כבר שנה, האם מהו השתנה?

הלמדתי להיטיב לזהות מצבים של איבוד שליטה?

הלמדתי שהמקור למהומה עשוי להיות משימה פשוטה לכאורה שתוצאותיה נתפסות בעיניי כהרות גורל?

הלמדתי שהמצב מסוגל להתניע מחשבות על ויתור ולשתק?

הלמדתי להתמודד עם הפחד מכשלון?

הלמדתי להיות פגיע?

הלמדתי שחיים רק פעם אחת ושכל הטרררםםםםםםםםם לא שווה את זה?

ההשכלתי להבין שהנסיון יכולה לחשל?

הלמדתי............................................?

לעמוד במילה

לפני מספר שבועות נתבקשתי להתנדב לשעת סיפור בגן של בני. בזמנו הסכמתי כמובן אבל כשהתקרב מועד ההתנדבות שכחתי מהבקשה לגמרי ובמקרה אתמול תוך כדי קריאת סיפור של לפני השינה לבני, נזכרתי שעלי להופיע מחר בכיתתו. כשקמתי בבוקר לא היה לי ממש חשק ללכת וכיוון שהיתה לי עבודה להגיש כבר הרצתי במוחי סיפור שבו אתאר באימייל למורה של בני שאנני יכול להופיע ושאשמח להגיע שוב במועד אחר תוך התנצלות ארוכה ומכובדת (בלה בלה בלה ...). באותו רגע הבנתי שזו לא הדרך שבא צריכים להתנהל דברים ומיד אחרי קפה ההתפכחות של הבוקר אמרתי לעצמי שלא יהיה נורא אם אני אעשה הפסקה (אחרי הכל מדובר ברבע שעה נטו של התנדבות) אפילו אם זה בא על חשבון דברים אחרים שלא סובלים דיחוי.  בשעה המתוכננת הגעתי לגן עם שני ספרים וגיליתי ששם משפחתי מופיע על הלוח ביחד עם התואר מר. תוך שנייה נפל לי האסימון והבנתי שהילדים (שהוכנו ימים מראש לקראת הארוע) מחכים לי ובניהם מחכה בקוצר רוח גם בני שהיה מאוד מופתע לגלות ששם המשפחה המוכר שהתנוסס בבוקר על הלוח קשור אליו באופן ישיר. למרות רצונו העז  של בני להשאר קול מול חברי הכיתה, הוא לא הצליח להסתיר את העובדה שהיה מופתע מחד כשצעדתי בבטחה לתוך הכיתה ששני הספרים נמצאים תחת זרועי וגאה מאידך כשהמורה מציגה אותי בפני כולם. קראתי את הספרים ובמקביל (עד כמה שגברים יכולים לבצע דברים במקביל) לא הפסקתי לחשוב מה היה קורה לולי בנון שאלנטיות החלטתי בבוקרו של אותו יום כן לשלוח את האימייל המתנצל ולא להופיע להתנדבות כמתוכנן. לשמחתי דרך הערצתו של בני אלי למדתי היום שעור נוסף חשוב - מילה היא מילה והבטחות מוכרחים לקיים!

העיקר הכוונה

לפני מספר שבועות הצטרפתי למעודון צילום שנפגש פעמיים בחודש. הפגישה הראשונה בכל חודש מתרחשת באתר שנקבע מראש כמעניין לצילום והפגישה השנייה מתרחשת שבוע לאחר מכן ובה מנתחים את התמונות שחברי הפורום העלו בחכתם - הביקורות הם בונות ולרוב מתקיים דיון ובו מסביר ה"צלם" מדוע התעניין באובייקטים שצילם ולאחר מכן  חברי הקבוצה מספקים אינרפרטציות משלהם ונזרקות לחלל עצות שימושיות. למרות שרציתי מאוד ואף תכננתי את הלוגיסטיקות הנדרשות, לא התאפשר לי להגיע לפגישה האחרונה בגלל בעיה משפחתית. בפגישה האחרונה החליטו חברי הקבוצה שהם מצלמים את הונג קונג בלילה וכיוןן שזה נושא מעניין שדורש הבנה, תכנון ונסיון הצטערתי שלא הגעתי והחלטתי לא לוותר.... סימלצתי לי את אותה סיטואציה (הזמן המקום) כמה ימים למחרת וניסיתי לצלם תמונות ברוח אותו מפגש שפיספסתי. מילת המפתח שמתארת את מה שניסיתי לעשות היא כוונות ... כמו שהזכרתי היו לי כוונות טובות להגיע. צילמתי מספר צילומים והחלטתי שאני מציג כמה מהם לחברי הקבוצה בפגישה השנייה. בפתיח של הצגת התמונות התנצלתי בפני הקבוצה על שבירת מוסכמות פוטנציאלית (היינו הצילומים לא נעשו בארוע המשותף) אבל נוכחתי לדעת שאחרים ביצעו מעשים דומים והבנתי שאני בחברה טובה. המשכתי את הסברי וטענתי שלא ממש מצאתי אובייקטים מעניינים באותו ערב וכשחשבתי על התמונות שאני עומד להציג הבנתי שהמכנה המשותף שלהם הוא הכוונה ופחות התוצאה הסופית. הסברתי שידעתי בדיוק מה אני עומד לעשות , שאהבתי את עמדת הבימוי ואולי יותר מכל את האתגר הצילומי שהכוונות יצרו. סיכמתי שלצערי בגלל מגבלות זמן ואי שיתוף פעולה מצד האובייקטים המצולמים לא הצלחתי להפיק את התוצאה הסופית הרצויה והבטחתי לעצמי שאשוב לאותו מקום כדי להתנסות שוב באותו אתגר. למרות שבד"כ באמנות\יצירה המוצר הסופי חשוב יותר כי אותו רואים ואותו מבקרים אבל לפעמים חשובה לא פחות הכוונה והדרך שבמקרה הזה כללה תכנון קפדני, ניסיון , ניסוי וטעייה ואולי יותר מהכל התמדה בכדי להגיע לאותו לאותה תוצאה סופית שהרעיון התניע. זכיתי לשבחים על מקוריות החשיבה וחברי הקבוצה הביעו התפעלות מהתמונות שהראתי שאחרי הכל ולמרות שלא היו בדיוק מה שרציתי היו יפות כשלעצמם. 

על טעויות ,תהייות וחוכמה

בכל שעור פסנתר אני לומד משהו חדש על עצמי. לא אחת אני מרגיש שבסשנים הללו אני משלם על טיפול אחד ומקבל שניים. בשעור האחרון קראו מספר דברים וכל אחד האיר על פאן אחר באישיותי המורכבת..... בקשה מצדה של המורה להיות יותר אסרטיבי וללחוץ על הקלידים חזק יותר העלתה את הסוגיה שגודל וחוזק לא קובעים אלא טכניקה ... באותו רגע לא יכולתי לעצור את עצמי ,לבשתי חיש את תחפושת ליצן החצר וניסיתי לספר בדיחה אולי כדאי להחלץ מהמצב מביך. כמובן שהיא לא היתה מצחיקה והמשכנו בשעור ... בקשה אחרת שלה להרים את הראש (לטענה כל פעם שאני מנסה להתרכז אני מוריד את הראש ועוצם עיניים) שוב הוציאה את אותה חליפת ההתגוננות ושוב ניסיתי לספר את הבדיחה הנדושה על הבלונדינית שמרכינה את ראשה כדי לרכז את האי קיו הבודד שיש לה ... כמובן שלא התאפקתי ושחררתי בדיחה בלונדינית נוספת על אותה בלונדינית שגילו אצלה שתי אי קיו ולאחר שמדענים חקרו הם פשוט גילו שהיא בהריון. ואחרי שהקודמת לא הצחיקה ניסיתי להחלץ מהקטע המביך ולסיום סיפרתי בדיחה אחרת על בלונדיניות (שרלבנטית לאזורנו - מזרח אסיה) ... למה בלונדינית לא רוצה ילד שלישי? כי היא קראה בעיתון שכל ילד שלישי הוא סיני... כשחשבתי לעומק למה אני עושה את זה..הבנתי שאולי זה קשור לעובדה שאני נורא רוצה להיות פופלרי והומור היא דרך אחת מיני רבים כדי להשיג זאת??? לקראת סוף אותו שעור שאלתי את המורה מדוע נבחרו אקורדים ספיציפיים לסידור מסויים שניגנו והיא ניסתה להסביר את הלוגיקה שלוותה בתאוריה עמוקה יותר שלא הייתה ממש נחושה לי כדי להבין מדוע כך ולא אחרת הרי במקום שבו אני נמצא היום זה לא ממש משנה ... ניסיתי להבין למה שאלתי אותה את השאלה הזו ואחרי כמה דקות הבנתי בעצם שזוהי חליפה נוספת שמנסה לתת פתרונות דומים... פעם זה היה קורה יותר... הייתי שואל שאלות כדי להשמע חכם ולהציב את העונה במצב לא נעים רק כדי להיתפס בחברה כאינטיליגנט (כן אני מודה שלפעמים אפילו לא ממש הקשבתי לתשובה) ... היום אחרי שנכוותי אני מנסה כמובן להמעיט בהרגל מגונה זה אבל זה לא תמיד מצליח ... למה בדיוק אני עושה את את מה שאני עושה ??? שאלה טובה! קטונתי מלענות על שאלות כאלו - נסתרות דרכי האל. על דבר אחד אני שמח - שהחלטתי להתמיד בשעורי הנגינה. אפשר לאמר שאני משתפר. אגב עם אותה המורה למדתי בדרך הקשה שאין קיצורי דרך ושחייבים לעבוד קשה ויותר מכל להתמיד. ואגב התמדה, בשבועות הקרובים אני עומד לסגור מעגל ולסיים את ספר השלב הראשון בלימודי פסנתר למבוגרים שרכשתי לפני שש שנים ולאמר את האמת - לא האמנתי לעולם שאסיים אותו :)

לגו - ילדותי השנייה! ויש לי הרבה מה ללמוד...

לצערי שהיית ילד לא נתברכתי במשחקים רבים ובמישור הלגו, זכרונותי היחידים מאותה תקופה כוללי קופסת לגו קטנה שבמקור הרכיבה בית עם כמה רעפים אדומים ושני עצים ירוקים שמזכירים ברוש (אגב, אם זכרוני אינו מטעה אותי, לא משנה כמה פעמים ניסיתי להרכיב את החלקים כך שייצגו דמוצ דמיונית בתצורה אחרת, תמיד חזרתי לתצורת הבית המקוריצ כי לא היו מספיק חלקים) ואה כן ... גם זכור לי במעורפל שאחרי ניתוח להוצאת פוליפים בגיל שלוש, קיבלתי מאיזה בן משפחה רחוק ספינת לגו בצבע לבן עם סיפון כחול ומשום מה היא נעלמה לאחר שהגענו הביתה - אולי הזיתי בהשפעת החומר המרדים שקיבלתי את המתנה (כי לא היה לגו כזה מלכתחילה) ואולי היה לגו אבל הורי החליטו להצניעו כיוון שלא היה להם ממש חשק לשבת איתי על הריצפה ולהרכיב אותו ...עכשיו כשעברו יותר משליש מחיי, זה ממש לא משנה מה היתה הסיבה המקורית לחסכים הצבעוניים שלי, היום יש לי הרבה יותר לגואים ואני חווה סוג של ילדות שנייה. האמת היא שהלגו לא שייך לי אלא לבני ומדי פעם כשאנחנו משחקים אני חוטא קצת (למרות שאין בכך כל רע) כי אני לא מספר לו שאני נוטל על עצמי באותה עת מספר תפקידים - האחד, האב המחנך שמבלה שעות איכות עם בנו ובא בעת אותו ילד שמחפש תשומת לב ונהנה לשוב למחוזות ילדותו תוך כדי הרכבה של אוניות, מכוניות ושאר יצורים דמיוניים. אחד הדברים שעדיין לא השכלתי להפנים (אולי בגלל החינוך שקיבלתי אבל אני משתדל להשתנות) הוא שלגו (מרגע שבנית את המודל) איננו נועד לתצוגה בלבד. אחד השעשועים הגדולים ביותר של ילד הוא הפירוק וההרכבה מחדש ומה לעשות זה לא תמיד יוצא כמו בחוברת כשמרכיבים בפעם השנייה - בפעם הזאת המתודה הפרוצדורלית חשובה פחות והרבה יותר חשוב לאפשר לילד להפליג על כנפי הדמיון למחוזות רחוקים ולהיות משוחרר ממעצורים כדי לאפשר חשיבה מחוץ לקופסא. היום אני יודע שכיף להפסיק הכל (גם אם אתה באמצע תרגיל חשוב שאתה צריך להגיש - אתה לומד שהזמן חולף ביעף ורגעי הנחת האלה לא יחזרו לעולם) ופשוט לשבת על הריצפה עם ערמת לגו שנשפכה על הריצפה משקיות בית החרושת וללמד את הבן שלך איך בונים בעזרת אותם פיסות צבעניות והוראות מפורטת (לפחות בפעם הראשונה כי יש דברים שצריך לעשות באופן מסודר למרות שבאופיי אני לומד דרך הידים והרגלים - תוך התנסות ולרוב בדרך הקשה) מכונית מירוץ.

כספומט בשרות מהיר - אמת בפרסום?

הכספומט הוא נושא שסטנדאפיסטים רבים כבר צחקו עליו. רבות דובר על המכשיר המופלא ששינה את חיינו אך משום מה, כל פעם כשאני נזקק לשרותיו של אותו חור בקיר, אני מרגיש כאילו נחתתי לתוך פרק חי בסידרה סיינפלד. זאת הפעם השלישית השבוע שאני נאלץ לפקוד את אותה חיה לא ידידותית והצליחו להצטבר אצלי טענות כלפיה וכלפי האנשים שעומדים אצלה בתור והייתי רוצה לחלוק אותם עימכם. תחילה, בטח שמתם לב שהמכונה נותנת את אותו היחס לכל הלקוחות - אין שום מגע אנושי! הדבר גורם לי להזכר בערגה באותם ימים ענוגים בהם כן קיבלתי יחס חם יותר (אפשר להתווכח על טיבו) עת עמדתי בתור (בד"כ מעוצבן) וחיכיתי בסבלנות (או שלא) לקופאית חיננית ששאלה לשלומי, גבתה ממני שרבוט והושיטה לי את שטרות הנייר תוך כדי חיוך. אבל זה ניחא, לפחות כל האנשים מקבלים את אותו היחס. אם יש משהו שאני ממש כועס עליו זהו המראה שבו אנשים עומדים חסרי אונים מול הכספומט וכשהוא שואל אותם שאלות מנחות (ולא מסובכות מדי בד"כ) לגבי הפעולות אותם הם רוצים לבצע פרצופם מקבל עווית ופניהם נהיים פני עגל תם שלא ממש מבין מה רוצים ממנו.  פעולתם של הנ"ל לא יכולה כמובן להתארך יתר על המידה משום שיש לחץ חברתי מצדם של אלו העומדים בתור מאחורי אותו לקוח ומדי פעם, תוך כדי וידוי שהקורבן שם לב, נושפים אוויר ולוחשים בקול אוףףףףףףףףף. הגרועים ביותר (ובכזה נתקלתי היום) הם אלו שבאו לבצע פעולה עבור משהו אחר, הם עומדים מול המכשיר ומקבלים הנחיה טלפונית ולמשקיף התמים זה ניראה כמו ססשן אצל פסיכולוג .הפסיכולוג שואל שאלות מנחות ואז המטופל בוהה באוויר, לוקח נשימה עמוקה ומנסה להשיב ... לרוב הפעולה (נניח תשלום חשבון מים) לא מצליחה בפעם הראשונה (בד"כ בגלל הקשת קוד לא נכון - מספרי החשבונות של הספקים והלקוח הם ארוכים מהרגיל ב HK) מה שעוד יותר מעלה את חמתם של העומדים בתור שבשלב הזה כבר לא מתאפקים ונאלצים בחוסר אונים לבצע פעולה חודרנית שכוללת עמידה על קצות האצבעות והצצה חטופה אך ממוקדת בנעשה בחלון הירוק של המכשיר הלא ידידותי. עכשיו הם אפילו מרגישים שותפים וכמהים לעזור לאותו קורבן, הם מבינים שהפעולה אכן לא התבצעה כמו שצריך (כי אז מופיעה הודעה אזהרה אדומה לטמבל התורן) ושהקורבן לצערו וצערם צריך לחזור על כל התהליך מחדש. בכל אותה העת בה הציץ עבדכם הנאמן בחלון הירוק לא יכולתי שלא להסיר את עייני משלט קטן המוצב מעל המכונות שמודיע חגיגית קבל עם ועדה שהבנק מספק במרכז הקטן הזה שרותי בנק מהירים - האומנם? ובכן, למען רווחתם של העומדים עמך בתור, עצתי למשתמש המצוי מסתכמת בבקשות הבאות: אל תעשה אהבה עם המכונה, אל תחלוק עימה את כאבך, השתדל להיוועץ במכשיר רק שאתה זקוק למזומנים ומעל הכל עשה טובה לעצמך ולאחרים ושלם את חשבונותיך בסניף הבנק (או הדואר) ולא דרך הכספומט. הבונוס בגישה השנייה הוא שאולי בסופו של התהליך תחייך אליך (עד כמה שאפשר לבקש מהונקונגית לחייך) פקידה חיננית לובשת מדים. בהצלחה!

לו רק היית קצת פחות המורה שלי ...

השבוע פגשתי את המחנכת שלי מכיתה ה'.

הפורום: הלובי של הבניין בו אני גר 

הזמן: שעת בוקר 

הסיבה:המתנה לאוטובוס שהסיע את בתי ונכדתה לגן 

סיכום הפגישה: לא מתוכננת, סתמית ואנפורמטיבית 

מה היית אומר למורה שלימדה אותך בבית הספר היסודי לו היית פוגש אותה אחרי רבע מאה? כניראה שלא הרבה. מנסיוני האישי והטרי, אני יכול להגיד שרוב הסיכוים שתחליפו מידע בנושאים כמו ילדים (שלך ונכדים שלה מילדיה), תחומי עיסוק (שלך ושלה כפנסיונרית) ולקינוח בטח תתעניין אתה האם בית הספר עדיין קיים ומה קורה עם אותו רחוב שבו גדלת .... בתוך תוכי קיוויתי שתתעניין בי יותר, הרבה מעבר לאינפורמציה שטחית כי אחרי הכל בילינו  (אני , היא ועוד 39 תלמידים) כשלוש שנים (שהם כ 3000 שעות מחנך-תלמיד) ביחד. נכון שיש לה סיבות מקלות, זה קרה לפני יותר מ 25 שנה, היא חינכה הרבה דורות מאז ובנוסף לא ממש התבלטתי בכשרון מיוחד שישאיר בה את חותמי אבל בכל זאת קיוויתי ... לצערה אני מוכרח להודות שהיא לא השאירה בי שום חותם ולא ממש הרגשתי צורך להודות לה על תרומתה בהתפתחותי. לצערי לא היה לי אף מורה שאני יכול לציין לשבח, לא היה לי אף מורה שבזכותו הגעתי לאן שהגעתי, לא היה לי אף מורה שתרם לעיצוב דמותי ושיצר בי את הצורך להתקשר אליו מדי פעם ולהודות לו על ההרשאה וזה קצת עצוב ... כשאני מהרהר בזה היום, אני חושב שזו תעודת עניות לאותם מורים שלא צלחו למצוא את יחודו של האינדיבידואל ולחנך אותו בצורה כזו שהפוטנציאל היחודי הטמון יפותח וינווט לכיוונים מתאימים. אם זה היה קורה, אם היה מוטבע בנו חותם, יש סיכוי רב שאני שכן היינו זוכרים את מחנכנו בצורה שונה ואולי אף שומרים איתם על קשר ומצליחים לפתח איתם שיחה עמוקה יותר מזו שהיתה לי איתה. אני מרגיש שאני כן מייצג את הרובד הבינוני + של הכיתה שלא זכה לאותו טיפוח (השראה של המורה) ושכנראה מרגישים כמוני היום אבל  יתכן שזה רק מירמור אישי שלי שהרי בן תלמידי כיתתה בטח ישנם כאלו שיודו אחרת ויתכן שדווקא אותם היא תזכור בצורה שונה והם מצידם יזכרו בה בערגה. מעניין לעניין באותו עניין , הסיבה שנזכרתי היום במורתי היתה אסיפת הילדים (מפקד) שנכחתי בה - הדבר התרחש בבוקרו של יום שישי בבית הספר של בני. בן שאר הדברים שנאמרו שם, שמענו דרמטיזציה (המחזה) של ילדים משכבת הביניים ושבה הם הסבירו על פרויקט ה"שורשים" שבו הם היו עסוקים בשבועות האחרונים. הם דיברו בשבחם של הדורות הקודמים וכל ילד הציג את התאלנטים (כשרונות) שלו וממי הוא ירש אותם. באותו רגע שאלתי את עצמי מה ילדי יגידו עלי ועל זוגתי ועל משפחותינו לדורותם כשהם יציגו יום אחד את אותם שורשים. משם זרמו מחשבותי אל הנסיון להגדיר מה תפקידנו בתור הורים ... זהו דיון פילוסופי ארוך שאולי יום אחד אצליח להעלות אותו כאן על הכתב ... כדי קצר סיפור ארוך, אחת מהמסקנות שחשבתי עליהם היתה ההשראה שאנו בתור הורים צריכים לספק לילדנו וכדי להיות יותר ספיציפי, מצאתי חוט מקשר בן אותה השראה לבן אותה פגישה סתמית עם מורתי לשעבר. היום אני מאמין, שבן שאר תפקידנו בתור הורים אנחנו צריכים לעזור לילדנו לגלות את הייחודיות (הכשרון) הטמונה בהם ולעודד אותם עד כמה שאפשר להתנסות ולהתפתח בכיוןן הזה. כצעדתי הביתה בבוקרו של יום קריר עדיין הרהרתי בנושא השיחה הטעון והעמוק שהומחז ע"י ילדי בית הספר וניסיתי לברר ביני לבן עצמי, מה אני וזוגתי משאירים מאחורינו כמורשת? מה היה אומר בני אילו היה מתבקש לספר לילדי כיתתו על הכשרונות שלו ... האם הוא היה מזכיר את האהבה לספרים שירש מזוגתי? האם את האהבה לאוכל ולבישול שירש ממני? האם את האהבה וההערכה לשעות איכות משפחתיות שישרש מאשתי? האם את אהבה למוזיקה וליצירה באופן כללי שירש ממני? האם את היכולת לאזן  בן חשיבה אנליטית לחשיבה אינטואיטיביות בבואו לבצע החלטות שירש ממני ומזוגתי? האם את הזיכרון החזותי/שמעתי שירש ממני ומזוגתי? ... אני מקווה שיום יבוא והא יוכל להתגאות בחלק מהארסנל הגנטי של הדורות הקודמים. לסיום, כדי לפתור את הקונפליקט הפנימי שלי באשר לתפקידו של המורה בנוגע לאספקת השראה, הייתי רוצה ללמד את עצמי (ואת ילדי) את הפתגם הבא: "קבל בשלווה את הדברים שאתה לא יכול לשנות, היה אמיץ לשנות דברים שאתה יכול ושתהייה לך את הבינה להבחין בן השניים" (מתוך תפילה שכתב ריינהולד נייבר - בתרגום חופשי מאנגלית לעברית ע"י עבדכם הנאמן) .

.

שורה ראשונה לאור הנר

בערבו של יום החליטה בתי הקטנה שעיטור הכורסא בסלון בעט שחור יהיה מעשה אומנותי נבון. המודל המשודרג של כורסאת המיקרופייבר שלנו כבר ספג הרבה יותר מעט שחור בעברו וידענו שאפשר בשפשוף אינטנסיבי להסיר את היצירה. אבל בכל זאת בעיקר בשל הקטע החינוכי (אבל גם בגלל הרצון לשחרר קיטור), גערנו קצת בבתי, הסברנו לה למה לא עושים את מה שעשתה ודאגנו לבשר לה שבעתיד רצוי שתשתמש בנייר כדי להביע את חוש היצירה שבה. אגב רהיטי בית לפני כמה ימים נוספו כתמי שמן ורסק עגבניות לכסאות בפינת האוכל - פרי יצירה אחר של הילדים שבאו למסיבת יום ההולדת של בני , כיוון שלא הספקנו והשכלנו מבעוד מועד לכסות את הכסאות, לא יצרנו מהומה גדולה מדי ושכחנו את העניין. נחזור לעצם העניין שהתכנסו לשמו היום, כשניקיתי את הכורסא נזכרתי באבי עליו השלום שלא הרבה באספקת תובנות אך מדי פעם היה משתמש בצמד פתגמים שלא ממש קשורים אחד לשני. האחד נאמר כשלא נהגתי כשורה בייחוד במצבים של חוסר הערכה כלפי דברים שנקנו בעמל כפיים רב והשני נאמר בד"כ כשהיה מתגאה בקנייה טובה שביצע בעצמו או שבצעו אחרים. הפתגמים אגב נאמרו בשפת אימו (שמוצאה ממזרח אירופה) ואני מוכרח להודות שהם נשמעים טוב יותר במקור - עבדכם הנאמן ניסה כמיטב יכולתו לתרגמם לעברית את התובנות והנה התוצאה. הראשון היה "אתה משלם יותר כסף אבל מתיישב בשורה הראשונה" והשני היה "כשתתחמם לאור הנר שאתה קנית בכספך שלך, תדע להעריך את הדברים שיש לך". המטרה היחידה של הפסקה הזו היא לנסות להנציח את זכרו ולהעביר  חלק ממורשתו לדורות הבאים. כשכתבתי את הפסקה אפילו הצלחתי לקשר את הפתגמים כלומר הבנתי שההשקעה בבד המיקרופייבר הצדיקה את עצמה כדברי הפתגם הראשון ואכן כדברי הפתגם השני כשראיתי את יצירת המופת על גבי הכורסא לא יכולתי שלא להרגיש צביטה בלב למראה הטוש השחור ואני באמת מאמין שלמדתי להעריך יותר את מה שקניתי במיטב כספי. 

על גאווה ודעה קדומה

אנחנו בני אנוש ורובנו הגדול סובל מבעיה הנקראת דעה קדומה ( אם רצית הוכחה שכך הוא הדבר, הינה לכם הוכחה חותכת שבטענה שזה עתה הצגתי, ניתן לראות שגם אני סובל מאותה הבעיה - ואנני מכחיש זאת). ישנם בינינו בעלי דעות קדומות שמצליחים באצילות להצניע את דעותיהם, ישנם אחרים שמודעים לבעיה ,מתנסחים בצורה מסוימת ובמקביל מבקרים את מה שאמרו ע"י תוספת פוליטית קורקטיתץ הסוג האחרון הוא הגרוע מכולם , אצל שני אנוש אלו, הדברים יוצאים באופן טבעי וללא הכרה - אותם אנשים, וטב שישתקו כי פיהם פולט שטויות בקצב רצחני מבלי שמוחם מספיק לעבד את הנתונים (אלו גם אנשים שלא מתננצחים בדך כלל על מה שנאמר). ביומיים האחרונים יצא לי להתקל בכמה מצבים שבהם נזרקו לעברי דעות קדומות והייתי רוצה לחלוק כמה מהם אתכם.

מקרה ראשון - בימים אלו אני מתכנן לבני יום הולדת ואני עומד לאפות עבורו עוגה. העוגה תהייה מאוד מיוחדת - בצורה של מגרש כדורגל עם שלל קישוטים ובן היתר ירבצו על משטח ונילה בצבע ירוק שחקנים מיניאטוריים, שערים מיניאטוריים וכדור שחור לבן אחד. תרתי את העיר בחיפושי אחר אותו ציפוי ונילה בצבע ירוק והגעתי לבניין בן שש קומות, ראיתי את שמה של חנות העוגות מתנוסס על שלט בכניסה ונזכרתי שהיא בקומה השישית. בעודי צועד לעבר המעלית, גברת צעירה קרבה אלי והושיטה לי עלון פרסומת. בעדינות סרבתי, המשכתי בשלי ואחרי שהיא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש היא צעקה בהחלטיות שאני סר לקומה חמש - "כן כן אני יודעת, אתה הולך לקומה חמש ... " קבעה בפסקנות. לא אמרתי דבר אך לא התאפקתי ומשנכנסתי למעלית, לחצתי על קומה 5 וקומה 6 וכשהדלת של קומה חמש נפתחה גיליתי שהגברת מלמטה קבעה שפני מועדות אל מכון עיסוי תאילנדי (כאן המקום לציין שעסקי המאס'ג פורחים בהונג קונג ואין פה הכוונה לשרותי מין כפי שמקובל לקרוא לעסקים דומים במקומות אחרים בעולם לרבות ישראל). גיכחתי לעצמי והמשכתי לקומה הבאה. בחנות העוגות רכשתי את המוצרים שרציתי אבל לא לפני שגברת צעירה אחרת נחלצה מיד לעזרתי (סקר קטן שעשיתי גילה שאני הגבר היחידי בחנות) כי חשבה שהלכתי לי לאיבוד בן מדפי השוקולד ותבניות העוגה בצורת ארנב. ובכן כפי שהבטחתי: דעה קדומה מספר אחת: גברים צעירים לא מבלים בחנויות לממכר עוגות אלא אם כן האישה שלהם שלחה אותם לשם לאסוף עוגה שהוזמנה מראש ושלא היה להם (לגבר) יד ורגל בקביעת הרכבה התזונתי של העוגה שלא לדבר על המראה. אה כן, עוד דבר, גבר צעיר הוא בעל צרכים ואם הוא נכנס לבניין בן שש קומות שבקומה החמישית יש מכון עיסוי ובשישית יש חנות לממכר עוגות, הוא יעדיף את הקומה החמישית.

מקרה שני - אנחנו מנויים על שבועון אמריקאי שמגיע אלינו להונג קונג. בשבועות האחרונים משום מה העיתון לא פקד את תיבת הדואר שלנו והחלטתי להתקשר למחלקת המנויים כדי להבין מדוע בושש העיתון מלהגיע. דיברתי עם טלפן חביב שניסה בכל דרך אפשרית (שמי הפרטי, שם המשפחה , כתובתנו הקודמת, מספר הטלפון שלנו וכו') לחפש אותי במאגר הנתונים ולאחר שכמעט נואש, הצעתי (כמה מקורי מצידי) שיחפש לפי שם מדינה. כשאמרתי לו הונג קונג הוא השתתק לכמה שניות ואז שאל אותי בשיא הרצינות - "לאיזה מדינה שייכת הונג קונג בימים אלו? שפת המקור והמבטא המקומי של אותו בחור מוסיפים כמובן לקרנה של הבדיחה אולם לא יכולתי למצוא דרך מקורית לשתף אתכם בחוויה האודיולוגית שעברתי מלבד לתרגם סימולטנית לעברית את מה שהטלפן החביב שאל. סוף טוב הכל טוב, אחרי שסיפקתי לו גם את כרטיס האשראי שלי, נמצאה רשומתי על גבי מסד הנתונים והעיתון (שעדיין לא ברור מדוע לא הגיע) כפי שהובטח לי ישלח לביתנו. לעניינינו -  דעה קדומה מספר שתיים (של אמריקאים בעיקר אבל לא רק): אסיה היא יבשת אחת גדולה שאין בה שום מדינה אחרת מלבד סין ויפן ולכן כל מדינה אחרת באזור הזה בגלובוס שייכת אוטומטית לאחת משתי האפשרויות.  

מקרה שלישי - התנדבתי הבוקר בבית הספר של בני. המטרה נעלה - קישוט קופסאות שימולאו אחר כבוד בצעצועים שהילדים הביאו מהבית ושמאוחר יותר השבוע, ישלחו כמתנות חג מולד לילדים קשיי יום בהונג קונג שאין ידם מסגת לרכוש תשורות בגלל מצבם הכלכלי. כשאנחנו (אני ועוד שתי אמהות) מחכים לבואם של הקופסאות והקישוטים, התפתח דיון מעניין בכיתה בן התלמידים בני השש למורתם ונושא השיחה היה 'מי הבוס'. הטריגר לשיחה היה העובדה שהמורה ביקשה ציינה שהאבות (חסרי המשאבים) של אותם ילדים אכן הולכים לעבודה ומתפרנסים בכבוד אך אין הם יכולים להרשות לעצמם מותרות כמו צעצועים שכן שכרם נמוך יחסית. ילד אחד ציין בהתלהבות שאצלו יש היראכיה בבית: הוא אמר ואני מצטט: "האבא הוא הבוס של אמא, האמא היא הבוס שלו, הוא הבוס של אחיו הקטן ולאחיו לצערו (נאמר בגיחוך קל) אין במי לרדות (כלומר הוא הבוס של אף אחד כדבריו) בגלל גילו הצעיר והעובדה הפשוטה שאין לו עוד אחים/אחיות". ילדה אחרת גילתה לכולם שאצלם בבית האמא היא הבוס - אותה האם שהיתה בן המתנדבות הסמיקה קצת וחיוך נסוב על פניה. ילד אחר הצביע לכיווני ואמר שאני בן ואחרי כמה שניות הוא הוסיף בבטחה ... אז אתה הבוס בבית - נכון? ילדים באופן כללי ובייחוד בגיל שש הם בעלי אבחנה חדה ביותר והם משתפי את העולם בכל דבר מבלי לפלטר ולוותר לאף פרט. ובכן, דעה קדומה מספר שלוש: אם אתה בן, מובטח לך להיות הבוס לפחות בראייה הבריאה והמתפותחת של ילד בן שש.

 למדתי משהו על דעות קדומות ואני מקווה ליישם את מה שלמדתי אבל בינתיים, רציתי להבהיר כמה דברים ולשבור כמה מהמיתוסים הנ"ל: אצלנו בבית , אני לא הבוס, אשתי לא אוהבת את המטבח במיוחד - אני הוא זה שמבשל (אגב נהנה מזה מאוד - אפילו פעם חשבתי להפוך את התחביב למקצוע) ואני שמח שהמורה לגאוגרפיה מכיתה ה' התעקשה להציג לנו מפות של העולם כי בזכותה אני יודע למי שייכת הונג קונג. אני רק מקווה שבפעם הבאה שתתקלו בי לא תסיקו  ששרתתי בגולני בגלל שאני גוזם את שערות ראשי מארינס-סטייל :-)

עץ או פלי

בשבוע האחרון הייתי טרוד בשאלה האם כדאי או לא כדאי לרכוש רכב.  מאז שאנחנו דרים בהונג קונג, לא הרגשנו צורך ברכב שכן אמצעי התחבורה באי מגוונים ויחסית זולים. מכונית במקום שבו אנו גרים, נחשבת בעיני רבים למועקה כבדה. הסיבות לכך הם מרובות. עלות התחזוקה מול ההנאה מהשימוש ברכב הופכת אותו ללא כדאית (רבים נוהגים ברכב בסופי שבוע בלבד ונהנים מעצם הידיעה שרכבם חונה בחנייה ושהוא זמין בכל עת שיחפצו למרות שהם בד"כ מעדיפים תחבורה ציבורית על פניו) ובנוסף, ריבוי כלי הרכב על הכביש ,נהיגתם המופרעת של המקומיים (שמהווה לרוב סכנה ממשית לכל פרט אפילו אם הוא לא בעל רכב) , הרחובות הצרים, הצפיפות ומצוקת החניות הופכות את כלי הרכב ברוב הפעמים למטרד ולאחריות מיותרת. למרות הנ"ל מצאתי את עצמי השבוע במצב שבו כמעט קניתי רכב משכן שעומד לחזור חזרה לארצו בתום השליחות שלו. הרכב ישן, יחסית זול, הוצאות התפעול הם סבירות וחשבתי שיהיה נחמד לדעת שקיימת עבורנו אופציית מרובת גלגלים בחנייה. למה אני טורח להעלות את הדבר על הכתב? אני עושה זאת משום שיש לי בעייה לא פשוטה כשמדובר בקבלת החלטות. לרוב אני דוחה החלטה לסוף ולא אחת מנסה להטיל את קבלת ההחלטה על אחרים (הייתי כל כך פטאתי שאפילו שאלתי את ילדיי האם הם ירצו שיהיה לנו רכב כמו בעבר כשידעתי מראש שתשובתם תהייה כמובן כן אבל ציפיתי בעצם להסיר את אחריות קבלת ההחלטה ממני ולהטילה על משהו אחר ...).  אל תבינו לא נכון - אנני מקל ראש כשמדובר בקבלת החלטות , אני לא מנסה שלא להתמודד עם הצורך לחשוב ההיפך הוא הנכון לפעמין אני חושב יותר מדי. כהוכחה לרצינותי, ערכתי טבלאות בעד ונגד והבאתי טיעונים מלומדים לכאן ולכאן אבל ... לאדם שקול ושחור\לבן שכמוני, הבעיה מתחילה כשמסתכמים הטיעונים בכל צד לאותו מספר כלומר כשיש חוסר הכרעה. במקרים של חוסר הכרעה ניכנס האלמנט של הרגש שגורם לתחושת בלבול ויכול אפילו לעוות את ההחלטה. ברגעים ההם, אני סר לגורמים חיצוניים להתייעצות ובתוך תוכי אני מקווה שהם יתנו לי מזור כלומר שיקחו עבורי את ההחלטה. זוגתי היקרה היא הגורם הראשון שאליו אני בדרך כלל פונה במקרים כאלו אבל השבוע חלה אצלי תפנית קלה, במקום להתקשר אליה מיד בסיום מילוי הטבלאות (בעד ונגד) הכרחתי את עצמי להגיע אליה בסוף השבוע עם הנתונים ועם ההכרעה ... הדבר לא הדיר שינה מעייני אבל אשקר אם אומר לכם שהדבר לא הטריד אותי וכמו שהזכרתי אני נוטה כמו רבים לדחות דברים לרגע האחרון ואתמול בלילה - יום לפני שהייתי צריך לתת תשובה סופית לבעל הרכב פרשתי את טיעוניי למול אוזנייה השומעות של אישתי וסיכמתי שאין לי הכרעה כי נקלעתי למבוי סתום. "במקרים כאלו", שאלתי את אישתי (שמקבלת מספר רב של החלטות ביום מתוקף עיסוקה), "איך את היית מקבלת החלטה?" - תשובתה המלומדת הייתה - תטיל מטבע ותיראה איך אתה מרגיש עם המקריות שקבעה את החלטתך. היא הוסיפה והסבירה שאם המטבע נפל במקריות על צד מסוים יטה את ההכרעה לכיוון אי קניית הרכב ותרגיש רע עם הדבר סימן שהיית צריך לקבל החלטה כן לקנות ומאידך אם המטבע יכריע לטובת אי קניית הרכב ותרגיש טוב עם עצמך סימן שזו ההחלטה שהיית צריך לקבל מלכתחילה. פשוט וגאוני! (תודה אישתי). באותו רגע לא הייתי צריך את המטבע והכרעתי את ההחלטה לטובת אי קניית הרכב - אותה החלטה שתחושת הבטן שלי רמזה עליה כבר בתחילת השבוע. אז בפעם הבאה כשאתם נאלצים לקבל החלטה שהטיעונים בעד ונגד שווים, אני ממליץ בחום לשחק בעץ או פלי עם טוויסט פסיכולוגי - בהצלחה!!!

משהו לחמם את הלב

החורף התחיל בהונג קונג (הלכה למעשה זהו סתיו מאוחר), רוח קרירה מנשבת בפתחו ובערבו של כל יום ואפילו הספקתי להצטנן. חיפשתי דרך להתחמם קצת ולא חשבתי שאמצע אותה בן כותלי בית הספר של בני אבל אתמול, הוזמנתי ליום הורים והמורות שלו אמרו לי פה אחד שבני הוא מוכשר , מצליח בלימודי , אהוד על חבריו לספסל הלימודים ואחת המורות אף הגדילה ואמרה שבני (ואני מצטט) "הוא מתנה לכל הורה". ידעתי לפני הפגישה שבני הוא אדם מיוחד, ידעתי שיש לו יכולות קוגניטיביות מתקדמות לגילו, ידעתי שחבריו אוהבים אותו בשל מספר תכונות ובעיקר בשל היכולת שלו להצחיק אותם בצורה מתוחכמת אבל, טרם נאמר לי שבני הוא מתנה... לא נותר לי אלא להסכים עם הסיכום של אותה מורה ואכן אתמול, ליבי התמלא חום ולמרות הרוח הקרירה לא הרגשתי צינה.

אינסטינקטים - חלק ב

דיברתי בפוסט הקודם על הרצון העז שלי לפעול לפי אינסטינקטים אבל לא ציינתי דבר חשוב - אינסטינקט שמקורו בפחד מוביל בד"כ להחלטות שגויות וזהו אינסטינקט שצריך להמנע ממנו. לצערי, לפעמים אני פועל מתוך אינסטינקט שמקורו בפחד (ניתוח המניע מגיע כמובן בדיעבד ...) ואז אני מצר על ההחלטה ומוצא את עצמי אומר לעצמי כמה מטופשת היתה הדרך בה בחרתי להתמודד עם הדברים. הנה סיפור קצר שאולי יכול להמחיש את העניין. בשל יום הורים, לבני היה יום חופשי מבית הספר וכבר אתמול אירגנתי עבורו play date עם חבר מכיתה מקבילה בביתו של החבר. אמא של חבר אחר שלחה לי הודעה לאחר מכן ושאלה אם בני ירצה לשחק עם הבן שלה. השבתי לה שכבר יש לנו תוכניות לבוקר אבל בצהריים בנה יכול להגיע אלינו לשחק. היא חזרה אלי ואמרה לי שהיא לא תוכל להסיע את בנה בצהריים אלינו ושאלה אם יהיה איכפת לי להביא את בני אליהם במקום. לקח לי כמה דקות לשלוח לה הודעת טקטס חזרה שאמרה שתוכנה היה" מצטער, אני עסוק, לא אוכל להביא את בני אליכם אבל אוכל לבדוק אם חברו השני מוכן להגיע בבוקר אלינו ואז תוכלי לשלוח גם את בנך אלינו בבוקר" ... הבטחתי גם שאצור בבוקר קשר ואיידע אותה אם הדבר שהצעתי יתאפשר. כמובן שידעתי באותו הרגע כי לא יתחדש שום דבר בבוקר (רציתי רק לדחות את הקץ ...) וגם ידעתי מיד שהמניע שפעלתי ממנו הוא אינסטינקט הפחד כיוון שהם גרים בבניין רב קומות בקומה ה - 19ולרוב, דלת המרפסת שלהם פתוחה ופשוט חרדתי לשלומו של בני שכן בנם ידוע במעשיו קונדסיו. הלכתי לישון מאוחר בלי להרהר על החלטתי ובבוקר שלחתי לה הודעת טקטס שהסידור שייחלתי לו (כלומר שבני יבלה עם שני חבריו בביתינו כדי שאוכל לביות קרוב אליהם להשגיח ולחוס) לא יתאפשר אבל כן שיניתי את דעתי ואמרתי לה שאשמח להביא את בני אליהם בשעות הצהריים המוקדמות וזאת אחרי שהבנתי שאני עשוי למנוע מבני להנות במפגש חברתי בגלל הפחדים שלי. אימו של החבר השני חזרה אלי שמחה והשיבה לי שבנה יחכה בכליון עיניים לפגישה(אגב - טעות כשלעצמה, מעולם לא אמרתי לה בצורה גלוייה שלפעמים אני מעדיף לא לשלוח את בני אליהם בגלל אותו פחד שהזכרתי . לפני הצהריים שמתי את פעמי לכיוון ביתו של החבר הראשון שהזכרתי כדי לאסוף את בני ולנסוע לחבר השני. חברו הראשון עבר זה לא מכבר לדירה חדשה שלא ידעתי היכן היא נמצאת וכשאימו נתנה לי את הכתובת והזכירה את קומה 29 לא ייחסתי לזה חשיבות. נכנסתי לדירה והתרשמתי מעיצובה והאם הגאה עשתה לי סיור מודרך בדירה וגולת הכותרת של אותו סיור היתה כמובן המרפסת שמשקיפה את הים.... להזכירכם, לא רציתי לשלוח את בני לחבר השני בגלל מרפסת דומה והנה כעת, אני עומד על מרפסת יותר גבוהה ויותר מפחידה - ההבדל לא ידעתי על קיומה של זו עד היום. באותו הרגע שמחתי שהחלטתי לשנות את דעתי על הביקור אצל החבר השני. הודינו לחבר הראשון, נפרדנו ממנו וממשפחתו וסרנו לביתו של החבר השני. כשנכנסתי אליו הביתה גליתי שהמרפסת שהייתה בד"כ פתוחה וחשופה מוגנת עכשיו עם סוגר שימנע מילדים (ביחוד התינוק הצעיר במשפחה שלהם) לצאת מחוץ למרפסת. עזבתי את הבית שחיוך דבילי נסוך על פני ולאורך הנסיעה הביתה באוטובוס הרהרתי במה שקרה ולצלילי "Go West" של להקת אנשי הכפר ו "I will survive" של גלוריה גיינור (מה לעשות אני די אולדי שזה מגיע להעדפות מוסקליות) החלטתי שבעתיד אני אמנע מלתת לתחושות של חוסר וודאות לשתק אותי, לזרוע את אלמנט הפחד ולכוון אותי לקחת החלטות אינטואיטיביות כושלות. בעודי שומע את השירים חשבתי על ספר התמונות שאני כה רוצה לפרסם , חשבתי על ספר המתכונים המשפחתי שאני כה רוצה לכתוב וגם על היצירתיות שבי שאני כה רוצה לשחרר...ברגעים ההם היה לי פשוט רצון עז ללכת לחנות צורכי הציור הסמוכה למקום מגורי ,לקנות צבעים וקנבס ולצייר ציור שיאפיין את סערת רגשותי ... המשך יבוא.

אינסטינקטים

היום כעסתי על עצמי שוב כי לא פעלתי לפי תחושת הלב שהיתה לי אתמול. הייתי רוצה ללמוד לבטוח יותר באינסטינקטים שלי ולהיות בעל האומץ לפעול לפיהם ואסביר בשורות הבאות ... (למי שכבר שם לב, אני משתמש במילה הזו לרוב, יש בי הצורך לשתף ומשום שבעורקי זורם גן ההוראה, אני מרגיש תמיד שאני גם חייב להסביר ) ובכן לאחר שבועות של המתנה, כסיסת ציפורניים והבטחה שאני לא אפעל אמוציונלית כמו רוב העדר, לקחתי בשבוע שעבר החלטה עיסקית\פיננסית שהסתברה כלא נכונה. אתמול, ניסיתי לתקן את ההחלטה הקודמת ע"י זה שכמעט העזתי לקחת החלטה עיסקית\פיננסית אחרת וברגע האחרון לפני הלחיצה על כפתור ה SEND נסוגתי לאחור (מעצור שאולי נובע מהפחד לקחת החלטה- שיש בה אלמנט של סיכון - ולתת עליה את הדין אם היא היתה שגויה כיוון שאין מישהו אחר להאשים מלבדך) . בהקשר של החלטות פיננסיות, הדבר האחרון שאני יכול להעיד על עצמי הוא שניחנתי בכוחות על טבעיים. אנני נביא, וכדור הבדולח היחיד שיש לנו בבית כבר מזמן איננו פועל (הוא מונח אחר כבוד על המזנון בסלון כנהוג אצל עדות אשכנז) אך, חושי מחודדים, אני מעודכן במה שקורה סביבי, אני מסוגל לחבר אחת (אני מחשיב את עצמי כאדם אינטיליגנט) ועוד אחת וגם להוסיף על גבי המידע את אותם תחושות אינטואיטיביות שאומרת לי (אך לא תמיד גורמות לי) לפעול בכיוונים מסוימים. למי שנולד בחודש יוני מוכרת בעית מצבי הרוח שאופיינית לבני מזל זה (דהיינו לפיצול האישיות הקל(!?) שממנה יתכן ואנחנו סובלים) אך למרות היותי בן מזל תאומים, אנני מאמין שאותם תחושות נובעות מקולו של אחי התאום והייתי רוצה פשוט לכנות את אותם הקולות במונח אינסטינקטים. אם בווידואים עסקינן, אני גם סובל מאותו סימפטום הגורם לי לבקש אישורים וחיזוקים לדברים שאותם אני עומד לבצע (שוב כניראה מאות סיבה שאוכל בעתיד להאשים אחרים בתוצאות של ההחלטות אם הם הסתברו כשגויות) דבר שכמובן לא כל כך משתלב עם פעילות לפי אינסטינקטים. כיוון שיש קונפליקט חזק בן הרציונל לאינסטינקט, כשאני לא פועל לפי אותם תחושות אני מקשה עם עצמי מאוד ולאחר מעשה, אני יושב לא מעט זמן עם עצמי ומקדיש מחשבה לתסריטים שונים כמו: "מה היה אילו ....???". כך היה גם אתמול ... ההחלטה שלא לקחתי הסתברה בדיעבד כשגויה, כלומר אם הייתי הולך עם אותם אינסטינקטים, הייתי עכשיו בעמדה פיננסית טובה יחסית לאתמול. אני מניח שאנשים שיקראו את את מה שכתבתי יגידו לי שאנני צריך להקשות כל כך עם עצמי שכן בעסקאות פיננסיות (ואחרות) יש את אלמנט המקריות והמזל שלא נלקחו בחשבון בסיפור הנ"ל. הם צודקים אבל, לצערי מי שסובל מהבעיה שתארתי סובל ממנה בהרבה מישורים אחרים ועל כך אני מצר... האלמד להיות יותר אינטואיטבי?

בדרן לא מוצלח כמענה ל"נכות סוציאלית"

קיימת מחלוקת פסיכולוגית מסורתית בן אלו המאמינים שהאדם נולד עם התכונות שמעצבות את אישיותו (מאשימים מחד ורוכשים כבוד מאידך לגנטיקה) ובן אלו המאמינים שאישיותו של האדם מתעצבת ומתכנסת לתוצאה הסופית בבגרותו בהתאם לסביבה שבה הוא גדל (מאשימים מחד ורוכשים כבוד מאידך למנהגי ארץ המוצא ולסטטוס החברתי).  שנים האמנתי שהרכיב הגנטי מעצב אותנו ובשנים האחרונות נהייתי חסיד של האפשרות להשתנות. במילים אחרות למרות האמונה האישית שלי שאנחנו גירסה קצת יותר משופרת של הורינו והם בתורם של ההורים שלהם, היום אני נותן גם צ'אנס לאסכולה השנייה שטוענת שאם פגשת באנשים הנכונים בזמן המתאים, יתכן שכמה מתכונות האופי שלך יקבלו תפנית קלה - ליתר דיוק תכונות שטבועות בך יקבלו עידון כיוון שבמרוצת השנים למדת בדרך הקשה להכיר את עצמך (ההשלמה עם חוזקו של הקוד הגנטי הטמון בך)  ולהיות מודע יותר לדברים שאתה עושה ובמקביל אנשים שאתה יקר להם והם יקרים לך, ושנמצאים כמובן סביבך, גרמו לך ללמוד ולהבין שיש לך יתרונות וחסרונות בכמה מהתכונות הגנטיות שלך ובשל הרצון להשאר בקרבתם ובשל אמונתם בך והמשך התמיכה הסביבתית שאתה זוכה לה,למדת להתעלם או יותר נכון לנסות לא להקלע למצבים שגורמים לך להתנהג (בשל אותם אלגוריתמים גנטיים) כמו שאתה בד"כ מתנהג . מסובך !? ננסה להסביר ....אצלי טבוע גנטית הרצון להרשים אחרים ובצורה פרדוקסלית טבוע בי גם אותו גן שאישתי נוהגת לכנות "נכות סוצאלית". למה פרדוקס? כי בשל אותה נכות סוצאלית קשה לי ליצור קשרים עם אנשים, ואם אנני יוצר קשרים, מאין תצוצנה הזדמנויות להרשים אותם? ובכן לטבע חוקים משלו ובמשך השנים למדתי להתמודד עם המצב וכדי לעזור לעצמי במצבים בהם הנכות הסוציאלית משתלטת, אני עוטה על עצמי שריונות משריונות שונים כמו למשל שריון "ליצן החצר" - "הבדרן השכונתי" ואז לפעמים, יותר קל לי למשוך את תשומת הלב וליצור קרקע אפשרית לייצר את הרושם הטוב. עד כאן גנטיקה. ועכשיו קצת על הסביבה... למדתי בדרך הקשה בעזרת אישתי האהובה שאני צריך לתקן ולשפץ את אותן התנהגויות והיום, כפי שציינתי מקודם, אני מודע יותר לדרך בה אני פועל ואני מנסה להתחמק באלגנטיות ממצבים שבהם אני מותיר לבדרנות דרור.  פתרנו את הבעיה ? הגענו למנוחה ולנחלה?.... זה קל נכון? נהייה בסביבת אנשים נכונים שאיכפת לנו מהם ולהם מאיתנו והכל יפתר ... הצחקתם אותו ... טבע האדם מטבעו הוא יצור בוגדני ולמרות שלא אחת אני אומר לעצמי (כי אני מודע יותר) לסתום את הפה במקום לזרוק בדיחת קרש לא מצחיקה, הגנטיקה משתלטת ולחלל האוויר נזרקים בארועים שונים (אחד על אחד או בקבוצה)  הערות סתומות שאפילו בדיעבד אינני יודע מדוע נאמרו. אתמול זה קרה לי שוב ואני בטוח שזה יקרה שוב בעתיד .... כששיחזרתי את הארוע כעסתי על עצמי מאוד והבטחתי להמנע עד כמה שאפשר מסיטואציות כאלו בעתיד ... האם יבוא מזור לנכות הסוצאלית שלי?

לחנך לשמרנות או לעודד נטילת סיכונים?

אתמול בערב השתעשעתי עם ילדי במשחק קלפים הקרוי "שני אסים ומלך" או בעגה מקצועית (שפת הרחוב) "אס בוכה קינג זוכה". בתחלה לא היתה מטרה ברורה ו או אספקט לימודי\חינוכי לחוויה (לאחר מעשה, מסתבר שהמשחק די שנוי במחלוקת - הסבר בהמשך), והסיבה שבחרתי להציג בפניהם את המשחק היתה פשוטה, רציתי לתעתע בהם מעט ולגרום להם לחשוב שלנגד עיניהם מתבצע קסם. למעשה זה לא היה קסם כלל אלה אחיזת עיניים שמקורה בזריזות ידיים. הילדים בסה"כ נהנו ו"תדהמתם" היתה גדולה כי כמעט ברוב הפעמים ששיחקנו הצלחתי לתעתע בהם ולגרום לפרצי צחוק כשהם לא מצליחים להבין איך אני עושה את זה כל פעם מחדש. ובכן תיאור קצר של המשחק המקורי: ( אגב, אני נחשפתי אליו לראשונה בתור ילד עת התהלכתי אם אבי בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב) בידי המהתל מצויים כאמור שלושה קלפים - שני זהים (שני אסים) ואחד שונה (מלך), המהתל בד"כ מחזיק שני קלפים ביד אחת ואת הקלף הנוסף בידו האחרת תוך שהוא מציג למהותל את מקומו של הקלף השונה. לאחר שהמהותל נחשף למיקומו של הקלף השונה, המהתל מטיל בזריזות את שלושת הקלפים על השולחן כך שפניהם מטה ולאחר מכן הוא מבקש מהמהותל להצביע על מיקומו של הקלף השונה. בגירסת ה"מבוגרים" ישנו הימור לפני שהמהותל מצביע על מיקומו של הקלף השונה ואם הוא צודק, כספו מוכפל אך אם הוא טועה המהתל לוקח את כספו ובזריזות מניח את הקלפים שוב בידיו כדי לשחק פעם נוספת. מיותר לציין שהמהותל בד"כ מפסיד והמהתל בורח בד"כ עם שללו זמן קצר לפני שמתגלה תרמיתו. נחזור למשחק של אתמול. כאמור לא היו כל כוונות ללמד את ילדי לקח כלשהו ולאחר כמה סיבובים של משחק (אגב בגירסה הביתית שלנו היו זוג קלפים של מיקי מאוס וקלף אחד של מינימאוס), בהיסח הדעת חשבתי שיהיה נחמד אם נשחק את המשחק כפי שהוא משוחק במקור כלומר - ע"י תוספת מרכיב ההימור.  נטלתי את ארנק המטבעות שלי, פיזרתי את תכולתו על השולחן וחילקתי את השלל בן ילדי תוך שאני מסביר להם שלפני כל סיבוב עליהם יהיה להניח מטבע על השולחן ואם הם מצליחים לנחש היכן מסתתרת מינימאוס, הם יקבלו ממני מטבע נוסף. לשמחתי אישתי (שבד"כ מאזנת אותי), היתה נוכחת בארוע כצופה ואני וילדי המשכנו להתשעשע במשחק עוד כמה פעמים. בשלב מסוים שילדי הפסידו ברציפות את כספם אישתי אותתה לי שאני צריך לתת להם לנצח ובעצתה עיכבתי את זריזות ידי תוך שאני מציג להם בבירור את מיקומו של הקלף אותו הם אמורים לזהות. שמחתם היתה כפולה - אחת על שזיהו את מיקומו של הקלף ושתיים על שנטלו ממני מצלצלים.  מבטה של אישתי הצטלב פעם נוספת עם מבטי כשניסיתי להסביר לבני הגדול שאם יניח מטבע גדול יותר, (שערכו גדול יותר) הוא יקבל יותר כסף בחזרה אם הוא יצליח לנחש נכונה את מיקומו של הקלף. את דברי מיד סייגתי כשאמרתי לו שאם לא יצליח לנחש נכונה את מיקומו של הקלף, הוא יפסיד את המטבע ששם ובנוסף ערמת הכסף הקרובה אליו תתרוקן מהר יותר. בשלב הזה כבר הבנו שיש ביני לבין אשתי חילוקי דעות לגבי המסר שאני מעביר וגם לגבי האספקט החינוכי הכולל של המשחק. תוך כדי הסיבובים הנוספים כשבני בחר כן לשים הימור גבוהה יותר, שאלנו את עצמנו אם זה נכון בכלל לקשור ולהציג הימור כארוע היתולי - כלומר האם זה נכון ללמד את ילדינו שהימור זה דבר טוב? ... הגדלתי לעשות כשאמרתי לבני שיוכל לשים (לא השתמשתי במילה הימור) את כל כספו בסיבוב הבא .... ובשלב הזה מבטה של אישתי לא היה מסביר פנים. המשכנו שאלנו את עצמנו אם זה יהיה בסדר להציג בפני ילדינו את ההשלכות של לקיחת הימורים (לטוב ולרע)  - כלומר האם בסיבוב הבא אני נותן לבני לנצח ומראה לו שנטילת סיכון טומנת בחובה פרס גדול  או, שאני גורם לו להפסיד ומציג בפניו את האפשרות שנטילת סיכון יכולה להסתיים במפח נפש? הדעות כאמור היו חלוקות ואני לא בטוח שיש תשובה אחת טובה וחד משמעית ..., אני בחרתי לתת לבני לנצח וסיימתיבחביבות את המשחק תוך כדי זה שאני מסביר שהשעה מאוחרת ועליהם ללכת לישון...משחק זה שהתחיל בתום לב והתגלגל לאן שהתגלגל, נתן לי להבין שוב כמה חשוב וקריטי הוא תפקידנו כהורים וכמה מסוכן לשחק בעיצוב דמותם של ילדינו. הורות לא מגיעה עם חוברת הפעלה ואנו לומדים מטעויות של אחרים וכמובן מטעויות שלנו. אינני מתיימר להיות פסיכולוג ולדון בסוגיה של תכונות מולדת או נירכשות (הנטייה לשמרנות או לנטילת סיכונים) אבל, אני די בטוח שאישפהו במוחו של ילדי נחרטה הסיטואציה ושביום מסוים בעתיד הדבר איכשהו יפרוץ החוצה בצורה זו או אחרת. אי אפשר לגדל ילדים בוואקום ואני לא מצטער לרגע שבחרתי לחשוף אותם למשחק ... השאלה שעדין אין לי עליה תשובה חד משמעית היא: האם אני רוצה לגדל ילד שמרן או ילד שנוטל סיכונים?  מה אתם הייתם עושים ....?

עושים היסטוריה

לא אחת, כמו רבים כמוני אני מניח, אני מביט סביבי ומתפלא כמה מהר הזמן טס. התחושה הראשונה שלי היא תחושה של החמצה - בשלב הזה אני אומר לעצמי  דברים כמו: כמה חבל שלא עשיתי ... , שלא הייתי... , שלא ראיתי ... ומיד מצהיר שהשנה הקרובה תהייה שונה אך לצערי לזמן יש אג'נדה משלו ולרוב אני מתעורר כעבור פרק זמן דומה ומוצא את עצמי נילחם באותה תחושת החמצה. הגעתי לתובנה קטנה הבוקר עת התרפקתי על אותה התקופה אשתקד שבה ביקרנו בבייג'נג וחשבתי על כל הדברים שלא עשיתי בשנה החולפת .... . לא, אין לי טריק שיעצור את הזמן ובטח לא מכונה משוכללת כמו בשלאגר הקולנועי "בחזרה לעתיד" שתעזור לי לנוע בחופשיות במרחבי הזמן ... אבל,  ... התובנה שהגעתי אליה היא די פשוטה, במקום להילחם כל הזמן ב"זמן" כדאי יותר להיות חלק ממנו כמאמר הפתגם הנדוש (בתרגום חופשי): "אם אינך יכול לנצח אותם , היצטרף אליהם"  ...במילים אחרות,  גם אם אתה מרגיש שלא קרה משהו משמעותי בחייך בתקופה האחרונה ושפיספסת ... ודאי תבחין שקורים המון דברים מעניינים מסביבך ובמקום להיות עצוב על מה שלא עשית פשוט תהייה שמח מהחלק בהיסטוריה שאתה נוטל. אני לא מתכוון ששמו\שמה של אחד ואחת מאיתנו יחרט בספרי ההיסטוריה (אם זה אפשרי אז למה לא....), אני מתכוון לזה שבעוד כמה שנים נוכל להתרפק על העבר ולהגיד שהיינו שם שזה קרה. והנגזרת מתובנה זו הוא שלא נהסס לצבור חוויות ושנשכיל ליטול חלק בארועים שמעצבים את ההיסטוריה בן אם באופן ישיר (כמו להיות נוכח באולימפידה של בייגינ'ג שלצערי לא השכלתי ליטול בהיסטוריה הזו חלק פעיל) ובן אם באופן עקיף (צפייה בעימות טלויזיוני של המתמודדים לנשיאות בארה"ב - את זה כן עשיתי לאחר שהבנתי הבוקר שהיסטוריה מסוימת מתרחשת לנגד עיניי). אגב היסטוריה, גם היסטוריה שלילית היא היסטוריה. רבים מאיתנו אני מניח חשופים למה שקורה היום בכלכלה העולמית (הרי במי לא פגעה המערבולת הפיננסית?).... גם כשהמצב ניראה סופני והעולם הפיננסי מתרסק סביבך ובנקים קורסים ומדברים בעיתונים על מיתון ... תוכל  להגיד בעוד כמה עשורים, בדומה לאנשים שחזו וחוו את המיתון של שנות השלושים של המאה שעברה, שהיית חלק מההיסטרייה (היסטוריה). בשורה התחתונה, רוצה אני להגיד שבבואנו לתכנן תיכנונים, צריכים אנחנו לנצל כל הזדמנות לעשות היסטוריה אישית אבל גם, להודות על כך שנולדנו ואנחנו חיים בתקופה המסעירה הזו ואנחנו (בן אם בצורה אקטיבית ובן אם בצורה פסיבית) חלק מההיסטוריה של העידן הזה. 

פדיקור - הכניסה לא רק לנשים בלבד!

זה נכון שתמיד יש פעם ראשונה ... 

זה נכון שאפשר להתרגל לדברים טובים ומפנקים...

זה נכון שאני אוהב מאוד מסאג'ים...

זה נכון שאני מחובר לצד הנשי שלי יותר מהגבר הממוצע ...

וזה נכון שבסוף השבוע האחרון הלכתי עם זוגתי למכון יופי כדי לקבל פדיקור. 

המטרה - מראה כפות רגליים אחיד (נטול גבשושיות וסדקים), נקי עם מגע רך וקטיפתי.

הדרך - הפקרת רגלייך בידייה של בעלת מקצוע באמצעו של חלל פתוח לנוכך מבטם המשתהה של הבאים

והיוצאים את שערי מכון היופי שבאו בעצמם לקבל טיפולים שונים כמו עיסוי פנים והסרת שער בשעווה.  

החוויה - במשך כשעה שלמה מוזמו וטופלו רגליי. הטיפול כלל בן היתר:  השרייה במים חמים, גזירה, גיזום,  גילוח ושיוף. כדי לסיים את המשימה, נמרחו החלקים ששרדו את השלב הראשון במגוון תכשירים מתכשירים שונים שנועדו לספק את המראה והתחושה המתוארים במטרה.

התוצאה - כף רגל רכה וקטיפתית שאגב מחזיקה בדרך כלל יום וחצי אם לא רוכשים תכשיר גרגרים מיוחד שנועד לעזור בעיסוי ושימור הקיים - כן כולנו אנשי מכירות ( כולל בעלת המקצוע) הרי חייבים להתפרנס ממשהו.

מה הלאה:  מסכת פנים ? שעווה?

לסיום - לכו על זה גברים! אתם לא יודעים מה אתם מפסידים ... אני ממליץ בחום - אגב אפשר לבקש מבעלת המקצוע שתחליף את המים הפושרים בן טבילה לטבילה במים חמימים יותר.

שובו של הפרוגר

חזרנו מטיול קצר בהו צי' מין סיטי. נהננו מאוד למרות זיהום האוויר (רוכבי הקטנוע ניראו לנו כאילו נלקחו מסרטי המערב הפרוע כשהם לובשים את רעלות הפנים שנועדו לא לאפשר לאוויר מלוכלך לחדור לריאותיהם), למרות מליוני הקטנועים שנוסעים על הכבישים ובדרכי עפר (לרוב אפילו נגד כיוון התנועה - ביננו לא ברור איך הם לא מתנגשים אחד בשני) ולמרות הצפיפות הכמעט בלתי נסבלת. נהנו כי למרות קצב החיים הכמעט מטורף, בחיים שלנו לא ראינו כל כך הרבה אנשים רגועים מרוכזים במקום אחד שהוא כל כך שוקק חיים ומאוד שונה מהרבה מקומות אחרים באזור. טיילנו בשווקים ונפגשנו עם מקומיים שחיים את החיים הפשוטים ועושה רושם שהם נהנים מכל רגע. וכן כמעט שכחתי, שיחקנו במשחק הרטרו פרוגר (אגב, לא עזרו כל התאורים שקראנו לפני , צריך להיות שם כדי להבין מה זה להיות חלק מהמשחק) כשניסינו לעבור מקצה אחד של הכביש לקצה שני - בדיוק כמו שניסה ג'ורג למי שזכורה הסצנה מהסדרה סיינפלד לחצות את הכביש עם קונסולת המשחק ההיא -  מומלץ אבל, רצוי לא לנסות לבד בלי השגחה של מבוגר  !!!

"מי שנולד משרוקית לעולם לא יהיה חצוצרה! "

אני מאמין שניחנתי בן השאר ביכולת שנקראת טביעת עין. כמו שכבר הזכרתי אני לא צלם מקצועי אבל, אני מאמין שיש לי היכולת לראות דברים בצורה קצת שונה ולהבליט דברים שאנשים בלי לשים לב בד"כ פוסחים עליהם או לידם . אח"כ כמו רבים מאיתנו אני שם לדברים מסגרת ואז באמת מגלה איזה אוצרות העליתי בחכתי הקרויה ניקון די 70.לפני כמה ימים נתבקשתי לתת כמה מתמונותי כדי לקדם גיוס תרומות עבור מטרה מסוימת וכמובן שהסכמתי. לא ניתנו לי הנחיות מיוחדות , ההנחיה הכללית היתה לצלם את אופיה של הונג קונג בא אני גר עם משפחתי.  צילמתי ושלחתי דוגמאות רבות ולא קיבלתי תשובה , המשכתי לצלם ולשלוח דוגמאות אך עדיין לא קיבלתי פידבק. שאלתי את זוגתי מה דעתה והיא אמרה לי שהתמונות יפות מאוד וכנראה שהאדם ששלחתי לו את הדוגמאות לא אהב אותם כל כך ולכן לא היה לו נעים לחזור אלי. הבוקר קיבלתי תשובה לקונית מאותו אדם שרצה שאשלח לו רק צילום מקורי אחד.קיבלתי בעבר פידבקים מצויינים מהרבה אנשים על היצירתיות שבי ועל היכולות שלי לתרגם את היצירתיות דרך עדשת המצלמה לתמונה. אומנות היא דבר סובייקטיבי ואני לא מצפה שמה שאני אוהב לצלם ירשים אחרים ... כמה חבל שאנשים לא מסוגלים להיות קצת יותר ספציפיים בדרישות שלהם ויותר מזה כמה חבל שהם פוחדים להביע את דעתם בצורה ישירה. אנחנו נתכלים בתגובות כאלו כמעט בכל יום בסיטואציות שונות ולפעמים אנחנו מפרשים אותם לא נכון לרעתנו - כלומר אנחנו מאבדים קצת מהבטחון העצמי שלנו כשדברים כאלו קוראים לנו. זה לא יהיה נכון להגיד שלא לקחתי ללב , אולי גם קצת נעלבתי הבוקר אבל , כשסיפרתי את הסיפור לאשתי הבוקר היא עודדה אותי ואמרה לי משפט שאימצתי ושיכול להסביר התנהגות של אנשים קטנים "מי שנולד משרוקית לעולם לא יהיה חצוצרה ".

המשיכו להאמין בעצמכם - אל תתיאשו, יום אחד יזרח גם כוכבכם.

מה חשוב היום? מה חשוב אתמול? מה חשוב הכל? אם נמשיך לרצות, יסתדר הכל?

מה חשוב היום

מילים עוזי חיטמן

לחן אבי טולדנו ואריה גור

אני הולך קדימה
לא מביט אחור
וחושב על הדרך
לשכוח לא לזכור
כי כל מה שהיה איננו
אלוהים יושב למעלה
שם בעננים
ואני יושב למטה
לא בעניינים

מה חשוב היום מה
מה חשוב אתמול מה
מה חשוב הכל מה
אם נמשיך לרצות מה
יסתדר הכל?

אלך על אם הדרך
לא אפסיק לצעוד
ואכרע גם ברך
אלך לי עוד ועוד
כי כל מה שהייה איננו
אלוהים יושב למעלה
עם המלאכים
ואני קטן למטה
מחפש דרכים

מה חשוב היום ...

לא נדע גם פחד
לא נדע מכאוב
ונלך ביחד
עד הסוף הטוב
כי כל מה שהיה איננו

את פני אשים קדימה
לא אביט אחור
ותראו אני מבטיח
מבטיח לא לחזור

מה חשוב היום...

שיר מקסים (יש הרבה כאלה, אני חובב מוסיקה באופן כללי ובייחוד שירים עיבריים משנות ה 70 ו ה80) שהתנגן לי בראש היום כשחשבתי על אדם שהכרתי ושלצערי מצא את מותו שלשום בתאונה טראגית. הרשיתי לעצמי למרקר באדום קטעים נבחרים ולהוסיף לטקסט המקורי סימן שאלה בסוף הפזמון החוזר. המירקור לשם מה? לשם הקלישאה שאלוהים אוסף בטרם עת את המוכשרים והמוצלחים ומשאיר אותנו פה על פני כדור הארץ לשאול את עצמנו שאלות פילוסופיות קיומיות (מה חשוב היום? מה חשוב אתמול? מה חשוב הכל?) אך בעיקר לא להבין למה לעזעזל הוא עושה את זה? וסימן השאלה לשם מה? סימן השאלה הוא בעבור הקלישאה השנייה שאם נמשיך להסתכל קדימה הכל יסתדר. בשיר יש מידה מסוימת של אופטימיות ומי שנמצא פה על הארץ ושואל את עצמו את אותם שאלות קיומיות חייב להאמין שהזמן יעשה את שלו והפצעים יגלידו ... - האומנם? באחד מהפוסטים הקודמים הזכרתי את העובדה שילדים לא מפסיקים לשאול ובעיקר לא שוכחים. בשיחה משפחתית בעבר הלא רחוק נשאלתי ע"י אחד מילדי איפה אבא שלי? הסברתי שאבי איננו בן החיים ושהוא בשמיים.אחרי שנשאלתי שוב היום בבוקר איפה אבי, עניתי שהוא ניפטר מזיקנה ושעכשיו הוא הרוח שנושבת בשמיים (שכחתי כפי שציינתי באותו הפוסט שחסר לי לענות תשובה שונה מהתשובה שעניתי בעבר) ...מייד הותקפתי במסכת שאלות חדשה - אז איך הוא מת? ואיך ניראו הפנים שלו? ואיך הוא הפך לאבק שעף בשמיים? ניסיתי ,כמיטב יכולתי, לענות על השאלות החדשות ואז לכמה רגעים חשבתי עליו (על אבי) ועל אימי (שגם היא לצערי כבר לא איתנו) והבנתי שאכן הזמן כמו ששרה ריטה "... הוא לא רופא , הוא רק מביא הקלה..." , חלק מהכאב נעלם עם השנים אך כמו כל סם ,יש פרקים שהחומר לא פעיל ואז הכאב בד"כ מתחזק ואנו מגלים שאובדנם של אנשים יקרים נשאר איתנו עד ליום מותנו. כדי לסיים בנימה אופטימית, אני ממליץ בחום: להנות מכל רגע שאנחנו נמצאים על פני כדור הארץ, לא לשמוח על מה שעשינו היום אלא להיות קצת עצובים על מה שלא הספקנו לעשות היום, לאסוף חוויות קטנות כגדולות ולנסות לתעד (ע"י בלוג או תמונה או ספר) את מה שקורה לנו כדי להשאיר חותם קטן בעיקר עבור הדורות הבאים שבבוא היום ישמחו לשוב לאותו תעוד כדי לזכור מי היינו באמת.

תרמתי דם, תרמתי דם, תרמתי רמתי רמתי רמתי דם ...

אני שונא מחטים ידוע. בשבוע שעבר ביקרתי אצל הרופא - לא משהו מדאיג - בדיקות תקופתיות, ולמרות סירוביי במפגשים הקודמים, התרצייתי הפעם ונענייתי לבקשת הרופא לבצע סידרה של בדיקות דם כלליות.כמובן שלא נתתי לה לבצע את זממה על המקום ודחיתי עד כמה שאפשר בטענת "מוכנות נפשית" את המועד בו אצטרך לחשוף את ידי לחדר הממוזג ולקיט הסטרילי שכולל בן היתר את אותו ספוג אלכוהולי שמתריע בפני החולה שעוד שניות ספורות תבקר את אחת מוורידיו מחט דקיקה שתיכנס באופן מפתיע (הרי רובנו לא מסתכלים) אל הזרוע. הבוקר התייצבתי במרפאה בצום והסברתי שאני די רגיש לכל הנושא והייתי רוצה שיאלחשו לי קודם את האיזור כדי למזער את הכאב. בנוסף הזהרתי שהאזור הרגיל ממנו נוטלים דם (היינו אותו חלק עליון בזרוע) הוא מוקצה מחמת מיאוס שכן בפעמים הקודמות פשוט התעלפתי סמוך למועד לקיחת הדם שלא לדבר על המיחושים (אותו כאב מדומה שהמוח שלנו בתיחכומו מסוגל לייצר כדי לחזק את הפוביה) שתקפו את האיזור הזה כשעתיים לפני נעיצת קצה המחט בבשר החשוף. הפעם (הודעתי להם חגיגית), באתי מוכן נפשית לתרום את טיפות הדם היקרות למדע מפרק כף היד. התבקשתי להגיע לחדר הדמים ואחות חביבה החלה למשש את ידי הימנית ולהקיש קלות על ורידי כדי לחשוף אותם. שתיתי מים לבקשתה ולבקשתי היא מרחה בנדיבות חומר מאלחש, כיסתה בניילון שקוף, ושלחה אותי החוצה לחצי שעה כדי לתת לחומר לבצע את קסמיו. חזרתי לחדר ואחות נחמדה אחרת ביקשה ממני להושיט את היד. היא ניקתה את האזור מחומר ההרדמה, מרחה אותו כעת באלכוהול, הידקה צמיד גומי לידי ושלחה את ידיה לכיוון מחט הפרפר הקטנה שבד"כ משמשת אותם שהם מנסים לבצע את הפרוצדורה בילדים. באותו הרגע לא היה איכפת לי אם היא תחשוב שאני תינוק, רציתי שהעניין יסתיים כמה שיותר מהר ואפילו בהלצה אמרתי שתחשב היטב כמה סמ"ק דם היא צריכה לפזר בן המבחנות כי אני לא מתכוון לחשוף שוב את ידי בזמן הקרוב. הדקירה לא אחרה לבוא. אבל אחריה שמעתי רק אנחות ובקשות סליחה על חוסר ההצלחה ... לא שתיתה מספיק... ננסה שוב ... אפשר לראות את היד השנייה? כן זה רק מה שהיה חסר למחטפוב כמוני לשמוע ולהסיק שהאחות אבדה את בטחונה העצמי , הגדירה אותי כמקרה אבוד ובקשה מהרופאה הבכירה לנסות ולדגום אם ידי השנייה לאחר שחומר האלחוש יתן בה את אותותיו ... למי שלא עוקב אחרי (קיבלתי עקיצות קלות מצד זוגתי שסגנון הכתיבה שלי איננו מתומצת ולפעמים הקורא הולך בו לאיבוד) ,עברנו ליד שמאל. כיוון שכבר הוגדרתי כמקרה אבוד לא נתבקשתי לצאת את החדר, שתיתי עוד מים עד שהרגשתי שבני מעיי אומרים שירה וחיכיתי בסבלנות לגאולה. אחרי קצת פחות מחצי שעה הופיעה הרופאה הבכירה (זו ששלחה אותי לבדיקה), שלפתי את היד הלא דקורה והפקדתי אותה בידיה הנאמנות. לצערי הרב ידי נדקרה מספר פעמים אך ללא הועיל - משה היכה בסלע אך לא יצאו ממנו מים - לא היה ניתן להקיז ולו סמ"ק אחד של דם , אכן מקרה אבוד. הרופאה והאחות טקסו מיד עצה והודיעו לי חגיגית שעלי לסור למעבדה שאליה הם אמורים לשלוח את דמי בכל מקרה - "הם ימצאו מזור לבעייתך שכן הקזת דם הוא הדבר היחידי שהם עושים" . אחזתי את טופס הבדיקה בידי שעוטרו בינתיים במספר לא מבוטל של פלסטרים עגולים וסרתי כפי שהתבקשתי אל המעבדה. את פני קיבל בעל המקום שהבטיח לי שאטופל כראוי אחרי שהסברתי מאיפה באתי ולאן אני רוצה להגיע. קיבלתי כוס שתייה נוספת ובקבוקון של מים חמים כדי לחממם את ידי ואחרי עשר דקות נכנסתי לחדר קטנטן שכל כולו נועד למשימה אחת - הקזת דם בשרשרת. מפוחד (אלף כי לא נמרח על ידיי אותו חומר מאלחש ובית כי ראיתי שהפרפר החלף במחט לא דקיקה כל כך), קיוותי שהעניין יסתיים מהר ולאחר כמה בדיקות בסיסיות הושטתי את יד שמאל וייחלתי לנס. המחט חדרה לעורקי והדם ניגר ... הללוליה - תרמתי דם! שמח וטוב לב נטשתי את המעבדה וסרתי לי לביתי. בפעם הבאה (בסתר ליבי אני מקווה שהמפגש עם המחט יהיה רחוק ככל האפשר) אבקש להגיע ישירות אל אותם אנשים שיש להם יתרון יחסי וסיכוייהם להוציא לי דם בפגיעה הראשונה גדול יותר.

האם נשאר אוטוריטה שנחשוף את ילדינו למאגרי המידע האינסופיים של העולם הוירטואלי?

אנחנו מגלים יכולות תפעול וירטואוזיות כשמדובר בעכבר ובמקלדת כי אי אפשר לחיות אחרת בעידן "התן לאצבעות ללכת במקומך" (סלוגאן ישן של דפי זהב ששייך לדור ההוא שלא ידע את הבלקברי). אנחנו מאמינים שאנחנו מבינים את רזי העידן הדיגיטלי כי אנחנו לומדים במהירות לשלוט בכל טכנולוגיה חדשה שצצה לה חדשות לבקרים. אנחנו אפילו נוטים ליפול למלכודת האשלייתית שנהייה מסוגלים לעמוד בקצב המסחרר של התפתחות הטכנולוגיה כי אנחנו הדור שחי לפני הדוט קום וגם אחריו. ולשם מה הפתיחה האפוקליפטית אפסס? ובכן ... כשהיינו ילדים וזה לא היה מזמן (שר לו פעם אמן ענק שהלך בינתיים לעולמו) לא היה אינטרנט (לפחות לא משוכלל כמו שהוא היום) ... לא היה מחשב בכל בית, ובכל מה שקשור למידע, ההורים נתפסו כאוטוריטה - בגלל גילם (גילויי ריספקט בסיסיים),השכלתם,נסיונם אבל ביחוד כי מידע לא היה זמין כל כך כמו שהוא זמין היום. כן, היתה ספריה עירונית והיו עיתונים ואמצעי תקשורת דיגיטליים וגם אנציקלופדיה בריטניקה ומכלל (למי שלא היה יכול להרשות לעצמו את הסימפוניה הבלתי גמורה של האינציקלופדיה העיברית ל עשרות כרכיה) אבל, שרצית לשאול שאלה ולקבל תשובה מהירה הלכת לאמא או לאבא או מקסימום לאיזה דוד - מן נאיביות שכזו שלאנשים הקרובים אליך (כי עליהם אתה הכי סומך בעולם) יש את כל התשובות שאתה צריך (נכון בשלב מאוחר יותר הנאיביות מתנדפת - זה קורה בגיל הטיפשעשרה אבל עד אז הנאיביות מרככת ומרפדת קצת מהעולם החיצון). כשהטכנולוגיה לצידי, אני לפעמים מרגיש כמו גירסה משופרת ומשודרגת יותר של הורי. אני נוטה להאמין (למרות גילי הצעיר וחוסר נסיון החיים) שאני יותר חכם מהורי כי יש לי גישה ליותר מידע אך לא אחת אני מהרהר אם אותו מידע שמצוי בעולם הוירטואלי לא ימצא בעוכרי בבואי לשמש אוטוריטה.לא, אני לא מתיימר לדעת הכל אבל, לדעתי, חלק מהגדרות התפקיד של הורה (ילדים הרי מצפים לזה) הוא לשמש בין השאר כאותו כמקור ידע וזו כדי לצקת בילדים בטחון , לבנות ולעצב עבורם עולם קצת יותר נאיבי לפני שיתמודדו עם העולם. לעיתים, אני מוצא את עצמי בסיטואציות קצת מביכות שבהם ילדי שואלים אותי שאלות שאין לי תשובה מהירה ומספקת בשלוף. אגב, שאלותיהם כבר בגיל צעיר סבוכות (בהשוואה לשאלות שלי להורי באותו הגיל) המה ומכיוון שהם זוכרים הכל (בעיקר את הטעויות שאתה עושה) אני לא מעז לשחזר טעויות שהורי עשו (למשל לענות תשובות לא נכונות שנחקקו בזיכרוני לטווח רחוק) ולכן ,לא פעם, אני שולף את מטה הקסמים, (הרי כבר התרגלנו כמו שכתבתי בפתיחה שמאגרי המידע האינסופיים נותנים מזור לכל קושיה) ומדווח לילדי חגיגית (כי אני הרי גם אבא אבל בעיקר חבר) שהמחשב (הם עדיין לא מבינים את הקונספט של עולם וירטואלי) הוא המעוז והמשענת שהעידן הטכנולוגי מספק ... כן אני מודה בפניהם לא אחת שאבא לא יודע הכל, שאבא עושה טעויות, וכדי למצוא תשובות ולתקן טעויות אנחנו פונים לאותו יצור שמכיל בקירבו את המידע הרצוי. ילדי הצעירים והמאוד פיקחים כבר פתחו יכולות עכבר ומקלדת לא פחות טובות משלי ולשמחתי הם עדיין לא גילו את צדדיו המרובים (קיסמו ועצבותו להזכיר שניים מני רבים) של העולם הוירטואלי. אין לי בעיה לאבד מסמכותי כהורה (בשונה ממה שמרמזת הכותרת) , אך מה מצער אותי באמת הוא העובדה שעידן התמימות עבורם יהיה הרבה יותר קצר משלי - ימים יגידו.

לטבע חוקים משלו

צילום הוא אחד מתחביבי. לרוב בעלי תחביב כזה או אחר מוצאים סכומי כסף לא מבוטלים כדי לרכוש את הציוד הבסיסי ולהפיק את המוצר המוגמר. לעיתים קרובות אני מקדיש זמן חשיבה רב לבחירת נושא צילום ולאחר מכן אני מקדיש לא פחות זמן לאיתור המקומות הפוטנציאלים שבהם אוכל לצלם את אותם אובייקטים אבל, תיכנונים לחוד ומציאות לחוד - למרות כל אותם תיכנונים, אני מוצא את עצמי לא פעם פשוט מצלם באופן ספונטני אובייקטים שונים במקומות שונים ורק אחר כך אני מצרף את התוצאות לרעיון שאני רוצה לייצג. אתמול הסתובבתי עם ילדי כשבידי מצלמת פוקט דיגיטלית (לא מתוחכמת אפילו) ולא היו בראשי אפילו כוונות לצלם משהו ספציפי. למרות הטכנולוגיה והשיפורים הרבים שהוכנסו במצלמות הפוקט במרוצת השנים, אפשר לאמר פאופן כללי שאני אפילו שונא להשתמש בהם בגלל היכולות המוגבלות והתוצאות הסבירות מינוס שהם יכולות לנפק בהשוואה לאחיותיהם הגדולות - מצלמות הרפלקס הדיגטליות. ממשיך הדור, בני, גילה התעניינות במצלמה וביקש לצלם. למרות החשש שדגר בליבי שיפיל את המצלמה נתתי לו אותה (אגב משהו שבדורם של הורי כניראה לא היה קורה, לא רק בגלל החשש לשבר אלא בעיקר בגלל העלויות של הפיתוח וההדפסה של התמונות ... היום לשמחתנו, בדור הדיגיטלי, אין שום בעיה לצלם 100 תמונות ,ולמחוק 99 מתוכן לאחר שצפינו בתוצאות ולהדפיס אחת). אחת מהפריבילגיות הגדולות ביותר שיש להורים לדעתי היא היכולת שלהם לחשוף את ילדיהם (בדיוק כמו שאנו חושפים בפני סרט הצילום את האובייקט) לתחביבים ועיסוקים שונים כדי לפתח בהם עניין ולאפשר להם (לילדיהם) למצוא את עצמם ואת הנישה שלהם.כמובן שצריכים לעשות זאת בתבונה תוך מתן חופש פעולה מירבי ואפשרות בחירה (בלי כפייה) כשדעתם של זו מתעצבת בשלב מאוחר יתר. נחזור לעניניינו, בני הסתובב ברחבי הפארק וצילם תמונות ובתור אב גאה אני מוכרח להודות שיש לו פוטנציאל - אחרי הכל התפוח לא נופל רחוק מהעץ אם מותר לא להצטנע לרגע. בשלב מסוים שראיתי משהו שמצא חן בעיני ביקשתי את המצלמה. בני נתן לי את המצלמה, צילמתי את מה שרציתי והחזרתי לו את המצלמה כדי שימשיך להשתעשע. בפארק, לא שמתי לב כל כך למה שצילמתי וכשחזרתי הביתה ודפדפתי בקבצים הדיגטליים נכונה לי הפתעה. למרות איכותה של המצלמה, למרות חוסר התכנון, למרות אי הקפדה על אתר הצילום, התמונה שצילמתי במקרה נראת כאילו איזה כוח עליון החליט לצייר ציור (תשפטו בעצמכם - למרות שזה קצת קשה בגלל הרזולוציה הנמוכה של התמונה שצירפתי). מסקנתי (בטח שמעתם את זה ממשהו אחר לפחות פעם בחיים) הדי נדושה היא: כן צריך לחשוב ולתכנן אבל לטבע חוקים משלו (לא ניכנס כאן לדיון על קיומם של כוחות עליונים ... נשמור זאת אולי לפעם אחרת אולי) ולפעמים פשוט צריך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון כדי שהדברים שהטבע מספק בחינם ובאופן מקרי אכן יתרחשו לנגד עיניינו.

