שהיא אוהדת את צו האופנה ולא את הפטריויטיזם המקומי. עוד משחק נגמר כיוון שכל משחק הוא נורא קצר ואורך שבע דקות (מכאן השם סבנס) ואז היתה אתנחתה קלה/ בהפסקות שבן המשחקים השיכורים שבחבורה (כולם כאלה - אתם בחברה טובה ואין מה לדאוג) יכולים לרכוש עוד ג'ארה של בירה ולפזז לצלילי הגאנז אנד רוזס את השיר "סוויט ציילד אוף מיין". מה אומר, לשמוע אותם שרים זה מראה מלבב שכן השיכר עלה לכולם לראש מזמן והם לא ממש זוכרים את המילים והדבר היחידי שהם מסוגלים לעשות זה למלמל משהו לא ברור אבל כשמגיע הפזמון כולם מרימים את הידים באוויר וצועקים "סוויט ציילד אוף מיין" ונראים כמו רוקי אחרי קרב. המקומות באיצטדיון (למעט הביתנים השמורים) לא מסומנים ועל כן אפשר לנוע חופשי ממקום ולחזות במתרחש. כך עשינו אני ובתי במשך כשעה כשמדי פעם מוכרזת הקבוצה המנצחת אבל אף אחד לא ממש שם לב. קנינו ציפסים שנפלו על הריצפה ורכשנו קולה שנפלה גם היא ואז הבנו למה הריצפה היתה דביקה כל כך. באיזישהו שלב בתי שמאוד נהנתה בארוע החליטה שדי, שהיא ראתה מספיק ושהגיע הזמן ללכת הביתה ומיד הסכמתי איתה. לסיכום, הסבנס הוא ללא ספק חוויה שצריך לחוות לפחות פעם אחת בחיים. אפשר בהחלט להגיע לאירוע כזה מספר פעמים נוספות אבל נידמה לי שאם תקראו את הביקורת שלי בן השורות שלי תגלו שאם מחכים לזה בכליון עיניים כל השנה או אם עושים את זה יותר מדי פעמים אז יכול להיות די פאטתי. טוב אולי עשיתי קצת עוול לכמה מבאי הפסטיבל המתורבתים. חברה שקראה את הבלוג העירה לי שאומנם נכון ולגיטימי להתרשם משעתיים של ביקור חטוף שהאירוע נוטף אלכוהול ופאטתיות אבל, החברה ציינה שלא ממש הבנתי אל הלך הרוחות ושהייתי צריך לשבת איתם ביציע לפחות יום שלם כדי לקרוא נכון את המפה. החברה הודיע חגיגית שאפשר להנות מאירוע ספורטיבי קצבי בלי לדלל את דמך באלכוהול ובלי להתחפש לשוטרת "מופקרת" שדדיה מציצים החוצה מתוך חולצתה הכחולה (והיא עולה או הו כמה שהיא עולה) ולמרות שאני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי, אני מקבל את דעתה המלומדת - העיקר שהתנסנו ועשינו וי :) אגב, החברה גם הסבירה לי שההמנון הרשמי של התחרות הוא השיר : "הי בובה, האם תהיי החברה שלי" אבל לכו תספרו את זה לבת שלי שלא מפסיקה לשיר את הפזמון מתוך "יש לי תחושה שהלילה יהיה לילה טוב" שניהם מצורפים למטה.
S
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה