בנסיעה האחרונה לארה"ב מצאתי את עצמי מסביר לאנשים שונים בהזדמנויות שונות את הסיבות שבגללם בחרנו לחזור דווקא עכשיו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. החלטתי להעלות את אותם סיבות על הכתב משום שאני חושב שהם יכולות (כך אני מקווה) לעזור לאנשים אחרים שנמצאים במצב דומה לשלנו להחליט החלטות שונות. הנה הרשימה החלקית (שוב לא לפי סדר עדיפויות):
- נוצרה (יצרנו לעצמנו) הזדמנות תעסוקתית מפתה לגורם הראשי המפרנס את ביתינו (אשתי)
- רשויות ההגירה בארה"ב על חוקיהם השונים החלו להעיק ולהרחיק מאיתנו את חלום האזרחות הנכסף
- החלטנו שאנחנו לא מעוניינים בשלב זה בחיי אקס-פאט נוודיים האופייניים למערביים שבאים לגור במזרח
- חיפשנו יציבות
- חיפשנו מקום שבו השמיים הם הגבול להתפתחות אישית ומשפחתית בלי מגבלות של זרות ושפה
- חשבנו שהגיע הזמן לצאת מחיי הבועה הנוחים בהונג קונג (אופייני גם למדינות אחרות באזור) שבגללם אפשר להחליט שלא מחליטים דבר
- גם את ישראל וגם את ארה"ב לא עזבנו בסיבובים הקודמים כי היה לנו רע וגם הפעם, רצינו לפרוש בשיא עם טעם טוב בפה של עוד.
- רצינו לבחור לעבור ולא רצינו שיגידו/שיאלצו אותנו לעשות זאת
כאמור כשאתה מתכנן תוכניות ובעטיין לעמוד במשימות בהם אתה צריך לעבוד מול גורמים אנושיים, תמיד צפויות התפתחויות ותמיד צריך לקחת בחשבון הפתעות. ממש כשהגענו לארה"ב בביקור הזה היינו צריכים לפקוד את הבית שלנו ולהודיע חגיגית לדיירת שהחוזה שלה מסתיים בקיץ ושבדיוק אז אנחנו חוזרים והיא צריכה להתפנות. הסכמנו להיות אסרטיביים אבל מספיק גמישים להתפתחויות ובדרך לבית אפילו רבנו (אוי לאותם ריבים חסרי משמעות שאנחנו כל כך אוהבים לריב) על העובדה שקבעתי עם שיפוצניק כדי שיראה את הבית ויחווה דעה על עלות של שינויים שחשבנו עליהם. לשמחתי, אשתי הצליחה לשכנע אותי ברגע האחרון לבטל את המפגש עם השיפוצניק. כשנכנסנו לדירה והודענו לדיירת שהיא כניראה צריכה לעזוב לא היינו מספיק אסרטיביים כמו שתיכננו. אולי האמוציות עבדו שעות נוספות כשהיא אמרה לנו שהיא תיכננה להישאר שנתיים נוספות ואולי חשבנו על עסקים ולא ידענו אם מבחינה עסקית אנחנו עושים את הדבר הנכון. על כל פנים, אני שמח שלביקור הדרמטי הזה לא הגיע אותו שיפוצניק שענייני רגש לא מזיזים את ישבנו. למרות ההחלטות המוקדמות, השארנו את הדברים באוויר ואמרנו לדיירת שנבדוק את העניין ונחזור אליה. אחרי בדיקה קצרה שבה אפילו השתעשנו בחיפוש ובקנייה של בית אחר ידענו שאנחנו צריכים לדבוק בתוכניות המקוריות ולחזור לאותה דיירת ולאמר לה שהתוכניות שלנו שרירות וקיימות ושאנחנו מתכננים לחזור ביולי לבית (היא צריכה לעזוב) כמתוכנן. על כל פנים, המעבר הזה לא עומד להיות פשוט - כל שינוי טומן בחובו אתגרים חדשים ומעננינים. אנחנו יודעים שלמרות שגרנו שם 6 שנים לפני שעברנו להונג קונג, אנחנו עדיין נחשב עם ההגעה לילד החדש בבלוק. למרות האפשרויות הבלתי מוגבלות, אנחנו יודעים שנתגעגע להונג קונג. אנחנו גם יודעים שאולי חלק מהסיבות הנ"ל לא יהיו רלבנטיות בעתיד ויתכן בהחלט שחלק מהדברים שביקשנו לעצמנו לא יתגשמו אבל, כיוון שאנחנו בחרנו לעבור אנחנו לוקחים את כל השיקולים בחשבון, אנחנו יודעים שיצוצו דברים שלא חשבנו עליהם ואנחנו יודעים יותר מתמיד שצריך שלמרות הגמישות נהייה חייבים (לפחות בהתחלה) לדבוק בתוכניות המקוריות. אז שלום מעברים ו"בון וואיאז".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה