פוסט מספר 100

לפני כמה שבועות קבעתי לי שתי מטרות. הראשונה היתה להגיע עד סוף השנה האזרחית לאלף צפיות בתמונות שפירסמתי בפליקר ואני שמח לבשר קבל עם ועדה שעמדתי בגבורה במשימה זו. המשימה השנייה היתה לכתוב עד סוף השנה סה"כ מאה פוסטים בבלוג זה שעבדכם הנאמן שופך בו את ליבו וגם את זה אני משיג היום עם הפוסט שמתאר את השגת המטרות האלו בשני התחומים. הצבת מטרות ראליות גורמת ללא ספק למוטיבציה ואני מאמין שאמשיך להשתמש בכלי הזה כדי לקדם את מטרותי האישיות/משפחתיות. שנת 2010 בפתח ורציתי לנצל את הזדמנות החגיגית הזו כדי לאחל לנו שנה טובה (בריאות, אושר והצלחה - בסדר הזה). פתגם ישן אומר שכשיש רצון ישנה גם דרך והייתי רוצה לאחל לנו שנשכיל השנה להציב מטרות (קטנות וגדולות, קצרות וארוכות טווח), שנשיג אותם (או לפחות את חלקם - אלו שהם קצרי טווח) ונתמלא מוטיבציה ליצוק מטרות חדשות להשגה.

פגישה לאין קץ

אני לא חיית מסיבות ובינינו לפעמים אני אפילו מגדיר את עצמי אנטי-סוציאלי. בשבוע עבר נוכחתי לגלות שלפעמים לא עושים רק דברים שכיף לך ואני מוכרח להודות שלמרות הרצון הראשוני (שקשור בבעיה שתארתי בפתיח) שלי לא לעשות את מה שעשיתי, בסופו של דבר התרצתי ודי נהנהתי מכל העניין. לפני שבוע בערב שבת אשתי קיבלה טלפון מהבוס הקודם של הבוס שלה. ההודעה היתה קצרה ואמרה בזו הלשון: "אני בהונג קונג, והייתי רוצה ליפגש איתך". אשתי סיפרה לי על ההודעה והתגובה הראשונה שלי הייתה לעקם פרצוף. מיד אחרי שיישרתי את פרצופי קלטתי שאני צריך לעמוד לצד אשתי ואמרתי לה חגיגית שאני אעשה מה שהיא תחליט כלומר אם היא תרצה שאצטרף אליה לשיחה המרובעת (גם אשתו של הבוס היתה שם) אעשה זאת ואם היא רוצה ללכת לבד אכבד את רצונה (בסתר ליבי עוד קיוויתי שהיא תפתור אותי מהפכגישה הזו). אשתי בחרה באופציה הראשונה ויצאנו לפגישה. הבוס של הבוס לא מרבה לדבר והאמת היא שהשיחה עם אשתו הייתה יותר מעניינית מכל מקום, שמחתי שהייתי שם א. כדי לגלות שאני משתפר בסמול טולקד וב. כדי לתמוך באשתי ולספק "קונטרה" כך שהיא תתפנה לדבר עם הבוס לשעבר על ענייני עבר ודיומא. בסיומה של הפגישה הייתי מרוצה מההחלטה להיות חיובי בנושא החברתי ולהגיע לפגישה וחשבתי שאם לא הייתי עושה כך לזה היה די מטומטם כיוון שלא בכל יום מזדמן לך לפגוש אישיות כלכלית בכירה (הבוס של הבוס הוא כעת מנכל משרד האוצר). מי אמר שאני לא יכול להשתפר? :)

כי סערת עלי

========

מילים נתן אלתרמן

לחן נעמי שמר

שירה אריק איינשטיין

כי סערת עלי לנצח אנגנך

שוא חומה אצור לך שוא אציב דלתיים

תשוקתי אלייך ואלי גנך

ואלי גופי סחרחר אובד ידיים

לספרים רק את החטא והשופטת

פתאומית לעד עיני בך הלומות

עת ברחוב לוחם שותה שקיעות של פטל

תאלמי אותי לאלומות .

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת

לבדי אהיה בארצותייך הלך

תפילתי דבר איננה מבקשת

תפילתי אחת והיא אומרת הא לך

עד קצווי העצב עד עיינות הליל

ברחובות ברזל ריקים וארוכים

מעוניי הרב שקדים וצימוקים

טוב שאת לבנו עוד ידך לוכדת

אל תחרימהו בעייפו לרוץ

אל תניחי לו שיאפיל כחדר

בלי הכוכבים שנשארו בחוץ

שם לוהט ירח כנשיקת טבחת

שם רקיע לה את שעולו מרעים

שם שיקמה תפיל ענף לי כמטפחת

ואני אקוד לה וארים

ואני יודע כי לקול התוף

בערי מסחר חירשות וכואבות

יום אחד אפל עוד פצוע ראש לקטוף

את חיוכנו זה מבין המרכבות

מי שחלם לו ונשאר לו החלום....

בהמשך לפוסט הקודם בו דיברתי על חלומות (או יותר נכון מעשיות שאנחנו רוקמים בהקיץ כאשר אנחנו רואים התרחשויות ואנשים שונים), הייתי רוצה לספר בהזדמנות זו על חלום שחלמתי אתמול. החלום אתמול התחיל שעות ספורות לפני ההלוויה של אבי עליו השלום. בחלום כולנו מתכוננים לקבורתו אבל הוא עדיין נושם (חי ובועט) וממתין בחדר איתנו ואני פתאום קולט שהוא עומד למות בשעות הקרובות וזה לא מוצא חן בעיני. כשאני יורד לשורש הבעיה אני מבין שהוא חולה במחלה סופנית ושהרופא שלו הוא זה שיקצר את פתיל חייו ממש לפני קבורתו כלומר הרופא יהרוג אותו באופן "אנושי" כמה דקות לפני ההלוויה ואז הוא יקבר. כשאני מבין שיש לי את האפשרות לעצור את השגעון הזה אני רץ כאחוז תזזית כדי להיפגש עם הרופא וכשהוא מקבל את פני הוא אומר לי שהוא די מאוכזב שבאתי אליו כדי לבקש ממנו להפסיק את התהליך. אני מצליחלשכנע את הרופא שלמרות שאבי חולה ולא נשאר לו הרבה זמן לחיות אני מעדיף אותו חי עכשיו (למעט זמן) ומת מאוחר יותר. אני מצליח להגיע אל מסע ההלוויה שכבר החל ומודיע לכולם שעצרתי את רוע הגזירה לפחות לקצת זמן ואז אני מודיע לכולם חגיגית שהרופא אמר שנשארו לו שישה חודשים לחיות אבל איש כמוהו יחזיק מעמד כתשעה חודשים). אבי די מבסוט מכל הסידור ואז אני מתעורר מהחלום. החלום הזה נחלם בעבר שהגיבורה הראשית שלו היתה אימי זכרונה לברכה. אם זכרוני אינו מטעה אותי, בסיטואציה ההיא בה חלמתי על אימי המנוחה, החלום נגמר לפני שהספקתי להציל אותה אבל גם שם היא לא ממש מתה (התעוררתי לפני שזה קרה) ורק זכורה לי סצצינה שבה אני יודע שהרופא שהולך להמית אותה רגע לפני הקבורה עומד לבצע את הפעולה באיזושהו מרתף רקוב לבית ההלוויות אבל אני לא יכול להיכנס לאותו החדר. נשוב לסיפורינו, למה חלמתי על אבי ולמה ניסיתי להשיב אותו אתמול לחיים השד יודע ואולי לפרויד הפתרונות (פסיכולוגיה בגרוש: אני רוצה להחזיר אותו כדי שהוא ישתנה ובעצם אני רוצה מאוד להשתנות בעצמי אבל אני צריך משהו חיצוני שיעזור לי לעשות זאת כי אני לא מוצא כוחות פנימיים?!).סביר שהסיבה שחלמתי עליו נעוך בעובדה שנזכרתי בו אתמול לפני השינה. אתמול ממש לפני שהלכנו לישון אמרתי לאשתי שלצערי אני מאוד דומה לאבי וממשיך להתנהג כמוהו למרות שיש לי (כך אני מקווה) יותר בינה ונסיון ממנו. אני מקווה שלמרות אותם התנסויות לא טובות עם אבי, אני אלמד להיות אבא יותר טוב וימים יגידו אם אני אכן אהייה כזה.

כל החלומות ....

כל החלומות

אריק לביא

מילים: אריק לביא
לחן: דוד קריבושי

כל החלומות אשר חלמנו
כל החלומות כולם
הם ישארו בתוך תוכינו
בתוכנו לעולם

כל חלום יש בו
תקוה אחת
חיוך אחד
ודמעה אחת
כל אחד יש לו
חלום שבו
הוא היה רוצה
לגעת

כל המנגינות אשר ניגנו
כל המנגינות כולן
הן ישארו בתוך תוכינו
בתוכינו לעולם

מנגינה יש בה
תקוה אחת
חיוך אחד
ודמעה אחת
ולכל אחד יש
מנגינה
שהוא חייב
לגעת

כל האהבות אשר אהבנו
כל האהבות כולן
הן ישארו בתוך תוכינו
בתוכינו לעולם

כל אוהב יש לו
תקוה אחת
חיוך אחד
ודמעה אחת
כל אוהב אוהב
את האחת
שבנפשו נוגעת

כל החלומות אשר חלמנו
כל החלומות כולם
הם ישארו בתוך תוכינו
בתוכנו לעולם

כל חלום יש בו
תקוה אחת
חיוך אחד
ודמעה אחת
כל אחד יש לו
חלום שבו
הוא היה רוצה
לגעת

שלשום ישבתי בקפה ושתיתי שוקו מכוס קרטון. מולי ישבה אישה צעירה עם באמצע שנות השלושים לחייה ולגמה קפה קר. על צאוורה היה תלוי צלב מוכסף והיא שיחקה בו מדי פעם. האישה הוציאה מתיקה סלט שהיה מאוחסן בתוך קופסת פלסטיק - כזו שקונים במעדניות - וגם שלפה מפית, וסכו"ם חד פעמיים וסידרה את כולם כמו חיילים על השולחן. באחרי שכל הקודמים היו מונחים על השולחן לשביעות רצונה, היא שלפה מתיקה עוגת יום הולדת אישית שאוחסנה בתוך קופסת פלסטיק קטנה יותר. היא פתחה את המכסה של העוגה, שלפה מתיקה נר בודד והניחיה אותו במרכזה של העוגה. בשלב הזה נכמרו רחמי עליה וכמעט שרציתי להצטרף כי היה נדמה לי שהיא עומדת לחגוג את יום הולדתה לבד. אבל לא עשיתי זאת כיוון שמיד אחרי שהיא הנחיה את הנר במרכז העוגה והידקה את הפינות הוא חייכה לעצמה ובאותו הרגע היא נראתה לי הבחורה הכי מאושרת עלי אדמות (לא ממש הבנתי איך אפשר להיות מאושר שאתה חוגג יום הולדת לבד) ולכן תארתי לעצמי שכל מה שצפיתי בו עד אותה רגע היה כנראה משהו מתוכנן שהיא בחרה לעשות ולא משהו שכפו עליה. היא ישבה שם דקות ארוכות ואכלה את הסלט בביסים קטנים כיאה לגברת וכל רגע היא בדקה את הודעות הטקסט במכשיר הנייד שלה. חלפו עוד כמה רגעים ובעודה חוזרת על הפעולות הנ"ל חיוך רחב עלה על שפתי ןלידה נעמדה גברת אחרת שהתנצלה על זה שהיא מתנשפת כיוון שהיא היתה צריכה לרוץ. הגברת המתנשפת התיישבה בכיסא ליד הגברת המהודרת בדיוק מול שהעוגה הקטנה שהגברת סידרה כמה רגעים קודם ואז הבנתי שעוגת היום הולדת לא היתה בכלל מיועדת לגברת הבודדה אלא למכרה שלה (אולי חברתה). ולמה אני מספר לכם את כל זה. ובכן אני עושה את זה כדי לדבר על מקרה אחר (כלורמ הנ"ל הוא הקדמה) שבו הרצתי כל מיני תסריטים (כמו שכולנו עושים מדי יום) ובסוף גיליתי שמה שדמיינתי ממש לא קשור למה שקורה על פני השטח. ובכן, לפני כמה שבועות שכנה שלנו הציקה לי מספר פעמים ואמרה שהיא צריכה לדבר איתי בדחיפות. התעלמתי באלגנטיות מהדרישות שלה כיוון שהיא ידועה בנסיונותיה לגייס לעצמה חברים ורוב האנשים שאני מכיר לא ממש רוצים את חברתה ועל כן תארתי לעצמי שמדובר בנסיון נוסף להתקרב אלי (מעולם לא היינו קרובים). עברו מספר ימים ותחנוניה גברו ומאותו הרגע התחלתי להריץ בראשי סרטים כדי לנסות ולהבין על מה לעזעזל היא רוצה לדבר. כיוון שבתי לא ממש רוצה לשחק עם בתה וכיוון שגם בתחום הזה היו התחמקויות לא מעטות מצידנו הנחתי שמדובר בשיחת נפש בה היא תבהיר לי עד כמה היא בודדה ועצוב לה שבתה לא משחקת עם אף בת. במקביל חשבתי על תסריט אחר שבו היא ובעלה, שגדול ממנה במספר שנים, כבר לא כל כך מסתדרים והיא מבקשת נואשות להיוועץ עימי באסטרטגיה שהיא צריכה לנקוט כלפיו. ככל שחלף הזמן התסריטים קרמו עור וגידים והרגשתי שאני במרכזה של עלילה סוערת שהיא הכוכבת הראשית שתולה את כל תקוותיה בי השכן מהקומה מעל. ואז נפל לי האסימון ושאלתי את עצמי כיצד עלי להגיב בתור יועץ - האם עלי לספר לה את האמת המרה שתכלול בוודאי משפטים בסגנון "אנחנו לא ממש רוצים את חברתכם ומעולם לא הבנתי מה את ובעלך עושים ביחד - על מה בדיוק את מתפלאת?" או שעלי לצפות בסוכר כמו שאומרים האמריקאים את הבשורה ולפתור את טענותיה בנפנוף יד שמשמעותה "אין לך מושג על מה את מדברת" או "לא היה ולא נברא - את חולמת בהקיץ"... "לא רק שאנחנו לא מתעלמים ממך מאוד, האמת היא שמאד רצינו להתקרב אבל מסיבות שונות זה לא קרה ועכשיו שאנחנו שכנים אני מאמין שנעשה שיהיו לנו הרבה הזדמנויות למפגשים חברתיים" ... "ואגב בעלך - תני לו צ'אנס ניראה לי שהדברים הסתדרו". ממש לקחתי קשה אטת כל העניין ולא ידעתי באיזו עמדה עלי לנקוט. אפילו נועצתי באשתי שרמזה לי ביותר מעדינות שאסור לי לנקוט בגישה הראשונה התקיפה ועל כן אני צריך להימנע ככל האפשר מלספר את האמת כיוון שזה לא ממש יועיל לאף אחד. אחרי מספר ימים השכנה שאלה שוב והפעם הודעתי לה חגיגית שאני מגיע אליה הערב לשיחה. לאמר את האמת - לא ממש גיבשתי דעה לגבי העמדה שלי בנושא ועדייון הייתי טרוד בסוגיה האם עלי לאמר לה האמת או שעלי להשתמש בשקר לבנבן ובעודי עומד במפתן דלתה ומתלבט היא קראה לי להיכנס. ביני לבן עצמי החלטתי שאני נותן לה לזרום ואני זורם איתה לאן שנושבת הרוחץ כשנכנסתי היא דיברה על נושאים אחרים שלא התקרבו בכלל לסוגיות העמוקות שאני עסקתי בהם ובאותם רגעים נשמתי לרווחה. כעבור חצי שעה עליתי הביתה ומתחתי קצת את אשתי - סיפרתי לאשתי שמזל שלא נקטתי בטקטיקה של לספר את האמת כי הבחורה פשוט שבורה והיא סיפרה לי סיפור קורע לב. אחרי מספר דקות התוודתי על השקר הקטן ואמרתי לאשתי שלא יה ולא נברא ושנינו צחקנו. את הדברים שאני מספר אנחנו עושים ברמה היומית עם חבר או מכר או זר שאנחנו פוגשים ברחוב. לפעמים אנחנו מסוגלים לקלוט את השדרים ולפתח סיפור שמקורב למציאות אבל לא אחת אנחנו טועים ובגדול דבר שמשיע עלינו בלשבים מאוחרים כשאנחנו צריכים להתייחס או לקבל החלטות עם או על אותם אנשים. לפעמים הייתי רוצה שהדברים יהיו הרבה יותר שקופים ושכל מה שאנשים חושבים הן ידשרו החוצה אבל את זה היה קורה העולם לא היה מעניין - נכון?!

תודה על כל מה שבראת ותודה על מה שלי נתת!

לכל אחד מאיתנו יש זכרונות מהילדות ולכל אחד מאיתנו יש עוגנים קטנים שמופיעים מדי פעם ומושכים אותנו אל אותה ילדות נחשקת. העוגן יכול להיות דמיוני/ מחשבתי או אמיתית/מוחשי ולהמצא בכל סוג של חוש כלומר צליל, תמונה, טעם, ריח או מגע מגע שיכולים למשוך אותך כבמכונת זמן אל מחוזות ילדות הרחקוה (כן חלקנו כבר לא כל כך צעירים). למי שלא מכיר את התופעה (ספק אם יש אדם כזה), אני ממליץ על סצינה מתוך הסרט המצויר רטטוי שבו מבקר המסעדות המבוגר נועץ את מזלגו בתבשיל מהביל (רטטוי ירקות) שמונח מולו ובן רגע הוא חוזכר אל זכרונות הילדות שלו עצמו והעורך עושה חיתוך דרמטי אל סצינה מוקדמת יותר בה מבקר המסעדות עומד על מפתן הבית שלו וריח אוכל ביתי משובח עולה באפו כשאמו ( אה לה פרויד - כי תמיד זה חייב להתחיל ולהיגמר באמא) מבשלת על הכיריים את מאכל האיכרים רטטוי ואז אחר כבוד מוזגת לו מלוא החופן והוא מתענג על המעדן. אז מדי פעם (כמו לכל אחד מאיתנו כלפי שהזכרתי כבר) מתעורר לו עוגן שכזה והבוקר חשקה נפשי במילקשייק ומצאתי במקרר אננס, חלב, בננה וגלידת וניל והכנתי לי אחד. כשטעמתי את התענוג הצרוף (אני חושב שהייתי צריך להוסיף קצת סוכר) חזרתי בן רגע אל גיל עשר לבית של טל ונזכרתי שאמא שלו שאלה אותי אם גם אני רוצה לנסות מילקשייק. אני מוכרח להודות שלמרות שאמא שלי היתה בשלנית לא רעה בכלל (יש האומרים נהדרת) היא לא היתה פתוחה בתחילת שנות השמונים למטבחים רבים מדי (בביתינו שלט המטבח הרומני) ועל כן כשאמא של טל שמה בבלנדר בננה, אננס, מי, אננס, חלב וגלידה די הייתי בשוק אבל כשטעמתי את המרקחת הבנתי מה הפסדתי כל השנים. בהזדמנות חגיגית זו אני רוצה להודות לבורא עולם שהשכיל לייצר מערכת כזו מתוכחמת של זכרון שמסוגל בשניות לקפץ בכמו במכונת הזמן אל העבר ולשוב ממנו בריא ושלם (גם אם זה לכמה שניות) ואני גם רוצה להודות לאימי על שהרחקיה אותי מהמטבח בגיל צעיר בתוענה שהמטבח הוא לא מקום לגברים כיוון שבגלל הנידוי התאהבתי ברזי הבישול ויש לי גם כאלה (לא מעטים) שמחמיאים לי ומודיעים לי לפעמים שהוא נהדר!

תודה לפתוחה

כבר הזכרתי בבלוג זה לא אחת את העובדה שאני לומד באוניברסיטה הפתוחה. האוניברסיטה הפתוחה מהווה עבורי תיקון חיובי שתורם להתפתחותי בהרבה מישורים. אחת הבעיות הגדולות שאני מנסה להתמודד איתה היא להשאר מפוקס בדברים שאני עושה. למרות שעברת כברת דרך וטיפלתי בנושא, אני מרגיש שיש התקדמות אבל, אל תבינו לא נכון, הבעיה עדיין קיימת ולראייה, במקום לעמוד בלוחות בזמנים שקבעתי ולסכם חומרים של הפתוחה, אני עוצר לכמה רגעים לכתוב את מה שאתם קוראים כאן. כמו לכל אדם רגיל, קשה לי לגנג'ל באוויר מספר משימות (לרוב אם אתה עסוק באחת יתר על המידה האחרות נפגעות) ועל כן לבצע מולטיטסקינט אמיתי אבל היום אני יודע ויכול להעיד, שבעזרתה האדיבה של הפתוחה (ולא תמיד בדרך הקלה), למדתי לברור את העיקר מהטפל, לתעדף, לקבל החלטות, לחלק את הזמן בצורה ולעסוק בדברים שקבעתי לפי סדרי העדיפויות. אני מקווה שמה שאני אומר עכשיו "יחזיק מים" כלומר שמה שאני חווה אכן ישתפר ותיווצר התמדה שאוכל לזוקפה לפתוחה וגם לעצמי. בהצלחה!

מהלך בשנתו

לאחרונה, י' החל מהלך בשנתו. הוא די מודע למה שהוא עושה כך שהוא לה מהווה סכנה לעצמו או לסובבים אותו וסביר שהוא עושה זאת כיוו שחש צורך להטיל את מימיו או כיוון שרצה לקבל קצת תשומת לב שכוללת בד"כ גירוד בגב וטפיחה על הכתף. לפני יומיים י' קם ממיטתו ופסע בזהירות לעבר חדרנו. כשהגיע אפוף שינה שאלתי מה קרה, הוא אמר שרק רצה לעשות פיפי וביקש לישון איתנו. מאחר ולא ישנתי טוב באותו הלילה הצעתי לו את חלקי במיטה והלכתי לחדרו כדי לכבות את האור. בדרך למנורת הלילה גיליתי אגם ענק וכמה שלוליות קטנות ואז הלכתי לאמבטיה, שלפתי מגבת והתחלתי לייבש את הביצות. בהתחלה חשבתי שמדובר בכוס מים ששפך על הרצפה אבל גיליתי די מהר שלנוזל שנספג במגבת יש מרכיב של מים אבל הוא לא העיקרי - כן ידידי גיליתם בני השתין על הריצפה! ברוב המקרים, כשאני מפנה את מיטתי עבור בני, אני הולך למיטתו אבל הפעם חשבתי שהנזקים שמצאתי על הרצפה יופיעו על מיטתו ולכן לא לקחתי צ'אנסים והלכתי לישון בסלון. בבוקר כשקמנו (כולי דואב את ליל אמש כי מה לעשות הספה בסלון היא לא הכי נוחה), שאלתי את בני לפשר הארוע והוא הסביר שהוא רצה ללכת לשרותים להטיל את מימיו וכנראה בגלל שהילך כחולם הוא חשב שהגיע אל מחוז חפצו מוקדם מהצפוי וכבר אחרי כמה פסיעות הוא שלף את כלי הנשק שלו והחל להטיל את מימיו לכל עבר (מה שהסביר מדוע גרביו היו רטובות כשהוא נכנס חרש את מיטתנו). הנזקים קלים - קצת על הארון , קצת על הקיר והרבה על ריצפת הפרקט שספגה בשקט את העלבונות. אגב זו כבר הפעם השלישית במשך השנתיים האחרונות - אם זכרוני אינו מטעה אותי - שצאצאנו ביצע את אותה פעולה , בפעמים הקודמות הקיר וארון הבגדים (הפעם מבפנים) היו אלו שספגו את החמימות הרטובה שאחרי מספר שעות הפכה לקרה ומצחינה. ובכן, ניקינו, טיהרנו, הסברנו ונקווה שהוא לא יתמיד במעשיו. כפי שפתחתי בהסבר, היקיצות הליליות לא קשורות רק להטלת נוזלים (לפחות לא שלו) ואתמול הוא הפתיע אותנו שוב. אחרי שכל הילדים הלכו להם לישון, החלטתנו זוגתי ואני שנשתעשע קצת ונקיים את מצוותו של בורא עולם אבל בלי כוונות ללדת עוד ילדים. בעודנו עסוקים במצווה, בנננו ששוב הילך בשנתו פסע אל החדר והפתיע אותי בצד ימין כשהוא מבקש ממני לגרד אותו בגב. למזלנו, החדר היה חשוך והוא לא הספיק לראות הרבה (אולי לשמוע). התנתקנו אחד מהשני ואז אשתי ליוותה אותו לחדרו בעודה מגרדת לו בגב. כשאשתי חזרה לחדרנו, לא הפסקנו לצחוק ואמרנו שעד שאנחנו מגיעים _עייפים וטרודים) לקיים את המצווה, אחד הילדים לא נותן לך להתחיל בה (כי הוא רעב) והשני לא נותן לך לסיים (כי הוא רוצה שתגרד לו בגב). הפעם לא הרבנו בהסברים בבוקר (קיווינו שבננו שמהלך בשנתו ישכח את אשר ראה ושמע) והמלצתנו לזוגות רבים אחרים היא שלקיים את המצווה כשיש לך שלושה ילדים קטנים זה בהחלט מבצע שדורש תכנון אבל זה בהחלט בר ביצוע ואף להיות משעשע.

לא לוותר!

בהמשך לסיפורי הסיכומים על אגף הצילום, אתמול בערב התקיימה מסיבת כריסטמס מוקדמת שאליה הוזמנו כל חברי המועדון. התוכנית המקורית שלי היתה ללכת ואתמול אחר הצהריים (אולי בגלל הנסיבות - לוח זמנים צפוף בשל נסיעת עסקים של אשתי והתחושה מנסיון העבר שארועים כאלה ממש לא עושים לי טוב) כשעה לפני המסיבה, בעודי מסדר את השערות הקטנות באף ומיישר קצוות שלא הספקתי לגלח, החלטתי לא ללכת. ואז בהבזק של רגע אמרתי לעצמי שאם הבטחתי להגיע מוטב שאעשה את זה ויותר מזה שאם לא אגיע זה יהיה ממש לוזריות מצידי כיוון שכמה שעות לפני התפארתי בכניסה האחרונה לבלוג שבגלל המועדון אני מרגיש ששיפרתי קצת את ה GUI שלי ואת היכולת לתקשר טוב יותר עם אנשים. אז כפי שאמרתי הפכתי את הקערה על פיה והלכתי למסיבה. בראש אמרתי לעצמי שאני אשאר שם לא יותר מחצי שעה אבל כשהגעתי התחלתי לשוחח עם אנשים וראיתי שיש לי הרבה מה למכור. דיברתי בגובה העיניים עם בחור חביב שעובד עבור קונצרן טכנולוגי גדול, דיברתי עם אחר על מסיבות כריטמס שהייתי שותף להם בתור ספק שעה שעבדתי בקייטרינג כשעוד השתעשתי לי ברעיון לפתוח שרות כזה (ואגב, גיליתי שאני לא ממש רוצה כי אני לא יזם), ועם איש חביב אחר דיברתי על נסיון ההוראה שלי בחברת מד סיאנס ועל מקצועי המרכזי (עקר בית וסטודנט) ועד כמה הוא מאתגר ומלא חוויות. הרגשתי שאני יכול להישאר שם כל הלילה ולהמשיך בשיחות הללו אבל כשעה וחצי בתוך הארוע החלטתי לעזוב כי בבית יחכו לי שלושה ילדים שהיו זקוקים למקלחת ורוטינת שינה שכללה הקראת סיפור והשמעת מוזיקה. אז לסיכום, אני שמח שלא בחרתי בדרך הקלה (לוותר) ובסופו של דבר הלכתי לאירוע וגיליתי שהשד לא ממש נורא גם בזכות העובדה הסתבר לי שאני לא דל/יבש כמו שאני חושב את עצמי וגם בגלל שהרגשתי מאוד נוח כיוון שהייתי רצוי כי ואחרים באירוע שמחו להיות בחברתי כי אני אדם נחמד וגם בגלל שהם מעריכים את עבודתי.

סוף העונה

סוף השנה הוא זמן טוב לעשות בו סיכומים. אז אם אני סוקר וסופר בסוף השנה את ההתקדמויות הבאות בתחום הצילום:

1. יצרתי לעצמי חשיפה גדולה יותר בפליקר - בתחילת השנה התלחתי להעלות לאתר תמונות ולקבל פידבקים מאנשים שונים. אני מקווה שעד סוף השנה הזו יהיו לי קצת יותר מ 1000 צפיות. כמובן שיש מקום להרבה יותר אבל אני מוכרח להעלות יותר תוכן וכמובן לקלוע לטעמם של אנשים אחרים כדי שאגדיל את נתח הצפיות בי. השתתפתי בדרך באופן פעיל במתן פידבק לאחרים ויצרתי לי קהל (אומנם קטן אבל איכותי, אמין ועקבי) שמתעניין בתמונות שלי ונותן לי עבורם פידבק.
2. שידרגתי באופן די משמעותי את אמצעי הצילום שלי - השנה רכשתי (בעזרת מימון חלקי של פרויקט משלהי השנה שעברה) מצלמה הרבה יותר איכותית ותרמתי את המצלמה ששרתה אותי בנאמנות יותר מחמש שנים לגיסתי (אגב את הראשונה שלי תרמתי לעוזרת הבית שלנו). הכלים שיש לי הם בסיסיים וכמובן שיש עוד מקום לשידרוגים בכל מה שקשור לעדשות אבל את זאת אעשה זאת רק אם הסעיף הראשון יקבל תנופה.
3. ביססתי את הידע שלי בפוטושופ - בתחילת השנה לא היה לי מושג ירוק איך מעבדים תמונה בכלי האדיר הזה ולמען האמת, די פחדתי ממנו ואפילו אמרתי בלא מעט פעמים שאני מעדיף להשאיר את התמונות שלי "טבעיות" (אעלק) כתירוץ לא ללמוד את הכלי. אז השנה לקחתי את התירוצים ושמתי אותם בצד והתחלתי להשתמש בכלי. עשיתי לא מעט טוטוריאלס מאתרים שונים ובעיקר התנסתי בעצמי ואני שמח לבשר שהאימונים נשאו פרי ועכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב עם הכלי. ברור שיש לי עוד הרבה דרך לעבור כי רק גיליתי את קצה הקרחון אבל הכלי ללא ספק שיפר לא מעט תמונות שצילמתי ועל כך אני שמח.
4. עבדתי על כמה פרויקטים. חלק מהפרוייקטים זכו לאיזכורים שונים בבלוג הזה. חלקם היו מוצלחים, חלקם מוצלחים פחות וחלקם היו כשלונות. כיוון שאני מאוד ביקורתי אני לא מעיז לטפוח לעצמי על השכם. מה שלמדתי גם מהמוצלחים וגם מהכשלונות (שלא היו נוראים כמו שאני מציג אותם) הוא שאני צריך להיות הרבה יותר מוכן לפעמים הבאות. אני חייב לתכנן דברים מראש, לצלם מה שלקוח רוצה (קרי דברים שימכרו) ולא רק דברים שאני מאמין שהם אומנותיים ולחשוב על כל פרט בדרך למוצר המוגמר (לקוח מרוצה).
5. השתתפתי באופן פעיל בקבוצת צילום ויצרתי חבורה קטנה (וירטואלית בעיקר) שמחווה דעה על יצירותי. יצאתי לסיורים (אומנם לא מספיק) והשתתפתי בערבי ביקורת ושמחתי שהתמדתי כי על הדרך שיפרתי ללא ספק את כישורי החברתיים. במסגרת הקבוצה השתתפתי בתחרות צילום ולמרות שלא זכיתי במקומות הראשונים תמונתי זכו לתשואות ובעיקר למדתי מהו שיתוף פעולה ועבודת צוות.
6. נתבקשתי לתרום תמונות עבור ארועי התרמה ועשיתי זאת בחפץ לב - לאחרים אפילו הורדתי צילומים ממוסגרים שהיו תלויים על קירות הבית שלנו כדי לקדם את המטרה. אפילו הצלחתי למכור בעצמי תמונה אחת ואני מקווה שבעתיד יהיו עוד כאלה.
7. הגעתי להבנה שאני צריך לחזק את הידע התאורטי שלי ולקחתי שעורים פרטיים בנושא צילום. אומנם לא למדי הרבה דברים חדשים אבל גיליתי שהרבה דברים שהמורה דיבר עליהם אני עושה במשך תקופה ארוכה באופן אינטואיטיבי.
8. עשיתי גיבוי לאלפי התמונות שברשותי (למען האמת כנראה מדובר ביותר מעשרים וחמש אלף תמונות מאז אותו הרגע בשלהי שנת 2001 שבו נגעו ידי לראשונה במצלמה דיגיטלית) והבטחתי לעצמי לארגן אותם טוב יותר במסד נתונים וגם כמובן להדפיס חלק מהם בספרים.
9. הספקתי לחשוב ברצינות לעבור ממצב של תחביב שעבורו אני מוצאי בעיקר כספים לעבודה שאולי יום אחד תכניס כסף לארנק. כרגע הדברים ב "הולד" עד שדברים יתבהרו יותר.
10. הבנתי כמה אני חופשי ומאושר כשאני מחזיק ביד את המצלמה ומשתעשע עם הפרמטרים השונים שמפיקים את תוצרתי. ואם נשלב את שתי הגילויים האחרונים יתכן שאוכל להמשיך להיות מאושר נוסף בחיי כמו שאומר הפתגם (בתרגום חופשי) - אם תמצא עבודה שב תהנה ממה שאתה עושה, לא תצטרך לעבוד בחייך עוד יום נוסף.

זה די מדהים כשאני חושב על מה שעשיתי בשנה האחרונה מבחינת צילום ואני שמח שמיסמכתי הבנות בסיכום הנ"ל. אני יודע שהדרך עוד ארוכה, שיש לי עוד הרבה נושאים ללמוד, הרבה מקום להשתפר ושמעל הכל, אם אני רוצה לקחת את ההובי הזה צעד נוסף קדימה, אני חייב לטייל יותר, להיחשף למראות ופשוט להיות במצבים ובמקומות שבהם אוכל להפעיל את כישורי היצרתיים והטכניים ופשוט לצלם יותר. אז מה אני מאחל לעצמי? אני רוצה לאחל לעצמי לטייל יותר, להנות מהחשיפה (תרתי משמע) ובעיקר להנפיק תמונות איכותיות שאני תקווה שיום אחד אולי יפרסמו אותי או לכל היותר ישארו פה הרבה אחרי שאני אלך ויהוו השראה לילדי או נכדי לעסוק בתחום המרתק הזה.

מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך ובטח שלא לאשתך!

הבוקר התנהגתי לא יפה לאשתי. אשתי ניסתה לספר לי על מערכת תמריצים חדשה בעבודה שלה ובמקום להקשיב ולנסות להבין יותר טוב את דבריה, מצאתי לנכון להעיר לה על זה שהיא לא מסבירה את הנושא טוב, שהיא סוטה מהנושא עצמו במקום להתמקד בעיקר ושהיא לא ממש מבינה עד הסוף ועל כן יכולה להסביר משהו שמשהו אחר יצר (זה היה מאוד נבזי מצידי להגיד דבר שכזה). אחרי שסיימנו לשלוח את הילדים לבית הספר ליוויתי את אשתי אל מקום עבודתה ושאלתי אותה אם אוכל להתייעץ איתה בנושא מסוים. אמרתי לה שאני רוצה לראות מה תהייה הדרך שבא היא תתקוף נושא מסוים - ליתר דיוק אמרתי לה שאני רוצה לבחון את לוגיקת החשיבה שלה. אחרי ההצהרה הזו מצאתי את עצמי מרצה במשך יותר מעשר דקות על תאוריות שונות הקשורות במבנה זכרון האדם ורק אחרי תאור ארוך ומייגע שבו הסברתי לה מה חושבים התומכים ומה חושבים המתנגדים, שאלתי אותה שאלה פשוטה שהתשובה עליה היתה פשוטה ויכולתי לחסוך ממנה את ההרצאה לולי הייתי שואל אותה את השאלה הישירה. אחרי שעשיתי את מה שעשיתי התנצלתי שהארכתי יתר על המידה באספקת חומר הרקע ואמרתי שלמרות שאני לא בסדר כי הייתי יכול להגיע לנושא מייד, אני שמח שיצא לי לספר לה על התארויות כי ככה אני מצליח ללמוד אותם יותר טוב. אשתי אמרה לי בחוכמתה הרבה שמה שעשיתי לה עכשיו הוא בדיוק מה שאני ביקשתי ממנה לא לעשות לי בבוקר ועל זה אמרו חז"ל :"מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך". אז כאן קבל עם ועדה (למי שבכלל קורא את הבלוג שלי - אם בכלל) אני מתנצל על מה שעשיתי הבוקר ומבקש את סליחתה של אשתי. האם זה יקרה שוב בעתיד – בהינתן מבנה אישיותי, לצערי סביר שכן. אבל בעתיד אני פשוט מקווה שבמקום פתיח מעורר תאבון מחשבתי (כמו זה של הבוקר), אני אשכיל פשוט לאמר לה (או לאחרים) בצורה מפורשת שאני רוצה ללמד אותה משהו שלמדתי (הרי זו היתה המטרה העיקרית של ה"התייעצות" שלי איתה) ואחרי שאני אעשה את זה (אם ישאר לה כוח) , אני פשוט אשאל אותה לדעתה ואבקש ממנה לחוות דעה.

טוב שכן קרוב מאח רחוק

בהרבה תחומים יש לי את התחושה שילדיי ובייחוד בני רוצים להרשים אותי. בבריכת השחייה הדבר מאוד בלט וכל פעם שהייתי יושב על שפת הבריכה וצופה בבני (לרוב בתענוג אבל לפעמים גם כועס על שבני לא ממש מקשיב למורה), הייתי חייב להעיר לו הערה מעודדת או לשלוח לו חיוך. לא משנה איך אתה מסתכל על זה ומה אתה עושה, הדבר הוא תמיד מצב של הפסד-הפסד כי כלומר לא ממש משנה מה תעשה או מה תגיד זה יגרום לך להפסיד נקודות - אם אתה מחייך, אתה מעלה את הרף לפעם הבאה ומלחיץ את הילד ואם אתה גוער בו לעיני חבריו ומורתו, אתה מבייש אותו, מלחיץ עוד יותר ונתפס כבלתי רצוי. אחרי התלבטויות רבות, החלטתי, שבשעורי השחייה של בני אני אנקוט בגישה הבאה : מעתה, המקום שאני בוחר לשבת בו צריך להיות קרוב מספיק אל המקום שבני מתאמן בו כדי שהוא יראה אותי בחלק מהזמן אבל רחוק מספיק כדי שאני לא אהיה מעורב. והפלא ופלא, הגישה עובדת! אם בני עשה משהו לא בסדר במהלך השעור, מספיקה הערה קטנה בסוף השעור כי הוא יודע שצפיתי ואם הוא בני התעלה על עצמו ועשה משהו טוב, אז אני לא אומר דבר וכשהוא בא אלי מלא גאווה אחרי השעור ושואל אם ראיתי את מה שהוא עשה, אני אומר לו שבוודאי כי הרי ישבתי קרוב אליו ואז הוא מחייך ומרגיש טוב עם עצמו ומעל הכל נינוח.

ארוחות ערוכות

אתמול התארחנו וגילינו שוב עד כמה אנחנו לא יודעים לארח. כשאנו מארחים, נדמה לנו תמיד שאנחנו כל כך עסוקים בנושא האוכל (שיהיה טעים, שיהיה מספיק, שיהיה חם, שאנשים יגידו "ואו") עד כדי שאנחנו לפעמים שוכחים מהאורחים עצמם. אתמול ראינו שאפשר גם אחרת, שלא משנה אם אין מספיק מרק לכולם, שלא ממש משנה אם האוכל לא רותח, שלא ממש משנה צורת ההגשה, שלא משנה הכמות והמבחר - כל אלה באמת זוטות (כן הם לחלוטין צריכים לעמוד בסטנדרטים בסיסיים + אבל לא יותר מזה ... האוכל לא חייב להיות מתוחכם ולהרשים אבל הוא חייב להיות טעים) ומה שבאמת זה: להיות רגוע ונינוח, לדעת לארח טוב מה שיתרום משמעותית לעובדה שתגרום לאורחים שלך להרגיש רצויים ובעיקר טוב עם עצמם ועם המוזמנים האחרים. אז מה למדנו? קודם כל למדנו שאירוח מהסוג שראינו אתמול כניראה טבוע באופי שלך (אולי הוא מתפתח עם השנים ומשביח בעקבות לימוד מטעויות) . דבר שני שלמדנו הוא העובדה שיש לנו הרבה מקום לשיפור (עוד לא מאוחר להשתנות) . דבר שלישי שלמדנו שאנחנו ממש צריכים ללמוד להיות נינוחים ולשדר נינוחות ( מה שאתה רוצה להיות זה מה שאתה חייב לשדר - אם אתה רוצה להצליח אתה חייב לשדר תחושת הצלחה לסובבים אתך) ודבר אחרון שלמדנו הוא שאנחנו פשוט צריכים לארח הרבה יותר כדי ליצור לעצמנו את אותם מצבים שבהם נוכל אנחנו ליישם לפחות חלק מהדברים שלמדנו. אז מעכשיו חסל סדר "ארוחות ערוכות" ובמקומם אנחנו צריכים לאמץ לעצמנו את הסיסמה "ארוחות נינוחות". בתאבון!

שינויים

שלשום אמרתי לאשתי (בעקבות היכרות של 11 שנה) שאני בן אדם הרבה יותר טוב מאז שפגשתי אותה. אשתי חייכה ואמרה לי שעברת כברת דרך ארוכה בשנים האחרונות ואז היא שאלה אותי אם אני חושב שהיא השתנתה בעשור החולף. ביקשתי ממנה דקה לחשוב ואז חזרתי אליה ואמרתי לה שאני מקווה שמה שאני עומד להשמיע לה לא יפגע בה ואז התנסחתי בצורה הבאה: " שינוי הוא לא דבר שחייב לקרות במהלך תקופה. אני חושב שלא השתנת ומאמין שבגרעין את אדם מאוד טוב/חיובי ולא היית צריכה להשתנות בכלל" והמשכתי "אם הייתי מציע לך לשנות משהו זה א. להיפתח אל הסובבים אותך יותר כיוון שלפעמים צריך לום של גנבים כדי להוציע ממך אינפורמציה , ב. אם את רוצה להתברג בצמרות של אירגונים ולנהל חברות, הייתי מציע לך להיות יותר אסרטיבית וקצת יותר רעה" ו ג. הייתי מציע לך להיות קצת יותר אגואיסטית ולשים את עצמך ראשונה - הרבה לפני האירגון כי הלויאליות מתה מזמן ואם לאירגון יתחשק הוא יחליף אותך ברגע" . אין פה תובנה עמוקה מדי רק סיכום קצר של עשור שבו בהחלט למדנו להכיר אחד את השני טוב יותר ולהבין שהדבק שמחזיק אותנו ביחד הוא העובדה שבהרבה מובנים אנחנו משלימים אחת את השני (למשל אחד משתנה ואחת לא) וטוב לנו!

קרה ביום רגיל

משהו שאתה עושה בשביל הילד

היום בני היה צריך ללכת לבית הספר בלי מדים (ראש חודש עברי ועל כן יום מיוחד) אבל אני לא שמתי לב ושלחתי אותו לבית הספר עם מדים. אשתי הורידה אותו להסעה וגילתה שכולם הופיעו בבגדים צבעוניים (לא הכחול לבן המסורתי) ושמה לב שבני די מבואס כיוון שהוא שונה. הדבר היחיד שהיה לבני בתיק היה חולצה צבעונית ואשתי שמה לו את החולצה ושלחה אותו לבית הספר. כחצי שעה אחרי שיצא יצאתי אני אחריו עם בגדים חלופיים (כי זה מה שאתה עושה שאתה רוצה שהילד שלך יהיה מאושר וירגיש שווה בן שווים) וכשהגעתי לבית הספר וקראתי לו לצאת מחוץ לכיתה הוא היה מופתע מאוד לראות אותי. אמרתי לו שעשיתי טעות ולשחתי אותו לבית הספר עם מדים ועל כן הגעתי כדי לתקן את המצב. עזרתי לו להתלבש ובאיזה שהוא שלב הוא אמר (בצורה לא מפורשת דרך מעט מילים והרבה שפת גוף) " אבא אני מאוד מעריך את מה שאתה עשיתי ואני די מבסוט שיש לי אבא קול כזה". בני חזר לכיתה וניראה די אדיש אבל אני יודע שבתוך תוכו הוא היה מאוד שמח מאוד והרגיש הרבה יותר שייך.

יום הורים

הופתעתי הבוקר מהמורה של בתי שהיא גם במקרה האמא של החבר הכי טוב של בני. הבוקר הגעתי ליום הורים בגן של בתי וידעתי שהיא (המורה) תגיד לי שבתי נהדרת ושיש לה פוטנציאל אדיר (שאותו היא מנצלת) ועל כן חשבתי שדי מהר נגלוש (בגלל ההכרות המוקדמת והיחסים החבריים) לשיחת חולין אבל לא כך היה הדבר. המורה התייחסה אלי כאל שווה בן שווים, הסבירה באריכות את דעותיה, נימקה את הסבריה והייתה מאוד מקצועית ואני די הופתעתי (לטובה) מהיכולת שלה לעשות הפרדה בן הפאן המקצועי לפאן החברי ועל כן ציינתי זאת לשבח בפניה. אני מקווה שכשאני אהייה מורה יום אחד אוכל לעשות את אותה הפרדה ולשדר (וגם להוכיח) כזו מקצועיות שכן קונפליקט אינטרסים הוא לא דבר קל לפתרון אבל היום נוכחתי לדעת שאפשר גם לעשות דברים בצורה אחרת.

שיעול יבש וקוצר נשימה - מה עושים?

היום לפנות בוקר התעוררתי לקול שיעולו של בני. כשבני חולה הוא עולה וכשבני משתעל אז הוא משעל מכל הלב אז מיד ככשמעתי את שיעולו היבש רצתי אליו ונוכחתי לדעת שיש לו גם קוצר נשימה. בני שנשם כבר בכבדות ,לא הצליח להשתעל וכמעט שלא הצליח להוציא מילה מפיו - הוא הצביע על גרונו וכששאלתי אותו אם קשה לו לנשום או שכואב לו הוא נידנד את ראשו מעלה-מטה כאומר כן. באותם רגעים נזכרתי באפיזודה שאני וגם אשתי מנסים לדחוק מתודעתנו. לפי ארבע שנים בדיוק בתקופה הזו קמתי ממטתי ופסעתי לכיוון החדר של בני בעקבות קולות נקישה חזקים. שהגעתי אל החדר גיליתי שבני מפרכס חסר אונים, צעקתי לאשתי שתקום ואני מוכרח להודות שדי איבדתי את עשתונותי. אשתי שהתעוררה שניות ספורות לאחר מכן מיד לקחה פיקוד , בדקה שהילד נושם ופשוט אמרה לי מה לעשות (שכלל דברים די פשוטים כמו שים מכנסיים , שים חולצה - אנחנו רצים לבית החולים עם הילד). מיהרנו לבית החולים והסתבר שהחום של בננו קפץ לערכים לא הגיוניים ולכן המוח אמר לגוף לבצע "שאט דאון" - מאוחר יותר למדנו שלתופעה קוראים פירכוסי חום. הרופאים הצליחו לייצב את מצבו וחזרנו הביתה ולאחר מספר שבועות זה קרה עוד שוב והפעם הוא עבר מספר נוסף של בדיקות נוירולוגיות ונמצא תקין. המחזה היה מפחיד כל פעם מחדש מכיוון שאתה מרגיש נואש וחסר אונים כי אין לך הרבה מה לעשות חוץ מלרוץ מהר לבית החולים , רק אחכ למדנו שיש תרופה שניתן לתת אותה ושגורמת לגוף להירגע. אבל סוף טוב הכל טוב לא נמצאו ממצאים לא תקינים ומאז דאגנו כל פעם שלבני היה חום פשוט להוריד אותו מיד ולייצבו. היום לפנות בוקר נזכרתי באותו אירוע והבנתי שלמדתי ממנו המון. אשתי עזבה אתמול בערב לנסיעת עסקים ונותרתי לבדי עם ילדי. לפנות בוקר כשלבני היה את אותו קוצר נשימה לא הפסקתי לרגע לתקשר איתו תוך כדי נסיון לחפש פתרון (כלומר לא איבדתי עשתונות) ולהרגיע אותו (הוא היה די מפוחד). חשבתי מיד על דרכי הנשימה ושאלתי אותו אם הוא יכול לנשום ... שחשדתי שקשה לו (הוא לא הודה מיד) בדקתי סימנים של אלרגיות (נפיחות, אזורים אדומים מגורים וכו') ולמרות שלא מצאתי כאלו, החלטתי שאני נותן לו תרופת פלאים בשם "בנדריל" שהיא אנטיהיסטמין שעוזרת לפתור בעיות אלרגיה וגם לשחרר קני נשימה שהתהדקו בעקבות אלרגיה. נתתי נו מים כדי שיבלע וישחרר מגרונו דברים שאולי נתקעו שם ולא הפסקתי לדבר איתו כל העת. הדבר היחידי שהייתי עושה שונה הוא שלא הייתי מזכיר את המונח "בית חולים" (באותם רגעים הייתי צריך לבצע אבחון ולהבין האם יש באפשרותי לשלוט במצב או שאני צריך מומחה) כי הוא הכניס אותו לחרדות מיותרות אבל מצד שני ברגע שהזכרתי את המילה הוא התחיל לדבר קצת ורמז לי שמצבו משתפר. העברתי אותו לסלון וטיכסתי עיצה. דבר ראשון שעשיתי הוא להנציח את הארוע (שיעולו היבש וקיצר נשימתו) במצלמת וידאו כדי שאוכל להראות לרופאה בבוקר (בהנחה שלא אלך לבית חולים) את המצב שבו הוא היה שרוי. הבנתי בגלל שיעולו היבש , כאב הגרון שלו וקוצר נשימתו שצריך ל"עסות" את גרונו מבפנים כדי לפתוח את פתחי האיוורור שלו ואז רצתי לחדר ושלפתי גלולת "סטרפסילס" שתקל עליו את פעולת הבליעה. אחרי שמצץ את הגלולה החלטתי שאני מכין לו תה מחליטה של פרי הדר שמכיל ויטמין C ושייקל עליו את גם כן לבלוע תוך כדי בוסט של הויטמין למערכת החיסונית שלו ולבסוף עירבתי גם את סבתותי שלימדוני שכשמשהו משתעל צריך לעשות את ריאותיו בשמן (עדיף חם). רצתי שוב לחדר, שלפתי בקבוק שמן שהכיל תמציות אקליפטוס (דבר חכם בדיעבד שפתח את נחיריו ואפשר לו לנשום בחופשיות ואז הבנתי שהוא נושם באופן תקין) והתחלתי לעשות את האיזור העליון של גבו ואחכ עברתי לחזהו. מצבו השתפר פלאים והחלטתי שאיון צורך לנסוע לבית החולי. תוך פחות משעה התרופה עשתה את שלה והוא נרדם. הוא הזיע (סימון כללי טוב שמתרחש שינוי בגופו) והפסיק להשתעל. בבוקר הוא קם כמו אדם חדש כאילו לא קרא דבר בלילה הקודם ועכשיו אנחנו הולכים לרופאת הילדים שלו כדי שתבדוק ותאשש שאין שום בעיה נוספת שלא לקחתי בחשבון. אני שמח שלמדתי מהמקרה הקודם, לא איבדתי את עשתונותי והצלחתי לעזור לו. אגב כך גיליתי שאני ממש מאוהב בילד ושלמרות שאני כועס עליו לפעמים הכל מתגמד ומקבל פרופורציות אמיתיות במקרים כאלה.

מוניות אדומות

נהגי מוניות הם ללא ספק עם! בהונג קונג תמצא ערב רב של טיפוסים אבל יש להם משהו אחד במשותף - כולם מנסים להרוג אותך. נהגי המוניות ששואפים להרוג אותך עם הכנסך למונית שלהם חולקים שני סגנונות נהיגה: המהיר והאיטי. המהירים שבינהם נוהגים כמו מטורפים, חוצים רמזורים באדום, משוכנעים שכל דבר אחר על הכביש אין לו זכות קיום (הם היו מוכנים לדרוס את אמא שלהם כדי להביאך למחוז חפצך) ובעיקר הם מתחרים על התואר הנהג המבחיל כאשר הם מנסים לבדוק חוקי פיזיקה בסיסיים ואגב כך גורמים לך לבחילה בגלל ה- ג'י שמופעל על גופך בעודם לוקחים סיבובים במהירות יתרה. החצי השני (האיטיים) נוהגים כאילו היו זקנה בת תשעים שנוסעת בכבישי פלורידה (המדינה המועדפת על אלו שפורשים לגמלאות ורוצים להאריך ימים) תוך כדי לחיצות חוזרות ונשנות על הגז והברקס לסירוגין (אגב גם אלה גורמים לך לבחילות אבל מסוג אחר ולא אאריך כאן בתאורים למען יאריכו קוראי ימים ויהיה להם תיאבון) כך שנוצר הרושם אצל הצופה בהם מהצד שרק אתמול הם קיבלו רשיון ובנוסף הם מתחרים על התואר הנהג האדיב (כי כולם עוקפים אותם), הנהג הלא מגניב (כי אין להם מושג מה הם עושיםעם הטכנולוגיה שבידם וכל קשר בן המקום שביקשת להגיע אליו והמקום שאליו נזרקת לאחר נסיעה ארוכה הוא מיקרי בהחלט) והנהג הלא חביב (כי למרות שאתה מתאמץ מאוד להסביר להם בשפת אימם מה אתה רוצה, תמיד אין להם יכולת להבין והם כבר מוכנים לשלח אותך למחוז חפצך במונית אחרת). למרות ההיסטוריה שדאגה לבצע עבור עבדכם הנאמן את החלוקה הדיכוטומית הנ"ל, נתקלתי הבוקר בנהג מונית שלא נכנס לקטגוריות הנ"ל ,שהגדיל לעשות כפי שאתאר מיד ועל כן הפתיע אותי מאוד וזכאי ללא שום עוררין לתואר הנהג החביב, המגניב והאדיב ביותר שפגשתי בהונג קונג בארבע שנותי פה. אז סיפור שקרה כך קרה: עמדתי הבוקר בלובי של הבניין שבו אני מתגורר והייתי השני בתור לעלות על מונית (כן צריך פיס בחיים). הנהג שזכה לאותם שבחים עצר את רכבו קרוב אלינו, קידם את פנינו בחיוך ובברכת בוקר טוב, שאל בנימוס לאן נרצה לנסוע, הבין מיד את מבוקשי למרות שדיברתי באנגלית, הצדיע לנו ואמר בחגיגיות "שתהייה לכם נסיעה מהנה למחוז חפצכם", הסיע אותנו בבטחה למחוז חפצנו, לא גרם לנו לבחילות, חייך כשסיים את נסיעתו ולאחר ששלמתי לו חייך שוב וברך אותנו בברכה הבאה "שיהיה לכם המשך סוף שבוע טוב" והוסיף "הזהרו וקחו את הזמן שלכם ביציאה שלכם מהאוטו כי אני לא ממהר לשום מקום". הנהג הבוקר הוכיח שאפשר להיות מקצועי אדיב ומסביר פנים באותה עת ועל כן אני מודה לו על החוויה המתקנת ומקווה שאחיו הנהגים ילמדו ממנו ויחזירו את האמון לציבור הנוסעים.

פשר החלומות

הבוקר בחמש התעוררתי מחלום שבו אני מחליט לעזוב את בית הורי ולעבור לגור עם ידידי מ' שידוע בהעדפותיו המיניות למין הגברי (לפחות בחלום - במציאות הוא נשוי ואב לשניים). בתחילתו של החלום אני די נהנה מהסידור ולמרות שמעולם לא התלבטתי עם זהותי המינית (תמיד ידעתי שאני אוהב את בנות המין היפה - במציאות וגם בחלום), החלטתי לתת לקשר שלנו צ'אנס. את הדירה מ' חלק עם זוג בנות נחמדות שלא ראו בי איום גם כשהייתי מסתכל ארוכות לעברן כיוון שהייתי מסומן על ידן כשובב (בן זוגו של מ'). בחלום הקשר המיני בינינו מתפתח עד לנקודה הקריטית בה בן זוגי מבקש ממני להיפתח אליו תרתי משמע. בהתחלה חשבתי (ואולי קיוויתי) שהוא יאפשר לי להיות הדמות הגברית במערכת היחסים אבל עד מהרה הובהר לי שתפקידי יהיה אחר ואז התחילו להתהוות אצלי תהיות לגבי המשך הקשר בינינו. המשך החלום היה קצת מעורפל ולא ברור לי בדיוק כיצד המשיכו להשתלשל העניינים (אני רק זוכר אותו מפציר בי לנסות משהו אחר ולהפסיק אם זה יכאב) אבל אני כן זוכר שבאיזה שהוא שלב אחת הבנות שהבינה מה קורה (כלומר את חוסר רצוני לשתף עימו פעולה) פסעה לה לכיוון המקלחות המשותפות בעודה מגלה טפח רחב של ישבנה או פיטמה קטנה מדדיה. באותו הרגע הבנתי שהעדפותי המיניות מאוד ברורות ושאנני רוצה כלל להתנסות במשהו חדש ובאותו הרגע הקצתי מתרדמתי. את השינה שלי ושל אשתי קטע בכיו של בני שרצה להרוות את צמאונו ושנינו קמנו כדי להירתם למשימה. פסעתי למטבח וחזרתי עם בקבוק חלב ותוך כדי ערבובו מסרתי את הבקבוק לאשתי כדי שתמשיך להאכיל אותו כיוון שהייתי חייב ללכת לחדר השני שבו ישנו ילדינו האחרים כדי לטפל באחד מהם שהרגיש משופע ועל כן קיבל תמיסת פנדול כדי להוריד את החום. כיוון שאשתי ידועה ביכולתה לפרש חלומות, חזרתי לחדר שלנו ובעודה מאכילה את בננו, סיפרתי לה על החלום וביקשתי ממנה הסברים. אשתי בחוכמתה הרבה אמרה לי שהקשר למציאות הוא ההתלבטויות שלנו בנושא מקום המגורים והרצון שלנו לעזוב את הכאן והעכשיו (גם אם הוא טוב) כדי לחזור ולגור בארץ אחרת שאנחנו לא כל כך בטוחים שהוא המקום שאנחנו רוצים להיות בו ובסופו של דבר (סופו של החלום) מגיעה ההתפכחות האישית שלי/שלנו שכוללת את התובנה העיקרית שמה שיש לנו כאן ועכשיו הוא טוב ולכן כדאי לנו להיות מרוכזים בו במקום לחשוב שנים רבות מדי קדימה ולחיות את החיים לפי אמוציות שדואגות להזכיר לנו שאולי אנחנו עושים טעות. החמאתי לאשתי על יכולותיה ואפילו קנאתי בה קצת (היא בהחלט ניחנה באינטיליגנציה רגשית גבוהה ויכולת לחשוב מחוץ לקופסא ברבדים עמוקים ביותר) ועל כן שאלתי אותה למה אני לא מסוגל לחשוב כמוהה והיא טענה שזה בגלל שיש לי חשיבה של מהנדס (לוגית וקונקרטית) ולכן חשיבתי מקובעת מדי ולא מסוגלת לפרוש כנפיים ולעוף לעבר הדרור. למזלי יש לי את אשתי כדי לאזן אותי ולפרש עבורי את פשרם של החלומות שלי ואני מאחל להרבה אנשים (גם ל מ' מהחלום) זוגיות כמו שיש לנו.

זה בכלל לא פשוט, תבין ותזכר, לבחור שבוחר שיבחר מה לבחור.

זו הפעם הראשונה בחיי הבוגרים כיחיד ובחיי הבוגרים כבן זוג וכאב לילדים שאני (אנחנו) נדרשים לקבל החלטה שעשויה להשפיע על עתידנו. עד עכשיו המעברים בן המדינות השונות היו די טריביאליים ולא הצריכו מאיתנו לקבל החלטות קשות אבל הפעם אנחנו ניצבים בפני דילמה אמיתית ובאמת מתלבטים. מוקדם מדי לדבר על הדילמה עצמה שכן לא כל המידע מצוי בידינו אבל אנחנו מרגישים שהפעם זה עומד להיות שונה. אפילו אדם כמוני ששונא שינויים (מי אוהב) מוכרך להודות שהתהליך עצמו של קבלת ההחלטה/ות לא פשוט, מסקרן וחיובי ואנחנו ללא ספק לומדים הרבה דברים על עצמנו בתור אינדיבידואלים והרבה דברים על עצמנו בתור זוג ומשפחה. שונה מתהליכים קודמים והתנסויות משפחתיות מצד הורי החתן והורי הכלה בבואם לקבל החלטות, אנחנו מרגישים הרבה יותר בוגרים (נפשית ופיזית בגלל נסיון החיים שאספנו בגילינו היחסית צעיר), מבינים שאי אפשר לקבל החלטת על בסיס אמוציונלי ולכן מפעילים בהתאם מערכת שיקולים אנליטיים (אולי אנליטיים מדי) כדי להבין את ההשלכות ועל בסיסם למצוא פתרונות הולמים. הורינו מולידינו הודו בפה מלא שבעברם הם היו צריכים לקבל החלטות שונות אבל לעולם לא אזרו את האומץ (כל אחד וסיבותיו) לפנות לחבר או לגורם מוסמך אחר בכדי להתייעץ איתו. אחד הדברים שאנחנו שמחים עליו מאוד ושמראה שעברנו כיברת דרך חשיבתית (בהשוואה להורינו) הוא העובדה שבבואנו להתמודד עם קבלת ההחלטה אנחנו מבינים שאין לנו את כל הידע ולכן אנחנו צריכים להתייעץ עם גורמים מומחים (חלקם בתשלום כמובן). לא זו איננה התייעצות ממקום של חוסר אונים בו אנחנו מבקשים מאחרים לקבל את ההחלטה במקומנו. אנחנו מתייעצים ממקום של רצון לקבל זוויות שונות להסתכל על הדברים ושמחים שיש באפשרותנו לאזור גם את האומץ מצד אחד אבל גם את היכולת להשתמש בקשרים כדי לחשוף רבדיםשל ידע ושיקולים שאולי לא היינו מודעים אליהם.

ובכן זה לא עומד להיות פשוט אבל בהחלט מאתגר , בונה ומעצב ועל כן אסיים במילותיו של סופר ילדים חביב בשם ד"ר סוס שמסכם את ההתלבטויות של גיבורו בשורות הבאות:

ולא תיכנס? לימין או לשמאל?

רק שלושת רבעי שמאל או בכלל?

תתגנב מהצ? מסביס? מאחרו?

זה בכלל לא פשוט, תבין ותזכר,

לבחור שבוחר שיבחר מה לבחור.

לשקר אין רגלים

לפני יומיים רגע לפני שיצנו את פתח הבית ליום כיף עם הילדים, התייצבו בדלת עובדי קבלן שהודיעו לנו חגיגית שלפני חודש קבענו איתם (להיום) לבצע פעילות שוטפת/מונעת של ניקוי הפילטרים במזגנים. אמרנו להם ששכחנו לגמרי שקבענו איתם וביקשנו אם זה יהיה בסדר להשאיר אותם לבד לביצוע המשימה והם ענו ברצון שכן. רמת הפשיעה בהונג קונג נמוכה מאוד ואין כמעט חשש שייגנב דבר (כמעט אני אומר כי לפני שני קייצים העלימו לי את הארנק) ולכן בטחנו באותם אנשים בטחון מלא שכן הם עובדים עבור חברת ההשכרות שממנה אנחנו שוכרים את הדירה. חזרנו הביתה באותו ערב וכמובן שגילינו שלא נעלם דבר - האמת היא ששכחנו שהם היו ואפילו לא טרחנו לחפש הוכחות לאמינותם. בבוקר למחרת גילינו באחד מהחדרים חורים בריצפה, הדלקנו את האור וגילינו חורים בקירות שכוסו בחומר לבן וגם מצאנו שריטות די עמוקות בדלת של אותו חדר שגם טוייחו אחר כבוד. הסיני הממוצע לא יודע לעולם שטעה - זה עניין של כבוד , הוא לעולם לא יעשה משהו כדי לפגוע בכבודו או בכבוד מעסיקו כדי שהוא או ההוא לא יאבדו את פנים כמו שהסינים קוראים לזה. כמובן שלא דווח לנו על המקרה מפאת אותו כבוד ויום למחרת ירדתי ללובי לדווח על הנזקים. עובדת הלובי המסורה עלתה למעלה ובחנה את הנזקים ואמרה שתבדוק את מה שקרה ותודיע לנו. היא חזרה כבור שעה ולא התנצלה על מה שקרה אבל הודיע שעובדי הקבלן שטיפלו במזגן לא מיומנים בעבודות אחרות ובגלל זה עשו עבודה נוראית (טיוח העובדות בצבע לבן ומזעזע שקשה מאוד להסתיר אותו) אבל כיוון שהם עשו נזק החברה תשלח עובדים מיומנים יותר לטפל המצב. באופן אישי (אולי בדלל שאני נוטר טינה) הייתי מעריך הרבה יותר את אותם עובדי קבלן אם הם היו מתייצבים ביום למחרת, מודעים שקרתה תקלה ומבקשים לתקנה אבל במקום לכבד אותם אני מסתכל עליהם בבוז. ענייני כבוד, כבודם במקומם מונח והדבר מוכר לי ולרבים שכמוני גם מתרבויות מזרחיות אחרות אבל הקלישאה :לשקר אין רגלים" עובדת פה שעות נוספות כלומר נכונה במקרה הזה ואמיתית גם לגבי מקרים אחרים ועל כן אני דבק באמונה שצריך להיות תמיד ישר ולספר את האמת ועל בסיס עקרון זה (ואחרים) אני מנסה לחנך את ילדי.

ילדים זה שמחה

אנחנו (ואני מרשה לעצמי להכליל) כועסים על הילדים שלנו לא מעט. אחרי הכל אנחנו בשר ודם וישנו סף מסוים שאם הם פורצים אותו אנחנו פשוט מתפוצצים עליהם ועל אחרים בסביבתם (כל אחד ומידת הסבלנות שלו וכל אחד ומידת הלחץ שהוא או היא צריכים לשחרר). לפעמים קוראים דברים שבגללם אנחנו עוצרים את החיים לרגע ומביטים סביב כדי לקבל פרספקטיבה. לפעמים אנחנו עדים למקרים שבהם הילדים שלנו חווים משהו טראומטי ואז רגע אחרי אנחנו נשבעים שנשנה את דרכינו ולא נצעק עליהם יותר. באותו רגע טראומטי אנחנו מבקשים מכוח עליון (בורא עולם למאמינים שבינינו) שיתן כתף ויעזור ואז אנחנו מבטיחים לו שנשתנה. ביום שבת האחרון יצאנו לטבול בבריכה. האווירה היתה נעימה וכמה ילדים אחרים שחו שם איתנו. ישנו חבל שמפריד בן הטובלים הכלליים לבן השחיינים המקצועיים וילדים רבים אוהבים לאחוז בחבל הזה ולהתשעשע איתו וכך גם בתי ובני. באחת הפעמים שהם עשו זאת בתי עמדה על החבל שהיה שקוע קצת במים ובני חשב שזה יהיה נחמד לקפץ על החבל ולמשוך אותו לקרקעית אבל הוא שכח שבתי לא שוחה מספיק טוב ובגלל שהיא קטנה יותר הוא גם לא חשב על העובדה שהיא לא תהייה מוכנה להגיב מספיק מהר על השינוי ולכן כשהוא עשה זאת היא נמשכה מטה לעבר הקרקעית ולמרות שהיו לה מצופים הם לא ממש הציפו אותה ושנייה ארוכה (שנמשכה לנצח) היא שהתה מתחת למים עד שמשיתי אותה תוך כדי צעקות נונ-סטופ לכיוונו של בני שכללו הסברים מפורטים על טיפשותו בבואו לבצע את המעשה הנורא שעשה. נרגעתי והלכנו הביתה. יום למחרת אולי בגלל מזג האוויר (סתווי) או בגלל המקרה שקרה לה בבריכה, בתי לא הרגישה טוב והיה לך קצת חום. אשתי לקחה את זה קשה כיוון שלאחרונה היא חזרה לעבודה ועל כן היא מבלה פחות זמן עם הילדים. אשיתי שראתה את בתי סובלת אמרה שהיא ממש מבואסת כי היא שונאת לראות ילדים קטנים חולים (לרוב הם חסרי אונים). בתי עדיין מצוננת אבל החום ירד והיא חזרה כבר לבית הספר ואז הבוקר הבנתי שלמרות שאנחנו בשר ודם עם גבולות אנחנו צריכים ללמוד להתאפק ולהבליג גם כשההתנהגות של ילידינו ממש מרגיזה אותנו. באותם רגעים קריטיים בבריכה (או בכל סיטואציה אחרת) אתה מבין שהחיים יקרים מדי ואתה רק מבקש בתוך ליבך שהמצב יחזור לקדמותו ושהיא או הוא יצעקו וירגיזו אותך כי כל מה שיש לך יכול להיעלם תוך שניות. אז אני לא מבטיח שלא אתפרץ יותר אבל אני מקווה שאני אעשה את זה כמה שפחות כי אחרי הכל "ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה ולהם יש לב של זהב, כתוב בתורה אולי בדמרא לכו תשאלו את הרב....................."

אבולוציה

לפני כמה ימים רבנו אני ואשתי. הריב היה סביב ההחלטה שלי שהיא לא מספיק אקטיבית ולא מספיק מוחצנת כלפי ברגשותיה באופן כללי ובאספקט של חיפושי עבודה. הרגשתי באיזשהו שלב שאני מטיף ומרצה הרבה יותר משומע ותומך ואפילו העזתי לאמר לה בחוצפה שאני לא יכול להשיך את הדיון (בינינו זה היה יותר מונולוג שלי) כי אני מרגיש שאני עומד להתעצבן וזה לא יהיה טוב לבריאותי ואני מעדיף להפסיק כבר עכשיו כדי שלא אפלוט משהו שאני אצטער עליו. נפרדנו כידידים והלכתי לישון על זה כמו שאומרים ובבוקר קמתי ואמרתי לה שהתנהגתי בצורה מחפירה ואני יודע שההתנהגות לא היתה במקומה כי יותר גרוע ממה שאמרתי ומה שעשיתי, הזכרתי לעצמי את התנהגותו של אבי כלפי אימי במריבותיהם בעבר. בהמשך השבוע לאחרי דיבורים על חזרה אופציונלית לארצות של הברית, ביטלתי שוב את מה שהיא אמרה (כן מצד אחד אני מבקש ממנה להיות יותר אקטיבית ומוחצנת ומצד שני כשהיא כבר עושה את זה אני מבטל אותה מיד כיוון שתוכניותיה אינם משתלבות טוב עם תוכניותי) ורגע לאחר מכן נזכרתי שוב באבי ובאימי שהיו מאוד קונסרבטיביים בגישתם לחיים ושלא העזו ללכת עם נטיות ליבם ואולי לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי. ברגע שהבנתי שאני שוב חוזר על דרכיו של אבי התנצלתי והמשכתי להאזין לה ולהצעתה ואפילו אני לא מתבייש לאמר שהתלהבתי. שני האינסידנטים הללו קיבלו תוקף חזק יותר כאשר ראיתי את בני מתנהג בדיוק כמוני (או כמו שהייתי מתנהג פעם). אתמול בערב בני רצה לטבול לחם במרק שלו והוא אץ למטבח כדי להביא את שקית הלחם. השקית היתה קשורה ובגלל שהיה לחוץ ורעב הוא הפליא בשקית (הלא עוול בכפה) את מכותיו ומשיכותיו ובמקום לפתוח את הקשר הוא הידק אותו יותר. בני הזכיר לי את עצמי לפני כעשור כשחזרנו מתערוכה במסגרת עבודה. כשסיימנו את התערוכה רצינו לחזור הביתה כמה שיותר מהר ובמקום לחשוב על התערוכה הבאה קיפלנו מהר את הציוד ודחפנו לארגזים. כשפתחנו את הארגזים משפר שבועות מאוחר יותר גילינו עזרות כבלים של מתח ורשת שלובים זה בזה כמו היו נחש ענק ואני פשוט זוכר את המקרה כי הוא נחרט בזכרוני בגלל ששותפי לחדר (ר') ראה אותי מבצע פעילות דומה לזו שביצע בני בשקית הלחם ובמקום להתיר את רשת הקשרים הסבוכה מצאתי את עצמי מהדק את הקשרים חזק יותר עד כדי כך שאם הייתי מושך קצת יותר חזק הייתי גורם לכבלים לאבד תוקף ולפוג מן העולם. השותף ניסה להסביר לי שיש משימות שבהם צריך לחשוב לפני שמבצעים פעילות פיזית ויותר חשוב שצריך להבין שלפעמים יש דברים שפשוט לוקחים את הזמן שלהם ואסור להאיצם כיוון שאז נתקלים בדיוק בתוצאות ההפוכות. בני שהוא אימפולסיבי ומהיר חימה כאביו (שירש את התכונות מאביו שירש אותם מסבו וגומר) ניסה לבצע את מה שניסה כדי להשביע את רעבונו אבל קיבל תוצאות הפוכות כיוון שהשקית היתה קשורה כעת הרבה יותר חזק. נטלתי את שקית הלחם מידיו ובמקום לקרוע אותה עם סכין אן עם השיניים (ואגב כך להמשיך את ה cycle המשפחתי) נסיתי ככל כוחי (עד שבסוף הצלחתי) לפתוח את הקשר הסבוך ואגב כך להסביר לו שלפעמים הוא צריך לחשוב לפני המשימה ולכלכל את צעדיו כדי להצליח במשימה. לרוב אני מוצא את עצמי מטיף לו (בני וגם אישתי) מדוע הוא צריך להתנהג בצורה זו או אחרת מבלי להסביר לו את הרציונל אבל הפעם עצרתי לרגע ואמרתי לו בזו הלשון: "הסיבה שאני אומר לך את מה שאני אומר לך היא שאבא שלך היה בדיוק כמוך והוא יודע לאן זה מוביל אז כדאי לך לחשוב על דרכים אחרות לגשת למשימה כי זה נורא יעזור לך ברמה האישית (לימודים, קריירה/עבודה), בזוגיות ובמשפחה (למרות שעוד מוקדם מאוד)" והוספתי "ואני מדבר מתוך נסיון מר של שנים אז כדאי לך מאוד להאזין למה שיש לי להגיד". אז אני מקווה שאני עברתי אבולוציה מסוימת בהשוואה לאבי וסבו ולא נותר לי אלא לקוות שבני ישלים את המשימה ויעבור אבולוציה נוספת כדי להיות גירסה יותר מוצלחת ממני.

אני בדרך הנכונה - למדתי איך ללמוד (כך אני מקווה...)

בשונה מסמסטרים קודמים באוניברסיטה הפתוחה, הרגשתי הפעם קצת יותר מוכן כיוון שלקחתי את העניינים לידיים וכבר בתחילת הסמסטר נטלתי יוזמה (שאני גאה בה ואשר משקפת התקדמות בהתפתחות אישיותי) במקום להיות פאסיבי ולחקות שדברים יקרו עבורי. בעוד קצת פחות משבוע מתחיל סמסטר חדש (ה - 6 שלי) ושלשום התיישבתי עם החומרים והחלטתי שדבר ראשון אני יוצר תוכנית עבודה שבה אני עומד להסביר לעצמי איך אני תוקף את שלושת הקורסים כדי למקסם את הציונים בסוף הסמסטר. בעבר כשהיה לי עומס דומה במקום לחשוב לרגע, לתכנן ולכלכל את צעדי מיד מיהרתי לטרוף את החומרים (קריאה או נסיון לפתור את השאלות) כדי להספיק כמה שיותר. התחושה שבסוף היום אני יכול למתוח קו על משימות שביצעתי הייתה מסבת לי בעבר עושר רב ולתחושה שלא ביזבתי את היום אבל הרבה פעמים זה לא היה ממש תורם להתקדמות (פול גז בניוטרל איך שאומרים החברה) ושלשום כשיצרתי את אותה תוכנית והורדתי סיכומים וחומרים עזר אחרים הרגשתי שאני הרבה יותר פורה. עבורי ליצור תוכנית ולעבור לפי סדרי עדיפויות הוא דבר מאוד גדול שאין להקל בו ראש ואני שמח שאני מצליח להבין היום את החשיבות של כלי כזה. האם אני בדרך הנכונה? כניראה שכן אבל חשובה לא פחות ההתמדה בדרך ועמידה במשימה כשו תהיה עוד מבחן חשוב עבורי.

באתי בגלל המחיר ברחתי בגלל השרות

בני י', כמו הרבה ילדים אחרים בני גילו, מרבה להעביר את זמנו בצפייה בסרטים ובמשחק במשחקי מחשב שונים. את פלטפורמת ה Wii יש לו כבר יותר משנה ואני מוכרח להודות שהוא השתפר מאוד הן ביכולות הקורדינציה שלו והן ביכולתו לקרוא ולבצע הוראות כנדרש ברמות המשחק השונות. אני,כמו הורים רבים אחרים (כך אני מקווה כדי להשקיט את מצפוני), קונה לו משחקים פירטיים (או תואמים כפי שקוראים להם בחנויות המיוחדות שבהם ניתן לרכוש את המוצרים הללו) ולאחרונה קניתי לו כמה משחקים כאלה וגילית שחלקם הגדול לא עובד. אגב, גם את קונסולת המחשחק קנינו בחנות פירטית ושילמו את מיטב כספנו כדי ש"התוספת" (שבעלי החנות הוסיפו) לגירסה המקורית תוכל להתמודד עם משחקים "מזוייפים". כיוון שהמשחקים החדשים לא פעלו כנידרש נועצתי בשכן שייעץ לי להכניס לתוך קונסולת המשחקים דיסק שקיבל מבעל החנות המדוברת כשמשחקיו שלו לא עבדו. הדיסק שנתן לי ביצע שינוי במערכת ההפעלה ולרמות שהיא הראתה את הגירסה החדשה, כמה מהאופציות הקודמות לא פעלו. הכנסתי דיסק נוסף שיפתור את הבעיה והוא הרע את המצב יותר. המשחקים הקודמים עבדו ללא בעיה אבל החדשים לא עשו דבר ולכן לקחתי את המכשיר לחנות המפוקפקת. בחנות הסברתי למוכר את מה שעשיתי והסברתי שמה שהייתי רוצה שיקרה הוא שהמשחקים שקניתי יעבדו. הוא הסתכל עלי ואמר שצריך לשלוח אותם לעברו האחר של הנהר לתיקון ושתוך כמה שעות המכשיר יחזור כמו חדש. קבענו שבחמש אחזור לחנות לחזות בפלא וכך עשיתי אולם הקונסולה לא הייתה שם. שאלתי מתי והוא (גבר סיני טיפוסי שלא רוצה להיתפס בקלקלתו - lose face) אמר לי שהנהג בדרך ושהוא יתקשר אלי לפני שיגיע. אחרי שעתיים התקשרתי אליו שוב ושוב אותו סיפור ... הנהג בדרך אני אתקשר אליך עוד מעט. שאלתי אותו בבדיחות הדעת אם הנהג מגיע מעבר לים אבל הוא לא הבין את הבדיחה. וכך אחרי עוד כמה טלפונים הוא בישר לי שהנהג הגיע וקופסתי מוכנה. סרתי לחנות עם בני וגיליתי שאומנם הקופסה "שופצה" כלומר שגירסת מערכת ההפעלה שלה סרה לקדמותה על כל אופציותיה אבל גיליתי שהמשחקים שרציתי שיעבדו לא עובדים. שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר לי סיפורים מפה ועד להודעה חדשה והודיע לי חגיגית שהמשחק לא יעבוד. אמרתי לו שבאתי אליו רק בגלל שהמשחק לא עובד ושלא היתה לי בעיה עם המסכים המוזרים שמערכת ההפעלה החדשה הציגה אבל הוא המשיך לטעון שהמכשיר תוקן ומילמל משהו על הקורא האופטי של המכשיר שלדעת הטכנאי מעבר הנהר לא עובד כנידרש ולכן יותר את אותם בעיות. לא השתכנעתי וניסיתי להסביר לו שני מוכן לשלם אבל אני רוצה לתקן את הקופסה כך שתוכל לקרוא כל משחק אבל הוא בשלו - ממהר לסגור את החנות ולסלק אותי מתוכה לא לפני שהוא מפטיר מחיר אסטרונומי (אולי כדי להפחיד אותי) עבור התיקון הנוסף. אחרי שכמובן לא הסכמתי הוא הציע שאגיע ביום שני שעה שחברו יהיה בחנות ואספר לו את מה שקרה ואולי הוא יצליח לפתור לי את הבעיה. הייתי מתוסכל מאוד - כניראה שיש בעית תקשורת בינינו. נכון שאני לא יכול לצפות לשרות של חמישה כוככבים מבית עסק שמתפאר ביכולות הזיוף שלו אבל יש מינימום. מאוד הייתי רוצה לקוות שבעתיד אני לא אתפתה לעסקאות מפוקפקות שכאלו אבל אינני יכול להסתיר את האמת שאני (כמו הורים רבים אחרים - כך אני מקווה) לא מוכן תמיד לשלם את המחיר המלא למשחק כשאני יודע שאפשר להשיג עותק שלו - כן זה לא מוסרי אבל זו המציאות - בהרבה יותר זול. אגב בסופו של יום ולמרות הטרוניות שלי, בעל הבאסטה הפעיל את קשריו אשר מעבר לנהר ומאז קונסולת המשחק עובדת לתפארת בלי תלונות מיוחדות מצידי כך שאין לי על מה להתלונן.

על חטא שחטאתי לפניך

השנה, כמו בהרבה שנים קודמות, לא צמתי ביום כיפור. בשונה מימי כיפורים שעברו, כן הרגשתי צורך עז לחזור למקורות ומצאתי את עצמי בערב יום כיפור מחפש ביוטיוב קטעים רלבנטיים. בן שאר הקטעים העלתי בחכתי את קול נדרי, אבינו מלכנו ואדון עולם וחלקם נעמו לאוזני ואף לא היו זרים לי. יום הנישואים ה-9 שלנו חל השנה ביום כיפור. ששאלנו אותנו איך זה יכול להיות הסברתי בבדיחות הדעת שאומנם התחתנו בראש השנה אבל בגלל בעיות התחממות גלובלית התאריך נסוג לכיוון יום כיפור. במוצאי יום כיפור, בעודנו סועדים את ליבנו במסעדה יוונית וחוגגים את יום הנישואין שלנו, חשבנו על מה שקרה בשנה החולפת, על מה היינו רוצים להגיד תודה ומה היינו רוצים לאחל לעצמנו ברמה המשפחתית והאישית (האמת שהרעיון לא הגיע מאתנו, השתתפנו מספר ימים קודם בארוחת חג אצל הבוס של אשתי ואשתו של הבוס היא זו שהעלתה את הרעיון ואגב דרכה הבנו שאולי אנחנו יודעים לבשל טוב ונהנים מחברתם של אחרים בסעודות שונות שאנחנו מארגנים אבל לצערנו אנחנו מארחים די גרועים וצריכים להשתפר בתחום) ולהלן ריכוז הממצאים. ברמה המשפחתית: בשנה החולפת עברנו דירה (הנוף מהקומה ה-23 מרהיב יותר) והדבר העיקרי שהיינו עסוקים בו היה יצירתו של ת', הולדתו (בעיקר אשתי) והכנסתו לחוג המשפחתי אשר מונה כרגע 5 נפשות כולל הוא. היו דיבורים על המתנה (כלומר רצינו להוליד אותו בארה"ב כמו שני אחיו האחרים) ולמרות שהתלבטנו והשתעשנו בעובדה שאשתי תחזור לארה"ב ללדת (התכנון המקורי היה להעניק לכל אחד מילדינו דרכון אמריקאי) או לפחות תגיע במקרה לחופשה שבוע לפני הלידה בגואם (השייכת לארה"ב) , בננו נולד בהונג קונג וכרגע נושא רק אזרחות ישראלית עם אופציה לגרין קארד לכשידרוך על אדמה אמריקאית. ברמה האישית היתה זו עבורי שנה פוריה בתחום האקדמי (אני ממשיך בתוכנית לרכוש תואר נכסף במדעי החברה עם דגש על חינוך כדי לרכוש ידע ומאוחר יותר תעודת הוראה), בתחום היצירה התחברתי למועדון צילום והתחלתי להעלות תכנים לאתר פליקר אשר חלקם גרפו מחמאות (אני מוכרח להודות ולהתוודות שיש בי קצת אובססיה בכל מה שקשור בפידבק על תכנים שאני מעלה - לפעמים אני בודק את האתר כמה פעמים ביום כדי לראות אם משהו שם לב ליצירות שלי. למרות שכמה מהם היו מוצלחות ולמרות שהשתמשתי בכמה טריקים מסחריים כדי לקדם את המידע באתר, עדיין לא הצלחתי לייצר תבנית הצלחה שחוזרת על עצמה בקביעות ) ואפילו הצלחתי להרשים בעזרת הצילומים שלי מספר אנשים שחלקם הזמינו אצלי עבודות ושילמו עליהם ואני מאמין שדלתות יפתחו בפני בעקבות נסיונות אלו. בתחום העיסוק העיקרי אליו אני שואף (עבודה עם ילדים/הוראה) התנדבתי השנה הן בבית הספר שבו בני לומד (עזרתי ללמד קצת עברית) והן ב RDA שמספק שרותי תארפיה ברכיבה למוגבלים (פיזיים, נפשיים, מנטלים וסוציאלים) ושניהם הסבו לי עונג רב. הדבר הנוסף שהתחלתי לעשות ביתר שאת בעיקר לאחרונה הוא תמיכה (בעיקר מנטלית) באשתי שמחפשת לעצמה כיוון התפתחות חדש. ועל איזה חטאים אני מכה ומה הייתי רוצה שיקרה? ובכן: הייתי רוצה להיות אבא יותר טוב לילדי ... כן אני מעורב ומספק להם תמיכה רבה אבל אני מרגיש שזה לא מספיק וכאן אני יכול לקחת דוגמא מאשתי שמיטיבה לשחק ולהתשעשע עימם. הייתי בייחוד רוצה לעבוד על ולשפר את מערכת היחסים שיש לי עם בני כדי ליצור אצלו אמון ואת התחושה שהוא יכול לפנות אלי תמיד, בכל נושא ובכל מצב. הייתי רוצה להיות בעל יותר טוב שמשקיע יותר באשתו ומצליח לרגש אותה מספר רב יותר של פעמים בשנה. הייתי רוצה להיטיב לתמוך בה מנטלית/רגשית בתחומים שונים אבל בעיקר בהרפתקאות החדשות שלה בעולם העסקי (חיפוש עבודה) - לפעמים אני מרגיש שאני מטיף הרבה יותר מאשר מאזין ותומך. הייתי רוצה שנשכיל לנצל טוב יותר את הזמן (ביחד כזוד וביחד כתא משפחתי) ונצא להרבה יותר טיולים משפחתיים שישאירו חותם עלינו ועל ילדינו ויצרו חוויות בלתי נשכחות. וברמה האישית הייתי רוצה להיות משקיען גדול יותר, עקבי בעל יכולת לייצר תוצאות שלא מבוססות רק על אילתורים וכן להוריד קצת במשקל (שילוב של דיאטה וביקור תכוף בחדר הכושר) - לצערי לאות הזדהות עם הריונה של אשתי העלתי מספר לא מבוטל של קילוגרמים ובעוד היא חזרה לגיזרתה אני נשארתי בגיזרתי החדשה והדי לא מחמיאה. אז שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה ועל כל בית ישראל ואמרו אמן!

ראש כרוב

ראש כרוב

מילים: תלמה אליגון

לחן: קובי אושרת

יש ראש לשועלים וראש לאריות

יש ראש עם תלתלים וראש עם בעיות

יש ראש הממשלה זה הראש הכי חשוב

ולנו במחילה יש רק ראש של כרוב.

ראש כרוב בגרוש

אפילו לא כרובית

או כרוב כבוש בחומץ מחבית

ראש כרוב חמוץ

ראש כרוב אל תתייאש

עם קצת לימוד אולי תהיה פחות טיפש!

יש ראש לשועלים וראש לאריות

עליך להחליט באיזה ראש להיות

יש ראש שאין לו לב,

זה הראש הכי עלוב

ולנו, איזה כייף, יש רק ראש של כרוב.

הלוואי והיתה לי את היכולת והכוח לקבל דברים כמות שהם. הלוואי והיתה לי את הבינה לנהוג באורך חיים זה בעיקר עם ילדי - אני בטוח שחיי היו הרבה יותר פשוטים. אני מוצא את עצמי לאחרונה מתנצח עם י' על ימין ועל שמאל ובעצם מבין שאני נלחם בעצמי שכן י' הוא רפליקה גנטית שלי. הרבה מהדברים שאני לא מוכן לקבל אצלו אני בעצם לא אוהב אצלי וכיוון שקשה לו לאדם לשנות דברים שטבועים בו מלידה (גנטיקה מחורבנת) או שנחרטו בנפשו.גופו במהלך השנים (נסיון להאשים את הסביבה שגדלתי בה), הוא מנסה לשנות אחרים ולא תמיד בהצלחה. י' הוא לא שחיין מלידה והאמת שלקח לו די הרבה זמן לרכוש בטחון בתחום המימי - בטחון שלצערי לא דאגתי לטפח ואפילו אפשר לאמר שרמסתי במו ידי כשהלבשתי אותו במצופים כפולים ומכופלים והחזקתי בידו בכל רגע נתון במים בעוד הורים אחרים נותנים לילדיהם דרור וזורקים אותם לתוך המים הצוננים בלי אמצעי הגנה. בשנתיים האחרונות י' השתפר פלאים והיום הוא שוחה וצולל ונהנה (כמו כל ילד רגיל) כשהוא שוהה בבריכה או בים. תקופה ארוכה י' שחה עם מורה פרטי ובגלל קונפליקט של זמנים (כן לוח הזמנים שלו הרבה פעמים יותר צפוף משלי) נאלצנו לאחרונה להעביר אותו למסגרת אחרת עם מורה חדשה. כיוון שלא שחה במסגרת זו בעבר לא היה להם שום כלי לדעת את רמתו ולכן החלטתי אני על בסיס המידע שהיה לי ועל בסיס נוחיות שהוא מתאים לדרגת "כלב ים". המסגרת החדשה הרבה יותר נוקשה - אין הנחות וי' מצא את עצמו מזנב מאחור. אחרי השעור השני המורה המליצה בחום לנסות להעביר אותו לקבוצה אחרת שבה יטמיע את הבסיס ואחרי שזה ירכז אולי יחזור בסמסטר הבא לקבוצה הנוכחית. הסברתי למורה שי' לא היה רגיל למסגרת כזו נוקשה שכן מורי השחייה הקודמם שלו קידמו את טכניקת השחייה שלו בעיקר דרך משחקים. הוספתי שי' הוא טיפוס שלוקח לו זמן ל"התחמם"- דבר שמקשה עליו לפתח הן עניין והן בטחון במערכת וקינחתי בעובדה שי' הוא טיפוס נבון שצריך קצת יותר זמן להסתגל לדברים חדשים ולכן אני מלא אמונה שעוד מספר שעורים כעת חיה הוא ישחה ברמה של האחרים בקבוצה. המורה הסכימה להתרצות (נתנה תו הזדמנות) במשך שני השעורים הבאים אבל לפני שבוע היא הודיע לי חגיגית שזה לא יעזור לי ולי' ושכניראה הוא יצטרך לרדת דרגה לרמת "טריגון". קיבלתי את מה שאמרה בהכנעה וכשחזרנו הביתה הסברתי לי' שאם הוא רוצה להמשיך לשחות באותה קבוצה עליו להתאמץ יותר ולהיות ממושמע יותר. י' עשה קולות של אני מבין על מה אתה מדבר ורץ לשחק ב wii. אתמול לפני השעור שלו בקבוצת כל הים הסברתי לו שוב את הכללים ואת האפשרויות אבל ידעתי בליבי שבתום השעור יהיה עלי לבשר לו שהוא צריך לעבור לקבוצה אחרת. י' התחיל את השעור במצב רוח מרומם והיה קצת יותר ממושמע מהרגיל אבל לא היתה לו מוטיבציה לעבוד קשה ובשל חוסר כושרו שוב הזדנב מאחור. לאורך רוב השעור שלו ניסיתי שלא להסתכל לעבר הבריכה כדי שלא אתעצבן. בשונה מהורים סינים אחרים שנמצאים בשעור הזה ודוחפים את ילדיהם עד קצה גבול יכולתם, לי לא מפריע לי שהוא לא יצטיין (קרי אנני מצפה שהוא יהיה המייקל פלפס - האלוף האולימפי התורן בשחייה) ומה שחשוב לנו יותר בתור משפחה (ולי ברמה האישית בגלל חסכים אישיים) זה העובדה שהוא ייחשף לפעילויות שונות (הכוללות: שחייה, ג'ודו, כדורגל ועד לפני כמה חודשים גם נגינה על פסנתר) כדי שאופקי יתרחבו, בטחונו העצמי יגדל ואולי תוך כדי הוא ימצא לבסוף את הנישה שלו ויתפתח בה. אבל מה שבאמת מפריע לי זה זה שהוא לא היה מוכן לעבוד קשה ולתת את המקסימום שלו (שבשיעור השחייה כלל עבודת רגליים ויכולת להקשיב ולתרגם את ההוראות המילוליות לפעולות מוטוריות). יכול להיות שהוא לא רואה בשחייה את יעודו ולכן לא מוכן להירתם למשימה ולעבוד קשה בתחום הספציפי אבל לצערי ראיתי התנהגויות דומות בתחומים אחרים כך שאני לא חושב שצריך להאשים את המקצוע. הרבה פעמים אחרי התנסויות לא מוצלחות הוא פשוט רוצה להפסיק\לוותר\לנטוש\להיתפטר כדבריו ואני מרגיש שלמרות הפוטנציאל (וש לו לא מעט)הוא לפעמים קצת עצלן ולא מוכן להיתאמץ יתר על המידה ואני לצערי יותר ממבין אותו, הרי זהו סיפור חיי, אני לא צריך ללכת רחוק כדי להבין שכשאני כועס עליו אני בעצם כועס על זה שאני די עצלן לפעמים ולא מוכן להיתאמץ יותר מדי (קרי לעבוד קשה) כדי להגיע רחוק יותר. לפעמים זה מרגיש כאילו אני עושה את זה בכוונה כדי לא להגיע למקום הראשון ואני מניח שאני עושה את זה כיוון שבפסגה קר יותר ובודד יותר ויותר מכל אין אין מי להאשים כי הרבהיותר קל להיות בינוני בן בינוניים ולהאשים את העולם בכאבך כמו ששלמה ארצי שר. נחזור לסיפרנו על אריות הים והטריגונים, בסוף השעור המורה הודיעה חגיגית שהוא צריך להיצטרף לקבוצה אחרת כי הוא מעט את ביצועי הקבוצה נוכחית ששוחה הרבה יותר טוב ממנו (ההפרש ניכר) וקיבלתי את הכרעתה בהבנה. הסברתי לו את המשמעות של המעבר ודאגתי לספר לו שהילדים בקבוצה הנוכחית גדולים יותר ממנו, שוחים הרבה יותר שנים ממנו ולכן מסוגלים לשחות רחוק יותר, מהר יותר וטוב יותר. הוא שאל אם הוא עובר לקבוצה אחרת בגלל שהוא לא טוב וכאן כדי לשפר את הערכה העצמית שלו, הייתי חייב לספר לו את האמת, אמרתי לו שהוא טוב מאוד אבל לא טוב מספיק כדי לשחות עם הקבוצה הנוכחית ושעליו לעבוד קשה מאוד גם בקבוצה החדשה כדי שיוכל לשפר את יכולותיו ואולי אחרי תקופה מסוימת בקבוצה עם הרמה הנמוכה יותר הוא ישתפר ויוכל לחזור לקבוצה החזקה. איו מה לעשות - בחיים אין ארוחות חינם ואין תחליף לעבודה קשה - אם רוצים באמת להגיע רחוק ושואפים לכבוש את הפסגה, צריך לעבוד מאוד קשה וליות עקבי. לא רציתי להיתעקש על הקבוצה החזקה יותר שלא מתאימה לו כדי להשניא את המקצוע על בני ואני למעשה שמח שהוא יעבור לקבוצה אחרת כיוון שזה אפשר לי ללמד אותו שיעור שהורי לא השכילו ללמדני. לא משנה אם אתה ראש לשועלים או זנב לאריות בשני המקרים אתה חייב לעבוד קשה כדי להצליח.

המורה שהייתי רוצה שתהייה לי

ביום שישי התנדבתי כהרגלי באגודת RDA (ריפוי בעיסוק ברכיבה לבעלי מומים). הקבוצה הראשונה שהגיע כללה ילדים אוטיסטיים וב' לא היה שונה בנוף המקומי. ב' החביב הגיע גם בשעור שעבר ולא רצה לעלות על הסוס. לא עזרו כל תחנונינו, הפצרותינו והבטחותינו, ב' לא היה מוכן להתקרב לסוס אמיתי וכל שרצה לעשות היה להתיידד עם סוס מעץ העונה שלם וודי (עצי בעברית - כמה מקורי). התקנון של האגודה אומר שאם ילד מסוים מנסה שלוש פעמים (שלושה שעורים) ולא מצליח ליצור קשר עם הסוס (מכל סיבה כולל פחד) לא כל שכן לרכב עליו, הוא מפסיק לקבל את השרות ומפנה את מקומו לילד אחר. ב' הגיע השבוע עם אביו כחצי שעה לפני השעור ולמרות שהסטיסטיקה לא פעלה לטובתם, הוא שידר אופטימיות זהירה שלפעמים היתה אפילו מהולה בביטחון עצמי מופרז - אותי הוא כמעט שיכנע ברצונו הכן לרכב באותו היום ונותר היה לי לקוות שהוא יעמוד בדיבורו. במהלך השעור, יש כמה פונקציות תומכות: יש מתנדב אחד שאחראי לנווט את הספינה הקרויה סוס למקום מבטחים על לפי הוראותיה של מדריכה מומסכת ויש אותי (או דומים לי) שתפקידי ללכת לצד הסוס, לתמוך ברוכב (פיזית ונפשית), לוודא שהוא יציב (שמבחינה בריאותית השעור לר מותיר בו נזק) ושהוא מסוגל להבין ולבצע את ההוראות שהמדריכה מספקת לו במהלך השעור. ב' היה השני להיות מורכב על סוס וכששמו נקרא הוא שוב סירב להגיע לעמדת ההעמסה. המורה שלו (איש נאה בשנות ה50 פלוס של חייה) שדיברה איתו לפני וניסתה לשכנעו התייצבה מיד לצידו וניסתה לעזור לו. ב' התפרץ בבכי והתחיל להתפרע. המורה ביקשה מגפיים ואמרה לו שהיא הולכת לרכב איתו. הוא עדיין לא השתכנע. המורה אחזה בו והפעילה כוח פיסי מתון בעוד אביו מבטיח לו ממרחק שאחרי השעור הילד יוכל לאכול פופקורן. המורה לחשה לילד שהיא מקווה שיוכל לתת לה קצת בעוד היא מסננת אמירה בוטה כנגד אביו שניסה לעזור - משהו בסגנון " הורים,חושבים שתמיד יכולים "להתערב". הילד בשלו ... ממאן לטפס והיא בשלה מאיצה בו לעשות את המעשה .."הינה אנחנו שם, עוד רגע תרכב , אני ארכב לצידך, השעור תיכך יסתיים, נרכב רק י' פעמים במעגל גדול וזהו, זה יהיה מאחוריך" ובעוד ב' מיילל הוא ישב על הסוס. אני קיבלתי הוראה ברורה לא להתערב ולתת למורה לטפל במצב אבל כשהו היה על הסוס והתרגשתי נורא, פניתי אליו בשמו, אחזתי בידו ואמרתי לו שיהיה בסדר - אני כאן בשבילו. בלמעלה מ 20 שנות לימודי מהגן ועד האוניברסיטה, לצערי לא היה לי מורה או מורה שנחרטו אצלי עמוק בזכרון בשל רצונם ללכת את האקסטרה מייל עבור תלמידם. יכול להיות שהמורה הזו היתה אגרסיבית ויכול להיות שלפעמים זו הדרך היחידה, אני בכל אופן התרגשתי עד עמקי נשמתי מרצונה האמיתי של המורה ללכת עבור י' באש ובמים כדי לעזור לו לצלוח את המשימה. היא לא היתה אמוציונלית היא התנהגה בקור רוח ובמקצועיות ולכן גרמה לי להעריך עוד יותר את מקצוע ההוראה ולרצות בו כאפיק שבו אתפתח אני כיוון שאני מאמין שניחנתי בסגולות דומות: מחד גיסא, יכולות לפעול במקצועיות ומאידך גיסא, יכולות לגלות אמפטיה והבנה כלפי ילדים אשר בסוף היום תורמים להתפתחותם.

"יש דברים שאנחנו פשוט לא עושים"

בתקופה האחרונה י' קצת תוקפן - הוא מרבה להשתמש בידיו כדי לפתור בעיות ובעיקר הוא למד לטרוק דלתות כשמשהו לא מוצא חן בעיניו. י', "ענק שסובבים סביבו גמדים" (כפי שכינתה אותו אחת שתוזכר בהמשך), גדול כמעט בחצי שנה מרווב חבריו לכיתה וגבוהה מהם בראש כך שהרבה פעמים חזותו מטעה וזר שלא מכיר אותו חושב שהוא לפחות בן 9 למרות שעדיין לא מלאו לו 7. המורה שלו כתבה לנו ביומן שבאחת ההפסקות בשבוע שעבר היא חזתה בי' שהרים ילד במגרש המשחקים שלטענתה הייתה קצת אלימה ולכן היא הייתה צריכה להסביר לו שלא מתנהגים בצורה כזו ושוהא צריל ללמוד לספק לחבריו "מרווח נשימה/מחייה פיזי" כפי שהאמריקאים מכנים זאת. י' הוא טיפוס מתוק וחכם והדבר האחרון שאפשר להגיד עליו הוא שהוא בריון אלים. י' לעיתים קרובות רוצה לחלוק שמחה, הוא מתלהב עד כלות ובגלל שהוא לא כל מפותח בפן הרגשי/חברתי (אשתי מכנה זאת נכות סוציאלית שלצערי כנראה ירש ממני), הוא לא תמיד יכול לתעל את רצונותיו לאפיקים הנכונים (הוא רוצה להציג חיבה אבל לא תמיד יודע איך) כך שבסופו של יום מעשיו נראים למתבונן מהצד כאילו הוא רצה לפגוע ולהזיק אך הדבר רחוק שנות אור מהאמת הטהורה. באחד מימי השבוע החולף ירדתי איתו בבוקר אל האוטובוס ובעודנו מחכים במרומי הקומה ה-23 למעלית הוא שוב שלח ידיים בצורה קצת מכאיבה לאחותו שהתלוותה אלינו. לא התאפקתי וכדי להסביר לו שלא מתנהגים כך, רצתי אליו בצורה מפחידה וחיבקתי אותו בחוזקה כאילו מנסה להדגים לו את השאיםה של שאנשים לאותו מרווח שדיברה עליו מורתו. כניראה שתדובתי "דחפה אותו לקצה" והוא התעצבן נורא ואמר לי "בשביל מה עשית את זה אידיוט". כעסתי עליו באותו רגע ואמרתי לו שישכח ממשחקי המחשב למשך שבוע לפחות. הוא התעצבן עוד יותר ואז דלת המעלית נפתחה והוא נצמד לחלון המשקיף למפרץ ויקטוריה ממרומי הקומה ה-23. י' חשב לרגע ואז שאל אותי מה קורה אם קופצים מקומה 30. הייתי בשוק, לא שלטתי בדברי, מילמתי שטויות ושאלתי אותו למה הוא צריך לחשוב בצורה כזו שלילית. י' לא ענה לי . ירדנו בשקט עד לקומת הקרקע וכשהגענו, לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו בצורה מפורשת שאם קופצים מקומה 30 אז מתים. הוא הבין, הפנים ואפשר היה להבין ממבטו שהוא תפס שהעונש שבחר כדי להעניש אותי הוא כבד מדי. פסענו בשקט לכיוון האוטובוס ואז הבזיק במוחו רעיון. הוא פנה אלי ושאל: "אבא מה קורה אם קופצים מאוטובוס נוסע?" הוא כניראה החליט שלפגוע בעצמו (ובי) ע"י קפיצה מבניין הוא דבר של בא בחשבון ויתכן שקפיצה מאוטובוס נוסע תהווה פגיעה קלה יותר בו (ובי) אז שווה לבדוק את העניין עם אבא קודם. גם כאן תשובתי לא אחרה לבוא והודעתי לו חד משמעית שגם קפיצה מאוטובוס (בדומה לקפיצה מביין רב קומות) עלול לפגוע בו מאוד. הוא נכנס לאוטובוס ונסע ומוחי עבד שעות נוספות. על מה יחשוב עכשיו? האם יזיק לעצמו כדי לפגוע בי (התובנה על פגיעה בו כדי לפגוע בי הגיע בשלב מאוחר יותר)? עליתי מבוהל הביתה והערתי את אשתי, סיפרתי לה את מה שקרה והחלטנו להתקשר למורה שלו כדי ליידע אותה וכדי שהיא תשגיח עליו יתר על המידה באותו יום. מספר ימים אחר כך נפגשנו עם גורם מקצועי שאמר לנו שפעל בצורה נכונה. אותו גורם מקצועי שהאיר את עינינו בתובנה שי' הוא ענק בעיר של גמדים, הסביר לנו שרצונו של י' להתאים את עצמו למסגרת בתוספת חוסר בטחונו העצמי (שנגרם לו בילדותו ע"י התנסויות או חוסר התנסויות מסוימות) , גורם לו להתנהג לפעמים כמו ליצן חצר כדי למצוא חן והתנהגות זו בשיתוף עם קבעונו הרגשי להעביר מסרים יכולה להתפרש אצל אחרים כתוקפנות למראית עין. היא הוסיפה להסביר שצריך להגיד את האמת גם אם הנושא מרתיע אבל מצד שני שלפעמים כדי ל"הרוג" רעיון אווילי כבר בלידתו, צריך שלא לפתח כלל דיון בנושא (למשל סוגיית הקפיצה) ופשוט לאמר לילד שיש דברים שאנחנו פשוט לא עושים וזה אחד מהם.

אני שוב מאלתר והתוצאה מבריקה!

