הבוקר הרגשתי שאני עקר בית במשרה מלאה. זה התחיל אתמול בערב שהצלחתי לסדר מפגש חברתי (פליי דייט) לבתי כיוון שהיום לא היה להם בית ספר. הבוקר כשקמתי בשבע המשכתי במלאת עקרות הבית ועזרתי לבני להתארגן ליציאה לבית הספר. אחכ, ליוויתי את אשתי לעבודה (פריביליגיה שלא רבים זוכים לה - זהו האגב הזמן היחידי כמעט שבו אפשר לדבר על כל מיני עניינים מבלי שהילדים ישמעו), וחזרתי די מהר כי בשעה תשע וחצי היה לי יום הורים (פגישה עם הגננת של בתי). מיום ההורים (שהיה מוצלח מאוד - תמיד כיף לקבל פידבק טוב על הילדים) לקחתי מונית הביתה כדי לקחת את בני הפורח לרופא. במרפאה זכיתי לחיוכים מצד האחיות והרופאה אמרה לי שהאחיות קוראות לי "סופר דדי" ובהתלחשושוית שלהם הם מספרות בקנאה שהיו רוצים שהבעל שלהם יהיה קצת כמוני.במרפאה פגשתי זוג ישראלים והאשה שאלה אותי את אותם שאלות הכרות בסיסיות : כמה זמן אתם גרים פה? ומה אתה עושה? אמרתי לה שאני עקר בית ואז היא קראה מהר לבעלה ומלאת התפלאות היא אמרה לו ... "שמעת, הוא עקר בית". סיפרתי להם שלקח לי לא מעט זמן ללמוד את רזי המקצוע (וגם היום אני חא מחשיב את עצמי מומחה) ושהעבודה הזו היא העבודה שהכי מתגמלת מבחינה רוחנית. שנהם צחקו ונפרדנו. מהמרפאה רצתי הביתה כדי להשכיב את הילד שהספיק להירדם בינתיים ואז התפנתי לדאוג לארוחת צהריים "כשרה" לבתי וחברה שלה (שאוכלת בטח כבר ניחשתם : אוכל כשר ... הסתפקנו בפסטה - אנחנו לא ממש מבינים בהלכות כשרות). ברגעים אלו שאני כותב את פוסט הזה אני כבר חושב על ארוחת הערב (אולי נלך היום למסעדה כי לא ממש בא לי לבשל) ומיד לכשאסיים, אנסה לכתוב עוד כמה שורות בעבודה שאני צריך להגיש באוניברסיטה. רגע אחרי שהבנות סיימו את ארוחת הצהריים הם היו חייבות להעיר את בני הקטן וטענו שהם לא עשו דבר ושהוא היה כבר ער שהם הגיעו לחדר ובמקרה הדילקו את האור ועשו רעש. טוב עכשיו הייתי צריך להאכיל אותו (במרק שטעמתי ממנו והתפתתי לא לקחת צלחת לעצמי) וזאת תוך כדי הפעלת הבנות שכבר היו משועממות כשביד אחת אני מחזיק כפית עם האוכל שלו וביד השנייה את השלט של ה די.וי.די כשאני עוצר ומפעיל לסירוגין את המוזיקה (שיחקנו במשחק שקרוי פסלים זזים שבן הן רוקדות ומקפצות כל זמן שהמוזיקה מושמעת וכשאני עוצר הם צריכים להיות דוממות כמו פסל). בשעה שלוש אני צריך להתייצב בבית הספר של בני כדי למלא אחר חובת השמירה (זה לא כזה נורא : צריך להתייצב שם פעם בחודשיים) ואחכ אני אקח את האוטובוס הביתה עם בני שישוויץ בי בפני חבריו ויהיה מאושר עד הגג. כשנגיע הביתה יהיו לנו עוד כמה דקות כדי להתפנק ואז בארבע נהייה חייבים לזוז כי אם לא נעשה זאת נאחר לאימון הכדורגל של בני. היום לא ארגנתי לבתי חבר לאחר הצהריים וניראה שהיא תבוא איתנו. בתי אגב מאוד אוהבת להתלבש ולדבר ולשחק כמו בן - למעשה רוב חבריה של בתי ם בנים וכשאני מסתכל על רשימת המטלות הארוכה שתארתי אני נזכר במה שאמרה לי המורה שלה הבוקר שעה שדיברנו על התנהגות "התום בוי" של בתי. המורה אמרה לי שזה בכלל לא מוזר לה שהילדה אוהבת להתלבש כמו בן (היא הבת היחידה שהרשו לה להגיע בתלבושת אחידה של בנים) ולהתנהג כמו בן הרי אנחנו משפחה לא סטנדרטית שבה האישה מפרנסת העיקרית והאבא עקר בית שמבשל ומחובר לצד הנשי הרגיש שלו (לא יכולתי שלא להסמיק ולחייך כמנהגן של נשים). מהכדורגל נחזור בסביבות שבע ואז נלך לאכול משהו. אחרי ארוחת הערב תהיה רוטינה קבועה של שעורים, טלוויזיה, מקלחת, צחצוח שיניים, סיפור וכיבוי אורות. משם אצנח בוודאי על הספה ואתמוגג מנחת על היום שהיה. כן כן, כך נראים חייו של עקר בית בהונג קונג שיש לו עזרה יותר משתים עשרה שעות ביממה. אז תכירו את נ',כמעט בן שלושים ושמונה, נשוי באושר ל ג' ואב לשלושה י' בן שבע וחצי, מ' בת כמעט בת חמש ו ת' בן שבעה חודשים, מקצוע רשמי : עקר בית ויש כאלה שמכנים אותו סופר דדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה