אתמול רשמתי הישג הורי שאני גאה בו ביותר. בני י' יצא למחנה חורף קצר בן יומיים, שכלל לילה של שינה מחוץ לבית ולמרות שהיה חדור מוטיבציה והביע נכונות להישאר, קיבלתי ממנו טלפון בשעה תשע בערב והוא אמר שהוא מעוניין שאני אבוא לאסוף אותו כי לא מתאים לו להישאר לישון שם. דיברתי עם אשתי והסכמנו שאם הוא לוחץ לחזור סימן שמשהו מפחיד אותו או מציק לו ועל כן אין טעם לנסות לשכנע אותו להישאר. בשעה אחת עשרה התייצבתי בכניסה של אותו מחנה ופגשתי אותו. הוא היה קצת מבוהל וסיפר שהמדריכים סיפרו צ'יזבטים לאור המדורה והפחידו אותו וגם ילדים אחרים באומרם שיש במחנה אדם חשוד שמנסה לחטוף ילדים. בינינו לא ההברקה הכי גדולה של אותם מדריכים אבל כיוון שזה חלק מן ההווי החלטתי לא להעיר להם על כך. אמרתי לי' שאין לי בעיה לקחת אותו הביתה ושבדקתי כבר עם המדריכים שאישרו לי להביאו למחרת בבוקר אבל, אמרתי לו שאני רוצה לשוחח איתו על העניין. השעה הייתה כבר חצות וילדים אחרים נכנסו כבר לשקי השינה שלהם ורק אני וי' ישבנו על הריצפה במסדרון ושוחחנו. ניסיתי להסביר לו שהוא צריך לנסות להתמודד ולהתגבר על פחדיו ושאם הוא יצליח לישון במחנה, הוא יזכה את עצמו במדליית גבורה אישית שתלווה אותו כל חייו וכל אימת שהוא יתכל בבעיה או מכשול, הוא תמיד יוכל לפשפש בזכרונו ולהיזכר איך לא ויתר והיה מסוגל להתגבר על פחדו ואז יוכל גם להגיד לעצמו שאם הוא התגבר על פחדו אז אין לו שום בעיה להתמודד עם המכשול שניצב לפניו והוספתי שתמיד יהיו מכשולים וההבדל בן י' שניסה והצליח להתגבר על פחדיו לבן י' שנסע הביתה ולא ניסה להתמודד יהיה הכוח הנפשי והעוז שיצבור לזכותו שעשויי לסייע לו להתמודד בעתיד עם בעיות אחרות. י' הבין כל מילה ולמרות זאת אמר שקשה לו והוא לא רוצה להישאר. לא רציתי ללחוץ יותר מדי עליו ובשלב מסוים אמרתי לעצמי שצריך לקחת אותו הביתה אבל קול קטן ופנימי אמר לי שאני חייב את זה לעצמי (וכמובן לו) כי גם אני, עד היום עצם יום זה, מעדיף לברוח במקום להתמודד ומאמין בכל ליבי שלא ניתנו לי מספיק הזדמנויות להתאמן על אמת עם פחדים והתלבטויות. אמרתי לי' שינסה לישון ושאני אהייה בחדר סמוך עם הורים אחרים עד שירדם. י' הסכים להיכנס למיטה אבל דקות אחרי יצא אלי שוב. שאלתי מה יעשה אותו מאושר ויגרום לו להישאר וי' ענה שאם היה לו ספר לקרוא ומנורה קטנה הוא יסכים להשאר שם. מיד חיפשתי את הספר, ציידתי אותו בפנס ועזרתי לו להיכנס לחדר שחלק עם חבריו ולמיטת הקומותיים שהייתה שלו לאותו הלילה. כמו בפעם הראשונה אמרתי לו שאני אהייה בחדר השני עד שיירדם ורק אז ילך הבית והוספתי שאחזור בבוקר מודקם לפני שיתעורר כדי לוודא שהכל היה כשורה. י' שכב במיטה וניסה להירדם תוך כדי קריאה. אני יצאתי מהחדר ופסעתי הלוך ושוב במסדרון הארוך. אחרי כמה דקות נכנסתי לחדר כדי לבדוק אם הוא ישן והסתבר שלמרות שהוא מת מעייפות, הוא לא מצליח להירדם בגלל הפחד שלו. עמדתי כרבע שעה ליד המיטה שלו וליטפתי לו את הראש ואז הוא נרדם. יצאתי מהחדר וחיכיתי רבע שעה לוודא שהוא ישן חזק ואחרי הזמן שהקצבתי לעצמי חזרתי לחדר וראיתי שהכל בסדר. השעה הייתה כבר אחת בלילה ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן ללכת הביתה אבל משהו בתוכי לא הניח לי ונשארתי שם עוד כמעט שעה ובמהלך הזמן הזה בדקתי אותו רק פעם אחת. הגעתי הביתה מותש בשתיים וחצי, נרדמתי בשלוש לפנות בוקר וקמתי בשש ורבע כדי לנסוע חזרה. בשעה רבע לשבע התייצבתי ליד מיטתו וחיוך רחב כיסה את פניו. שאלתי מתי קם והוא אמר בשש וחצי. שאלתי מה עשה מאז והוא השיב שקרא את הסר שנתתי לו. התקרבתי אליו, נתתי לו נשיקה ואמרתי לו שהוא גיבור ואני מאוד גאה בו. חזרתי על המנטרה מספר פעמים וכל פעם שאמרתי לו שהוא גיבור שהתגבר על פחדיו הוא חייך. עזרתי לו להתלבש ובדרך לחדר הרחצה הוא שמע ילדים אחרים מדברים ומספרים על זה שגם להם היה קשה בלילה בגלל הקור והמרחק מהבית. י' ראה שהוא לא לבד ובשלב מסוים אמר להם שהוא רצה לבכות אבל שבכי מראה חולשה ולכן הוא בכה בפנים. הייתי כל כך גאה בו. אני מאוד שמח שהתעקשתי לעזור לו ליצור עוגן קטן שיעזור לו לחזק את ביטחונו העצמי ואני בטוח שהוא ינצור את הזיכרון הזה לפחות עד שארית חיי שלי. אוהב אותך י' ומאוד גאה בך ילדון שלי!
מילים ולחן: שלמה שמולביץ (יידיש) תרגום נתן אלתרמן
איזה איכויות צריך שיהיה למודל חיקוי? אחת הציעה אהבה ללא גבולות, סבלנות, אדיבות, היכולת לקבוע גבולות והיכולות לסיים משימות ואחרת אמרה היכולת להקשיב , להיות אמפטי, בעל אמונה עם ערכיות ומוסר גבוהים. אני טענתי, שכדי שפרט יהיה מודל חיקוי, הוא צריך קודם כל לאהוב את עצמו ואת מה שהוא עושה - ולא סתם לאהוב את מה שהוא עושה אלא לעשות זאת מתוך התלהבות ועניין. לעניות דעתי, אפשר להתפנות ולהתחיל לדאוג לאחריםרק אם אתה שלם עם עצמך ועם הדברים שאתה עושה. ואז, כשאתה מתפנה נפשית ופיזית לתמוך באחר ואפילו לשמש לו מודל לחיקוי, אתה פשוט צריך להיות אתה והשאר יבוא לבד. הרשימה הנ"ל מכובדת וראויה ,ואגב במקור, הוספתי הומור וסקרנות אבל, מה שאני מנסה לאמר שכגדי מודל חיקוי אמיתי וטוב, אסור לך לשדר החוצה את מי שאתה לא. למרות מה שאמרתי, ואני אומר את זה בעצב, אני לא ממש מסוגל או מוכן לשמש מודל חיקוי כיוון שאני לא שמח בחלקי, לא שלם עם עצמי ולא מרוצה ממה שאני עושה. מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שאני די פסימי ובמצב תמידי של "לא מרוצה" ואשתי הסבירה לי לא מעט פעמים שזה נגרם כתוצאה מהעובדה שאני בונה לעצמי תסריטים או סטים של ציפיות על פי סכמות חשיבה מעוותות ואם דברים לא מתפתחים כמו התסריט אני מתאכזב והופך לא מרוצה. אז אני שואל את עצמי מדוע אני לא יכול להיות מבסוט הרי בינינו אין לי בדיוק על מה להתלונן וכמעט כל דבר שאני רוצה אני יכול להשיג אז למה לעזעזל אני טרוד כל כך בלא להיות מרוצה עד כדי לקנא באחרים שכן מרוצים ולא להיות מסוגל לשמוח בשמחתם ולפרגן להם? אז גם לזה יש לאשתי הסבר ... היא אומרת שבאמת פתוחות בפני אינספור הזדמנויות אבל כל אחת מהם דורשת ממני להתאמץ, לעבוד קשה ובייחוד ליצור מוטיבציה פנימית כדי שתהליך זה ימשיך לדרבן אותי להמשיך קדימה ומול אלו יש את האפשרות הנוחה של פשוט לא לעשות כלום, להיות לא מרוצה, להאשים את העבר ולהגיד שבעתיד אין סיכוי ... והיא צודקת! ואני מבין שהגיע הזמן להשתנות ...
אני עושה מאמצים, לא תמיד מספיק, כדי לקבל את י' כמות שהוא. אתמול ליוויתי אותו לסדנא שמנסה ללמד הרגלי אכילה נכונים, ולמרות שתמכתי בו לקראת סוף הסדנא כשרצה להדגים לכולם את יכולותיו באמנויות לחימה, היה לי קשה כי להרבה מהדברים שעשה או הציג לא הייתה פואנטה. אני חש הרבה פעמים רגשות אשם ועל כן אני מכה על חטא על שפשוט אני לא נותן לו מספיק גיבוי ויותר חשוב תמיכה נפשית והעצמה. הבוקר הלכתי לדבר עם המורה שלו ולהסביר ל ש י' אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז. הסברתי למורה מה אנחנו חווים ושאלתי אותה אם היא גם ראתה את אותם התנהגויות בכיתה. הסברתי שהוא מוסח בקלות, שהוא נוטה למהר לבצע משימות ומשלם על איכות העבודה, שהוא צריך שיזכירו לו לעשות דברים כי הוא נוטה לשכוח, שהוא אמוציונלי, שיש לו בעיה בנושא החברתי ושהוא לא מאורגן בכל מה שקשור בסביבת העבודה שלו ובהתבטאויות לו בעל פה או בכתב. באותה נשימה הזכרתי שי' הוא ילד מבריק עם זיכרון טוב שחווה הרבה התנסויות, שביקר במקומות שונים בעולם ושמעל הכל יש לו פוטנציאל אדיר שצריך לדעת איך לנתב ולהשתמש בו. הסברתי לה, שלעניות דעתי, כדי להגיע לכדי מימושו של אותו פוטנציאל, היא והמערכת כולה צריכים לספק לו את התמונה הגדולה, לספק לו את מסגרת העבודה הרלבנטית על מגבלותיה ואז לרדת לרמת המשימה הספציפית שהוא צריך למלא ולתת לו הסבר מדיוק על הציפיות ממנו יחד עם הנחיות ברורות לגבי מילוי נכון של הצעדים במשימה שיביאו אותו להצלחה במילוייה. אם ינתנו לו הדברים האלו , הוא יכנס לפרספקטיבה נכונה וישים את מה שנמצא לפניו, משימה, בקונטקסט מתאים. יתר על כן, כדי שהוא יצליח הוא צריך, כמו כל ילד, אבל אולי קצת יותר מילד רגיל, הנעה, עידוד, פידבק ומערכת של תגמולים מוחשיים. סיימתי את ה"הרצאה" שלי באומרי שאני סומך באופן מוחלט עליה ועל המערכת שיעשו את הדברים הנכונים כדי שהוא אכן יממש את הפוטנציאל שלו. הצעתי לפני שנפרדנו שהיא תשתמש בו כמשאב, במקומות שתמצא שהדבר רלבנטי, דבר שיעשיר את תלמידי הכיתה ויספק לי עוצמה ואפשרות לחוות חוויות חיוביות. לא תמיד אנחנו מודעים לקשיים של הילדים שלנו אבל מחובתנו, בתור הורים, לנסות לגלותם, ואם התגלו כאלו, לפעול במלוא הקיטור ובכל החזיתות כדי שהילד שלנו יפרח להיות אדם מועיל לחברה שיכול לתרום לה ולהתפתח כי הוא מצא את הנישה שלו - מקורות העוצמה והוא מסופק מפועלו ושמח בחלקו.
היום בבוקר התעצבנתי על י'. אני מוריד אותו בכניסה לבית הספר ביום גשום, השעה שמונה עשרים ותשע ועוד דקה יתחיל השעור ובמקום לרוץ לתוך הכיתה, י' בוהה בחלל, הולך לאיטו, מסתכל סביב כאילו השטח לא מוכר ובעיקר תר אחרי זוג עיניים מוכרות או פנים חייכניות כדי לשאול מהם קצת ביטחון. אני מביט מהחלון וצועק לו "נו כבר - כנס", י' לא שומע אותי כי החלון סגור. במכונית יושב אחיו של י', ת' וחוזר אחרי מה שאני אומר : "נו - כנס כבר". אני מביט בי' עוד רגע והוא עדיין מחפש משהו .. פתאום אני רואה שהוא ניגש לדלת ושואל מורה או מישהו מצוות בית הספר שעומדת שם משהו .. היא מהנהנת בראש ומצביעה ימינה ואחורה כאילו אומרת " החברים שלך שם". י' נכנס למבנה ואני נוסע ולא מפסיק לחשוב על ילדותי, על חוויות דומות שהיו לי ועל הדברים שאני ממשיך לשדר לו ולסביבה הקרובה שלי שגורמים לו להמשיך להתנהג בחוסר ביטחון. למרות שחוויתי דברים דומים בצעירותי, אני מצר עד היום שלא הייתה לי דמות שכיוונה אותי, שהציגה לי מראה שאוכל להתבונן בעצמי ויותר מכל שהראתה לי אלטרנטיבה התנהגותית - בקיצור, אני מבכה את העבר שבו לא הייתה לי הזכות להיות בחסות הורה שמשמש דמות חיובית לחיקוי. אני רוצה לקבל שום מדליות ואני בטווח שאני עושה אלפי טעויות אבל אני מסוגל, בזמן אמיתי, עד כמה שאפשר, להבין שעשיתי טעות ולספק לילדי הסברים להתנהגות ומיד להציע אלטרנטיבה כדי שיוכלו ללמוד שיש דרכים אחרות לעשות דברים אבל יחד עם זאת אני ממשיך לספק להם הזדמנויות לראות אותי לא מיישם את מה שאני מלמד ומייד אחכ מנסה לתקן וחוזר חלילה.
אתן כמה דוגמאות:
1. לפני כמה ימים אכלנו ארוחת ערב ובני, כהרגלו בקודש - כאילו מדובר בהתנייה פבלובית, סיים לאכול מהר ומיד אמר שהוא צריך לעשות מספר שתיים. הסברתי לו שהוא יכול להתאפק ולמרות הפרצופים הכאובים , העצבניים והכעוסים שלו הוא ישב בשולחן, חיכה והתייסר עד שכולם גרמו ולמד להתאפק. אחרי שכולם סיימו הוא כבר שכח שהוא צריך ללכת לשרותים ואז הזכרתי לו שהוא בעצם הצליח להתאפק. יום למחרת, י' יושב לאכול שוב, אני עובר מאחוריו לקחת איזה חפץ ובדיוק באותו הרגע, י מחליט שזה יהיה חכם מאוד לקרב את הכיסא לשולחן, למזלי הרע, נעלתי כפכפים ואצבעות רגלי החליטו להתקע בדיוק בפינה של הכסא שי' זה עתה הזיז. חטפתי את הגננ'ה. התחלתי לצעוק כמו מטורף, בעטתי, הטחתי את הנעל השנייה על הקיר ונשכבתי על הריצפה מתייסר. המשכתי לכעוס ולצעוק דקות ארוכות וכל המשפחה כולל אשתי היו עדים להתנהגותי. אני, שניסיתי ללמד את י' להתאפק לפני פחות מעשרים וארבע שעות, אני זה שמראה לי' שעור מאלף באיך לא מתאפקים ואחכ מתפלא שהוא לא לומד כיצד להתאפק. כמובן שבאותו הרגע ראיתי כוכבים והרגשתי צורך עז להראות לכל העולם כמה אני סובל ולא חשבתי על מה שאני משדר. לקח לי כמה רגעים ואמרתי לג' שאני עושה טעות גדולה והיא הסכימה. הסברתי שהרבה פעמים, כמו לי', קשה לי לעצור, לחשוב ולפעול ובמקום פועלים האינסטינקטים וכשההתרגשות היא מנת חלקי אני מאבד את הצפון ומתייסר אחכ. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי שאני צריך לשוחח עם י' ולהתנצל. מאוחר יותר, שתינו קפה וקראתי לי'. הצעתי לו חטיף וביקשתי ממנו להתיישב לשולחן. הסברתי לו שאתמול ניסיתי ללמד אותו שעור על התאפקות אבל ההתנהגות האחרונה שהצגתי לא היה בה שום מרכיב כזה וזה משהו שאני רוצה שהוא יבין שאם אני מטיף לו מוסר אז אני צריך להתנהג לפי אותם אמות מידה. התנצלתי שוב והמשכנו לדבר על מה שקרה לו מוקדם יותר בבית הספר. י' אמר שחבר שלו מהכיתה הודיע לו שיפסיק להעתיק אותו ... י' הסביר שהיה לו יום נורא כי חבר שלו אמר לו שהוא לא יכול להיות אוהד של אלכס רוגריגז, שחקן בייסבול ידוע, רק בגלל שמשהו אחר, החבר שלו, אוהד אותו. נזכרתי בסיטואציות דומות שבהם אני ניסיתי למצוא חן בעיני אחרים ולהעתיק אותם כדי להיות כמוהם וניסיתי להסביר לי' שהוא יכול להסביר לחבר שלו שאין לו שום בעלות על אלכס ושאם יש לו שיציג אותה, אם הוא לא מציג דבר כזה הוא פשוט יכול לדבר ל"למפה" עד להודעה חדשה כי כל המשמעות של אוהדים היא שיותר מאדם אחד יכול לאהוד את הקבוצה או אפילו את אותו השחקן. י' הפנים. י' מבין, הוא רחוק מלהיות טיפש, י', כמוני, סובל מביטחון עצמי נמוך והוא צריך הרבה חיזוקים ולרוב, למרות שבאמתחתו יש את הכלים להתמודד עם בעיה, בשעת השין, הוא לא שולף אותם ובגלל ביטחון עצמי נמוך, הוא נסוג ונותן לרגשות לפעול במקום לשכל הישר. י', כמוני, לא לומד מטעויות וממשיך לבצע את אותם מהלכים שלא תורמים לו לבניית ביטחון עצמי.
2: י' מנסה להוריד במשקל. רשמנו אותו לקבוצת תמיכה, אנחנו מקפידים על מה שהוא אוכל, אנחנו מנסים ללמד אותו לעשות "פורשיין קונטרול", במילים אחרות לאכול עם הבטן ולא עם העיניים ולהיות מודע לכל מה שיש על הצלחת ועומד להיכנס לפה. אפילו התחללנו עם י' תוכנית אינסטיבים שבה אם הוא יורד למשקלים מסויימים שנקבעו מראש הוא מקבל בכל פעם לגו חדש. בנוסף אנחנו מקפידים שי' יעשה ספורט כמו קארטה ורכיבה על אופניים. לפני כמה ימים י' רכב על אופנייו ומאוד נהנה. בשלב מסוים הוא נכנס לשביל המוביל לחנייה ובלי לחשוב קדימה, האמין שמעבר בן שתי המכוניות שלנו שחנו במרחק קטן אחת מהשנייה, יהיה הדבר הנכון לעשות שכן אין שום סיכוי שבעולם שהוא יאבד שליטה ויפגע באחת מהם. אני כמובן אומר את זה לאחר מעשה שכן י' אכן נסע באופניים, איבד שליטה ופגע בשתי המכוניות. י' שרט עמוקות את אחד מהרכבים והתגובה הראשונה שלי הייתה כעס. צעקתי על י' שהוא לא מתחשב באחרים ולא מנסה לצפות את העתיד. ביקשתי שיירד מאופנייו ויתבונן במה שעשה. כעסתי עליו מאוד שכן השריטה נראתה רע וכללה פסים שחורים שהשאיר הגומי מהכידון ושריטה בצבע אפור שהשאיר המעצור - שניהם שייכים כמובן לאופנייו. אמרתי לי לעלות מייד לחדר ולחכות שם עד שאני אגיע ואחליט על העונש שלו. אני חושב שהטחתי בו משהו בסיגנון תשלום עתידי מדמי הכיס שלו. לקח לי כמה רגעים להירגע. הבנתי שמה שאמרתי הוא לא במקום ושהדבר שהאחרון שאני צריך לעשות זה לגרום לו להצטער עוד יותר על מעשיו ולאיים שישלם עליהם. נכנסתי הבייתה, לקחתי מטלית וחזרתי לאוטו. ניקיתי את הצבע השחור שירד בלי בעייה ובגלל שהאוטו בעצמו בצבע כסף, השריטה העמוקה שהשאיר המעצור של י' התבררה כלא עמוקה כל כך. הנזק היה באמת מזערי ואז הבנתי שאני לא הייתי צריך להיות כל כך דרמטי ולהוציא את כל עצביי על י'. הלכתי לחדר של י' וביקשתי ממנו שיתלווה אלי לרכב. הראתי לי' שהשריטה נעלמה ושאני לא כועס עליו יותר. הסברתי לו שכעסתי לא בגלל שנגרמה שריטה. "תאונות קורות" הסברתי לו והמשכתי להגיד שמה שהכעיס אותי יותר מכל הוא העובדה שהוא לא חשב קדימה שתסריט כזה יכול לקרות. ח' הבין, הפנים והטיח שבפעם הבאה זה לא יקרה.
למרות שיש לי', מ' ות' דמות חיקוי חיוביות (אשתי בטוח אני ברמה כזו או אחרת ....), אני חייב ללמוד להיות יותר קונסיסטנטי בתגובות שלי אליו וזאת כדי שפעם הבאה י' אכן יפעיל שיקול דעת ויישם את מה שלמד - בינתיים אני יכול להאשים רק את עצמי ולנסות להשתפר.
היום נפתחה שנת הלימודים. חיכינו לרגע הזה יותר מחודשיים ופתאום הוא תפס אותנו לא מוכנים. קנינו את כל מה שצריך כך שחוזר המוכנות איננו מטריאלי ... חזרתי הרגע מסיבוב ההורדות (דרופ אופ), פתחתי את הדלת והבית היה ריק ... שקט דממה. השיר הראשון שחשבתי עליו היה אין כמוהה של רמי קלינשטיין ובייחוד הידהד בי הפזמון שאומר "כשהבית ריק הבית ריק לא משנה לי אם אני צודק". אז נכון שהשיר מדבר על אישה ועל פרידה אבל הוא פתאום עשה לי שכל והסביר שחוסר המוכנות היה נפשי - לפחות אצלי. התכוונתי להוריד את הילדים בבית הספר כרגיל ולהמשיך בנסיעה כאילו לא מדובר ביום הראשון בכלל. יצאתי מנקודת הנחה שהילדים יודעים איפה הכיתה וגם מכירים את המורה או לפחות יודעים למי לפנות אם צריך עזרה ולכן סביר שיסתדרו. תור המכוניות היה ארוך ובשלב מסויםשמעתי קול פנימי שאומר "תעצור בצד ותלווה את הילדים עד הכיתה" וכך עשיתי. עצרתי את המכונית, חניתי על פס צהוב (לא קיבלתי קנס לשמחתי) ואמרתי לילדים שאני פה כדי לתמו בהם ושאלווה אותם לכיתה ואמתין שירגישו בנוח ואז אלך. הילדים כל כך שמחו - ראיתי את הניצוצות בעיניים שלהם וכל כך שמחתי שעשיתי את ההחלטה הזו. הרבה פעמים אני מרגיש שאני צריך ללכת עם מה שהבטן אומרת ובד"כ זה מצליח והיום זה הוכיח את עצמו. אחרי שחניתי, ארזתי את הקטנציק על הידיים והלכתי עם הגדולים לבית הספר. את מ' ליוויתי לכיתה ונפרדתי יחסית מהר ואז הלכתי עם י' לכיוון הכיתה בקומה השנייה אבל התברר שהם מתאספים בחדר האוכל ולכן פסענו לשם. כיוון ש י' אמר באוטו שהוא עומד להקיא, עמדתי לידו בחדר האוכל והזכרתי לו לנשום נשימות ארוכות כדי שירגע. אחרי שהוא התרגל לסביבה החדשה-ישנה עלינו לכיתה וחיפשנו את מקום הישיבה שלו. אחרי שהרגשתי שהוא בסדר נפרדתי ממנו והלכתי לדרכי. אחרי שהורדתי את ת' בגן, חזרתי לבית שאומנם היה ריק אבל ליבי היה מלא אושר על שצלחתי את משימת התמיכה בילדים ואני מאוד שמח.
אני מאוד מתרגש כי עוד כמה ימים אני מציג תערוכת תמונות. זו התערוכה השנייה שלי והיא מרגשת עוד יותר מקודמתה. לא קלטתי את גודל המעמד עד אתמול בערב שישבנו עם חברים ודיברנו על התערוכה. נשאלתי אם אני מתרגש והאם אני מציע תמונות למכירה ועל שתי השאלות עניתי שכן. קיבלתי עצות חכמות לתמחר את התמונות במחיר שונה, להציע שחלק מהכסף שיאסף ממכירת התמונוה ילך לאירגון צדקה ושזו ההזדמנות שלי לפרוץ קדימה ולכן כדאי לי מאוד להבין ולהחליט איך אני רוצה למצב את עצמי. התמונות שאני עומד להציג באמת יפות ולא רק שיש להם פוטנציאל להימכר אלא גם שיתכן שתיווצר הזדמנות לפגוש מישהו שיגלה אותי , יעזור לי לקדם את האומנות הזו וידאג להציג את התמונות בפורומים אחרים גדולים יותר. הכל התחיל בקניית אופניים תמימה אצל בחור חביב בשם ד'. אחרי מספר מפגשים והשלמות של אביזרי רכיבה אמרתי לו שאני מצלם תמונות ושבקרוב אשלח לו לינק לאתר שבו יוכל להתרשם. במפגש הבא בינינו ד' אמר לי שהוא מאוד אוהב את מה שהוא ראה ושאולי יום אחד הוא יאפשר לי להציג אותם בחנות שלו. היום הגיע יחסית מהר כיוון שאדם אחר שהיה אמור להציג אצלו תמונות לא היה יכול לעשות זאת ונתבקשתי לארגן קולקציה ולכתוב משהו על עצמי כדי שהוא יוכל לשלוח אימייל לבאי החנות כדי לעניין אותם. הכל התנהל בעצלתיים עד לפני קצת פחות מחודש. התחלתי לבדוק את האפשרות להדפיס את התמונות שלי על קנבס ... איתרתי מקום ושלחתי שתי תמונות ... אחרי מספר ימים קיבלתי אותם הביתה ושוד ושבר - האיכות שבה הם הודפסו היה גרועה : לא רק שהמהדקים בגב התמונה הושמו שם בצורה אסימטרית, הצבע ירד ממנה ונשאר על היד שלי בניסיון להחזיק את התמונה כדי להתרשם ממנה. אחרי מפח הנפש, ניסיתי להדפיס את התמונה על נייר הדפסה והתרשמתי מהאיכות. התחלתי לחפש מסגרות וגיליתי שמחירם בארה"ב מרקיע שחקים. חיפשתי משהו זול ומצאץי מסגרות של פוסטר בל מהר הבנתי שהם עושות אבל לתמונה. ש' שהיה בביתנו אמר שהם גורמות לזילות האמנות והחלטתי לרדת מן העניין. אשתי היקרה עזרה לי למצוא ספק אחר שמדפיס על קנבס ואחרי שבחרתי תמונות נוספות לניסוי כלים ישבתי בבית וכססתי ציפורניים שלושה ימים כדי לדעת אם הסטנדרטים שלהם גבוהים יותר. אחרי שלושה ימים נכונה לי הפתעה.התמונות הגיעו עטופות בשיקת מיוחדת והם הושמו בניר "פציץ" ואחכ בקרטון. האיכות שלהם הייתה מדהימה והחלטתי לשלוח אל היצרן תמונות נוספות. הדבר היחידי שלא אהבתי בתמונות הוא העובדה שיש להם מאחור מספר סידורי וכיתוב עם סמל החברה. הסכמתי ביני לבן עצמי שאני מתקשר אליהם להגיד להם שזה לא היה חלק מההסכם ואני רוצה לקבל תמונו חדשות בלי הכיתוב. דיברתי עם שרות הלקוחות שלהם ואחת בשם ש' ענתה והסבירה לא בנימוס שלחברה מותר לשים את לוגו איפה שהם רוצים כי זו סחורה שלהם. התעקשתי שזו תמונה שלי, שבסך הכל השתמשתי בשרותי הדפסה (אומנם איכותיים אבל אחרי הכל הדפסה) ובנוסף, אני מתכוון למכור את התמונות ולכן לא ממש מתאים לי שהלוגו יופיע. הבחורה כעסה מאוד ואמרה לי שזה לא בסדר שאני מוכר את התמונה שלהם ולכן יש לה עוד יותר צידוק אחרי להשאי את הלוגו. ראיתי שאני לא עומד לקבל את שביקשתי ולכן הודתי לה בנימוס ורק הסברתי שבנוסף, גיליתי שלשתי התמונות שהם ייצרו היה "דפקט" קטן שבגללו אני חושב שהם צריכים לייצר אותה שוב. הבחורה אמרה בנימוס שאני צרית לשלוח תמונה של התמונה שמציגה את הפגם ואז הם יחליטו מה לעשות. הופתעתי שקיבלתי אימייל אחרי יומייים שאמר שהם החליטו לייצר עבורי שתי תמונות נוספות ולא לחייב אותי. אני עדיין תוהה אם יש פה עניין של זכויות יוצרים כלומר האם ברגע ששלחתי אליהם את התמונה וויתרתי על זכויות היוצרים שלי אבל מאחר ולא קראתי את השורות הקטנות בחוזה החלטתי להתעלים ולקוות שאין סעיף כזה שהופך את התמונה שלי לרכושם. לעניינו ... לא הייתי סגור על התמונות שאני רוצה להדפיס ועד הרגע האחרון (אתמול בערב) עוד עבדתי בפוטושופ כדי לייצר את האחרונה. עכשיו יש ברשותי כ 12 תמונות ואני צריך לקבל החלטה, בהתאם לגודל המקום ולאווירה שאני מנסה ליצור, באיזו מהם להשתמש. בעל המקום הוציא בינתיים אימייל לקהל לקוחותיו ובישר להם על פתיח התערוכה ואני במקביל שלחתי הזמנה דרך פייסבוק לחברים שלי ואז פתאום נפל לי האסימון על גודל המעמד מה שמסביר את גודל ההתרגשות שלי. עד יום שישי נשאר לי להדפיס כרטיסי ביקור, ל"שפצק" את התמונות עם חוט תלייה, להכין פלייר שמסביר מה כל תמונה מייצגת, להכין שלט קטן עם שם התמונה והמקום שייתלה ליד על וגם לקבוע את אסטרטגיית התמחור. אה כן שחכתי, אני גם צריל ך לוודא שאני מקים אתר שבו אני יכול לשלוח אנשים לראות את היצירות ולקנות אם ירצו וגם לדאוג לשתייה ומשהו קטן לאכול בערב הפתיחה. מחזיק לעצמי אצבעות כי בשבוע הקרוב יש לי גם מבחן - האחרון בפתוחה ... להתראות בשמחות !!! :)
בחלום שלי הבוקר עמדתי בתור שנראה כמו צwק-אאוט בסופר השכונתי. אבל ההמתנה בתור הייתה משונה, לא קניתי כלום, ואולי כן - את חירותי, ועל כן לא הייתי צריך לשלם על דבר אך ככל שהתקדם החלום הבנתי שאני עומד בתור שבו מתשחררים מהכלא. אני ממתין בסבלנות לסיום הטרנזקציה, אני עומד וצופה באחרים בקופות ליד ורואה שלאיש בחליפה אפורה חסר קצת כסף והוא מגרד את פדחתו כדי להבין כיצד יצליח להעמיד את הסכום המבוקש, בקופות אחרות אני שם לב שאנשים מסיימים את התהליך בזריזות ונעלמים ורק אני ממשיך לעמוד שם והטרנזקציה נמשכת. אחרי כמה דקות עוברים לידי באותו תור אנשים שמפילים (או שנופל להם) שטרות וחלקים של מונופול. הם עוברים לידי ומסתכלים לאחור ואני מתכופף ומרים את החלקים ושם בכיס וכל עובר עוד אדם ונושרים ממנו חלקים ואני שוב מרים וחוזר חלילה. אחרי מספר רגעים מגיע אלי משהו, נעמד לידי לצד הקופה ואומר לי שהעיסקה נגמרה ושבעצם בגלל שהרמתי את החלקים מהריצפה גזרתי את דינו של הילד למיתה. לא הבנתי על מה הוא מדבר. הנ"ל המשיך לרמוז לי שאני צריך לשמור על עצמי בדרך החוצה ואני עדיין לא מבין על מה הוא מדבר. אני קרוע מבפנים ולא מבין אם כדאי לי לצאת אבל לאט תופס שאין ברירה. אני מתקדם לכיוון היציאה ורואה בעיני רוחי את האדם (או קבוצה של אנשים) מחזיק/ים אקדח ואני אפילו מצליח לדמיין את הירייה. אני יוצא החוצה לעבר היכל המתנה, כמו זה שיש בשדות תעופה, ומחפש את אותו פט שמנסה לירות בי אבל לא קורה דבר. אני מתקדם לעבר האוטו מפוחד ונס מן המקום כל עוד נפשי בי. בדרך אני מחפש עדיין אחרי אותו מתנקש אבל בסופו של דבר מגיע הביתה בשלום. בבית ממתין לי האבא של הילד ... הוא מסביר לי שאת דינו של הילד שלו אני חרצתי ושבקרוב יצרו איתי קשר בסקייפ. אני אומר לו שמה שעשיתי עם חלקי המונופול לא היה במתכוון וכניראה שבאמת לא הבנתי את קודי ההתנהגות בשחרור ... הוא מביט בי ולא מסביר דבר וכשהו מסיים להגיד את המילה "סקייפ" המחשב מצלצל ואני רואה שיחה נכנסת מבחור שאת שמו אני לא זוכר אבל השם היה בטוח "מזרחי". אני מחליט שלא לענות לצלצול והפרט שיושב אצלי בבית אומר לי שהם יחפשו אותי שוב ושכדאי לי לענות. בשלב הזה אני מתעורר ומספר את דבר החלום לאשתי וזו מסבירה לי שאני צריך להבין למה אני מרגיש כלוא, ומי או מה זה הדבר הזה שמאיים עלי ומונע ממני להשתחרר ... אני עדיין מחפש תשובות ...
בראייה מפוכחת לאחור, אני נזכר, שבתור ילד, תמיד סיקרנו אותי שתי שאלות. האחת כיצד נראה הים כשיורד גשם והשנייה, כיצד כדור נגד כאב יודע לנתב את עצמו בדיוק לכיוונו של אותו איבר בגוף שגורם לנו מיחושים ולספק לו ולנו מזור. לפני שאני נכנס בעוסי הקורה ומתפלסף, אני מוכרח להתוודא ולאמר שבתור ילד ואחכ בתור מתבגר, לא ממש ניסיתי לחפש פתרונות והסברים לאותם שאלות ורק לפני כמה שבועות כשדיברתי עם סטודנטית באו"פ על נושאים שונים, הצלחתי לספק לעצמי הסבר מלומד, כך אני מקווה, לשאלה השנייה ובמקביל הצלחתי גם לענות לעצמי מדוע לא מש חיפשתי תשובות לשאלות רבות שסיקרנו אותי... ובכן, בסוגיה הראשונה אין יותר מדי מה להרחיב ... כנראה שנזכרתי בגשם רק בגלל שהיום יורד עלינו מטר כבד ... אבל, לקוראים את השורות האלו אסביר שכשיש יום גשום, הגשם לא פוסח על הים רק משום שיש בו מים - הגשם מטפטף עליו את טיפותיו והים, כמו כל כלי קיבול אחר, סופח את הנוזל לקרבו ונהייה יותר גדול. לגבי השאלה השנייה ... ובכן .. כדורים משכחי כאבים, למרות תיחכומם כי רב, אינם ממש יודעים לנווט את עצמו לאיבר הכואב ולהחיש לו עזרה. במקום לנוע בשבילים מסתוריים של מליוני תאים ותעלות בגוף, החומר הכימי שמצוי באותו כדור, מגיע דרך מערכת העיכול לדם ומשם למערכת העצבים אשר בשלב מסוים מתנתק ממנה חלק כי הכדור מונע את העברת מידע. במילים אחרות, המוח שלנו מתרגם את האותות שהוא מקבל ממערכת העצבים לכאב באזור X ובמקום לשלוח שליחים לספק לאזור X מזור, אנחנו מרמים את המוח ומנתקים את השרשרת שמוליכה אליו את המידע מאיזור X ובתורו, המוח מספק לחלקים אחרים במוח מידע שהתודעה מפרשת כ "אין כאב". אני לא יודע אם הפירוש מדויק אבל אני יכול להצהיר שלסוג כזה של חשיבה ולכאלו תובנות לא הייתי מסוגל להגיע בגיל צעיר יותר בגלל חוסר חשיפה שנגרם מחסך בגירויים אינטלקטואליים/תרבותיים שלא סופקו בסביבה בה גדלתי ושבן השאר גם עודדה אותי לפעמים לשאול שאלות לשם שאילתם (אולי כדי לא להיראות דביל) ולא לשם החקירה המדעית כדי לספק את יתר הסקרנות והרצון לדעת יותר. התוצר של סביבה כזו הוא מתבגר, שלמרות סקרנותו, מוצא את עצמו לרוב מחפף, "מגרד" את השכבות העליונות, לעולם לא מצליח לרדת לעומקם של נושאים ובמרבית הזמן מתוסכל מחוסר היכולת למצוא את התחום הבלעדי ולהתמקצע בו. עד כאן האשמות על הסבביה. מי שלמד קורסים במדעי החברה יודע שלא רק הסביבה אשמה ויש גם גנטיקה שצריך לקחת בחשבון. אז אחרי שאצל י' התגלתה הפרעת קשב וריכוז, ניסיתי גם אני להבין האם אני זו שגרמתי לה והאם "קבלתי אותה בירושה מאבי" כפי שלא טען חיים נחמן. המומחים אמרו שגם אני סובל מאותו סינדרום ואז כל החלקים של הפאזל התחילו להסתדר לי. ברור כשמש שאם פרט קופץ מנושא לנושא בגלל חוסר מיקוד, הוא ימצא את עצמו שואל המון שאלות אבל לעולם לא יגיע לשלב שגם יחפש תשובות לשאלות האלו. אז אתם שואלים את עצמכם, הכיצד זה שאחרי 39 שנות אני פתאום מסוגל לשאול שאלות וגם לפעמים לענות עליהם? ... ובכן, קודם כל ההבנה שאני כזה (מוסח בקלות), תורמת לי רבות להתמקד בעצמי ולהבין את דרכי הפעולה שאני בוחר להשתמש בהם דבר שתורם באופן טבעי לבקרה עצמית מוגברת. אבל ההבנה והקבלה העצמית לא מספיקה ואני נעזר בכימיקלים שרשם הרופא כדי להגביר את עירנותי ולמקד את חשיבתי. בשונה מהכימיקל ששוחרר ממשכך הכאבים ופגע בהולכה של חלקים במערכת, הכימיקל שאני נוטל, גורם לפעולה הפוכה קרי לכך שקצב העברת הנתונים במערכת ואיכותם גורמים לכלל המערכת להתמקד יותר טוב ולהשלים משימות. יש לי ימים טובים יותר ויש כמובן טובים פחות ואני יכול להצהיר שבאופן כללי, למדתי את הגבולות ואני מנסה, ככל שניתן, לא להשאיר קצוות פתוחים מה שאומר שאני מוצא את עצמי חוזר יותר ויותר למשימות שנתקעו, אם מתוך רצון (כי הם כניראה שיעממו אותי) או בגלל שהיה משהו אחר מסקרן יותר שהצליח להסית אותי ולהסיח את תשומת הלב, כדי לסיים אותם. אחת המשימות האלו היא לחזור לכתוב. אני כותב (ומקווה להמשיל לעשות זאת) גם משום שהכתיבה סוגרת אצלי קצוות פרומים וגם משום שנתבקשתי להמשיך לעשות זאת ע"י קוראת נאמנה בשם ט', שהשקיעה מזמנה הפנוי וקראה את כל מה שכתבי עד היום. תודה ט'!
אז לפני כמה ימים היה לארה"ב יום הולדת. אז אולי היא כבר לא כל כך יפה ובטח שלא בת שש עשרה אבל היא בהחלט יודעת משהו על העולם הזה ... היא באמת לא צעירה (235) ואולי כבר לא כל כך אטרקטיבית בהשוואה לתקופה שבה היא הייתה בת 200, אבל עדיין יש לה קסם. אז ביום חגה אני יושב מול הטלוויזיה חצי מנומנם ורואה חדשות ובן פירסומות לדגלים מתנופפים ומהגרים שנשבעו אמונים בטקס האזרחות המסורתי, צדה את עיני כתבה על בחור מקמרון שעושה חיל במולדת החדשה. במולדת הישנה הוא היה עני מרוד ובן נוסף במשפחה אפריקאית קשת יום שבמקרה הגיע לכנסייה נוצרית, שנבטה במקום בעקבות מסעות הצלב של נוצרים אדוקים ממוצא אמריקאי, והפך כנראה ליותר מאמין. שלנער מלאו 16, ראשי הכנסייה המקומית זיהו אצלו פוטנציאל ושלחו אותו לארה"ב אל משפחה בעיר צפונית במדינת ניו-יורק שהייתה לו לאומנת. הבחור בקושי דיבר אנגלית והיה חייב להשתלב מהר מאוד בתיכון מקומי. בכתבה רצים קדימה בזמן ל 2011 ומראים את הבחור בן ה עשרים ושלוש צועד גאה על פודיום ומשתתף בטקס חלוקת תעודות של אוניברסיטת קולומביה היוקרתית. מיד אחכ הוא מתראיין ומסביר שלא היה לו פשוט, שהוא מתגעגע למשפחה אבל שהוא רוצה להמשיך ללימודי רפואה שארה"ב שבסופם היא חושב לחזור לאפריקה כדי לעזור לאחרים שנמצאים כרגע בסטטוס שהוא היה בו לפני שעבר לארה"ב. ירדתי למטבח וישבתי אם אשתי לקפה. סיפרתי לה על מה שראיתי בתוכנית, הסברתי לה שאני הייתי מבולבל, ממורמר ושבור אבל לא יכולתי להסביר לה למה. מילמלתי לאשתי שהטייק הראשוני שלי מהכתבה הוא שאין דבר שעומד בפני הרצון ובנוסף, שמה שקרה לאותו בחור מחזק את ההשערה שהסביבה יכולה לחזק או להחליש פוטנציאל גנטי. בעקבות הכתבה הרגשתי גם שיתכן שהיכולת האישית שלי היא נמוכה מלכתחילה מה שמסביר חלק מהתסכול שקיים בי כיוון שלא רק שהפוטנציאל שלי אולי נמוך מהממוצע , אלא שגם גדלתי בסביבה כזו שגרמה ליכולת המינימליסטית לא להשתקף אפילו ובנוסף, למרות שהיום אני נמצא בסביבה שיכולה לחזק את מה שיש לי ולקרב אותי לכדי מימוש מלא של הפוטנציאל הגנטי שלי, אני כניראה כבר נמצא במקסימום כבר ואולי מצר על התוצאות כי חשבתי/קיוויתי/רציתי יותר. מצד שני, אם מנתקים קצת רגשות, אחרי הכתבה הייתי באמת נסער, אין לי ספק שיש לי פוטנציאל נורמלי (תקין), שהסביבה שבה גדלתי לא ממש תרמה למימוש אותו פוטנציאל ושהסביבה הנוכחית (בעשור האחרון) בהחלט הוציא ממני את הטוב שבי. מצד שני, למרות כל השינויים שעברתי, למרות שיש לי היום את האמצעים, למרות שאני נמצא בסביבה שונה שמבינה, תומכת - כזו באמת שעשוייה להוציא ממני את מה שקיים בפוטנציה, נשאלת השאלה מה עדיין מתסכל אותי ומדוע אני עדיין מרגיש שאני לא מממש את עצמי?
כבר הרבה זמן שלא כתבתי כלום. יש לי הרבה מה להגיד אבל לרוב אין לי מוטיבציה להעלות את מה שעובר עלי ואת מה שאני חושב על הכתב. אתמול קרה לי משהו שהדליק לי נורה אדומה ואמרתי לעצמי שאני חייב לכתוב עליו. ילדי היקרים לוו מהספרייה העירונית לפני כמה ימים ספרים וסרטי די וי די שמועד החזרתם קרב. ביקשתי מהם למצוא את הפרטים שלוו ולשים אותם על שולחני כדי שאוכל להחזירם לספרייה במועד. הם לא עשו מה שביקשתי והגדול שלי הגדיל לאמר לי שהוא בכלל לא מוצא את הקלטת שלו. התעוררתי עצבני אתמול בבוקר ונתתי לשניהם הרצאה על חוסר ההתחשבות, על העובדה שהם מאבדים דברים ולא איכפת להם וכיוצא באלה. דקות אחרי, כבמעשה קסמים, הקלטות הופיע ובא לציון גואל. שמחתי והודתי להם על פעולתם. אחרי ששילחנו אותם לקייטנה לקחתי את בני הצעיר לגן וחזרתי לי הביתה לעיסוקי. בדרך ראיתי ששכני הוציאו את הניירות והקרטונים שלהם והבנתי שמכונית האשפה לאיסוף ניירות מיחזור בדרך אלינו ובאותו הרגע גם נזכרתי בבקשתה של אשתי, שכן גם אני כמו ילדי נוטה לדחות עשייה של דברים, להוציא את הקרטונים ששכנו להם בחנייה שלנו החוצה. לאמר את האמת הייתי די גאה בזה ששמתי לב שצריך לבצע את הפעולה הזו שכן בהרבה מקרים, הניסיונות שלי לדחות דברים נובעים משיכחון ומחוסר יכולת להיות ממוקד במשימות. בקיצור, אני יוצא מהרכב לכיוון החנייה ומתחיל לערום את הקרטונים על שפת הכביש כדי שהזבלנים יוכלו לאסוף אותם וכמובן לא שם לב למה שהחזקתי ביד שכלל את הארנק, הטלפון והמפתחות של הרכב. בעוד אני מעביר קרטונים לאיזור האיסוף, צדה את עיני גופת סנאי קטן ששכנה על הכביש קרוב לאיזור האיסוף. בהתחלה אמרתי לעצמי שלא נורא ושהמיקרוב יעלם כלעומת שבא אבל ניגשתי שוב לחנייה וראיתי שלא פיניתי מספר קרטונים ומשחזרתי למקום האיסוף החלטתי לפנות את הגופה של החיה, זו שחופרת לנו מחילות בחצר ומחביאה בהם אגוזים למקרה שתהייה מלחמת עולם שלישית, למקום אחר. מצוייד בקרטון שמתי פעמי לעבר הגופה ועם קרטון אחר דחפתי אותה פנימה והתחלתי צועד לכיוון מגרש בייסבול סמוך שידעתי שיש בו פח שבו אוכל לזרוק על החיה עליה השלום. צעדתי עם הקרטון כמה רגעים וכשהגעתי לפח הטלתי את התכולה פנימה. לא חשבתי באותו הרגע על מפגע תברואתי ועל הילדים שעתידים לשחק שם מאוחר יותר אחר הצהריים. במוחי קיוויתי שאנשי הזבל יפנו את את הפח הזה והוא לא יהווה סכנה. חזרתי לי הביתה והדבר הראשון שחשבתי עליו היה שאני צריך לרחוץ את ידי טוב טוב וכך, אחרי ששטפתי את ידי מספר פעמים, אחרי שפיניתי את שאריות ארוחת הבוקר מהשולחן התפניתי לי לעיסוקי. היום התנהל בעצלתיים אבל הספקתי לעשות לא מעט דברים והנה פתאום, השעה הייתה כבר שלוש. הפסקתי את כל מה שעשיתי והתכוננתי לצאת באוטו לקייטנה לאסוף את ילדי הגדולים. בעוד אני מחפש את חליפת הקאראטה של בתי כדי שתספיק להגיע לשעור בארבע וחצי, אני מנסה לאתר את הארנק, הטלפון ואת צרור המפתחות של הרכב. את הארנק אני מוצא, הטלפון קרוב אליו ואני מושך אותו ושם בכיס אבל שוד ושבר, אני לא מוצא את המפתחות. אני נע בבית כאחוז טירוף ומנסה לחשוב איפה שמתי אותם. אני מחפש על במקום הקבוע ליד הדלת אבל הם אינם. אני מחפש על שולחן העבודה שלי אבל כלום. בחדר השינה, בשרותים, בחנייה... כלום אני לא מוצא את המפתחות ומתחיל להילחץ שכן זמן האיסוף קרב ובא. אני ניגש לכניסה שולף את המפתח הרזרבי ולמרות שיש לי פתרון רגעי, אני ממש לא מבסוט כיוון שבצרור הזה נמצאים המפתחות לבית והמפתחות לשני הרכבים שלנו. אני מחליט לצאת לדרך ומשכנע את עצמי שכשאחזור הביתה פשוט אגלה את המפתחות זרוקים על השיש במטבח ויבוא לציון גואל. בדרך, בעודי עדיין טרוד בעניין המפתחות, אני מנסה להתקשר לאשתי כדי לטכס עיצה אבל השיחה מועברת לתא הקולי שלה ולא נשאר לי אלא להמשיך להרהר באובדן הפוטנציאלי של המפתחות ולכעוס על עצמי. אני אוסף את הילדים, עושה קניות וחוזר הביתה ומתחיל לחפש את המפתחות. בשלב מסוים אני מבקש מבני עזרה אבל הוא מעדיף לראות טלוויזיה. אני מחפש ומחפש ולא מוצא אותם. בשלב הזה אני ממש מתחיל להיות בדיכאון ולקשר בן הטפות המוסר לילדים מהבוקר בקשר לסרטים לחוסר האיכפתיות ולמעופפות שלי. הזמן עובר, אני מחפש ולא מוצא דבר ולא מסוגל להשלים עם העובדה שכניראה המפתחות נפלו לי בדרך או שהנחתי אותם באחת מקופסאות הקרטון שאיש הזל עומד לגרוס במפעל המיחזור. אני כועס על עצמי ונהייה עוד יותר מדוכא ומתחיל להאשים את עצמי ואת טיפשותי. בשלב מסוים אני אפילו חושב על זה שלא הייתי מוסרי כשהנחתי את הגופה בתוך הפח, קרוב למגרש המשחקים, שכן לא חשבתי בכלל על הילדים שעתידים לבוא לשם אחה"צ ולכן, בגלל שלא הייתי מוסרי, כוח עליון מעניש אותי על ההתנהגות הקלוקלת שלי. אשתי מגיעה הביתה ואני מספר לה את מה שקרה לי והיא עושה מאמצים לחפש את המפתחות אבל הם אינם בנמצא. בשלב מסוים היא שואלת אם חיפשתי בפח שאליו זרקתי את הגופה ואני אומר שלא. אני הולך לפח ומתחיל לנבור באשפה ולא מוצא זכר למתפחות שלי. אני חוזר הביתה ומבשר לה שלא העלתי כלום בחכתי ואני ממש מתוסכל. גם אחרי חמש שעות ממאותו רגע שגיליתי שאבדו לי המפתחות המשכתי לחפש את הצרור ואפילו השתמשתי בטריק שלימדה אותי סבתי עליה השלום כשהולכים לך דברים לאיבוד ...היא הסבירה לי שאם אתה מחפש משהו ולא מוצא אתה צריך להוציא כוס מהארון ולהפוך אותה על השיש כדי שהמזל יתהפך לך. הפכתי כוס אחת ושום דבר לא קרה. הפכתי כוס נוספת וחשבתי שהיא מבטלת את האפקט של הכוס הראשונה אבל גם אז לא קרה כלום. הייתי מאוד מתוסכל ועד עכשיו אני פשוט לא מסגול לשים את זה מאחורי. זה נכון שהכל פתיר ואפשר להחליף מנעולים בבית ובמכוניות אבל ... איך יכולתי להיות כזה טיפש? איך יכולתי להיות כזה שכחן? איך יכולתי להיות כזה מעופף ? איך..............? ואולי כל זה לטובה? בערב, הגעתי לתובנה שכנראה עברתי שלב בהתמודדות שלי עם הפרעת הקשב של בני הבכור. הסברתי לאשתי שקנדול, חוקרת ידועה בתחום של הפרעות קשב מצאה שהורים לילדים עם לקות בקשב עוברים שלבים מסוימים בדרך אל התובנה שהלקות של ילדם היא כרונית, ששהם צריכים לקבל אותו כפי שהוא למורת שהוא לא יהיה ילד נורמלי, שהם עושים את כל מה שהם יכולים כדי לעזור לו, שאין יותר מקום לתסכול אבל, או האשמה עצמית ושהגיע הזמן להתפנות להשקעה עצמית בם, בילדיהם תוך מתן תמיכה ועזרה לילד עם הלקות. השלבים שלה כוללים : הפנמה, אמונה בנורמליזציה, מעגל השקעה שחיקה, העברת אחריות, כתיבת ביוגרפיה עצמית, אבל, אינדיבידואציה, שיקום עצמי, היפטרות מסטיגמות, קבלת פרספקטיבה והתפכחות. עד אתמול הייתי תקוע באינדיבידואציה שהוא תת שלב שבו ההורה, שסובל בעצמו מההפרעה עושה לילד הגנת יתר כי הוא מזדהה עם הילד שלו יותר מדי ולא מסוגל להפריד בן הילדות והבעיות שליוו אותו לבן הבעיות שהילד שלו חווה. בשלב הבא, שאולי אתמול נכנסתי אליו, ההורה מקבל את עצמו ומבין שמה שעשה היה הכי טוב שאפשר .. שלב זה של קבלה עצמית עוזר להורה להגיע בסופו של דבר להתפכחות שבו הוא לא רק מקבל את עצמו אלא גם את הילד על אף הלקות שלו. אז אולי זה שאיבדתי את המפתחות זה לטובה כי אני מבין פתאום שגם אני כזה ולפני שאני מפקפק ביכולות של אחר וצועק עליו, אני צריך לבדוק את עצמי בציציות ולוודא שאני מוסגל לעזור לעצמי כדי שאני אשמש דוגמא טובה יותר לילדי. גם ברגעים אלו שאני כותב את אותם תובנות אני מהרהר אם יש מקום מסוים שלא חיפשתי בו ובעצת אשתי, אני עומד לנסוע למקום שבן עושים מיחזור מתוך שאיפה שיש להם מחלקה של אבידות ששם אמצא את הצרור הנכסף .. אמשיך לעדכן!
בהתעטף עלינו חג המדורות נזכרתי בשלוש חוויות שקרו לי בהקשר של החג המשונה הזה שבו נהוג לאסוף קרשים, להדליק מדורה גדוהל ולאכול בן השאר תפוחי אדמה שנעטפו בנייר כסף. הזכרון הראשון :באחת הפעמים התלוותי לחברי ט' לאסוף קרשים ואחרי שחיפשנו אותם באתרי בנייה, שהכניסה אליהם היא כמו ש"ג של בסיס צבאי לפני החג, ולא העלינו בחכתנו דבר. ירדנו בכביש לעבר פרדס אחד אך משום שגם שם לא מצאנו כלום על רצפת השדה (כי הכל נאסף ע"י אחרים), ומשום שאסור לפגוע בעצים חסרי אונים כדי לחטוב מהם קרש הגון לשריפה, תסכולנו היה רב וגם שיעמומונינו (השעמון שלנו ... למי שלא הבין למה התכוונתי - יו כמה שהעברית שלי החלידה). מתוך אותו שעמון התלחתי משחק בגרזן שאחזה ידי. הטלתי, סובבתי ושוב תפסתי ובאחת הפעמים הלא מוצלחות, הגרזן נתקע לי בברך וגרם לשריטה בינונית. דידיתי חזרה במעלה הרחוב בלי קשר ובלי פיסת עור שנותרה מאחור. הזכרון השני: את המדורה כבר הדליקו עבורנו המבוגרים והיה נעים וחם. אנשים ישבו סביב המדורה ונהנו מחומה ומצביעה הממכרים. אני הסתובבתי סביבה מחפש תעסוקה כי כניראה השתעממתי ופתאום רואות עיני שלדת וספה זרוקה במרחק של כמה מטרים מאותו מקור אור ממכר. מיותר לציין את אכזבתי וכאבי ברגע שניסיתי לאחוז את אותה חתיכת פח מזוינת כי היא היתה חמה מאוד. בשלב הזה אני רק זוכר שרציתי לדחוף את האצבעות במה שייקל עלי את כאבי התופת ומצאתי תפוז שגאל אותי רגעית מיסורי. דחפתי את שלושת האצבעות לתוך תפוח הזהב כמי שאוחז כדור באולינג זעיר והרגשתי הקלה מסוימת. ביזכרון השלישי: אני נזכר שהתלוותי אל חבר שלי ד' שהסביר לי שאחד מהילכות החג היא לגנוב שוקו ולחמניה מהמכולת ולאוכלן למראה האש הגוועת בשעה שש בבוקר. "יצאנו אט חיוור היה הליל" והתמקמנו ליד המכולת של מ'. סיכמנו שברגע שהמשאית תגיע ומ' יצא לקחת את הסחורה, הוא כניראה ישאיר קרטון אחד או שניים בגלל הכובד ואז, נתגנב שנינו ו"נרים" מתוכו את הכבודה ונתחפף. המשאית הגיע, מ' יצא, אסף כמה קרטונים והשאיר אחדים מאחור כמתוכנן ואז ברגע שיצאנו מאחורי השיחים כדי לשדוד את השלל, אמא שלי מגיעה לפתח המכולת ורואה אותי מנסה לגנוב. הרגשתי מבוכה רבה כשאמא גררה אותי לבית, שטפה אותי בדרך בהסברים בעור ד' רואה ובורח. שהגענו הביתה, אמא גם שטפה ממני את שאריות המדורה במקלחת והסבירה לי שהיא לא מגדלת בבית גנב. נו לך תסביר לאמא שלפעמים צריך לעשות דברים כדי להיות מקובל. מאז אותם מקרים לא השתתפתי ביותר מדי מדורות וסיבותי כפי שקראתם עימי.
לא אחת, בתור הורים, בגלל משימה כזו או אחרת, אנחנו נוטים למצוא סיבות לנפנף את בקשותיהם של ילדינו. לא אחת אנחנו מבינים שאנחנו עושים טעות ובמקום לנפנף אנחנו מבטיחים הבטחות ומוצאים את עצמנו דוחים אותם. י', שקיבל מתנה שנראת כמו מטקות של חוף, ביקש ממני אחר צהריים מאוחרות לנסות לעשות איתו שיא בהקפצת כדור. אמרתי לי', שהיה מאותגר וחיפש זמן איכות עם אבא, שאני תכף מגיע. אני לא זוכר מה בדיוק עשיתי מול המחשב אבל זה כניראה לא ממש סבל דיחוי וכאשר י' הגיע בפעם השנייה לבקש לשחק מצאתי את עצמי אומר לו עוד מעט. בינתיים שעת המקלחת מתקרבת ואימו של י' ביקשה ממנו לסור למקלחת. י' מגיע אלי בפעם השלישית ואומר שהוא רוצה שאקפיץ איתו את הכדור. אני מבין שאני עושה טעות אם לא אפסיק את עבודתי על המחשב וכיוון שאני רואה לגרום לו לאושר רגעי, אני אומר לו שאני מוכן ושאפשר לרדת לחצר. י' מבסוט. בדרך לחצר אני שוב שומע את אימו של י' מפצירה בו להגיע למקלחת ואז אני תופס את עצמי אומר לאימו שאני יורד לכמה רגעים עם י' לחצר כי אני צריך לשוחח איתו. האמירה מלווה בקריצה לי' בתוספת של ג'סטה של ששששש (אני מקרב את אצבע לפה בתנועה של שקט זה סוד של שנינו). י' מחייך ואנחנו יורדים לשחק. השיא שלנו הוא שלושים הקפצות ואחרי שאנחנו מנסים לשבור אותו מספר פעמים ולא מצליחים אני אומר ל י' שהוא צריך לחזור לבית כדי להתרחץ. בשלב הזה אני מהרהר במעשי ושואל את עצמי מה לימדתי את הילד. אז נכון שהפסקתי את מה שעשיתי כדי לתת לו תשומת לב אבל לימדתי אותו לשקר. הבנתי שאני חייב להפוך את הארוע לחינוכי יותר ולפני שאני משחרר את י' למקלחת אני מסביר לו שמה שעשיתי הוא טעות. במקום להסתיר בשקר את המשחק המשותף, הייתי פשוט צריך להגיד לאימו שאנחנו יורדים לחצר למספר רגעים כדי לקיים הבטחה שלי. י מבין ועולה לחדר. כדי לסכם את השעור שנלמד, אני מבקש מ י' לספר את מה שקרה לאמא שלו ו י' שהפנים, מסביר את השתלשלות העניינים ומסכם שבמקום לשקר צריך לספר את האמת. אני שמח שיש לי את היכולת להיות מספיק קשוב/מודע למעשי ולבקרם בזמן כדי להפוך שעור שלילי שנושאו המקורי הוא "איך להיות שקרן" לשעור חיובי שנושאו "איך אני לומד מטעויות של עצמי ומתקן אותם".
ליד בית הספר עומדים אנשים נחמדים, רובם פנסיונרים, ועוזרים לילדים לעבור את הכביש. אני מקפיד להגיד להם שלום בבוקר ואחה"צ ובחגים לתת להם מתנה קטנה. שלשום, הבחור גדול המדדים הקבוע, זה שעומד בפינה שבה אני תמיד חוצה, לא הופיע והיתה אצלי תחושה של ריק. אף פעם לא פיתחתי איתו שיוחת ברומו של עולם ולרוב ניהלו שיחות קצרות על מזג אוויר אבל אתמול כשהוא שוב הופיע, החלטתי להתעניין ושאלתי אותו מה שלומו ובנוסף, אמרתי לו שיום קודם הוא היה חסר לנו . הבחור המבוגר התקרב אלי ו ומשום מקום, התחיל לפתוח את סגור ליבו. הוא סיפר שאשתו עברה ניתוח ושעכשיו היא מאושפזת ושבגלל זה הוא לא הגיע. הוא הוסיף שהוא מקווה שעד סוף השבוע היא תחזור הביתה וגם אמר שאת הניתוח היא עשתה בגלל שהבן התעקש. הבעתי עניין ושאלתי ברצינות אם הוא צריך עזרה והוא אמר שלא אבל ממש הודה לי. ראיתי בעיניים שלו שהוא היה צריך לדבר עם משהו ולמרות שזו היתה שיחה קצרה מאוד, אני שמח שיכולתי לשחרר אצלו פקק קטן.