בפוסט האחרון החלטתי שפישלתי בגדול. לא הצלחתי להפריד בן מה שקרה לבן מה שיכול לקרות. למרות שאי אפשר להחזיר את מחוגי הזמן, לא השכלתי לשכוח את מה שקדם לאירוע (מוכנות), לא הסכמתי לשכוח את מה שקרה באירוע עצמו ויותר גרוע לא הייתי מוכן אפילו להסתכל בחומר הגלם כדי לזהות אפשרויות שיקום - לא הייתי מסוגל לקלוט את הפוטנציאל הטמון בהם שבתוספת אילתור ותושיה יכולים הבחלט להפוך לתוצאה מרשימה. בקיצור לא האמנתי בעצמי והעדפתי כמו בפעמים רבות אחרות לבכות על חלב שנשפך במקום לאסוף שאריות חלב ברות שתייה שלא ניזוקו חזרה לתוך צינצנת לשימוש עתידי. הייתי מוכן להשליך את הכל לטמיון, לקרוא לעצמי לוזר, להתרפס בפני לקוחותיי ולהסביר להם שקרתה תקלה חמורה ויותר מכל שהיא לא הייתה באשמתי כלומר שמה שקרה שם זה לא אני - שהריצפה היתה עקומה, שהירח לא זרח באור נגוהות ושהכוכבים לא ניצנצו מספיק. נכנסתי למיני דכאון, לא הייתי מוכן להירגע, לא יכולתי לשים דברים בצד לרגע ולחשוב בצורה לוגית, העדפתי לפעול מתוך אמוציות ובעיקר לרחם על עצמי ועל מר גורלי והייתי מוכן לפגוע בשמי הטוב (שהלך לפני ושבזכותו הגעתי בכלל לצלם באותו אירוע) רק כדי להשכין שלום פנימי עם עצמי. סוף טוב הכל טוב, בסיוע קל של אישתי ובעזרת כוחות פנימיים התיישבתי לי עם חומר הגלם וטיכסתי לעצמי תוכנית פעולה. ככל שעבר הזמן גיליתי שהשד לא נורא כל כך ושאפילו עם חומר בינוני + אפשר לייצר אוצרות. בעזרת יצירתיות וכושר אילתור ייצרתי תוצאות שגרפו מאנשים שיודעים להעריך אמנות תשואו רמות. הייתי מאושר ולא הבנתי איך יכולתי לפני מספר שעות להטיח את הכל כנגד הקיר ולוותר. החלטתי לאמץ מנטרה חדשה שתסייע לי להטמיע את שעבר עליו ביממה האחרונה וזה הולך ככה: "יש לי כשרון טבעי, ניחנתי בטביעת עין וביכולת אילתור שמאפשרים לי להפיק את המקסימום גם כשחומרי הגלם הם בסיסיים"

אני שוב מפשל

פישלתי בגדול באירוע שהיה יכול ליצור עבורי יחסי ציבור לא רעים בכלל ואולי אפילו להקפיץ את תחביב הצילום שלי למדרגה הבאה. מסיבה לא ברורה, אולי יהירות או אולי בגלל שרציתי להיכשל בכוונה השד יודע למה,החלטתי להגיע לאירוע לא מוכן בכלל. נתחיל בזה ששכחתי לטעון את הסוללות של המצלמה העיקרית שבה אני מצלם, נמשיך בעובדה ששכחתי לוודא שיש לי מספיק זכרון לצלם בו את האירוע - אומנם עשיתי חצי מהעבודה כיוון שדאגתי לפרמט כרטיס אחד אבל לא מחקתי את התמונות מהכרטיס הנוסף שהיה אמור לשמש אותי בזמן שהכרטיס העיקרי מלא, ואולי הגרוע מכל, בחרתי להשתמש במצלמה ישנה שהיתה ברשותי שהינה בעלת ביצועים טובים הרבה פחות יותר (יחסית לזו שלא הראתה סימני חיים בשל חוסר בסוללות) וכיוון שצפיתי מראש שזו תייצר תמונות פחות איכותיות, בחרתי להשתמש בעדשה איכותית שהיתה ברשותי אלא שלצערי לא חשבתי לעומק ולא לקחתי בחשבון את תנאי האירוע שכללו תאורה חלשה ותמונות קבוצתיות הדורשות מפתח צמצמם רחב יותר כדי שכל המצולמים יראו בפוקוס. העבודות שביצעתי בעבר בתחום היו מוכרות ומוערכות ע"י מספר אנשים שנכחו באירוע דבר שייצר אצלם ציפיות והעלה מאוחר יותר את רף החרדה אצלי כשצפיתי בתוצאות הלא ממש משכנעות - דבר שהדיר שינה מעיניי וגרם לי ליסורי מצפון לא מעטים ולמחשבות על הסיבות שאני מוצא כדי להאשים את הסביבה ולא את יכולותי ולו בלבד שכבודי וחזותי ישמרו. אומנם לא סוכם איתי לפני האירוע שהוא יהיה בתשלום מה שבדיעבד אולי היה גורם לי לקחת את תפקידי ברצינות יותר ולעכל את האחריות שמוטלת על כתפי ורק לקראת סוף האירוע, רגע לפני שהתקפלנו והבנתי שאין לי מספיק חומר עם נוכחות, בעלת המאה אמרה לי שתרצה לראות את התמונות בהקדם האפשרי וגם רמזה לי באופן ברור שהיא מעוניינית לשלם אבל זה היה מאוחר מדי שכן האירוע הסתיים ולא היו ברשותי הכלים והיכולת להחזיר את גלגל הזמן לאחור ולתכנן טוב יותר את מהלכי. אני מקווה שהאירוע הזה יחרט בזכרוני כאירוע שמלמד מה לא צריך כצלם חובב לא כל שכן משהו שמתיימר להיות מקצועי ולהתפאר בעבודותיו ובהבנתו את המטריה. כיוון שפישלתי בעבר בנסיבות דומות (שם אולי היה לי הזמן והיכולת לתקן קצת את המעוות כיוון שאספתי מספיק חומר ויכולתי בעזרת פעלולי פירוטכניקה ממוחשבים לשפר את החזות וליצור עניין), אני מקווה שהפשאלה של אתמול תשמש לי שעור אמיתי ושכל פעם שאצטרך לבצע משהו דומה אחזור אחורה בזמן לאותם רגעים קריטיים שבהם בדקתי בבית אחרי האירוע שהחומר נמצא על כרטיס הזכרון ושהוא שווה משהו.

קידום מהיר ממשרת יועץ לתפקיד CFO

למרות שזה קרה לפני מספר רב של חודשים, נזכרתי באותו משחק לשון משעשע שקרה לי בבמהלך שיחת טלפון הזויה ועל כן החלטתי להעלותו על הכתב. רציתי מאוד להתנדב ושלחתי את קורותי על פני המים למסגרות רבות שרובם אפילו לא טרחו לחזור אלי. אחת המסגרות שכן טרחה להשיב לי היתה "יוניצף" הונג קונג אשר הודו לי במייל על פנייתי ואמרו שלכשיזדקקו לעזרה לא יהססו לפנות אלי. ואכן אחרי מספר שבועות אני מקבל טלפון מדובר קנטונזית שניסתה להסביר לי באנגלית רצוצה שיש משרה שאוכל למלא. התלהבתי נורא ושאלתי במה מדובר והיא טענה שהמשרה כוללת שרותי קונסלטינג (ייעוץ). כמובן שהודיתי לה הפנייה אבל הסברתי לה שלא עשיתי זאת מעולם ואין לי רקע. הוספתי שאני בטוח שאם אקבל הדרכה נכונה אוכל לבצע את המשימה אבל שצריך שהם ישקלו משהו מקצועי יותר עם נסיון כי זה גדול עלי בכמה מידות. היא התעקשה לאמר לי שכל אחד יכול לעשות את זה ושיהיה בסדר ופשוט ניהלנו משחק טלפון שבור שבו אני טוען שאין סיכוי שאתאים והיא בשלה אומרת שיהיה בסדר ושכדאי לי לנסות. הודיתי לה שוב ואחרי כמה דקות אמרתי שאני מוכן להתנדב וביקשתי שתשלח לי את הפרטים במייל כדי שהכל יהיה מתועד. סגרתי את הטלפון וצעדתי לי מאושר שכן הנה אני עומד להתנדב בארגון שמטרותיו חשובות ואני עומד לבצע משימה חשובה עם טייטל מבטיח. כשהגעתי הבייתה ופתחתי את המחשב לא הפסקתי לצחוק. הבחורה "מיוניצף" אומנם שלחה לי את המייל המבוקש ואמרה שאוכל להתנדב פעמיים בשבוע בכתובת פלונית אלמונית במחלקת הכספים של האירגון ותפקידי במסגרת יוקרתית זאת יהיה לא אחר מאשר קוינ-סורטינג (סיווג מטבעות). לא טרחתי לחזור אליה ולספר לה שניראה לי שאני קצת אובר קווליפייד לתפקיד המוצע ורק המשכתי לגחך עך תעתועי השפה.

כמה טיפשי!

מי מאיתנו לא היה ילד? היש ילד (בעיקר בנים) שלא דחף לתוך בשקע בקיר מברג, מזלג או חוט חשמל כדי לגלות שהפעולה מקפיצה את החשמל בבית (כמו שקרו לזה פעם ... האמת שהיא בדיוק עושה פעולה הפוכה - משתקת את החשמל וטוב שכך)? היש ילד שלא זכה לגערות במידה ונתפס בקלקלתו? היש ילד שלא זכה להסברים מפורטים שמה שעשה היה מסוכן ביותר ושלהבא יחשוב טוב על מעשיו ולא יעיז להתקרב לאותו שקע מפורסם? אז כן, למרות שבתור ילד עשיתי בדיוק את מה שתארתי ודחפתי אי אילו פריטים לתוך השקע כדי לבצע ניסויים שונים ולהבין (בעיקר אחרי הסברים מפורטים של הורי שלפעמים לוו במכות) שלא צריך לעשות את הדברים האלו, למרות זאת הבוקר עשיתי בעצמי שוב מעשה מטופש שסביר מאוד להניח שאם אחד מילדי היה עושה לא הייתי מפסיק לצרוך עליו ולהסביר לו (תוך כדי הצעקות) שזה היה הדבר המטופש ביותר והכי לא אחראי שראיתי מימי ושלא יעז לעשות זאת שוב. ובכן, היום בבוקר חיממתי לי במצנם שאריות חלה שבתי השאירה בצלחת. לאחר שהשאריות קפצו משכתי את הלחם מהטוסטר והנחתי אותם אחר כבוד על צלחת כתומה. שביצעתי את פעולת המשיכה נפלה לה חתיכה של לחם לתחתית של הטוסטר ונשארה שם גלומדה. חזרתי לסלון ,מרחתי על הטוסט חמאה סידרתי פרוסת גבינה מעל וזללתי בתאבון. כיוון שהיה מדובר בשאריות חלה, לא עברו דקות רבות והרעב תקף אותי שנית. החלטתי לסור שוב למטבח ולתקן לי פרוסה חדשה טיפה יותר גדולה. את הפרוסה השנייה הנחתי בתוך המצנם והפעלתי אותו. ריח שרוף עלה באפי ונזכרתי שחתיכה קטנה מהטוסט הקודם עדיין תקועה לה שם בפנים וכמובן שהיא נחתה היישר בן שני פסי חימום ועל כן החלה להישרף. מיד טיכסתי עיצה מטופשת ושלפתי סכין מטבח מהמגירה הסמוכה למצנם. באותם רגעים הסתכלתי על רגלי החשופות שנוגעות בריצפה ושמחתי שבחרתי סכין שחציו עשוי ברזל וחציו האחר מעץ - העלתי חיוך קליל על שפתי על הבחירה הנכונה שכן אחרי הכל לא ממש רציתי למצוא את עצמי הופך לפיח שחור במקרה שהעסק יסתבך. בעוד המצנם מנסה לחמם את הפרוסה השנייה דחפתי את הסכין לעבר אותה חתיכת חלה עקשנית שהיתה כבר אז במצב מתפחם מתקדם וחשבתי לטומי שאני יכול לשחרר אותה לקרקעית של המצנם מבלי לגרום לנזק רב מדי. טעות! חלקו הראשון של הסכין שעשוי ברזל הוא מוליך מצוין ולא חשבתי באותם רגעים שאותו מוליך נהדר יכול לגרום לקצר. אז כן, אותו מוליך גרם לזיק סגול-כחול-לבן לפרוץ מתוך המצנם לכיוון עייני (הוא לא פגע בי למזלי) ולוודא שמערכות בקרת החשמל הבריטיות פועלות כשורה. החשמל בבית נותק והיה שקט. צעקתי לאשתי שהכל תחת שליטה ואני אפילו יודע מהו מקור הבעיה כך שאפשר לתקן זאת על נקלה. שלפתי את הסכין בזריזות מביט שוב לעבר כפות רגלי ונושא תפילת תודה חרישית על זה שלא התפחמתי בהצגה הטפשית שנטלתי בה תפקיד מרכזי ממש לפני שנייה. רצתי לקופסת הנתיכים וההעלתי שוב את המתג הראשי שהיה כאמור במצב של ניתוק. החשמל חזר לבית והחיים חזרו לכל החפצים שמחוברים אליו. הרי-סט שינה לסטטוס "בית-חרושת" את המצב הקודם שבו היו מתוכנתים רוב מכשירי החשמל השונים (השעון במיקרו מתעקש שהשעה היא 12:00 בלילה) והדבר הראשון שהקפיץ אותי ואת אשתי היה הקול החזק מאוד שבקע ממכשיר הטלוויזיה. כמובן שרצתי מיד כדי להחליש את את אותו קול נוראי כאילו אני גוער בו ואומר לו שתוק ואל תספר לאישה שום דבר,כדי להצניע את ההתנהגות המטומטמת שלי. אחרי שטיפלתי בנ"ל, חזרתי למצנם כדי לגלות שהוא לא עובד (נשרף ונזרק כיוון שאמות המוסר שלי לא יכלו להושיבו לחנות כנגד אחריות תקפה כיוון ש שטופל ע"י בזדון) והודיתי בליבי לאלוקי מרום שה"תאונה" נגמרה כמו שנגמרה שכן הנזק היה יכול להיות רב יותר. אכלתי את פרוסת הטוסט השנייה שהכנתי שלא היתה חמימה כמו הראשונה שכן המצנם הפסיק לעבוד בערך במחצית הדרך ואחרי שנרגעתי חזרתי לשולחן העבודה כדי לגלות שהמחשב כבוי. לחצתי על הכפתור שמתניע את המחשב ושמעתי קולות שבעלי מחשבים לא רוצים לשמוע ... קולות דיסק שאומר שלא כיבו אותו כמו שצריך ושאם עוד פעם אחת יעשו את זה הוא מבטיח לא לעבוד יותר ... הסימן המרצד בצד שמאל של המסך לא הוסיף לבטחוני העצמי שכן קיוויתי שבשלב הזה המחשב יציג את הלוגו המפורסם של חלונות אבל לא כך היה הדבר. הקו המרצד המשיך בנצנוץ עקשני וכבר חשבתי שזהו זה צריך לקנות מחשב חדש. מאוד כעסתי על התנהגותי הילדותית וחסרת האחריות והבנתי שמה שעשיתי היה מאוד מסוכן וממש לא שווה. שאפתי נשימה עמוקה, ניתקתי את כבל החשמל למחשב והפעלתי שוב את המתג כדי לגלות הפעם שהמחשב מתפקד כמו שצריך. החלטתי להעלות את הסיפוק הלא משעשע הזה על הכתב כדי שזה יחרט בזכרוני וימנע ממני בעתיד לעשות מעשים מטופשים דומים. "היינו ילדים וזה היה מזמן, אני וסימון ומואיז הקטן" - האומנם?