להיות או לא להיות בעל כרטיס פלסטיק

תמיד יש פעם ראשונה אומר הפתגם הנדוש - בשבוע שעבר זו היתה הפעם הראשונה שניגנב לי הארנק. הארנק שלי ,כמו רוב הארנקים שבני אדם אחרים נושאים עימםלכ מקום על פני כדור הארץ ,הכיל פריטים חיוניים כמו כרטיסי אשראי, כרטיס זהות, שלל כרטיסי חבר במועדנים לא כל כך איניים,וקצת מזומן. נסער והמום מעט (הרי עד לפני שבוע עוד התרברתי בפני חברי שבמקום בו אני גר אפשר להשאיר חפצים שונים ללא השגחה והבריות הטובות הדרות סביבי יפנו את תשומת לבך לאבידה ויחזירו אותה לבעליה) ניסיתי לאתר את האדם (או הגברת - כי אצלי נשים אינם מופלות לרעה) שגנב את הארנק אך לשוא. התקשרתי לאישתי ובעצב סיפרתי לה את קורותי. ביקשתי ממנה לבטל את כל מה שאפשר היה לבטל כדי להקשות קצת אעל חייו של אותו ברנש או ברנשית שסחבו לי את ארנקי. בן הביטול של הכרטיסים הישנים לקבלת החדשים עוברים כפי שאת משוועים בנפשכם מספר ימים וכיוון שאישתי היתה צריכה לצאת את גבולות המדינה יום למחרת הגניבה לא התאפשר לה להשאיר לי ולו אפילו כרטיס אחד משלל הפלסטיקהאותם היא סוחבת באופן קבוע בארנקה שלה.כפתרון, החלטנו שיוותר בידי סכום מסוים במזומן שיעזור לי לעבור את הימים "הנוראים" נטולי כרטיסי הפלסטיק. לאמר את האמת שמחתי קצת שארנקי החדש והזמני הפריע לי קצת פחות בכיס מכנסי האחורי כשהתישבתי ואפילו נזכרתי בנוסטלגיות מתקופת הצבא באותם ימים בהם הארנק היה קצת פחות תפוח וכל קניה היתה דורשת מזומן... לא! אינני רומז שהתעשרתי מאז אותם ימים שגרמה לארנקי לתפוח בצורה אקספוננציאלית ולהכיל בקרבו מרשרשים במצב של הריון מתקדם. חשבון העו"ש שלי אכן במצב קצת יותר טוב מאז אבל, ארנקי היה בעברו הלא רחוק (בשבוע שעבר) שמנמן וכבד משקל הודות לתעשיית כרטיסי הפלסטיק שרק השבוע הבנתי בגילי הלא כל כך מופלג כמה יהיה קשה להסתדר בלעדיהם בעולם המודרני שבו אנחנו חיים ונושמים. כמעט כל המזומנים שהופקדו בידי למשמרת ולשימוש בעת הצורך התעופפו להם כלא היו (לא ידעתי שבמדינה שבה אני חי אפילו אם גונבים לך משהו זו חובתך הפיננסית "לרכוש" מחדש חלק מההטבות שהיו מצויות בארנקך עת היית בעליהם של אותם כרטיסים - כלומר הייתי צריך לשלם סכומי כסף לא קטנים כדי להנפיק מחדש תעודת זהות) וכשבכיסי מצויים מעט מרשרשים ואני נותר בליי האפשרות לפקוד את הכספומט (אותו חור פלאי בקיר המצוי בכל קרן רחוב כמעט) למשוך מזומנים ואו לשלם בהקפה בעזרת הכרטיס התחלתי חושב מה יהיה יותר נכון וכדאי לעשות עם הכסף. על כפות המאזניים היו למשל כוס קפה בסטארבקס או לחם , מסגרת באיקאה או נסיעה במונית ... דברים שבד"כ כלל אין אני חושב פעמיים אם כדאי לרכשם בשל עזרה קטנה מידידי כרטיסי הפלסטיק הסופגים כל חולשה פיננסית בלי לשאול יותר מדי שאלות מצפוניות.בעקבות המקרה וכדי לקצר את הסיפור, אסכם ואומר שחזרתי אחורה שני עשורים בזמן כדי לחוש ולו לשבוע מה זה אומר לחיות תחת עול תקציב. הפכתי לקונה קצת יותר שקול (לא קמצן) ועניתי בכנות רבה יותר על השאלה"לאן נעלם הכסף"? (שאלה שאנו שואלים את עצמנו לעיתים תכופות ולא תמיד יודעים את התשובה). אינני ממליץ בחום לאבד את הארנק ואו להמצא במצב ביש בו גונבים לך אותו - חלילה. אני מציע רק לחוות את החוויה המתקנת (אני יודע שבסתר ליבכם אתם אומרים שטיב האדם הוא כזה שהחוויה המתקנת תישכח ברגע בו אקבל את הכרטיסים החדשים) שאני חוויתי ע"י הפקדת הפלסטיקים אצל בן או בת הזוג - שבוע יספיק כדי לגלות איך הרגלכם משתנים.

טעות קטנה

שמתי לב לטעות קטנה שאולי מחזקת (אם לא השתכנעתם) את מה שכתבתי בפוסט הראשון ... הזכרתי בסוף התמדה והקורא הזריז יוכל להביט בתאריכים ולגלות שיש הפרש של שלושה חודשים בן הפוסט הראשון לשני ... עבדכם הנאמן אומנם יצר את הבלוג לפני יותר משלושה חודשים ואז כפי שרבים אחרים עשו לפניו ועוד אחרים יעשו אחריו בעתיד, פשוט פירסמתי משהו ראשוני ולא מחייב בסיגנון "המשך יבוא" .... פתרון התעלומה : שנכנסתי לבלוג אתמול אחרי שהייתי נחוש בדעתי להתחיל סוף סוף ברצינות לרשום את שעולה בראשי , נכנסתי מיד לפוסט הראשון ודאגתי למחוק את אותה שטות אופטימית לגבי המשך הבלוג , בלי לשים לב בלהט הכתיבה פירסמתי באותו עמוד תחת אותו תאריך את הפוסט הראשוןן .... פלאי הטכנולוגיה גרמו לפוסט השני שכתבתי היום להתפרסם בדיוק בתאריך של היום (צירוף מיקרים?) .... אולי גם אני קצת פרפקציוניסט :-) ?

מתי מספיק זה מספיק?

אתמול חזרתי משעור פסנתר. בסופו של השעור המורה אמרה לי שהיא די עייפה והסבירה שהיא עדיין בודקת את עבודות סיום הסמסטר של תלמידיה באוניברסיטה : "לתת ציון לכל עבודה לוקח לי שעות" , "אימי אומרת שאני קצת מטורפת כיוון שאני משקיעה כל כך הרבה זמן" , "אני בודקת כל תשובה לעומק ומוצאת את עצמי לפעמים אפילו מתקנת ניסוחים ושגיאות תחביר של תלמידי שאינם קשורים ישירות לחומר שעליו הם אמורים להבחן".המשכתי להקשיב לדבריה ואז הצעתי בחיוך שפשוט תגריל את הציונים כדי לעבוד מעט פחות. דברי לא נעמו לאוזניה ולכן מצאתי צורך לפרוש בפניה את משנתי לגבי אותם הערות בטוש אדום לצידי הטקסט המקורי. תארתי בפניה את עקומת ההתפלגות הנורמלית והסברתי שהחלק הארי של התלמידים בכיתה מקבלים בחזרה את העבודהלאחר שהציון ניתן ולרוב אם הציון מספק אותם ( הרי ממילא הם רצו "רק" לעבור את הקורס בשלום) הם אינם טורחים לקרוא את אותם העערות שבשוליים. אם כך נשארנו עם האנשים בקצוות. המשכתי והסברתי , מצד ימין של העקומה יש לנו את התלמידים הטובים מאוד שבד"כ קוראים את מה שהמורה כותבת כי הם רוצים להשתפר. השאיפה לפרפקציוניזם היא זו הדוחפת אותם לגמוע כגוועים מצמא את מה שכתבה המורה אבל בינינו הם לא ממש צריכים את הערות הללו כדי להמשיך את טרנד המצוינות. אצל אותם התלמידים השאיפה להצליח וההתמדה באים באמת מבפנים דבר שלא מצריך חיזוקים חיצוניים. המורה שלי בשלב הזה כמעט השתכנעה אך היא מיהרה לציין שיש עוד חלק (אולי יחסית קטן) שלא לקחתי בחשבון ושאולי עבורו כן כדי לרשום את אותם הערות אדמומיות ... המשכתי והסברתי את מישנתי ... נישארנו עם כן עם אותם אנשים בצד השמאלי של הסקלה (צידה השמאלי של העקומה הנורמלית) , תלמידים בינוניים ומטה, האם אתם ידידיי קוראים את הערות הללו? תשובתי לשאלה הרטורית היתה כן . כן אנחנו קוראים את הערות אבל לא ממש כדי ללמוד מהם. במוד העבודה הזה התלמידים הבינוניים ומטה קוראים את הערות בתיקווה למצוא טעויות "הערכת-ציון" אצל המורה, כלומר הם מנסים בכל כוחם לשנות את גורלם המר (לפחות במבחן או בעבודה המסכמת הזו) ולהטות את הציון מעט כלפי מעלה לאותו אזור שבו נמצאת רוב אוכלוסיית הכיתה (שכפי שכבר ציינתי לא טורחת לקרוא את ההערות כלל). התלמידים הללו כל כך עסוקים בנסיון לשנות את המצב ולכן מראש הם לא מוכנים מנטלית לקרוא בעיון את הערותיו המלומדות של המורה. סיכמתי את דברי והסברתי למורה שאם באמת כך הוא הדבר ורוב הסיכויים שתלמידיה לא יקראו את הערות היא לא ממש צריכה לטרוח לרשום אותם בכזו התמסרות. מורתי המלומדה הינהנה בחיוך ואמרה שאולי מבחינה סטטיסטית לפי הסברי אין לה כמעט סיכוי לדעת מי באמת יקרא את ההערות אבל גם אם יהיה אדם אחד שיקרא את ההערות שלה וילמד משהו חדש עדיין כדי להתאמץ ולרשום אותם בכל עבודה ועבודה. מבלי לאמר למורה איזה סוג של תלמיד אני הייתי קרצתי ואמרתי לה ... "ברור לי מעל לכל ספק שהגעת לאן שהגעת כי את בצידה הימני של הסקלה".

איך נולדו "הדברים הקטנים שקורים לך" ?

זהו, נפלה החלטה, אני הולך לכתוב בלוג. אני בטוח שיש המון אנשים שחושבים ומרגישים בדיוק כמו שאני חשבתי והרגשתי עד אותו הרגע בו עבדכם הנאמן כותב שורות ראשונות אלו ...(מחשבות) היום זה היום , היום יש לי סיפור מצויין שאני רוצה לחלוק , היום אני אשרבט, אתרגם, אסגנן, אעלהעל הכתב ואפרסם. (תהיות) וכמו תמיד מגיע השלב שבו אנו שואלים את עצמנו שאלות: מה שווה יותר לספר? מה כדאי יותר להגיד? האם משהו בכלל יקרא את השטויות שאני רושם. בסוף היום רגע לפני שעולים למיטה למי יש כוח לכתוב משהו ורחמנה ליצלן לפרסם ,(שיכנוע עצמי) ואז רגע לפני שנשבריםישנה אנרגיה חיובית וקצת תקווה , עובדים על עצמנו קצת ומשתכנעים שחייבים לעשות משהו. (נסיונות) מתיישבים מול המחשב ושום דבר לא יוצא , כותבים שורה וחושבים על כל מילה ובינתיים כמובן חוק מרפי - שכחנו כבר את הסיפור שרצינו כל כך לספר למה ? כי פשוט היו המון כאלה היום , ובסוף מה קורה? (נדה) בסוף כמו בכל יום אחר הדף ריק. אז היום אצלי זה קצת שונה. לא , לא היתה לי התגלות היום. היום פשוט החלטתי שאני כותב על הדברים הקטנים שקורים לי.הפנמתי שלא צריך להיות מאיר שלו או יהונתן גפן (אני אוהב לקרוא את שניהם) כדי לכתוב משהו מעניין . אולי אין לך משהו חשוב לחלוק , אולי לא קרה לך משהו מסעיר ואולי אפילו מה שתכתוב לא יעניין אף אחד. אבל אני בטוח שקרה לך משהו קטן היום אולי אפילו הרבה משהויים קטנים וכשחשבת עליהם היה לך המון מה להגיד. אז זהו כמו שאמרתי , הגיע הרגע (לאמר את האמת יש לי מן תחושת הקלה , מעין שחרור שכזה באמירה שכזו) , הבלוג יוצא לדרך נישארה לי רק משימה פשוטה יחסית - להתמיד!