אחד הדברים שיכולים להרוג אותי הוא המתנה ויותר גרוע מזה, המתנה לדברים שאין לי שליטה עליהם. כשקורים כאלו דברים, אני מוצא את עצמי מתחיל להריץ כל מיני תסריטים שבהם אני בד"כ מאשים את עצמי על אינפוט גרוע (עבודה גרועה למשל) שלי שבעטייה, הצד השני בחר להשהות את תגובתו או לא להגיב בכלל שמחזק עוד יותר את הצורך שלי לפתח תסריט עגום יותר שבו באמת לאינפוט שלי אין שום ערך. כשדבר כזהקרה והתגובה של הצד השני מתעכבת, אני מנסה לשבור את מעגל ההמתנה אפילו במחיר של פגיעה עתידית ביחסים או במקור רווח ולרוב מצטער על מה שעשיתי כי אני מבין היום שהבעיה היא אצלי ולא אצל זה שעשיתי אצלו ונטילציה. כדי להדגים את המצב אספר סיפור קטן ואמיתי. לפני שבועיים היה לי ססשן של צילום עם לקוחה ולמרות שהתכוננתי למפגש בן אם בהכנת הציוד ובן אם בקריאה והתבוננות בתמונות שכמותם תיכננתי לצלם, המפגש עצמו ותוצאות העבודה שלי לא עמדו בציפיות שלי והגדרתי אותו בינוני מינוס. הלקוחה ביקשה לקבל כמה תמונות באופן דחוף כדי לפרסם אותם בעיתון ואת שאר התמונות שלה ושל שותפיה במועד מאוחר יותר. עבדתי לא מעט שעות על התמונות שלה ושלחתי לה אותם במועד שקבענו. לא קיבלתי מממני שום תגובה. אחרי שבוע שלחתי לי אימייל נוסף שבו ביקשתי ממנה להתייחס לבקשתי אבל גם הוא לא זכה לתשובה. מיד הרצתי תסריט שהיא פשוט לא אהבה את מה שעשיתי ושלא היה לה נעים לחזור אלי. ככל שנקפו הימים, התסריט נעשה מוחשי יותר ויותר ובשלב מסוים נגעלתי מהתמונות שצילמתי. בוקר אחד, אחרי יותר מעשרה ימים מאז האימייל הראשון, התיישבתי מול המחשב וכתבתי לה אימייל בזו הלשון: "אני לא מבין מדוע לא חזרת אלי זאת למרות שהשתמשת באחת מהתמונות ששלחתי. לאמר לך את האמת, אין לי מוטיבציה לעבוד על התמונות האחרות ואני גם לא הולך לגבות ממך כסף תמורת עבודתי. אנא התייחסי למה שעשיתי עבורך עד כה כמתנה. אם תרצי לדבר איתי תתקשרי לנייד. בכנות, נ' ". היא חזרה אלי מיד ואמרה משהו כמו: " אני מתנצלת אם פגעתי בך, לא הייתה לי כוונה כזו, אני מעוניינת בשרותיך רק שהייתי עסוקה מדי מכדי לחזור אליך. אנא צור איתי קשר". חזרתי אליה באימיל לקוני שאומר " אוקיי, הבנתי ואני מקבל את ההסבר שלך, אחכה לאינפוט ממך לגבי ההמשך". עד רגע זה אני לא ממש יודע אם באמת לא היה לה זמן או שהיא באמת לא אהבה את מה שעשיתי. עד כמה שזה נשמע לא מעודד, מתוך הכרותי עם עצמי, אני נוטה להאמין שמדובר באופציה השנייה דווקא. סביר שהתמונות לא היו כל כך נוראות כפי שאני ציירתי זאת אבל סביר גם שהתמונות לא הדהימו אותה במיוחד שכן היא הייתה יוצרת קשר כלשהו או לפחות מודה על מה שעשיתי עבורה עד כה. בלי קשר לבחורה הזו, פנתה אלי בחורה אחרת וביקשה שאצלם את חתונתה. הרגשתי שזה קצת גדול עלי בכמה מידות ואפילו אשתי אמרה שהיא לא בטוחה שהייתה שמה בידי כזו אחריות אם היה מדובר בחתונתה. זה לא שהיא לא מאמינה בי וביכולות הצילום שלי ... היא רק טענה שאם היא הייתה הכלה היא הייתה בודקת אופציות נוספות לפני שהיא לוקחת משהו שאוהב מאוד צילום אבל שאין לו ניסיון רב מדי בארועים ופורטרטים. למרות הדעה של אשתי, חזרתי אל אותה בחורה וקבעתי איתה מועד שבו נוכל להיפגש שבו אראה לה כמה מהתצלומים שלי כדי שתתרשם. הכנתי ערב קודם את התמונות שחשבתי שיעשו עליה רושם טוב ואז נפגשנו. הייתי איש מכירות מצויין ושיווקתי את עצמי בצורה יוצאת דופן כך שבסוף הערב היא כמעט חתמה על צ'ק. אמרתי לה שלפני שאני נותן להם תג מחיר אני מציע שנעשה סט צילומים קצר ללא התחייבות מצידם שבו הם יבדקו אם אני מתאים להם ואני אבדוק אם יש כימיה והם מתאימים לי. שניהם הסכימו וקבענו לדבר אחרי סוף השבוע. שבוע עובר ואני לא מקבל מהם שום פנייה. אני יוזם קשר ומבקש בהודעה קולית שהם יחזרו אלי כדי לתאם יום. שבוע נוסף חולף ואין תגובה. בשלב הזה אני מתחיל לבנות תסריט שהם לא בטוחים בכדאיות העיסקה ושבגלל שלא נעים להם הם ירדו מהפרק וניסו לרמוז לי (דרך אי החזרה להודעותי) שאני צריך לרדת מן העיניין. גם האימייל אליה לא אחר להגיע. התשייבתי מול המחשב והודעתי שצץ משהו חדש ושאני לא יכול להתחייב לצלם בחתונה ולכן אני מציע שיחפשו משהו אחר. סיימתי במזל טוב. האימייל שלה הגיע דקה אחרי. היו בו שתי מילים. "תודה רבה". שקיבלתי את האימייל חשתי כאילו ירדה לא אבן מהלב. במילים אחרות התשובה הלקונית שלה חיזקה את תסריטי. הרגשתי שבעצם אני עזרתי לה למעשה לקבל החלטה ולאמר את האמת, שמחתי שככה נגמר הסיפור כי בינינו, לא רציתי ממש ליטול חלק בארוע. נשאלת השאלה אם אני מרגיש טוב בטווח הקצר ולמעשה בבחירות האחרונות שלי אני פוגע בי (בדימוי העצמי שלי) לטווח הארוך. אז לגבי החלק הראשון, אני אכן מרגיש שהוקל לי. לגבי החלק השני, ימים יעידו ואני מבטיח שאהייה כאן לספר לכן.
היום שוחחתי עם אחותי בסקייפ והבן המתוק ש' התקרב לצג ועשה לי פרצופים. אחותי אמרה שהוא צריך ללכת לישון ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אקרה לו סיפור לפני השינה. הוא היה מופתע ואמר שכן וכניראה שזו הפעם הראשונה שהוא חווה חווית קריאה מסוג כזה ושמחתי שאני הייתי זה שסיפק לו את החוויה הרשתית הזו. הספר עסק בשאלה מיהו חבר ובשורה התחתונה שלו הוא הסביר שחברים מגיעים בצבעים שונים ובגדלים שונים , שיש כאלה שיש להם מעטים ויש כאלה שיש להם יותר אבל שלכל אחד מאיתנו יש חבר. את הספר קראתי בעברית והגשתי כל כך טוב ... העברית זרמה מפי והתגלגלה לה דרך הרשת מניו ג'רסי עד פרדס חנה כדי לשמח (כך אני מקווה) ילד קטן. בזכות "הפתוחה" חזרתי למקורות (שפת העברית) ושכחתי מה זה אומר בכלל להתכחש לשפת האם. היום שאני מהרהר בקריירה שנייה, אין לי ספק שיתרוני היחסי בתור מורה לעתיד טמון בידיעת העברית שלי (אולי אפילו בזכות היותי מולטי-תרבותי) ושאני צריך לנצל זאת במקום ולנסות ללמד בשפה הזו במקום לרעות את מזלי בשדות זרים אמריקאיים.
היום נזכרתי במפגש משפחתי שקרה לפני כמעט שלושים שנה. אני זוכר שישבנו סביב השולחן בארוחת שבת משפחתית שגם ד', קרוב משפחה, ישב בו. לקראת סוף הארוחה, ד' אמר לאבי ספק בצחוק ספק ברצינות שהוא יודע לקרוא בכף היד את העתיד. אבי התלהב ושאל אותו אם יוכל לקרוא לי את העתיד בכף. אני לא יודע אם זאת היתה בדיחה או אמת אבל הדרך שהוא הציג את יכולותיו כניראה ששיכנעה אותי כי אחרי היסוסים קלים, הגשתי לו את כף ידי. ד' הסתכל ביד ימין למספר רגעים ואחרי שאבא שלי שאל במבט "נו האם הוא יצליח?" ד' ציקצק, סובב את ראשו ימינה ושמאלה והבנתי שהתשובה היא לא. פאסט פורוורד לאתמול בלילה .... אתמול בלילה חלמתי שאני מוזמן עם חבר למסיבה. אני זוכר שאני והוא נוסעים בעלטה מוחלטת לכיוון של פארק מים (המקום שבו היתה אמורה להתרחש המסיבה) ואחרי שאנחנו מחנים את הרכב, אני זוכר שאנחנו מחפשים את הכניסה עם פנס. אחרי שאנחנו מוצאים את הכניסה אנחנו מגלים שהיא סגורה וצריך לטפס מעליה כדי להיכנס. אנחנו מטפסים על הגדר לתוך האתר ופתאום אנחנו מסתנוורים באור חזק כי בצד של המסיבה יד אור יום (ההפל הגמור מן העלטה שבאנו ממנה. בפארק עצמו יש מגלשות מים ואנשים עושים חיים ובאיזשהו שלב אנחנו מחליטים להתקפל. מיד אחר כך אני מוצא את עצמי נוהג באוטובוס ומסיע את באי המסיבה למחוז חפצם. אנחנו שוב נוסעים בחושך ואני מקבל קריאה לעצור ואז אני לוחץ על הברקסים אבל האוטובוס לא עוצר ... הוא מזדחל לו לאיטו לעבר התחנה אבל עוצר אחרי. כך גם קורה בתחנה הבאה והבתחנה שאחריה ... אני מנסה כל פעם לעצור בדיוק איפה שהנוסעים רוצים לרדת אבל לאוטובוס יש רצונות משלו ואני לא מצליח לעצור במקומות המיועדים. אחרי בעיטה מכיוונו של בני ת' שישן איתנו הלילה במיטה אני מתעורר מן החלום ומנסה להבין את פשרו. אני שואל את אשתי היקרה מה היא חושבת והיא אומרת לי שבחלום אני מנסה לשלוט במצב אבל לא מצליח וכניראה שזה מה שאני חש בתקופה האחרונה - חוסר שליטה על מה שקורה לי בעיקר באספקט של קריירה. אני לא יודע אם מה שקרה עם ד' לפני כל כך הרבה שנים הוא בדיעבד בגדר של "הנבואה שמגשימה את עצמה" אבל בתקופה האחרונה, אני בהחלט מרגיש, למרות השגים לא מעטים בתחומים שונים, שלא הצלחתי כפי שחזה ד' ואני מתלבט אם החלומות שלי מייצגים תחושות אלו.
ל מ' נפלה שן והשמחה הייתה רבה. פיית השיניים האדיבה קפצה בלילה לביקור והניחה 5 דולר מתחת לכרית של מ' ו כש מ' התעוררה בבוקר, היא שמחה והאמינה בכל ליבה שהפייה באמת ביקרה שם. אחרי כמה ימים שבהם הצטלמנו ושלחנו הוכחות לכל המשפחה, שמנו לב שמתחת לשן שנפלה צמחה לה שן חדשה וכיוון שזה די מוזר (כי בד"כ לוקח קצת יותר זמן בן הנפילה לצמיחה), קבעו תור לרופא השיניים כדי שיבדוק את המצב. הגענו לרופא החביב, שבדק את הפה של מ' במופע אורקולי, והודיע לנו חגיגית אחרי בדיקה קצרה, שהשן בכלל לא נפלה ושכניראה שהשן שצומחת מתחת, דחפה את השן שעומדת לינפול ויצרה מכתשון שלמתבונן מהצד ניראה כאילו חסרה שם שן. מ' לא כל כך הבינה את מה שהרופא כי היא הייתה בעיקר עסוקה בלהיות שמחה שהוא החליט לא לעקור לה את השן. אם מ' הייתה קצת יותר בפוקוס באותו מאורע, היינו בביש כי איך אפשר להסביר את המצב המביך שהפייה הגיעה לבקר למרות שלא נפלה שום שן. בשל הסמיכות לאחד באפריל (היום היחידי בשנה שבו מותר לשקר), חזרנו הביתה ולמרות מה שאמר הרופא (את האמת), המשכנו את חגיגות נפילת השן כיוון שלא רציתי להרוס את סיפורי הפייה הטובה. אחרי שהעדפתי לא לאמר את האמת, חשבתי שהייתי יכול להיות קצת יותר יצירתי וקצת יותר משעשע וכתבתי את הנ"ל. אז אם קורה לכם מקרה כזה והילד בכל זאת שם לב, הנה כמה דרכים (תירוצים או שקרים לבנים אם תרצו) להסביר לו את מה שקרה בלי להרוס את סיפורי הפייה הטובה:
1. הפייה לא רואה טוב בלילה (התאחדות רופאי העיניים, אלא שמתחרים ברופאי השיניים, ממליצה בחום על עדשות)
2. רופא השיניים שלח את הפייה לבדוק שהכל בסדר לפני שהדבר האמיתי קורה (מן פרי-ויזיט לפני הרילוקיישן)
3. הפייה קיבלה כתובת לא נכונה מרשם השיניים הנופלות (צריך לעשות עידכון תוכנה במערכת)
4. לפייה נשבר המטאטא ליד הבית שלנו וכיוון שהיא חיכתה ל"שגריר" זמן רב היא נכנסה לבית כדי לנוח
5. טוב, ואם אתם ממש לא מסוגלים לשקר, אפשר פשוט להגיד שגם פיות טועות ומערכת הסליקה שלהם לא עובדת
לאחרונה, הסוכן שאני עובד איתו לא מייצר את הסחורה ובעצתה של אשתי היקרה, התחלתי לחפש סוכן ("רעב") נוסף. יצרתי קשר עם אדם שהומלץ ע"י חבר ומשיחות ראשוניות, נראה שהוא עובד בסטנדרטים אחרים ומסוגל על הנייר לספק את מה שאני מבקש ובתנאים הרבה יותר טובים. אחד הדברים הראשונים שלמדתי הוא שלא פשוט לנהל שני סוכנים במקביל מכיוון שיש לא מעט דילמות שצריך להתמודד איתם. נראה שהדילמה הגדולה ביותר היא הרצון האישי שלי להיות צודק (פייר) מול הצורך העסקי להיות חכם.
מה למדתי עד עכשיו? (הרבה קרדיט לאשה שמנוסה מאוד במוד כזה של עבודה)
יש מקום ליותר מסוכן אחד
לא להתבייש בעובדה שאתה עובד עם עוד מקור ... הרי הראשון לא סיפק את הסחורה
תחרות בריאה בן סוכנים מגדילה את הסיכוי שהעיסקה תהייה כדאית יותר עבור הקונה
לכל סוכן הפלוסים והמינוסים שלו
לא לספק לצד השני מידע מפליל על פעילותך - לשמור את הקלפים קרוב לחזה
לא לשרוף גשרים עם הסוכן הישן, לפחות לא עד שהחדש מספק את הסחורה המבוקשת
לחלק את הטריטוריה כך שאף אחד מהם לא ידרוך על בהונותיו של האחר ויפריע לעבודתו
לא צריך להעלות כרגע נושאים עתידיים ולא וודאיים על הפרק רק כדי להרגיש טוב (להתמודד עם צרה בשעתה)
עקרון הראשוניות: לא להשתמש במידע שסופק ע"י צד אחד באמצעות הצד האחר
לא לערב אמוציות: להפסיק התקשרות רק אם היא עושה (או לא עושה ) שכל כלכלית
לצערי, בצעירותי, אולי בשל בורות אינטלקטואלית או בשל חוסר חשיפה מספקת, לא ניקרתה בדרכי ההזדמנות לקרוא על , לפגוש את או להיות שותף בארוע שישפיע על חיי, על חשיבתי או על תפיסתי את העולם. אני מדבר על אישיות או ארוע מכוננים שיש להם פוטנציאל לכוון אדם לעבר היעוד שלי ולקבוע את התלם שבו יצעד כדי לממש את עצמו. אני שמח לבשר שבשבוע שעבר יצא לי לקרוא על ג'רלדין פררו ולאמר את האמת, התרשמתי מאוד. מדובר באישה מצליחה שעסקה בהוראה, שלמדה משפטים בערב, שמצאה עבודה בתור תובעת, שנבחרה לקונגרס האמריקאי, שהיתה לאישה הראשונה בהיסטוריה של האומה שנבחרה לייצג את המפלגה הדמוקרטית כסגנית נשיא במרוץ לנשיאות , שהיתה שגרירה באו"ם, שהיתה עיתונאית, סופרת ואשת עסקים ועוד ועוד. לא, גם הפעם, בעבקות הקריאה, לא נוצר ארוע מכונן, כזה שסיפרתי לכם שהיה לי חסר במהלך התבגרותי אבל, ללא ספק, התחנות שהאשה המופלאה הזו, שנפטרה בינתיים, פסעה בהם, נתנו לי בהחלט השראה וגרמו לי לשאול את עצמי הכיצד יהפוך אדם ליצור שמח, בעל מוטיבציה , יצירתי ומסופק? לא שיש לי את התשובה לשאלה הזו אבל תשובות אליה, אני מאמין, אפשר לקבל אם לומדים על ומיניסיונם של אחרים. האמת, גם את שאלת המחץ שתארתי ראיתי בקונטס דומה בפרומו של סרט שאני מתכוון לראות בקרוב. הסרט (the race to nowhere) עוסק במרוץ האינסופי של הדור שלנו לשום מקום ושואל בפשטות, מדוע השיטה (מערכת החינוך והחברה) גוזלת את הילדות של ילדינו וגורמת להם להיות במרתון מתמשך שכל יעודו להגיע למשרה הנכספת, הנחשבת, זו שיוצרת הרבה ממון בבנק - זו שלא בטוח שהיא גורמת לאושר, מוטיבציה וסיפוק. אין כאן בהכרח סתירה שכן לאנשים כמו ג'רלדין, יותר מסביר שהייתה אידיאולוגיה ואג'נדה שגרמו לה להגיע לצמרת אבל בל נשכח, שקשה למצוא היום אינדיבידואליים בעלי אידאולוגיה ובמקומם, אפשר בהחלט למצוא הרבה ילדים, מתבגרים ומבוגרים, שלא מוצאים את עצמם ובמקום, הם נמצאים במאבק מתמשך לרצות את החברה שבה הם חיים וזאת במקום למצוא את יעודם, להתפתח בכיוון ולהרגיש מאושרים ומסופקים.
בשבוע שעבר, אחרי התלבטויות, החלטנו שהגיע הזמן לתת ל י' ו מ' דמי כיס. כל אחד מהם יקבל כל שבוע כסף שהוא שווה ערל למחצית מגילו. הסברנו להם שהם יכולים לעשות עם הכסף כאוות נפשם - הם יכולים לבזבז את כולו על ממתקים אבל לא שכחנו גם להסביר שהם בהחלט יכולים לחסוך חלק ממנו ובעזרת הממון שייחסך, לרכוש מוצר או שרות גדול יותר. הילדים אהבו את הקונספט. אתמול בבוקר י' פונה אלי ושואל אם כדאי לו לקחת דולר כדי לקנות ארטיק בהפסקת הצהריים. אמרתי לו שבטח. הוא חזר אחרי כמה רגעים ואמר לי שהוא דווקא מעוניין לחסוך את הכסף ואז שאל אם אני אוכל לתת לו את אותו הדולר. אמרתי לו שלא, שזוהי בדיוק מטרתם של דמי הכיס השבועיים והוא התבונן אלי שוב, עצוב משהו, ואמר, "אני חושב שאוותר על הארטיק". אמרתי לו שזו בחירה שלו והסברתי שהוא לא צריך לשכוח לאזן את החסכון עם ההנאה. כהמלצה לחיים טובים יותר המלצתי לו להיות קצת יותר נהנתן וקצת פחות קמצן ותנמיד לשמור לפחות רבע מההכנסה בחשבון חסכון. הוא חייך. אחכ הוא הלך לאחותו ושאל אותה בשיא התמימות אם היא תהייה מוכנה לתת לו דולר כדי לקנות ארטיק - היא כמובן לא היססה ושלפה את המזומנים מהארנק שלה. בשלב זה התערבתי שוב והסברתי לשניהם את הקונספט של "משחק סכום אפס" (הרווח של כל משתתף מאוזן במדויק על ידי ההפסד של המשתתפים האחרים). ביקשתי ממנה לקחת בחזרה את הכסף שלה וממנו להחליט מה הוא רוצה לעשות עם כספו. י' בחר בסוף בארטיק. קשה להיות ילד :)
להתאמץ, להתאמץ ושוב להתאמץ - קשה באימונים קל בקרב
אתמול י' הכין שעורים. י' היה צריך לכתוב תאור של דמות שהוא קרא. י' לא תמיד מתאמץ, מנסה לעשות את המינימום וכותב בצורה טלגרפית. אחרי שהוא הציג בפני את פרי עמלו הסברתי לו שהתוצאה סבירה אבל שהוא יכול בהחלט לעשות משהו יותר טוב. י' לקח את המחברת וירד למטה לסבב תיקונים. הוא חזר אחרי דקה והציג שוב את היצירה. שוב הסברתי לו שאפשר לעשות קצת יותר. שאלתי אותו אם הוא רוצה עזרה והוא אמר שכן. כאן צריך לזכור שיש את ההתלבטות של כל הורה האם לחצות את הגבול הדק והעדין של להכתיב לו את התסריט או לגרום לו (זה לא פשוט בכלל) לייצר משהו טוב יותר עם קווים מנחים. התחלנו לעבוד על החומר ביחד ובנינו לאט את התאור. י' נוכח לדעת שהתאור העשיר יותר היה טוב יותר מהתאור הטלגרפי שלו. בסוף אמרתי ל י' שהוא צריך לנסות להיות הרבה יותר אופטימי ולשכנע את עצמו שבכל משימה הוא צריך לתת את המקסימום כי כל תרגיל כזה בונה אותו. אחרי שסיימנופסענו לכיוונו של האוטו שלנו כדי לאסוף את אחיו של י' מהגן. שאלתי את י' למה הוא חושב שאני מנסה לגרום לו להתאמץ יותר. י' חשב שנייה ואמר משהו ממיס : "כדאי להתאמץ יותר, כדאי להיות תלמיד טוב ולהצליח בלימודים כי אז יפתחו בפני יותר הזדמנויות תעסוקתיות בעתיד ואז אוכל לבחור מה אני רוצה להיות שאהייה גדול". מה תגידו על זה?
להיות מי שאתה רוצה להיות כי אתה יכול
לפני כמה ימים קיבלנו ספר מסופרת צעירה. כשהסופרת כתבה לנו הקדשה על הספר וחתמה, אמרתי לבתי מ' שזו שחותמת עכשיו היא זו שכתבה את הסיפור - מ' התרגשה נורא ושאלה אם גם היא יכולה להיות סופרת. אמרתי לה את מה שאשתי אומרת להם תמיד : "את יכולה להיות כל מה שאתה רוצה להיות". אתמול מ' חזרה מבית הספר עם סיפור קצר שהיא כתבה וציירה ופתאום קלטתי כמה הדברים שאנחנו אומרים או עושים כל כך חשוב וכמה הוא משפיע על ההתפחות שלהם ומעצב את מי שהם יהיו כשיהיו גדולים. אחת המשימות הכי קשות של ההורות הוא לחשוף את הילד למספר רב של תכנים/נושאים/תחומי עניין תוך שאתה עצמך מהווה עבורם מודל חיובי לחיקוי החשיפה אם דרך קריאת ספרים, עיסוק בהובי או שיחה כדי לפתוח את הצוהר , לספק את הסקרנות ולהיות הגשר בינם לב הגילוי המסעיר שיעסיק אותם בבגרותם.
תיק אוכל
אם יש משהו שאני פשוט אוהב לעשות הוא לארגן לילדים בכל יום את תיק האוכל שלהם. בכל יום שאני עושה זאת , אני מנסה להיות יצירתי, בריאותי ולא משמעמם. אני מציע מגוון של ארוחות חמות, חטיפים, שתייה, פירות וירקות ומעל הכל תמיד שואל את הילדים מה הם היו רוצים ומנסה על כמה שניתן לענות על הרצונות שלהם. אני כל כך נהנה ואפילו משתעשע עם שותפתי העתידית לעסקים להקים "אימפרייה קטנה" שתספק שרות של ארוחות בריאות מגוונות ומסקרנות לילדים באותה אהבה שאני עושה זאת ליילדי שלי.
אין ארוחות חינם : הזהרו מרשעים שרוצים לעשות כסף קל תוך שהם שודדים אתכם ולא מספקים שום סחורה
אנחנו מחפשים אוטו חדש. מצאנו כזה ברשת והתחלנו להתכתב עם המוכר. הנ"ל סיפק אינפורמציה די משכנעת, היה זמין ומהיר לענות על שאלות במייל אבל לא היה מוכן לדבר איתנו בטלפון. עקב שרותו הצבאי של המוכר במדינה זרה, הוא אמר לנו שהרכב שמור בתוך בסיס צבאי במדינה אחרת ולכן, כדי להבטיח את כדאיותה של העיסקה, המוכר ביקש שנעביר את הכסף לסוכן ביניים נייטרלי ובעל שם בתחום (איביי) שישמור על הכסף עד שאנחנו נאשר את הרכב. המוכר גם הבטיח לשאת בהוצאות של המשלוח והגדיל לעשות שאמר שיש לנו חמש עשרה יום לבדוק את הרכב מרגע ההגעה ואם אנחנו לא נהייה מרוצים, נוכל לבטל את העסקה והוא ידאג להחזיר את הרכב ללא תשלום מצידינו. למרות שזה היה מסריח כבר מההתחלה, ולמרות שזה היה נראה יותר מדי טוב כדי להיות אמיתי, אמרתי לאשתי שאם היא כל כך רוצה את האוטו אז שתלך עך זה ... מה יכול להיות גרוע אם עושים עסקים עם גוף כמו איביי ..... אשתי התכתבה עם המוכר והוא שלח לה את כל הפרטים כדי לגלגל את העיסקה קדימה. רגע לפני שחלצנו סנד, אמרתי לאשתי לחכות רגע ... תודות לפלאי הטכנולוגיה (האינטרנט) עשינו חיפוש מהיר וגילינו שמדובר בתרמית. הרכב הוצע למכירה במדינות שונות במחירים שונים תוך כדי שהמוכר מספק סיפורי כיסוי שונים. עשינו חיפוש נוסף והסתבר שלא מעט אנשים היו קרובים ליפול בפח ועל כן חשפו את סיפוריהם ברשת. מיד שלחנו למוכר אימייל שאומר שאנחנו כבר לא מעוניינים ופתאום הנ"ל הפך עורו ובמקים להתעניין מדוע ולנסות לשכנע אותנו לקנות הוא הפסיק להתכתב איתנו. ועל כל זה נאמר "פתי מאמין לכל דבר, לחתול ולעכבר ... שמרו נפשכם מאוכלי חינם המנסים לחיות כטפילים על גבה של החברה ועל כתפיהם של אנשים מן השורה שמרוויחים את לחמם ביושר ורק חולמים להיות בעלים של מכונית אדומה עם גג נפתח.
אתמול הגיע האימייל שנשא בתוכו את הציון שלי במבחן בפסיכולוגיה חברתית. הציון היה הציון שציפיתי לו כיוון שבסיומו של המבחן, הרגשתי שעשיתי את המוטל עלי בצורה הטובה ביותר ועל כן יותר מסביר שאקבל ציון גבוהה שישקף את ההשקעה שלי. למרות שידעתי שהציון יהיה גבוהה, חיכיתי לו ובגלל הטוריות שבי, עיכבתי את השתתפותי בסמסטר שנפתח לפני שבועיים עד לאתמול (טוב לא בדיוק עיכבתי אבל ללא ספק התחלתי אותו על אש נמוכה מאוד ... ולא ידעתי למה) . באופן מפתיע, אחרי שהגיע הציון, ואחרי שצעקתי למסך של המחשב (והתכוונתי למנחה ח') משהו שלמדתי מבני י' (שהולך ככה: "בפנים שלך" שבתרגום חופשי מאנגלית אומר .. נא נא נא קיבלתי את מה שמגיע לי למרות שחשבת את שאני לא ראוי לזה), הרגשתי שאפשר להתקדם לפרויקט הבא אבל יחד עם זאת, הרגשתי שאין לי רוח במפרשים שתיקח אותי קדימה לעבר המטרה - קרי תתמרץ אותי להתחיל את הסמסטר האחרון והנכסף. היום הבנתי שהמחזוריות הזו כניראה נובעת מהעובדה שאנחנו (בעלי הפרעת קשב/היפראקטיביות) לא כל כך ששים להתחיל פרויקט חדש כי אנחנו כבר מתארים לעצמנו את הכאבים שמלווים סוג כזה של התחלה ומעדיפים להמשיך לחיות על זרי הדפנה או לעכב בצורה חכמה דברים חדשים בתחבולות שונות. את התובנה הזו יצרתי אחרי שראיתי את בני י' נלחם בשעורי הבית שלו אתמול. אז נכון שבכיתה ב' של היום, לומדים נושאים מורכבים (למשל שברים) שאנחנו בתור ילדים למדנו בכיתות מאוחרות יותר אבל זו לא סיבה להתחיל את השעורים בשלוש וחצי אחה"צ ולסיים אותם בערך בשמונה. כמובן שהוא לא למד רצוף ארבע וחצי שעות כיוון שבפרק הזמן הארוך הזה אספנו את אחיו מהגן, התקלחנו, אכלנו ארוחת ערב אבל אפשר כן לאמר שברוב הזמן, י' בעיקר ניסה להתחמק מלהתחיל לעשות שעורים כי כמו לאבא שלו (שסובל מאותה בעיה), גם לי' יש הפרעת קשב/ריכוז, שגורמת לו להיות "טורי" ולכן לא קל לו (למרות ששעורי בית הוא כבר עניין מונוטוני שהוא חווה כל יום), להתחיל פרויקטים חדשים שמצריכים ממנו להוציא אנרגיה גדולה. י', כמו כל יצור אנושי, יודע שכיף לקבל תגמול אבל שעדיף להתרחק מעונש, ועבורו, ההתחלה הזו היא עונש של ממש (שנתפס אצל אחרים כעצלות וכרצון להתחמק מאחריות) כי הוא צריך לשבת במקום אחד בפרק זמן יחסית ארוך, להתרכז, לקרוא הוראות, לעקוב אחריהם (לפעמים ארוך ומסובך ומצריך מולטי טסקינג) ולמלא את הדרישות השונות שהמשימות דורשות ממנו. כדי להימנע מהעונש, י' בוחר לרוב באסטרטגיה ידועה ששמה "המפלט הקל". באסטרטגיה זו, י' מחפש באופן אקטיבי אחר מקורות הסחה שונים (חלקם קוראים גם באופן טבעי בגלל לקותו) שיספקו לו תירוצים מתירוצים שונים לא להתמודד על המטלות ותאמינו לי שבבית עם שלושה זעטוטים, אין בעיה בכלל למצוא מקור הסחה מתאים. אז זה נכון שאני לא טלית שכולה תכלת וסביר שאם הייתי משקיע את כל מרצי ונותן לי' מאה אחוז תשומת לב, היינו מסיימים מוקדם יותר אבל, אני לא צריך לתרץ את המצב ולהסביר שניסיתי במקביל להכין ארוחת ערב (הפירה אגב נשרף לי), שניסיתי להקדיש מספר רגעים ל מ' (מזל ש ת' היה עדיין בגן), שרציתי לסיים את שעורי הבית שלי עצמי וגם שניסיתי לחנך את י' לעצמאות. אז אחרי מספר ניסיונות שבהם ניסיתי להסביר לי' שהוא זה שנושא באחריות ועל כן צריך לסיים בעצמו את שעורי הבית, ואחרי שצפיתי בו מוצא עוד סיבה למה כדאי לדחות אותם, הסברתי לו שאני עומד לכתוב למורה שלו מכתב פשוט שאומר שי' התעצל לבצע את המטלות ולכן יגיע לבית הספר ללא שעורי הבית. באותה שנייה שאמרתי את אותם הדברים, הבנתי שטעיתי כי במקום לעזור לו לנתב את יכולותיו ולתעל אותם לכיוונים חיוביים, אני "גונב לו אסימונים". י' פרץ בבכי אדיר והתחנן על ברכיו שאני לא יגרום לו לעוד מפח נפש עם מורתו. באותו הרגע שזה קרה פשוט נפל לי האסימון שלי שאני בדיוק כמוהו. אני גם לא אוהב להתחיל משהו חדש ואני גם דוחה את הקץ כדי להימנע מהעונש. יותר מזה, הבנתי שהרבה פעמים אני רוצה ללמד אותו על עצמאות כי אני רוצה ללמד אותי עצמאות מהי. במילים אחרות, בעצם, כשאני נלחם בו אני למעשה רואה בו את בבואתי ונלחם בעצמי - על מי שאני הייתי ואל מי שאני יכולתי להיות אם היו מגלים אצלי את התופעה שממנה שנינו סובלים. עצרתי לרגע הכל. שלחתי אותו להירגע, ישבתי עם עצמי שוב וטיכסתי עצה. חזרתי אליו ואמרתי לו שאני עומד לעזור לו , שביחד נספק אחד לשני מוטיבציה להתחיל ושביחד נמצא אסטרטגיות שונות לפתור את הבעיה. שאלתי מה הוא לא הבין והוא ניסה להסביר לי שכל הקונספט של שברים לוט בערפל. לקחתי נייר ... הסברתי לו שזה שלם, גזרתי את הנייר לחלקים שווים והסברתי לו שכל חלק כזה הוא חלק משלם אבל בגלל שהוא לא שלם הוא שבר (שבור .. חלק מאחד גדול) והוא התחיל להבין. השתמשתי ביכולות שלו לזכור וביכולות הויזואלית שמעתית שלו כדי לספק לו מוטיבציה. עברנו על שאר התרגילים וניסיתי לעזור לו מבלי לתת לו את התשובה (קו עדין ודק שאפשר בקלות לחצות אותו) ... כך המשכו בנושאים האחרים שאותם דחה או התקשה בהם וסיימנו את שעורי הבית. לא פשוט ידידיי אבל אפשרי. צריך המון כוח, המון אומץ והרבה אורח רוח כדי להתמודד עם ההפרעה של י' וכל ניצחון מחזק. הסוד הוא להצהיר על פרק זמן מוגדר שבו יש לסיים את המשימה (בפרק הזמן הזה המבוגר האחראי צריך להיות צמוד לילד), למצוא את הדרך לספק את המוטיבציה הראשונית, לשמור על אותו איזון שבו המבוגר העוזר מפרה את הילד עם תובנות ואסטרטגיות אבל לא מספק לו את התשובה (כי לא משם תבוא הישועה) וגם לזכור שצריך להמשיך לספק את המוטיבציה (תמיד לשמור אותו על אש קטנה וחס ושלום לא להעלם) כי קל ל ילד כמו י' ולאחרים שסובלים מאותה הפרעה לאבד פוקוס ולנדוד לספרות אחרות. אני יודע שאין לי את כל הידע, אנ יודע שאני צריך לחפש ולקבל תמיכה, אני יודע שעוד נכונו לי תיסכולי רבים, אני יודע שאני בורג אחד מתוך מערכת שצריכה לתמוך בילדים כאלו, אנ יודע שאני לא עושה את המקסימום אבל, אני משוכנע שאנחנו בכיוון הנכון. למרות ש" האדם יכול להישאר נטוש ובלי כוחות - ממש כמו חוף", אני דווקא ניזון מהמטאפורה הבאה שבא אני אומר לעצמי שאם אני הצלחתי להסיט את הספינה הטובעת שלי לעבר חוף מבטחים שיש בו עצי קוקוס וחול לבן, אז אין סיבה שלא אוכל להסיט גם את ספינתו של י', מעלה אחרי מעלה כי המסע ארוך ומפרך, לעבר חופים דומים.
חופים
מילים: נתן יונתן
לחן" נחצ'ה היימן
חופים הם לפעמים געגועים לנחל. ראיתי פעם חוף שנחל עזבו עם לב שבור של חול ואבן. והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות ממש כמו חוף.
גם הצדפים כמו חופים, כמו הרוח גם הצדפים הם לפעמים געגועים לבית שתמיד אהבנו אשר היה ורק הים שר לבדו שם את שיריו.
לפני כמה ימים ביקשתי לרשום את בני י' לסדנא לשיפור מיומנויות חברתיות. התכתבתי עם הבחורה שיצרה את הסדנא ועומדת להנחות אותה ודי שמחתי שיש כזה היצע באזורינו שיכול לעזור לי' ולתרום לו רבות. לפני יומיים קיבלתי אימייל משמח שאני צריך לאשר את השתתםפות ולהעביר סכום מסוים עבור שמונת המפגשים של הסדנא. החזרתי אימייל שאומר שבני לא יוכל להשתתף באחד המפגשים כיוון שאנחנו בחופשה ושאלתי בתמימות אם יש שעורי השלמה או שבמקום לכתוב צ'ק עבור שמונה שעורים אני פשוט אכתוב צ'ק עבור שבעה וכך יבוא לציון גואל. התשובה של מנחת הסדנא לא אחרה לבוא והיא כתבה לי בזו הלשון : אנחנו לא גובים פר שעור, אתה צריך לשלם את מלוא המחיר גם אם בנך לא ישתתף באחד או יותר מהשעורים ובמילים אחרות היא רמזה שאם כל זה לא מתאים לי אז אני מוזמן לא לשלוח את בני לסדנא ולחפש לי מקומות חלופיים. הבוקר רתחתי מזעם שקראתי שוב את תשובתה. היד שלי לא מצאה מנוח וכתבתי לה אימייל בזו הלשון: אני מכיר את הקונספט של תשלום מראש לעומת תשלום עבור שעור בודד - תודה! אני מוכרח לאמר לך, למרות שזה יתפס או ישמע כגסות רוח, שהההצעה שלך לא ממש מעודדת אותי להירשם והיא איננה במקום עבור מי שמנסה להחדיר שרות חדש באזורנו . א' כיוון שאת לא מספקת שום אופציה חלופית למי שיש לו בעיה (שעורי השלמה), ב' בגלל שאת גובה פי שניים מהמתחרים ו ג' בגלל שאת פחות או יותר רומזת שאלה תנאי העיסקה ואם לא בא לי אז אני מוזמן ללכת. חתמתי את המייל במילים ... "ביום ו' אודיע לך סופית אם אני מחליט לרשום את בני לסדנא שלך". לפני שלחצתי "שלח" לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי שאני אשאל את דעתה של אשתי בנושא. כשאשתי קמה בבוקר, סיפרתי לה את ההיסטוריה ואת מה שאני עומד לעשות והיא שאלה אותי בעדינות אם אני מפגר. אמרתי לה שאני רוחת מזעם שיש אנשים שפשוט לא איכפת להם ואם אני הייתי מנהל את הסדנא כניראה שזה היה נראה אחרת. אשתי אמרה לי שזה המודל העיסקי שהם החליטו לממש ושהם כניראה לקחו בחשבון הפסדים עתידיים ופגיעה בשמם הטוב בגין אנשים כמוני שבעקבות האימייל שנשלח יחליטו לא להיצטרף לסדנא ושאני צריך פשוט להחליט אם אני מעוניין להיצטרף בתנאים שלהם או לא מבלי לנסות להטיף להם מוסר. אחרי שהבטתי באשתי ממושכות, הבנתי שוב שבחיים לא תמיד חייבים להיות צודקים. הודתי לה על חוכמתה ואמרתי שאני לא אשלח את האימייל. אם אני יגיד לכם שאין לי את הרצון ללמד את אותה בחורה לקח אני אשקר כי "אני תמיד נשאר אני" אבל אני מוכרח ללמוד להתאפק!
ה די אס וה וי של בני התקלקלו. את שני המכשירים הבאנו מהצד שני של העולם שלא מכיר את הציווי "אל תעתיק" ומיותר לציין שהקופסאות מכילות שלל משחקים שאותם קיבלנו בפרוטות מהזייפן המקומי ושמחירים בשוק החופשי עצום. מחיר התיקון של קונסולות המשחקים הללו לרוב לא מצדיק את תיקונם שכן המחיר של טכנולוגיה ישנה יורד מדי יום אבל בגלל אותו אוצר שטמון בהם פנימה, כן היה חשוב לי למצוא משהו שיעזור לי לתקן אותם למרות שעלות התיקום תהייה כמו לקנות מכשיר חדש. במשך שבועות חיפשתי ברשת אדם קרוב למקום מגורי שיש לו חנות את גרא'ג שבו הוא מתקן את הקונסולות במחיר מופקע ולא עלה בידי למצוא אחד כזה. באמצע שבוע שעבר לאחר חיפוש נוסף וכניראה דקדקני יותר העלתי בחכתי ה"גוגלית" ספק שרות מקומי שהתהדר בכישוריו לתקן מכשירים כאלו. מיד הפשלתי שרוולים והתקשרתי אליו. הוא אמר לי שהוא בדיוק עבר מקום והזמין אותי לסור למשרדיהם החדשים באזור שמרוחק כארבעים דקות מהבית שלי. הייתי שמח שסוף סוף מצאתי משהו ומיד הכנסתי את מטלטלי לרכב ושמתי פעמי אליו. הגעתי לבניין בקצה רחוב שלא נשא את שמו של בעל העסק ומולי הייתה רק מספרה ומזללה מקומית. הרמתי לבחור טלפון ושאלתי אם אני עומד במקום הנכון. הבחור הפציר בי שכן ואחרי מספר דקות ביקש ממני לעלות לקומה הרביעית. נכנסתי בדלת קטנה ונדהמתי לראות שהמקום ריק. אין תצוגה, אין מעבדה, אין טכנאים בחדר המיותם ישב בחור מנומנם שחיכה לתיקון מכשיר האייפון שלו והעל המקום, צעיר בעל חזות אסיאתית. באתר שלהם ברשת הם התהדרו בעובדה שתוך שעה המכשיר שלך מתוקן ואחרי שפרקתי את הסחורה מהתיק שנשאתי איתי, הבחור אמר לי שלא שעה ולא נעליים, ושרק בסוף היום הוא יוכל להגיד לי בכלל אם אפשר לתקן את הנזק. חשבתי שהוא צוחק עלי. הסתכלתי לעבר המנומנם האחר כדי לקבל קריאת כיוון ולהבין האם אני חלק ממתיחה אבל הבחור השני לא שיתף פעולה. חשבתי לתומי שאין לי מה להפסיד שכן המכשירים גם ככה לא פועלים אבל הצד הישראלי שבי, זה שלא רוצה שידפקו אותו, מיד אמר לבחור, נסעתי כמעט שעה אליך, אני חייב לקבל תשובה עכשיו ובנוסף, אני לא הולך להיות חלק מסטטיסטיקה עצובה של מקרי הונאה. הבחור השמיך לחייך ואמר לי להשאיר במקום את הקונסולות ולמלא טופס שבעזרתו הוא יצור עימי קשר. הוא גם גילה לי שאנחנו למעדה שכנים ושאם הוא יצליח לתקן את הנזק אז הוא יביא לי את המוצר המתוקן הביתה. מילאתי את הטופס תוך כדי זה שאני מדמיין לעצמי את הכותרת בעיתון שתגיד שפריאיירים לא מתים אלא מתחלפים והלכתי לדרכי. יצאתי משם בתחושה שאין מצב שהבחור מתקשר אלי יותר ושזה הזמן להתקשר לבני והלסביר לו שאין יותר קונסולות. נסעתי הביתה משועשע וסיפרתי את הסיפור ההזוי לאשתי שכמוני לא האימנה שהוא יתקשר. אחר הצהריים המאוחרות של אותו יום, אחרי שלא שמעתי ממנו, התקשרתי אני אליו והוא סיפר לי סיפורים מסיפורים שונים ובייחוד טען שהוא בדיוק עבר מקום ולא הספיק לבדוק את המכשירים. תחזקו אצלי התחושות שמדובר במעשה הונאה וכבר ויתרתי על המוצרים ואמרתי לעצמי שיהיה לו לבריאות איך הוא הצליח לעבוד עלי ולגרום לי לבטוח בו. במחשבה שנייה דמיינתי את עצמי נוסע אליו חזרה, שובר את הדלת וכאשר אני מגלה שאין מאחוריה אף אדם, המשכתי לדמיין לעצמי שאני פוסע לתחנת המשטרה הסמוכה ומגיש תלונה ואגב מגלה שעוד חמישים אנשים כמוני מנסים לעשות את אותו הדבר. בסיום שיחתנו הבחור ביקש שאצור איתו קשר מחר וכך היה. בשעה תשע וחצי בבוקר הרמתי אליו טלפון ולהפתעתי הוא הסביר שמצא את מקור הבעיה והוא יתקן את המכשירים עבורי ויביא לי אותם הביתה בערב. כמובן שלא האמנתי למשמע אוזני אבל אמרתי לעצמי אשין לי ממש מה להפסיק. להפתעתי כי רבה, הוא יצר איתי קשר בשמונה בערב ואמר שהוא מגיע. הוא חנה בפתח הבית שלנו ונתן לי את שני המכשירים. נתתי לו את הכסף שביקש ואמרתי לו שאבדוק את המכשירים יותר מאוחר ואומר לו אם הם עובדים כמצופה. חיברתי את המכשירים והוי עבד והצליח לקרוא דיסקים. המשכתי להוציא ולהכניס דיסקים ל וי כדי לבדא שהוא עומד בעומס וגיליתי שהוא עובד מצויין. שמחתי. בבוקר נתתי את ה די אס לבני וביקשתי ממנו לתפעל אותו. בני שמח מאוד אבל גילה שהכפתור שמזיז את הדמויות שמאלה לא עובד ולכן הוא לא יכול לשחק במכשיר. לא היססתי ושלחתי לבחור האסיאתי אס אמ אס בזו הלשוןL ה וי עובד - תודה! ה די אס לא עובד, בוא לקחת אותו! חשבתי שהוא לא יענה לי כבר אבל הופתעתי כשהבחור נכנס שוב לביתי ולקח את המכשיר לתיקון חוזר ללא תשלום. בערב הוא חזר ונתן לי את המכשיר ואפילו גילה לי שהם החליפו חלק אחר על חשבונם שהתקלקל בשעה שהם חיברו מחדש את המכשיר לאחר תיקונו. ממש לא האמנתי ונזכרתי בחוייה ההזויה שלי בחנות שלו ומיד אמרתי לעצמי שאני מוכרח להאמין יותר לאנשים שכן יש לא מעט חארות בעולם אבל יש גם עדיין לא מעט אנשים טובים באמצע הדרך. אתמול פגשתי משהי שהתצוגה של ה אייפון שלו היתה מנופצת. סיפרתי לה את הסיפור ההזוי הנ"ל ואמרתי לה ליצור איתו קשר שכן יש סיכוי רב שהוא יתקן לה את המכשיר. אני שמח שיכולתי להכיר תודה לאותו ברנש שלמרות שלא עשה עלי רושם ראשוני הצליח להפתיע אותי מעל המצופה!
אני שמח שאני יכול לשבת עכשיו מול המחשב שלי ולפרוש את מחשבותי בצורה בהירה וברורה אבל אני מצר על כך שבעִידַן רִיתְחָא, אני לא יודע לשלוט מספיק ברגשותי ועל כן (למרות שלמדתי לתקן עוולות תוך כדי), אני אומר דברים שאחרי מעשה אני נוטה להצטער עליהם. לזכותו של ד', שותפי, יאמר ששקיפות ואמינות הם אמות מידה מרכזיות שלו ויתכן שבגלל עברו ההנדסי הוא לפעמים יותר צדיק מהאפפיור. לפני יומיים קיבלתי מ ד' את מסמכים של החברה המשותפת שלנו. עיינתי בהם ממשוכות ומכיוון שלא הבנתי מה עשה שם בדיוק רואה החשבון, ביקשתי את דוחות הרווח וההפסד. קיבלתי את הדוחות בלי הסבר ומניתוח ראשוני ולא מעמיק הגעתי מיד למסקנה שאנחנו בהפסדים למרות שציפיתי להיות מורווח או לפחות לא להפסיד. המסקנה השנייה שהגעתי אליה הוא ש ד' לוקח ממני ומשותף נוסף יותר מדי כספים על ניהול החברה. ביקשתי מיד לכנס ישיבה כדי לבאר את המצב. השותפים הסכימו להיפגש היום בצהריים. לפני הישיבה נכנסתי בעובי הקורה וניתחתי את הדוחות לפנים ולחוץ. גיליתי שאכן אנחנו מפסידים, שאכן ההוצאות שלנו גבוהות מהצפוי ושד' לוקח כניראה לוקח יותר כסף משהסכמנו עליו (לפחות ע"פ הדוחות). כשהגעתי באיחור קל לישיבה מצאתי שם את י', השותף הנוסף המאוד פאסיבי ואת ד'. דיברו על הא ודא ואחרי כחצי שעה התחלנו לדבר על הדוחות שלשמם נתכנסנו. אני מוכרך להקדים ולהודות שלמרות שציפיתי ש ד' יכין דוחות כאלו ויסביר בדיוק מה שקרה (שכן הוא זה שמקבל כסף על ניהול החברה), הדבר לא קרה ובדיעבד, יכול להיות שאם ד', היה מקדים להסביר את פשרם של הדוחות כל מה שקרה מאוחר יותר בישיבה היה נמנע. הצגתי את הנתונים לד' ו י' ולא זכיתי אפילו להכרת תודה על השעות ש"ביזבזתי" בניתוח הנתונים. הסברתי מפורשות שזה לא בסדר לנתח את המידע העקר כייון שמודבר בשנה ראשונה של עסק בהתהוותו. המשכתי להסביר שנירמלתי את המספרים וגם הם לא השביעו את רצוני (הוצאותנו גדולות מהכנסתנו) ואחרי נירמול אחרון הסברתי להם שאני מאמין שנגיע לתשואות שדיברנו עליהם אם לא יתרחשו דברים שיצריכו מאיתנו להוציא כספים נוספים שלא תיכננו. בשלב הבא ביקשתי מד' להסביר מדוע הוא גובה יותר ממה שסיכמנו והוא סיפק הסבר משביע רצון (שהיה צריך לספקו לעניות דעתי הרבה לפני שאני יצרתי את הניתוחים שלי לדוחות). המשכתי לנושא הבא. הסברתי להם שההוצאות שלנו גבוהות מדי ואחרי שאני מבין כיצד עובד כל הסיפור ומכיוון שאי אפשר לשלוט בבלתי נשלט, אני מציע שנחזור שוב לשולחן הדיונים ו"נתווכח" שוב על העמלות של ד' בשאיםה שנוכל לצמצמם. ד' מיד הסביר לי שאני לא פייר שכן הסכמתי מראש על העמלות ועכשיו שהמספרים לא נראים לי אני מבקש לשנות את הכללים. ד' הגדיל לעשות שאמר שאני חייב לו כי הוא זה שבחר בי והכניס אותי לעסק ובזכותו אני משקיע היום בעצמי באמצעות חברה אחרת. ד' גם רמז שאני קטנוני וחמדן שכן חשוב לי להקטין את הכנסתו כדי שהמספרים יראו טוב באקסל אלא שאני שוכח שמדובר בסכומים קטנים. ישבתי שם כמעט בוכה. באמת שהגעתי ממקום טוב. לא החמדנות ולא הקטנוניות העסיקה אותי. דיברתי מרצון אמיתי להתייחס לכל התהליך ברצינות אמיתית של ניהול עסק ולשפר את ביצועיו אבל הדברים התגלגלו לא בדיוק כמו שתיכננתי ויצאתי מכל הסיפור רע. אני מתבכיין לטענתם ואין לי בדיוק על מה שכן כל מה שקורה היה ידוע מראש, הסכמנו על הכל ועכשיו אי אפשר לעשות דבר. רגשותי מעורבים. כשאני מנתח את הדברים, אני יכול לאמר שבדיעבד, אני מצטער שדיברתי על העניין שכן בעיניהם אני נתפס כאיש קטן תאב בצע וקטנוני להחריד והרי אם מסתכלים על המספרים, באמת מדובר בפרוטות שלא צריך בשבילם להרוס חברות. אבל מצד שני, אני שמח שהעלתי את הדברים כי אני יכול לגלות שמעולם לא חשבתי שאני חבר אמיתי של אף אחד מהם. בשילוש הקדוש, למרות שהם לא רואים זאת כך, תמיד תפסתי את עצמי כפועל השחור ואותם כמנהלי המחלקות עתירי הניסיון, הידע וההשכלה וכניראה. אצלם זה כל כך טבעי שהם לא יבינו לעולם מאיםה אני בא. לצערי, היחס המשולש הזה כניראה ישמר שנים רבות ויכול להיות שאנ כועס על זה שלא מקבלים אותי כשותף שווה בן שווים. אני כם כועס על זה שאני משקיע לא מעט זמן כדי להבין את מה שקרה, לספק מידע שיש לו ערך מוסף ואפילו אני לא זוכה להכרת תודה על פועלי. אני גם כועס על זה שיש לי אלטרנטיבה להשקעה ואם אני מעלה אותה כנגד אז זה נתפס רע ומעיד על חמדנות ובצע כסף. אנ חושב שיש לי לא מעט מה ללמוד מהאיפוק שלהם ומהיכולת שלהם לא לערב אמוציות עם שיקולים אוביקטיביים אבל אני כן מאמין שיש להם מה ללמוד ממני אבך הם לא ממש חושבים שהם צריכים לעשות זאת. חשוב לי לציין שאני לא כועס על ד' או על י' שהוליכו אותי שולל - כפי שפתחתי את דברי, שקיפות ואמינות היא נר לרגלם. אני כועס על עצמי שלא התכוננתי טוב יותר לפגישה ושלא השכלתי במהלכה להפריד את הרגשות שלי, המחשבות ודרכי הפעולה. אני מאמין שאם הייתי עכשיו לפני אותה פגישה, הייתי בא עם אג'נדה ברורה יותר ומבין שאני מדבר על מהנדסים שאין להם כל עניין באמוציות. הייתי אומר לד' ו י' שכדי שהעסק יצליח וימנעו אי הבנות או חילוקי דעות, אני מאמין שמחובתו של ד' כמנהל האופורציה, להציג בעתיד דוחות דומים לאלו שאני הצגתי ולספק הסברים מפורטים יותר כדי להוציא מכלל אפשרות סיבוכים ולפסול הסברים חלופיים של שותפים אחרים. בנוסף, בשל המספרים הנמוכים, הייתי מבקש מהם לחשוב ביחד איתי כיצד יהיה זה אפשרי להקטין עלויות ובמקום להגיד זאת בעצמי ולהיתפס כקטנוני,הייתי צריך לתת לד' להגיע למסקנה שזה מה שאני הייתי מצפה שיעשה. לסיכום הייתי בהחלט מבקש מד' לשקול את הקטנת העלות העתידית שלו אם וכאשר נחליט אנחנו כחברה להמשיך להשקיע יותר שכן אז אין כבר מדובר בפרוטות. הייתי ללא ספק עושה את הדברים אחרת אבל אני לא יכול לאמר לכם שאני מצטער שהעלתי את הנושאים שבערו בקירבי על פני השטח ושסביר שערערו את המערכת היחסים שלי את שותפי. נשאלת השאלה האם המחיר היה מוצדק. אם יש משהו שאני במתטער עליו יותר הוא שאני לא מגיע מוכן מספיק לארועים כאלו ודי מהר הרגש משתלט אצלי על הקוגניציה והתוצאות שאני משיג הם לא תמיד עולות בקנה אחד עם מה שציפיתי.
אחרי שכתבתי את הנ"ל בסערת רגשות, החלטתי לכתוב את מה שאתם עומדים לקרוא כדי להבין מה בדיוק ניסיתי להשיג אתמול ואיפה אני צריך להשתפר. להל"ן הנוסח המתוקן בסגנון "המכתב שלא העזתי לפרסם" :
איש יקר,
אני מכיר את עצמי ויודע שבדיונים כמו שניהלנו אתמול, למרות שאני מנסה להגיע לדיון מוכן עם עובדות, די מהר, האמוציות שלי משתלטות עלי ואני מוצא את עצמי מפליג למחוזות שבכלל לא תארתי לעצמי שאגיע אליהם. לא אחת, אני מקנא באנשים כמוך על קור הרוח והיכולת להפריד בדיון בין עובדות לרגשות ולכן אני מרגיש הרבה יותר טוב להעלות את הדברים שניסיתי להסביר אתמול על הכתב כדי להיות חד וברור יותר.
לא אחת הודתי לך בהתכתבויות שונות על פועלך ועל היושר וההגינות שלך. נקודת המוצא היא שאני לא מאיים על תפקידך, שאני לא רוצה לרשת אותך ושאני לא מציע להחליף אותך בגלל הדרך שבא אתה מנהל את האופרציה. כפי שהזכרתי אתמול, אני מכבד את ההסכמים שחתמתי עליהם ולא נסוג מהחלטות עבר שנלקחו על ידינו וכל מה שדיברתי עליו אתמול, אם לא הובנתי כהלכה, היה לגבי העתיד. אין לי כל כוונה לעסוק בעבר ואין בי שום רצון לשנות את מה שכבר הסכמנו עליו באופן רטרואקטיבי.
אני בהחלט חב לך תודה על זה שהכנסת אותי כשותף לחברה ושהכרת לי את השוק והנפשות שפועלות בו אבל אני לא מוכן שאתה תשלוף את הקלף בכל פעם מחדש ושתזכיר לי שאני עדיין "חייב לך" כל אימת שאני מנסה להעלות טיעונים שעשויים לפגוע בך או בהכנסתך מניהול החברה. זה נכון שהחלטתי לפתוח חברה משל עצמי שנתפסת על ידך כאיום ותחרות ישירה אולם, להזכירך, עשיתי זאת כי קיבלתי ממך את הרושם שאתה לא מעוניינן להשקיע יותר. אחרי שפתחתי את החברה שלי, הבנתי שזה כבר לא המצב שאנחנו מצויים בו (קרי אתם כן רוצה להשקיע יותר) ולראייה, אנחנו מנסים לגייס כספים (מכיסנו או ממימון של בנק) כדי לרכוש נכסים נוספים ועל כן, אני מרגיש שזה בהחלט לגיטימי להעלות את הסוגיה של השקעה אישית/פרטית דרך החברה שהקמתי לעומת השקעה באותו שוק ובאותם נכסים דרך החברה המשותפת שלנו – אין ספק שיש פה ניגוד אינטרסים ולזכותי יאמר, שאני מנסה להיות פייר ולהציף את הנושאים שעומדים על הפרק במקום לשמור אותם בבטן.
לזכותי הבסיסית היא להשמיע את קולי ולהעביר ביקורת. הזכרתי אתמול את הביטוי "אוזניים ערלות" שלא היה רלבנטי כי אני יודע שהזכות להשמיע את קולי לא נמענת ממני ומיותר לציין שמותר לכם להתנגד לדעתי. כפי שראיתם, אני מכבד ומקבל את ההכרעות כי אני בדעת מיעוט אבל, מה שרציתי לתאר כשהשתמשתי בביטוי הוא את התחושות שלי בפגישות שלנו. לרוב, בפגישות שלנו, אני זה שמעלה נושאים לסדר היום ולרוב, אני זה שמקבל מכם את התחושה ש"נפלתי ממאדים", שאני קטנוני, תאב בצע ומתעסק בשטויות. אני רוצה שתבין שלא משם אני מגיע ולא לשם אני חותר. אני באמת מגיע ממקום טוב יותר. בתקופה האחרונה, השקעתי לא מעט זמן בלימוד המטריה שנקראת השקעות בנדל"ן ואני מאמין בכנות שיש דברים שאפשר לעשות אחרת ולכן אני מרשה לעצמי לדבר על הנושאים האלו בצורה גלויה.
אני חושב שמתוקף תפקידך כמנהל האופרציה, היא לייצר בסוף תקופה מידע שמסכם את השנה כדי לראות אם אנחנו עומדים בתחזיות הרווח/תשואה שהגדרנו. אם היית מייצר הסברים, אולי היו נחסכות ממך אי נעימויות שנוצרו מהעובדה שהעזתי אני לדקדק בציציות ולשאול למשל מדוע אתה גובה דמי עמלה גבוהים יותר ממה שהסכמנו. שוב, אני מאוד מעריך אותך כאדם, את יושרך והגינותך ומעולם לא ניסיתי לרמוז שאתה מרמה אותי ואתמול גם סיפקת הסברים מספקים באשר לשונות אבל, לולא אני הייתי מעלה את הסוגיה ומייצר את הדוחות שהצגתי, אני מסופק אם אתה היית עושה זאת כדי להגדיל עוד יותר את שקיפותך בנושא ניהול תקין. בנוסף, לא זכיתי אפילו להכרת תודה על המאמץ שהשקעתי בייצור המידע ולהזכירך, למרות שהקדמתי לאמר שהשנה הראשונה איננה מייצגת ולמרות שנירמלתי את המספרים וניקיתי את אותם הוצאות בלתי צפויות כדי לגלות שבסוף השנה אנחנו נהייה "און טראק" ושהתשואות יהיו דומות לתשואות שאנחנו דיברנו עליהם בעבר, העובדה היא שאנחנו נסיים את השנה בהפסד (ההכנסה קטנה מההוצואות שלנו) ושעורי התשואות שלנו יהיו נמוכים מהצפוי וזה מה שהדליק אצלי נורות אדומות שהיוו הטריגר לרצון שלי לקיים את הדיון בנושא.
לאור ניסיוני החדש בתחום, לאור ההתלהבות שלי ולאור העובדה שאני מנהל נכסים של אחרים ומנסה לעשות זאת בצורה המקצועית ביותר, מה שבסך הכל ניסיתי להסביר אתמול הוא שלאור המספרים שלנו, אנחנו צריכים לשאוף להקטין את העלויות ולא רק כדי שזה יראה טוב ב"אקסל" כפי שאתה ציינת. להזכירך, אחת הסיבות שאנחנו לוקחים סיכון ולא מבטחים את הנכסים כנגד נזקים שונים (כמו הצפה מצינור שהתפוצץ), הוא בגלל הרצון שלנו לחסוך בהוצאות תפעוליות ולשפר את התשואות ואז נשאלת השאלה, למה זה בסדר אבל דרכים אחרות להורדת העלויות הם לא כשרות ונתפסות כרצון להיות קטנונוי.
לסיום, הזכרתי גם את נושא השותפות ואת התחושות שמלווה אותי שלמרות שאנחנו שותפים אני מרגיש שאתה שותף "קצת יותר שווה" ואני מוכרח להודות שכעסתי שאמרת שאתה אכן כזה כיוון שאם לא אתה, לא הייתי משתתפף בחגיגה הזו. גם כאן לא ניסיתי לרמוז שאתה מרמה אותי ולוקח לעצמך יותר מהנטו שצריך להיות מחולק שווה בן השותפים. רציתי רק לציין שבאותה מידה שאתה מעוניין לשמור על האינטרסים שלך ועל מקור הכנסתך, אני רוצה לשמור על האינטרסים שלי ונשאלת השאלה מדוע אם אני מבקש להקטין עלויות זה נתפס כקטנוני שהרי אתה חושב שמדובר בסכומים קטנים אבל לעומת זאת, אתה לא מוכן לוותר על אותם סכומים קטנים שנחוצים לך.
